יד ענוגה

דלת ראשונה

"תיקח את התמונה שתלויה מעל המיטה," אומרת לי אמי בקולה הקל כנוצה כשאני דוחף את כיסא הגלגלים במסדרון החשוך. בגדיה ריקים ממנה, היא קטנה וכחושה כל-כך, ובכל זאת, כשאני מנסה לפעמים להרים אותה מן הכיסא היא כבדה מאוד. היא מדברת על תצלום משפחתה שהכין צלם שהוזמן לביתם בראשית שנות השלושים, כשהיתה בת חמש-עשרה, ורוצה שאשתמש בו לשער הספר שלי. משתוקקת שאסלק כך כל חפץ מחדרה, כאילו היא מתאמנת בפרידה כבר עשר שנים, מאז עזבה עם אבי את הדירה שבה גרו, יוצאים כשני קייטנים, תיקי יד וזהו, משאירים מאחור כל מה שנאגר במשך השנים: אלבומים ושמיכות, כריות וסכינים וכוסות יין, רהיטי סלון ושטיחים, מכתבים ונעליים, מעילים כבדים וגבינות קלות וחשבונות חשמל ופנקסי צ'קים, ספרי אבי וכל ניירותיו. כל גוף הבית, 13 חפצי החיים. הכול נשאר מאחור. הכול. בלי כוונה לחזור. כפליטים הנמלטים על נפשם, אבל בלי חיפזון. אדם זקן הוא סוג של פליט במקומו. ניצול. עקור. עולמו התפוגג. מכריו מתו. רחובות שבהם חי התרוקנו מחייו. התמלאו באחרים. אבל אמי בחרה בפליטוּת כמעט בתשוקה, רצתה לצאת מחייה הקודמים כמו עמדה לעקור למערכת חדרים בקומת הגג הנפלאה של מלון ריץ. לחצה על אבי להסתלק מחיים שחפץ להישאר בהם. הוא רצה לשבת בבית, ללכת לחוג ברידג', אף שכבר התקשה להיזכר במהלך הנכון. הוא אהב את גינת הבניין, את חברת השכנים, את ביקורי הילדים, ונאחז בתקווה שהכול ישתפר אם רק יצעד כראוי. לכן חיפש נעלי התעמלות חדשות שישיבו לו את ההליכה המהירה. הוא היה חייב חֶברה. היא לא.
לא היו לה חברות. נדמה שבעצם לא נזקקה
לחברה מאז הצטופפה בילדותה בחווה הבוצנית ליד הכביש לוורשה: עשרה ילדים בשני חדרים. כאילו נמלטה כל חייה מהדחיסות ההיא, ובו בזמן שבה ואמרה ש"לבד זה כמו כלב" ופחדה להישאר לנפשה והיתה משפחתית, ועם זאת, תמיד לבד בין כולם, בלי חברה אחת, ניזונה מחברת אבי וידידיו ונשותיהם, כאילו היה בה רק ההרגל להיות בין אנשים, לא התשוקה. ויום אחד קמה ועזבה הכול, חפצים ומכרים, אלה שעדיין חיים, והלכה לבית-אבות בלי להביט פעם אחת אחורה. בלי לקחת כלום.
עכשיו היא אומרת לי: "קח את התמונה."
זהו תצלום משפחתי גדול וישן שמונצחים בו אביה ואמה והיא ואחותה הקטנה וכמה מן האחיות האחרות ובעלה של אחת מהן וילדיהם. הוא תלוי מעל המיטה שלה בחדר המשותף לה ולעוד זקנה שהיא לא אוהבת בבית-האבות העירוני. היא אומרת: "שים אותו בספר שלך... ניצלתי מהאסון כדי שהילד שלי יכתוב על כולם." זה לא משפט רגיל שלה. הוא דרמטי מדי, והיא נטולת פתוס. אבל היא גם אחרונת הנשיבירסקים. שני אחיה שניצלו משם מתו לפני שלושים וארבעים שנים, וכל השאר נרצחו לפני שישים שנים. איש לא האריך ימים. רק היא נותרה עד גיל מופלג, משַמרת את הזיכרון כשליחה, ממתינה להעביר את התמונה. צלילותה רועדת כמו נר מול כל רוחות הפרצים של העולם.
לו היה הדבר תלוי באבי, היו נשארים בדירה. לא היו הולכים לבית-אבות אלא ממשיכים לנסוע בכל קיץ לפנסיון אוסטרי פשוט. אבל היא לחצה ללכת והוא צעד אחריה. יש אצלה רגע שבו הדברים פוקעים ואי אפשר עוד להבליג וקמים ועושים מעשה. כמו לצאת מן החיים ולהיכנס לבית-אבות. כמו הצטברות איטית ומאבק חבוי, ואז, בבת אחת, פקיעה. כמו ילדה שבורחת מבית צפוף מדי. משאירים הכול מאחור וזזים. כך זזה מהבית בגיל שבע-עשרה, מהדירה שבה גרה עם בעלה החולה ואמו בגיל שלושים, מהדירה האחרונה בחייה, בגיל שמונים, אל החדר שבו אף פעם לא תהיה לבדה, וכשחלה אבי מאוד ביקשה שיועבר משם, שתישאר לבדה. אחר-כך גרה עם שותפה לחדר, ותמיד העדיפה שתהיה שקטה. אפילו אם זה אומר מעורפלת. רק שלא תדבר הרבה.
"בגלל זה אני רוצה מקום שבו מישהו ידאג לי," אמרה לי זמן מה בטרם בית-האבות, כשהסעתי אותה הביתה מבית-החולים שבו השארנו את אבא לבדיקות, כשכבר היה ברור כי זהו מאבק על חייו של האיש שעמו חייתה ארבעים ותשע שנים. הקלטתי אותה אז בעודי נוהג ומחזיק ביד ימין טייפ קטן סמוך לפיה. אחר-כך, בפענוח, שמעתי רעשי רקע. סירנה. צעקה. "נמאס לי. אני רוצה שידאגו לי פעם. שיפנקו אותי. ויעשו בשבילי... לכן אני כל הזמן לוחצת ואבא בשום פנים..." ברקע נשמעת סירנה של רכב משטרה שחלף לידנו. "התקופה הכי קשה בחיים שלי? זה השנים עם אמיל החולה ואמו. לפני שהתגרשתי... אחר-כך מצאתי גבר שאהב אותי. אבא. אבא. לפניו עוד היה גבר של התאהבות." לפעמים נבלע קולה בהקלטה, כאילו דיברה מחדר אחר.
"זו הרכבת החדשה," אמרה פתאום לטייפ למראה רכבת שחלפה על פנינו. "למה היא כזאת קטנה?" תמיד דאגה. אפילו לרכוש ציבורי. הכול הרי צריך להיות פרקטי.
"אין לה מספיק אנשים? בטח תהיה בין-עירונית."
כשפתרה את בעיית הרכבת חזרה לאמיל. "כשנפרדתי ממנו הייתי בת שלושים. הרבה שנים הייתי אתו."
"מבוזבזות?" שאלתי.
"חלק מהחיים," ענתה בדרכה. "מעייפים אותי הווידויים האלה."
מעייפים מאוד. הווידויים. שנים כה רבות
היו הדברים קבורים: אמיל בעלה הנעלם של אמא, רוזה אמו, אביו המורעל סמי. התינוק המת. כל סודות הבית שהושתקו בדיקטטורת השִכחה של המשפחה עד שנפתחו בעת שאבי, שומר החותם, נחלש ואני התחלתי לדובב את אמא, שכבר היתה מפורזת. אני זוכר את עצמי בתור ילד מקשיב ללחשי הוריו, לדיבור המהוסה מעבר לדלת, לצעקות חרישיות, מאזין כאילו כל חיי תלויים בהם. כבן ערובה המנסה לפענח את שיחת חוטפיו בשפה שהוא אינו מבין. ואין דרך מהירה מזו ללמד ילד קטן שפה: להתלחש בה בחדר אחר. הם הרבו להתלחש, ופולנית היתה שפת הסודות. רבים בלחש, שהילדים לא ישמעו. מרגע לידתי שמעתי עברית טובה של אבי המורה, אבל אוזני כרויה היתה לפולנית, שאותה חתרתי לפענח, אות אחרי אות, שברי מילים. איך אתה לומד לבדך לשון סוד בלי מילון או מורה? באמצעות הנימה, ההקשר, לאט-לאט. לפענח מתוך הכוח האצור במילה. הנחרצוּת שטמונה בהברה, תנועת היד, קִרבת המילה לתחילת השיחה או לסיומה. קללה ננשפת. מילים חדות כסכין ומילים רכות. מפייסות. מילים שהקול שוקע עמן ומילים שבהן הוא שב וגואה. פאזל מסובך של הֶקשרים וצלילים. שפת הסוד חִלחלה אל מתחת לבית ונאגרה שם כבתוך באר אפלה. מהדהדת מוזרות כשפת פחדים ולשון כפולה. שפת כעסים שאין לחשוף: אין כסף. את משוגעת. מאוד עצבנית. עייפה. אין לי יותר כוח.
היא חיכתה לבית-האבות והלכה לשם, בבת אחת,
כשאזל כוחה, וחשה שהיא אינה יכולה להמתין ולו רגע אחד להסכמת אבי. יום אחד נפלה בסלון ולא הצליחה לקום. אבי ניצב לידה מבועת וחסר אונים. על שולחן האוכל נחו כלי ארוחת הבוקר של יום המחרת על-פי סדרם המופתי. צלחות וסכו"ם, וכלים קטנים לסלטים וסלסילת הלחם. אך כשבאתי היה משהו מעוקם באופן שבו רבצה אמי על רצפת הסלון, באופן שבו התרוממה מן השטיח בזרועותי. אבי הביט כיתום באמבולנס המתרחק. הרופאים התקשו לאתר את התקלה ודיברו על אירוע מוחי קטן. שבוע שכבה אמא בבית-חולים וטופלה בדיוק כמו בחלומה. ומיד פרחה כאדם שמשא כבד הוסר מגבו. כאילו היה האירוע ניתוח של כריתת אחריות. אבא נשאר בבית והתקשה לטפל בעצמו. לפני נפילתה נראה עצמאי, אך עקירתה הפתאומית נטלה ממנו משענת סמויה והוא נפל. מאז לא שב לאיתנו.
כשאמא חזרה מבית-החולים, מלאת חיים ותוכניות, נתלה עליה, מבוהל כילד. כמו שמצאה את אמיל כששבה ריקה מלידת התינוק המת, והחליטה שזזים. שהיא צריכה מישהו שיטפל בו. ארזו תיק וזזו. אבי הביט בנו בעיניים מלאות פחד של נידון למוות, אך פסע אחריה בצעדים הקטנים החדשים שלו. כל זה קרה בשבוע אחד. היא ארזה קצת בלי להביט לאחור. אבי הציץ מעבר לכתפו ודמע, אבל אמא התקדמה למקום שאחרי שנים תכנה אותו "האדס", שאוֹל, ותגיד שטעתה. כשיהיה מאוחר מדי.
אז צעדה במרץ, הטילה תיק לתא המטען, ונסענו לבית-האבות, ישר לחדר לא גדול. מיטה בכל צד וביניהן החדר. תמו כמעט חמישים שנות שינה במיטה אחת. מעתה גרו באותו חדר אבל ישנו במרחק שלושה מטרים. כל אחד במיטת היחיד שלו עם ארונית ומדף, כשני זרים בלילה הראשון במעונות סטודנטים. וכעבור שנה וחצי, כשדעך במהירות כפליט שלא מצא את מקומו, אף שניסה להתיידד עם כמה דיירים, רצתה שיעקור מהחדר, שיטפלו בו באגף אחר שאליו תלך בכל יום. וכך היה. קצה נפשה. וכשקצה לא יכלה עוד. כך אני מרגיש לפעמים, כטובע, כשדלת נטרקת והכול נגמר, ובבת אחת האחריות פוקעת.
"עכשיו אני חוזרת לבית שלי," היא אומרת לי
בזמן הזה שבו אלוהים שכח אותה בתא דואר 160. עשר שנים בבית-אבות. כמו בן אדם שמשתקע בחדר המתנה. כשכל מה שהיא רוצה זה להתאבך לשמים. כשאנו יושבים שנינו תחת עץ הפיקוס הגדול, בגן שאליו אני מוציא אותה כדי להיות באוויר הטוב, היא עושה בידה סימן חלוש כמו עשן המסתלסל לאטו אל השחקים, ולפעמים היא מצביעה למטה, אל קברה הקרקעי, המקום שאליו תלך "כשאלוהים ייזכר בי". אלוהים הוא צורת דיבור, לא יותר. מאז עזבה את ביתה החרדי, בגיל שבע-עשרה, אין היא עוסקת בו. הוא ששרף את כל משפחתה והרג את כל המאמינים האדוקים שגרו שם. כמוה גם אחיה, ברגע שעפו מן החווה בבּלוֹניֶה חדלו להיות דתיים, ומיד נחלצו, כאילו נאנסו לדת כל ילדותם. בתעודת ההתאזרחות בפלשתינה, שעליה חתמה בגיל עשרים וארבע, מחקה אמי את סעיף השבועה באל, היא, שבאה מבית ירא שמים, אבל רגליה היו תמיד נטועות בבוץ השחור של החווה הקטנה, במים העומדים במרעה, ליד הפרות, בבריכות הכבול הטובעניות על שפת הנהר. בצרות. כל-כך אדמתית וכל-כך נכספת להמריא עד שבכל רגע פנוי היתה קוראת את הספרים של ויקי באום ושל פרל בק על איכרי סין ואת כרכיו העבותים של ג'יימס מיצ'נר על טקסס והוואי, פעורת פה מול פלאי העולם, נדהמת מול עובדות עוצרות נשימה, הרי געש ושפיכות דמים ואיים אקזוטיים, קרבות ונסיכות רומנטיות.
עכשיו - בלי ספרים, כשעיניה מעורפלות כמו עונש וכבר שנים היא מנועת קריאה ולא יכולה אף לִצפות בטלוויזיה, שמעולם לא אהבה, ובקושי שומעת - היא מקרינה לעצמה את ילדותה ושבה לאביה, שהבטיחה לו שכאשר יהיה זקן מאוד יגור אצלה. העבר, ששעריו נפתחים לפני המעורפלים ותשושי הנפש הקשובים לקולו, אוסף אותה אל חיקו. הזיכרון הארוך, השמור למרחקים, מכרבל אותה.
לפני שנים, בזמן שעוד צעדה מגינת בית-האבות עד הכביש, חקרתי אותה על פרטי הפרטים של ילדותה, והיא סיפרה על החווה. זה היה בטרם נדדה בעצמה לשם, בטרם שקעה בזיכרון בשעות נמנום ארוכות בכיסא הגלגלים של הסיעודית. עכשיו, כשאני קורא את מה שסיפרה לי, אני יכול לעלות על סירת המשוטים הקטנה ולחתור אִתה אל העבר, כאילו צפנו יחד לאט במימי מנהרה אפלה בתוך המנגינה של טיפות שנושרות מתקרה לחה אל המים. טיף-טף, טיף-טף. ואני תוהה איך נראה המעבר שלה אל העבר. האם הוא מין ציפה, חלום ערני שבו היא שם אבל יודעת שהיא פה? האם היא שרויה במין חצי שינה במשך היום, כשהעובד החבשי, כמו שהיא קוראת לו בחיבה, מניח אותה בבוקר ליד שולחן האוכל ושם היא מונחת, מקופלת כעוּבר ועצומת עיניים, כמעט כל היום, זולת הפסקת צהריים אחרי האוכל, שאז הוא מסיע אותה לחדרה ומפשיט אותה ומושח אותה במשחה לבנה ומחליף חיתול ומהדק אותה בשמיכתה כמו תכריך, והיא מנמנמת או נרדמת לשעתיים.
"אני חוזרת לבית," היא אומרת לי בכל פעם שאני בא.

"אני שוב חושבת וחולמת בפולנית. המוח שלי כבר חופר בתחתית." האם היא פשוט נרדמת ועוברת לבלוניה וצפה ועולה שם מן המים השחורים של בורות הכבול ונכנסת מן הדרך הצרה שנמתחת מהכביש הראשי לוורשה אל תוך החצר הגדולה של המשק? האם היא עוברת דרך חלקת השכנים? האם זוהי שעת לילה שבה היא חוזרת לביתה? האם זהו חורף קפוא שבו היא זוחלת כתינוקת אל מתחת לשמיכת נוצות האווז של אביה, בעת שאדולף היטלר הוא עדיין עוּבר הצף במי השפיר של העומד לקרות, חייל צעיר שמעטים שמעו עליו היושב בפינת המחפורת בעת הפגזה ואינו משתתף בשיחת חבריו על הנשים? האם זהו סתיו שבו היא כבר נערת גימנסיה הנרעדת במעילה מצמרמורת הכפור, בעת שאדולף מניח את כפו על גרמניה כולה? מיהי אמי בשובה אל העבר בעד הפשפש הפתוח? האם בבואה לשם עתה היא נושאת עמה גם את העתיד לקרות לבית הזה, כמו כל חולמי העבר? "חצר המשק היתה גדולה כמו גן העצמאות," היא אומרת לי. כמו היה הגן התל אביבי הזה של הילדות שלנו יחידת מדידה של שטח ירוק. לשם היתה לוקחת אותנו, את שירלי אחותי הקטנה ואותי, כמעט בכל יום כשהיינו ילדים. מקום שהזכיר להורי את פולין. שטח פתוח עם ריח מים וצמחים ועשב, ובת ריח של עשן מדורה ופחם, ולפעמים, בערב, זחל ערצב ענקי ליד השמיכה שלנו.
כבר מהכביש לוורשה אפשר היה לראות בית עץ ישן שקוע
באדמה, צבוע בכתום ישן ועכור, ובו שתי קומות, השנייה צרה מן התחתונה. בית שבנה אבי אביה הנשיבירסקי. נח על האדמה, נשען עליה, בלי עמודים, אבל כמה מדרגות מובילות לכניסה מוגבהת קצת, ותחת הבית מרתף לשימור תפוחי אדמה בחורף ושמנת וחלב בקיץ. מרתף בלי מדרגות אלא רק סולמון עץ. "והיינו קופצים פנימה בחושך. לא היה אור ולא היה חשמל, רק מנורות נפט. אבל לא במרתף. מיששנו ולא פחדנו. רגילים לחיות. גם עכברושים לא הפחידו אותנו." מרתף שריחו לח ועז, ריח של אדמה, של חלב, ואותו ריח קל אך תקיף של עכברים.
קירותיו הפנימיים של הבית היו מעץ מצופה בגבס שלפעמים סוּיד ולפעמים נראה ישן כגוויל. מפויח. מדיף ריחות של הבית, בישול ושינה, התעלסות וזיעה. מטבח גדול בקומת הקרקע ובו תנור פחם או כבול שהיו כורים לבד והיה זול יותר, ונקרא טוֹרְף. שני חדרים למשפחה וחדר שלישי שתמיד היה מושכר לזוג עם שני ילדים. ומדרגות עץ מעוקמות לקומה השנייה, אל פרוזדור צר ובו שני חדרים שגם הם היו מושכרים לזוגות עם ילדים, ולפעמים היו פנויים לבני בית ששבו לבקר. וכוך כביסה בין שני החדרים. הנשיבירסקים התגוררו רק בשניים מחמשת חדרי הבית. חדר לאביה ולאמה, ובו גם היא ואחותה, שתי הבנות הקטנות שישנו עם ההורים, וחדר לכל שאר הילדים שבבית. את המים שאבו בדלי מבאר בחצר או מן הנהר, ותא העץ של בית-השימוש היה ליד אורוות הסוסים, שבה דרו שני סוסי משא שסחבו את העגלה. לילדים היה סיר לילה והמבוגרים יצאו לעשות את צורכיהם בתא שבחצר. ליד האורווה ובית-השימוש היתה רפת עם שתי פרות בלי שמות. ולפני הבית היתה גינה ובה עצי אגס ותפוחי עץ וגזר וסלק ותפוחי אדמה ופרחים, ולאחריה שדה מרעה ארוך וצר שהגיע עד לנהר אוּטרַטָה, שמתפצל לשני יובלים כמזלג. אדמת המרעה היתה שחורה ועשירה, ופולני אחד היה חופר בשטחם כדי לכרות כבול, שאותו היה מייבש כדי שישמש לבעירה, כי הפחם היה יקר. בחורף היה המרעה מוצף והחפירות הפכו למקווי מים קטנים שהחיות היו מתקרבות אליהם ושותות מהם.
פעם טבע סוס בבריכת הכבול.
אחרי שמונים שנים זכרה אמא את תמונת החיה השוקעת בקברה הלח חדה כתצלום דַגֶרוֹטייפ עתיק. אביה קרא לאיכרים שהיו בסביבה. עיני הסוס היו מבועתות. הוא צנף ושקע. הם קשרו חבלים ומשכוהו. לאט-לאט נחלץ מקברו כמו נולד מחדש. עורו רטט מקור ומפחד בעת שהתנער מכל המים והבוץ. היא היתה ילדה, והיא זוכרת היטב את מראהו כשנמשה מן הטביעה. מים יצאו מבטנו ומפיו. רפש שחור. אולי שני הבנים של השכנה הם שחילצו את הסוס של היהודים. הגברים צחקו וטפחו זה לזה על הכתף. אביה הודה להם. אחר-כך הלכו. המים האפלים של החורף יכלו לבלוע כל דבר. משהו קטן יותר, כמו תרנגולת או ילד, היה נעלם בהם.
היית עובר דרך החלקה הצרה של המַצֶ'יֶיבסקים כדי
להגיע מהכביש הראשי אל הבית. המצ'ייבסקים הגויים קנו מאביה של אמי חלקה בשטח החווה ובנו להם שם בית. סטאשָׁה מצ'ייבסקי האם ובניה פַלֶק ואַבֶק. אמי אינה זוכרת אב. על הכביש הראשי רצו משאיות בין לודז' לוורשה, עגלות סוסים כמו שלהם עם צמד סוסי משא, ומעט מכוניות פרטיות. ובאוויר עמדה תמיד צחנת התנור שבו בישלו אביה ואחיה את עצמות הפרות השחוטות שקנו בבית-המטבחיים כדי לייצר שומן צהוב, שאותו לקחו לוורשה בעגלה ושם מכרו למי שעשה ממנו קוביות גדולות של סבון. זה המקום שבו נולדה אמי בשבוע האחרון של מרס 1917.