עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל

פתיח
עידן הזהב של יהודי מצרים — עקירה ותקומה בישראל

ד"ר עדה אהרוני

הספר עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל הוא יחיד במינו. הוא מתעד אירוע טרגי – העקירה של יהודי מצרים במחצית המאה ה-20 ותקופה שכמעט נעלמה מההיסטוריה, מהספרות המופלאה ומהנרטיב של העם היהודי. תקופה זו עמדה בסכנה לאבוד בתהום הנשייה.

מחד מתעד הספר ומשמר את זכר קהילת יהודי מצרים וחורבנה ומאידך את השתלבותם ותרומתם הברוכה של היהודים יוצאי מצרים למדינת ישראל. הוא מגולל תקופה רבת-תהפוכות בהיסטוריה של העם היהודי במחצית השנייה של המאה ה-20: חורבנה של הקהילה היהודית במצרים – בת יותר מ-2,000 שנה, ב"יציאת מצרים השנייה" לאחר הקמת המדינה ב-1948. עקב הסכסוך הערבי-ישראלי.

הספר הוא פסיפס עשיר של 73 סיפורים אישיים אותנטיים, שבהם שזורים העבר וההווה. כל סיפור הוא מרתק ובעל עוצמה והם שופכים אור על נרטיב העקירה הכאובה. עם גיבורי הסיפורים אנו חווים את הכאב, העלבון והעצב העמוקים בעקבות הריסת קהילתם העתיקה והאהובה.

הסתגלותם של יהודי מצרים לחייהם כפליטים, מחד, ומאידך, השתקמותם המופלאה של היהודים שעלו לארץ, מתוארות באותנטיות רבה. כן מתוארת היטב תרומתם הבלתי נלאית – אך לא מספיק נראית – לבניית מדינת ישראל, להתפתחותה ולקידומה בתחומים מגוונים וחשובים רבים, כגון: חקלאות, כלכלה, בנקאות, ביטחון, חינוך, רפואה, אדריכלות, תרבות, ספרות, מוזיקה, אומנות ועוד.

הסיפורים האישיים המרגשים והמרשימים, שאספנו מ-73 כותבים, כוללים תמונות וצילומי מסמכים ותעודות, המתעדים את התקופה של "עידן הזהב של יהודי מצרים" ואת העקירה האישית של הכותבים, שגרמה להתרסקותה של קהילה יהודית מופתית בת אלפי שנים.

בתחילת איסוף הסיפורים שיערנו, שהקמת מדינת ישראל ב-1948 – היא הגורם המרכזי, שהוביל לעקירת היהודים ולחורבן הקהילה היהודית במצרים. בסיפור אחר סיפור, בחנו את ההשערה ואת הסיבות האמיתיות לחורבן קהילת יהדות מצרים, ומכול אחד מהנרטיבים, נוכחנו בבירור שהקמת מדינת ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי הם הגורמים העיקריים לחיסול הקהילה היהודית במצרים.

לא רק הקהילה היהודית במצרים נחרבה אלא גם רוב הקהילות היהודיות בארצות ערב, כגון: בעירק, בסוריה ובלבנון. מעל ל-900 אלף יהודים במדינות ערב נרדפו באכזריות ונהפכו לפליטים חסרי כול.

לאחר הקמת מדינת ישראל נחת גל של טרור אנטי-יהודי על ראשי היהודים במצרים: התנכלויות ואירועי דמים מצד ההמון, הפליה מצד השלטונות ומעצרים במחנות ריכוז. כמחצית יהודי מצרים נמלטו על נפשם כשרק כותנותיהם לעורם, לאחר 1948. כל מלחמה לאחר מכן עם ישראל גררה נקמה מצד שלטונות מצרים ופגיעה בשארית הקהילה היהודית שם.

בעת מלחמת סיני, ב-1956, נעקרו וגורשו באופן מסיבי עשרות אלפי יהודים. הם נאלצו לעזוב בנושאם מזוודה אחת בלבד ו-20 לירות מצריות, בהשאירם מאחוריהם את כל רכושם, ומהלך חייהם. בעת היציאה בנמל אלכסנדריה עברו היהודים השפלות איומות מצד המוכסים ואנשי משטרת הגבולות. כל זאת מסופר בצורה האותנטית ביותר בסיפור אחר סיפור בספר הנוכחי.

מצב היהודים החמיר עם כל מלחמה. בעת מלחמת ששת הימים, ב-1967, נכלאו כל הגברים היהודים במצרים מגיל 15 שנה בבתי הסוהר הדחוסים הידועים לשמצה: "אבו זעבל" ו"טורה". שם עברו עינויים קשים והשפלות, עד שגורשו ממצרים בחוסר כול.

כך יצרה כל מלחמה עם ישראל גל חדש של התאכזרות, גירושים ועזיבת יהודים מאונס ממצרים ועלייה לישראל. הקהילה היהודית העתיקה והמפוארת, על 100 אלף היהודים שחיו בה ב-1948, נהרסה כליל. בכך הגיע לסיומו פרק מרכזי בתולדות עם ישראל.

בניגוד לפליטים הפלסטינים שממשיכים לחיות במחנות פליטים מתוך אשליה לשוב לבתיהם ומנהיגיהם פועלים לליבוי השנאה ולפעילות חבלנית, יהודי מצרים – שגם הם נעקרו מבתיהם בחוסר כול וללא זכות שיבה – ידעו להכיר במציאות החדשה והצליחו בכוחותיהם לשקם עצמם ולהקים בישראל דור חדש, משכיל ומבוסס. הסיפורים שמובאים בספר הם לא רק תיעוד של רדיפות, הלאמת רכוש ושלילת זכויות, אלא עדות חיה לשיקום עצמי שהפליטים הערבים יכולים ללמוד ממנו כדי להיטב עם עצמם. למרות שיהודי מצרים כה סבלו, אין שנאה בליבם כלפי אף אחד. הם מאמינים באדם ובשלום ושואפים לפיוס עם שכנינו בכל מאודם.

הנרטיבים המרתקים שבספר מלווים בתמונות אותנטיות על החיים במצרים, על תנועות הנוער היהודיות וגם על העקירה ממצרים מחד, ומאידך – דרך ההיקלטות הקשה בתחילה, אך לבסוף הכה מוצלחת בארץ.

הספר מהווה אבן דרך ללימוד על הקהילה היהודית במצרים. הוא מנציח את זכרה, תולדותיה ותרבותה העשירה – ומעל לכל את עקירתה האכזרית והכאובה. הוא מהווה חומר תיעודי חשוב, שיסייע להיסטוריונים, לחוקרים, למחנכים ולמשרד החינוך להכיר לעומק את הקהילה המופתית הזו שנעלמה ואיננה.

בנספחים, אנו מביאים תיעוד והתכתבות חשובה המופנית לממשלת ישראל, ובה בקשה לקיום "יום ממלכתי לזכר הריסת הקהילה של יהודי מצרים ויתר ארצות ערב במחצית המאה ה-20". יום ממלכתי כזה, ובו אירועים בתקשורת, בבתי ספר, באקדמיה ובקרב הקהל הרחב, יביא לתודעת הציבור בארץ ובעולם את הנושא החשוב והכה אקטואלי של עקירת היהודים מארצות ערב.

הודות לעבודה המרשימה של כל צוות ההנהלה של הספר המקורי עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל, יישמרו התולדות, התרבות והמורשת של קהילת יהודי מצרים העתיקה והמפוארת, ויוכנסו לאילן היוחסין של עם ישראל למען ילדינו ולדורי-דורות.

חיים יהודיים בארץ הנילוס
פרופ' יורם מיטל

המחלקה ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון ומחבר הספר אתרים יהודיים במצרים(הוצאת מכון בן-צבי, 1995)

קומץ היהודים שנותר היום במצרים הוא נצר לקהילה, ששורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה של ארץ הנילוס. בתי הכנסת ובתי הקברות היהודיים מעידים על הקהילה הייחודית שהתקיימה במקום, ואשר הגיעה לפרשת דרכים באמצע המאה ה-20. בשלב זה עמדה הקהילה בשיאו של "תור זהב", שבמהרה הסתמן גם כתחילת מגמת דעיכתה.

המפתח להבנת שגשוגה של הקהילה היהודית בתקופה זו והשפל אליו נקלעה נעוץ בהכרת השינויים העמוקים, שהתחוללו במצרים כחלק מתהליכי מודרניזציה, מעורבות אירופית (כולל כיבוש בריטי שנמשך עשרות שנים) ומאבקים לשחרור לאומי ולהקמת מדינה מודרנית. התבססותה של תעלת סואץ כנתיב מעבר בינלאומי הייתה אקורד הפתיחה לפיתוח כלכלי, מסחרי וטכנולוגי חסר תקדים. מצרים הפכה מוקד משיכה לעשרות אלפי זרים. יזמים ומשקיעים נהרו למצרים, ויחד עם בעלי אמצעים מקומיים (לרוב מקרב קהילות המיעוטים – יהודים, יוונים, איטלקים וקופטים) התיישבו בערים המרכזיות. מעורבותם בתחומי הפיננסים, היזמות, המסחר והתעשייה הייתה הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה המקומית. תהליך המודרניזציה הוביל לחלוקה חברתית חדשה, שבה השיוך נקבע בראש ובראשונה בהתאם לרמת הכנסה ומעמד חברתי. שינויים חברתיים-תרבותיים אלה ניכרו בעיקר בקרב מעמדות הביניים והאליטה ובאו לביטוי בסגנון הדיור, רכישת שפות והשכלה, סגנון לבוש ותרבות פנאי.

מרכזי הערים והשכונות החדשות נבנו בסטנדרט בנייה מודרני, ומבחינה ארכיטקטונית דמו לרבעים מודרניים במערב אירופה. בתי כלבו מפוארים וחנויות, המציעים מגוון רחב של מוצרים, העידו על התבססותה של חברה צרכנית, המבוססת על ציבור רחב של בעלי אמצעים; אולם, "הבום הכלכלי" התאפיין גם בגידול דמוגרפי משמעותי ובהתרחבות מדאיגה במיוחד של חוסר השוויון בחברה המצרית. מעמד הביניים המקומי אמנם הלך והתרחב, אך מרבית החברה נותרה מאחור. מיליוני פלאחים ותושבי השכונות הצפופות בערים כמעט שלא נהנו מהפיתוח הכלכלי המואץ של ארצם, מהתשתיות שהונחו במרכזים האורבניים וממערכת החינוך הפרטית. הפלאחים שימשו כוח עבודה זול; תחושת הניכור ביחס למעמדות הגבוהים בחברה תוביל רבים מהם לתמוך בתנועות ובמפלגות, שביקשו לנתץ סדר כלכלי-חברתי בלתי שוויוני זה.

מאבקן המתמשך של התנועות הלאומיות נשא פרי, ובראשית 1922 הכריזה בריטניה על הענקת עצמאות למצרים. המונרכיה, שבראשה עמד המלך פואד הראשון, אימצה חוקה מודרנית, שקבעה זכויות אוניברסליות לאזרחים. בפרלמנט נתנה את הטון מפלגת "אל-ופד", שדגלה בסיסמה: "הדת לאלוהים, והמולדת לכול", והציעה מסגרת לאומית אטרקטיבית לכלל הסקטורים הדתיים והעדתיים במצרים. מיעוטים אלה הזדהו עם המפלגה, אף זכו לייצוג בהנהגתה. עם זאת, לא כל המפלגות והתנועות הלאומיות החזיקו בעמדה זהה. תנועת "האחים המוסלמים" ומפלגת "מצרים הצעירה" זכו לתמיכה ציבורית רחבה בקרב מעמד הביניים ובסקטורים שמרניים של החברה המצרית. בעיצומו של המאבק הפוליטי גברו המתח והניכור בין ה"מצרים" ובין ה"זרים".

התהליכים שפקדו את מצרים חוללו שינויים משמעותיים בקרב יהודי ארץ הנילוס. מבחינה מספרית ניכר גידול חסר תקדים במניין יהודי מצרים. בתחילת המאה ה-20 עמד מספרם על כ-20 אלף. במפקד של שנת 1947 נמנו 65,639 יהודים (מתוכם 41,960 בקהיר; 21,128 באלכסנדריה). מקורות היסטוריים מלמדים, שבמשך מאות שנים כללה הקהילה יהודים רבניים (ספרדים ואשכנזים) וקראים. רשויות השלטון הכירו בחלוקה פנימית זו, ולכל אחת מהעדות האלה נקבע תקנון נפרד ונבחר ועד, שייצג את הקהילה וניהל את הפעילות במסגרתה. עד לשלהי המאה ה-19 התגוררו מרביתם ב"שכונת היהודים" (חארת אל-יהוד). על רקע השינויים הדרמטיים, שפקדו את החברה המצרית, קבעו משפחות רבות את בתיהן בשכונות החדישות שהוקמו בקהיר ובאלכסנדריה, והיו שאף עקרו לערים החדשות (פורט-סעיד, איסמעיליה וסואץ). בעיצומו של מעבר זה כתב רפאל אהרן בן-שמעון, הרב הראשי של יהודי קהיר: "בשנים האחרונות, לרגל הרחבת העיר ומגרשיה ורחובותיה, הרוב יצאו מרחוב היהודים וקבעו דירתם בפרברי העיר, אשר רחובותיהם מרווחים ונקיים ואווירם צח".

שגשוגה של הקהילה היהודית ניכר היטב בשירותים המגוונים שזו סיפקה, ובהם בתי ספר, בתי כנסת, בתי יתומים, בתי אבות, בתי קברות, מרפאות ובית חולים בקהיר ובאלכסנדריה. זאת לצד אינספור מפעלי תרבות. מוסדות ושירותים קהילתיים אלה הוקמו מכספי תרומות של יהודים בעלי אמצעים. התגייסות זו אפשרה את הקמתם של כמה בתי כנסת מרהיבים ביופיָם ובשיפוצם של בתי כנסת קדומים. בעיצומו של "תור הזהב" התחושה הכללית הייתה של חיים שלווים ונוחים. משפחות רבות העדיפו לשגר את ילדיהם לבתי הספר הזרים, שהעניקו השכלה מעולה לבוגריהם. היו שהסתפקו בהשכלה שהעניקו בתי הספר של הקהילה היהודית. ככלל יהודי מצרים טיפחו את הקשרים עם הקהילה המקומית, הקפידו לקיים אירועים בעלי אופי דתי (ברית מילה, בר-מצווה ונישואין) וציינו את מועדי ישראל בהתאם למסורת הנהוגה בעדתם. בשבתות ובחגים גדשו המתפללים את בתי הכנסת.

יחסם של בני הקהילה וראשיה לציונות עבר כמה שלבים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הזדהו רבים מבני הקהילה היהודית במצרים עם רעיון הקמת מדינה יהודית. עם זאת נשמעו היטב גם קולותיהם של המתנגדים לפעילות הציונית במצרים בנימוק, שהמשכהּ עלול לפגוע באינטרסים של הקהילה המקומית. חשוב להדגיש, שבתקופה זו הותרה פעילות של ארגונים ציוניים במצרים. מנהיגים ושליחים ציוניים הרבו לבקר במצרים, והתזמורת הארץ-ישראלית קיימה קונצרט ראשון באלכסנדריה (1938), ולאחר מכן קוימו קונצרטים בניצוח ארטורו טוסקניני בבית האופרה של קהיר. תנועות נוער ציוניות זכו לאהדה בקרב הדור הצעיר. פעילויות אלו התרחשו בעת שבקרב הציבור המצרי הרחב הלכה וגברה העוינות לפעילות הציונית.

קבלת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם טרפה את הקלפים. מעשי איבה קשים בין הצדדים היריבים היו אקורד פתיחה למלחמה הערבית-ישראלית הראשונה. התבוסה הכלל-ערבית בשדה הקרב והפיכתם של מאות אלפי פלסטינים לפליטים זעזעו את החברות הערביות. במהרה הסתמנה מלחמת 1948 כקו פרשת-מים היסטורי עבור החברות הערביות, ובכלל זה גם הקהילות היהודיות המקומיות במצרים ובשאר מדינות ערב. הפגנות נגד הציונות שטפו את רחובות הערים. מוסדות ובתי עסק יהודיים נפגעו בידי המון זועם. פעילי "האחים המוסלמים" ביצעו פעולת חבלה ב"שכונת היהודים" של קהיר. בשיח הציבורי הערבי הלכו וטושטשו ההבדלים בין יהודים לבין ציונים. דוברים לאומנים תיארו את יהודי מצרים כגיס חמישי. רבים תלו את התבוסה במלחמה באופן בו התנהל השלטון המלוכני. לזעם שהצטבר בחברה המצרית כלפי הסדר השלטוני והכלכלי נוסף עתה מימד לאומני, שבמהרה הכריע גם את גורלו של המשטר המלוכני. על רקע זה עזב את מצרים גל מהגרים ראשון מקרב הקהילה היהודית.

הקמת מדינת ישראל, מעשי האיבה שהלכו ותכפו – ובעיקר "מלחמות סיני" ו"מלחמת ששת הימים" חרצו את גורלה של הקהילה היהודית. הפיכת "הקצינים החופשיים" ביולי 1952 מוטטה את המשטר המלוכני וחוללה שינויים עמוקים בחברה המצרית. צעדי הלאמה וחקיקה דרקוניים פגעו קשות באינטרסים של קהילות הזרים. במהרה הלכה מצרים והתרוקנה מעשרות אלפי יהודים, איטלקים ויוונים. מרבית יהודי מצרים בחרו להגר למערב אירופה ולצפון אמריקה.

כאשר נחתם הסכם השלום המצרי-ישראלי (1979), נותרו במצרים כמה מאות יהודים. בסיוע של ארגונים יהודיים בינלאומיים שופצו כמה אתרים יהודיים, ובראשם בתי הכנסת "בן-עזרא" (שבו נשתמרה הגניזה הקהירית), "רמב"ם" בשכונת היהודים ו"שער השמים" בקהיר. אתרים אלה שוב אינם משמשים לייעודם המקורי. עם זאת, שימורם מעיד שהמדינה והחברה במצרים ממשיכות לראות בקהילה שהתקיימה במָקום מאות שנים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ הנילוס.

תיעוד קורות היהודים במצרים צבר תנופה בשני העשורים האחרונים. בנוסף למחקרים אקדמיים פורסמו יצירות ספרות ושירה, והוקמו כמה פרויקטים להנצחת פועלה של קהילה ייחודית זו. ראוי לציין שגם במצרים הרבו לעסוק בנושא, ולאחרונה נשמעים יותר קולות ביקורתיים ביחס לעזיבתם את ארץ הולדתם. דווקא עדויות אישיות של בנות הקהילה ובניה לא זכו לתיעוד מספק. הקובץ עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל הוא יוזמה ברוכה בכיוון זה. העדויות שקובצו כאן מציגות פסיפס עשיר של התנסויות, שראשיתן במצרים והמשכן בישראל. פרקי חיים אלה מהווים עדות נוספת להרכבהּ האנושי המגוון של קהילה יהודית זו. נותר לקוות שהקובץ יהווה אקורד פתיחה למפעלי תיעוד נוספים של יוצאי הקהילה בישראל ומחוצה לה.