מפגשים מן הסוג הרביעי

עברית ויידיש בכנסיית ווסטמינסטר

בלונדון, משני צידי נהר התמזה, מתנשאים שניים מן המונומנטים המלכותיים רבי-הרושם: מגדל לונדון (London Tower) וכנסיית (בעצם מנזר) ווסטמינסטר.
מגדל לונדון, בן אלף השנים, שימש לאורך ימיו ארמון ומצודת הגנה (סוּפר, שאפילו יהודי לונדון הסתתרו בו בתקופות סכנה). אבל בתדמית הציבור הוא זכור כבית כלא אימתני שבו כלאו השליטים את היריבים והאויבים שלהם מבני האצולה והמלוכה והוציאו אותם להורג — תדמית מפחידה עד היום. אלה שראשם נכרת שם נקברו בדרך כלל מתחת למרצפות, מבלי כל ציון ושם, ורק רוחותיהם — כך מסופר — משוטטות מאז ברחבי המקום.
אך אלה מבני המלוכה והאצולה, שלא נפלו בידי התליין, נטמנו בבוא יומם בכנסיית ווסטמינסטר בקברים שצוינו במצבות פאר, הן מתחת למרצפות והן במגרעות — נישות — שבקיר. ברבות הימים נוספו אליהם קבריהם של גדולי הספרות, השירה, המדע, המדינאוּת והכנסייה — סלתה ושמנה של בריטניה — וסביבם נחגגו ברוב-עם הטקסים המפוארים של הכתרת מלכי בריטניה ושל נשואי צאצאיהם.
האם יעלה על הדעת שבתוך היכל זה, שבו אצורים כאלף שנים של מורשת בריטניה, מלכותה, תרבותה ודתה, יצוץ מישהו מבני עמנו? וששפתנו העברית תתנוסס באחת מפינותיו, ואפילו שפת היידיש תתגנב לפתע אל מרחביו?
גם אנחנו לא העלינו זאת על דעתנו. עד שיד המקרה הפתיעה אותנו: כן, זה ייתכן!
באחד מביקוריי בלונדון עלה על דעתי כי לא זכור לי אם ומתי ביקרתי בכנסיית — בעצם מנזר — ווסטמינסטר.
כישראלי, עניין אותי במיוחד לראות שניים מן המוצגים שם: "חדר ירושלים", שלא היה לי מושג מה משמעותו; ובעיקר — את הכיסא שעליו מכתירים את מלכי אנגליה.
הכיסא הזה עניין אותי בגלל האגדה הקשורה בו ואשר נוגעת לנו, לעם ישראל:
בנישה שמתחת למושב מונח לוח אבן שטוח אשר נקרא "אבן סקון" (stone of scone). בעבר הרחוק שכנה האבן בסקוטלנד ועליה הוכתר המלך הראשון של סקוטלנד. 
אדוארד הראשון, מלך אנגליה, הביא אותה כשלל מלחמה לאנגליה בשנת 1296, ומאז, על הכיסא הזה שהאבן בתחתיתו, מכתירים את מלכי בריטניה — האחרונה שבהם אליזבת השנייה.   
ומה הקשר אלינו?
לפי המסורת בבריטניה, זוהי האבן שעליה הניח יעקב אבינו את ראשו כאשר חלם את חלום המלאכים העולים ויורדים בסולם! 
אגב, הסקוטים לא השלימו עם חטיפת האבן לאנגליה, ולאומנים סקוטים אפילו חטפו אותה בשנת 1950 והעבירו אותה לסקוטלנד, עד שהוחזרה לווסטמינסטר זמן-מה לאחר מכן ושוב הועברה לסקוטלנד ב-1996. 
אך לא על המסורת המוזרה הזאת באתי לספר, אלא על המפגש המוזר לא פחות שהיה לנו בווסטמינסטר. 
רעייתי רות ואני הגענו למקום בשעה הנכונה בהתאם לעלון המפרט את זמני הביקור. כמו בכל כניסה לקתדרלות העצומות באירופה, אופפת אותך תחושת יראת כבוד למול הממדים הענקיים והאווירה המיוחדת הרומזת שבמקום זה יש יותר ממה שנראה לעין. 
והנה הפתעה: בדוכן הקבלה הודיעו לנו כי איחרנו וכי המקום כבר סגור למבקרים. כמובן, כישראלים לא היינו מוכנים לקבל את רוע הגזירה, ופתחנו בוויכוח נוקב עם אנשי הקבלה כשאנו מנופפים בעלון המידע של המקום — כי הרי הצדק עימנו. 
תוך כדי כך ראינו, מתקרב והולך ממעמקי המנזר, גבר העוטה על כתפיו גלימה בצבע אדום מלכותי, משמע — מאנשי הצוות של ווסטמינסטר. טיפוס בריטי אופייני, שיכול היה בקלות לשחק תפקיד של ג'נטלמן בריטי אלגנטי מן המניין בסרטים של פעם, באותם ימים רחוקים, כשבחוצות לונדון עדיין שלטה אווירת האימפריה, וברחוב אוקספורד — הלשון האנגלית.
כשהגיע אלינו תוך כדי הוויכוח, עצר ושאל במה העניין. סיפרנו לו שבאנו במיוחד מירושלים כדי לראות במו עינינו את "חדר ירושלים", שהגענו בזמן וכו' וכו'. הוא לא הראה סימני התרגשות, סיפר בנחת כי "ביקרתי כמה פעמים בארצכם" ופתח והסביר: (א) "חדר ירושלים איננו ייחודי בין החדרים שבמקום" ו-(ב) "אני אקח אתכם פנימה ואראה לכם כמה דברים שיעניינו אתכם."
שמחנו שאכן קיים במציאות הנימוס הבריטי המסורתי, אשר רות חוותה בילדותה בבית הספר הבריטי של שנגחאי בסין ושאני קראתי עליו בשיעורי הספרות האנגלית של גב' טפר בגימנסיה העברית בירושלים (אף שזה לא בלט לעין ולאוזן מצד שליטי "המנדט" בארץ). לא שיערנו בתחילה מדוע זכינו דווקא אנחנו למחווה כזו בבירת בריטניה. עד שהכול התברר לבסוף.
הג'נטלמן הזיז את המחסום שבכניסה והוביל אותנו לאחד המפגשים שלנו — מן הסוג הרביעי.
אלה המכירים את המקום בוודאי יזכרו כי במרחביו שקועים מתחת לרצפה ועל גבי הקירות המצבות של גדולי בריטניה שנקברו במקום: מלכים, אצילים, גדולי הסופרים והמשוררים, אשר שמותיהם עדיין זכורים אולי למי שלמד במה שהיו החוגים לספרות והיסטוריה אנגלית באוניברסיטה.  
והנה, מדריכנו מוליך ומציב אותנו למול מצבה שקועה בקיר בין שני עמודים הדורים שבראשם שלט אבירים צבעוני, ועליה — הפלא ופלא — חקוקות ב ע ב ר י ת מנוקדת המילים: 

"בְּרוּכָה אַתְּ ליהוה אשתי היקרה זכרונך לברכה אשת-חיל".

ממש כך: שפתנו הקדומה מתנוססת בהיכל הנצרות והמורשת האנגלית!
כאשר הבחין בהשתוממותנו הסביר לנו מדריכנו:
"למנהיג אוליבר קרומוול מן המאה ה-17, זה שהפיל את המלוכה באנגליה, היה סגן שהיה נשוי לאישה יהודייה; וכאשר היא נפטרה, הסגן ביקש וקיבל מקרומוול אישור מיוחד לקבור אותה במקום המיועד לגדולי בריטניה — מנזר ווסטמינסטר!"
ובהמשך הבינונו את מה שעמד מאחורי הרגע הזה.
מדריכנו המשיך והצביע על מקומות שעשויים לעניין אותנו, כמו חלון ויטרז', שכולו מכוסה בציור אחד — מגן דוד גדול, וכשהגיע זמן הפרידה — הגיעה ההפתעה הגדולה מכולם:
הוא לחץ את ידינו. "שמי ג'ון," גילה לנו, ומיד אחר כך בירך אותנו בברכת הפרידה בשפת יידיש: "זייט געזונד" (=הֱיו בריאים), ותוך כדי כך שלף והעלה מתוך חולצתו — 
תליון של מגן דוד של זהב שהוא עונד על צווארו!
כאשר נרגענו מן התדהמה, האיש הסביר לנו: אשתו היא יהודייה, בחוג ידידיהם מצויים יהודים, מהם מעשירי בריטניה כמו המיליארדר דיוויד לואיס, זה שהקים בתי מלון באילת, מצפה רמון ועוד, וכי הוא ואשתו משתכנים בבתי המלון של לואיס בביקוריהם הרבים בארץ.
יצאנו ממנזר ווסטמינסטר אל הרחובות הסואנים של לונדון, כשאנו מסוחררים מן המפגש הסהרורי — מפגש מן הסוג הרביעי.
אבל אני זכיתי לראות גם את הכיסא המפורסם שעליו ממליכים את מלכי בריטניה. למען האמת, ראיתי כבר כיסאות מפוארים ממנו, אך בבריטניה שומרים (עדיין?) על המסורת. לא מייפים אותה, לא מחליפים אותה.