באהבה כמו במלחמה

1
 

מישל מחזיקה בידה מכתב. ידה רועדת והמכתב מיטלטל. היא חוששת לפתוח אותו. זיכרונות קשים מציפים אותה, ועכשיו גם חרדה. מה צפוי להיות במכתב הזה? מזמן לא קיבלה מכתב מאחותה שרה, ומכתביה מעולם לא היו מעודדים ביותר. היא פותחת אותו באטיות. כתב היד גדול וילדותי. גם השפה מעט זרה לה. עברו עשרים שנה מאז קראה וכתבה יידיש אבל אחותה שימרה את השפה, אפילו עם בעלה היא מדברת יידיש עד היום. המכתב ארוך. מישל לוקחת כיסא ומתרווחת עליו. היא נוטלת את משקפיה — עיניה כבדו משום מה בזמן האחרון — ומתחילה לקרוא.

המכתב כולו קריאת כאב ומצוקה. כבר בהתחלה אחותה מתארת את כל מצוקותיה. היא חולה במחלת לב, בנותיה קשות וסרבניות, בעלה אינו מרוויח מספיק, החום בארץ כבד ללא נשוא והורג אותה, מצרכי המזון ניתנים בהקצבה והחיים קשים ביותר.

מישל מרימה את ראשה בין משפט למשפט, שואפת אוויר לריאותיה ואומרת לעצמה, ומה יש לי? דירת שני חדרים וחצי בפרוור רחוק ומוזנח בפריז, בעל שיכור, ילדים שמשוטטים ברחוב עם כל פרחחי השכונה. אני מתכופפת כל היום על הדלי והסמרטוט וידי כל הזמן במים, צבות ואדומות.

היא ממשיכה לקרוא את המכתב הארוך, מותחת את גבה וידיה להעביר כאב מצד אחד למשנהו, עד שמגיעה לסיום המכתב, אל הפסקה העיקרית: "אולי אתם יכולים לשלוח לנו קצת חבילות עם בגדים לילדות, ואולי אפילו ממתקים ואוכל למסכנות?"

מישל משפשפת את עיניה ואינה מאמינה למה שכתוב. האותיות מרצדות לפניה, אבל כך כתוב שחור על גבי לבן. "היא מבקשת עזרה ממני בלי לדעת בכלל מהו מצבי... ומי יעזור לי? בעלי שלא מסיים משמרת של הסעות בלי שיחזור הביתה שיכור? המנהל כבר רצה לקחת ממנו את המונית כי הכנסותיו אינן מספקות. מאין אקח כסף לעזור לה? מה היא חושבת לעצמה? היא מדמה אותנו לאנשי פריז כביכול, שיש להם אמצעים. היא לא יודעת איך אני חיה ומה עברתי כל חיי כשלא היה לי אל מי לפנות ולבקש עזרה. איך היא מעזה?" היא שואלת בקול, מניחה את ידה על לבה שהולם בחוזקה ונושמת בכבדות.

כשנשימתה חוזרת אליה היא מקפלת את המכתב וטומנת אותו בכיס סינרה. היא קמה ועומדת ליד החלון היחיד שבחדר. הוא פתוח עכשיו לרווחה ומאפשר לרוח הבוקר הקרירה להיכנס פנימה ולאוורר את הדירה העבשה. ממול במרחק משתרעים השדות, משובצים בצבעים ירוק, צהוב ואדום. הם מרנינים את לבה הכבד. היא שואפת את האוויר הצח ומרימה את ידיה כדי לאסוף אותו אל קרבה.

שם במרחק, בין השדות בכפר הולדתם, עמדה שרה ליד הגדר ונופפה לה במטפחת לבנה. ילדה צנומה, נמוכת קומה. וכשמישל התרחקה מעט כבר אבדה דמותה, ורק ידה המורמת עם המטפחת הלבנה עוד נראתה באופק וקולה מהדהד, "להתראות, מישל, אל תשכחי אותי," ומישל צעקה בחזרה, "להתראות, אחותי, את עוד תראי אותי. אחרי שאגיע לבריסל אל שלמה ואסתדר שם אקח אותך אלי, אני מבטיחה."

אותה עת לא ידעה מה צפוי לה, מתי באמת תראה שוב את אחותה וכיצד תעמוד בהבטחתה.

לאחר ימים ארוכים של נסיעה ברכבת דרך גבולות מבוצרים, היא חלפה על פני הרים ועמקים והחליפה רכבות בצ'כיה, באוסטריה ובגרמניה. בדרך היו ערים עתיקות שלא ראתה כמותן אפילו בחלום, ושוב הרים ועמקים, נופים עוצרי נשימה. כשהגיעה לבריסל בשעת לילה מאוחרת, איש לא המתין לה. העיר היתה אפלה, עתיקה ומסתורית, והיא נתקפה פחד. האנשים שחלפו לידה במרוצה היו כמו צלליות מאיימות. היא ניגשה בחרדה אל שוטר שעמד בפינה, ונתנה לו את הפתק שעליו היתה רשומה הכתובת. הוא היה אדיב, ובשפה שלא הכירה אמר לה שייקח אותה לשם. היא הבינה את כוונתו רק לפי היד ששם על כתפה. רגע נרתעה, אבל החליטה ללכת בעקבותיו. המרחק לא היה גדול. הוא נקש על הדלת ששם אחיה היה כתוב עליה. כשנפתחה הדלת יצא לקראתה איש כפוף בעל זקן ארוך, לבוש חלוק שחור ומדדה בנעלי בית גדולות ממידתו. היא נדהמה לראות את אחיה במצב כזה. כמה השתנה. לא עברה שנה מאז ראתה אותו בפעם האחרונה. הוא הקשיב לשוטר, ולאחר שתיקה קלה הודה לו בצרפתית ואף הציע לו כסף, אך הלה סירב, הסתובב והלך. רק אז הרים שלמה את מבטו אליה, בירך אותה ביידיש, והזמין אותה להיכנס. כשנכנסה, שוטטו עיניה וסרקו את החדר שהיה עמוס במדפי ספרים, כולם כבדים ושחורים, ובמרכזו עמוד תפילה. הוא ישב ליד העמוד וסימן לה בתנועת יד לשבת על הספסל שממול.

מישל לא ידעה מה לומר. היא הרי כתבה לו שהיא עומדת לבוא, והוא הסכים והבטיח לאביו שישמור עליה, כי האב כתב לו שאינו יכול להשתלט על הילדה המרדנית. שלמה הוסיף ואמר שהיא תעזור לו במשק הבית כדי שלא תסתובב ברחובות, נתונה להשפעות זרות.

הוא ישב כמה דקות בשקט ובחן אותה בעיניים קרות, ואחר כך החל למלמל כמה משפטים לא מובנים בצרפתית. רק לאחר שהבין שהיא אינה מגיבה חזר לדבר ביידיש ושאל כמה שאלות על אודות האם החורגת, על אחותה ועל אחיה שכבר יצא מן הבית ללמוד בישיבה בעיר רחוקה.

לא היה לה כוח לענות לו, והיא גמגמה חצאי משפטים כשעיניה נעצמות מדי פעם.

"זו דרך ארוכה ברכבת מברטיסלאבה לבריסל. את ודאי עייפה. לי יש רק חדר שינה קטן. את תצטרכי לישון במטבח על מיטה מתקפלת, כי פה בחדר אני לומד משעת בוקר מוקדמת עד שעה מאוחרת בלילה."

מישל הנהנה. את התיק המרופט שהחזיקה על ברכיה כל הזמן ובו חפציה המעטים הניחה על הרצפה, והלכה למטבח לסדר את מיטתה.

המקום היה צר למדי, והמיטה קשה. היא לא הצליחה להירדם. מחשבות רבות התרוצצו במוחה: לאן באתי? בשביל מה? יכולתי ללכת להכשרה ומשם לעלות לישראל. אחותי חלמה לעשות את זה ואני צחקתי ממנה — לאן את רוצה לנסוע, למדבר? חשבתי שאני נוסעת לעיר הגדולה בריסל, שם ייפתחו בפני כל העולמות, ועכשיו אני שוכבת על מיטה צרה במטבח, לא אכלתי ארוחת ערב ואחי לא שאל אותי אפילו אם אני רעבה. מה מצפה לי פה? עלתה השאלה בגרונה בבכי חנוק.

בבוקר, לאחר לילה מסויט שבו לא העזה אפילו לרדת לשירותים כדי לא להפריע לו, העיר אותה אחיה בשעה מוקדמת כדי שתכין לו ארוחת בוקר כי הוא ממהר לישיבה. היא קיפלה במהירות את מיטתה והניחה אותה בפינת חדרו. היא עדיין לא מצאה מקום לחפציה, ואת הלילה העבירה בבגדים שבהם באה. היא ידעה שעליה להיות צנועה בלבושה, והיססה אם תוכל ללבוש את כתונת הלילה שלה, אף שהיתה ארוכת שרוולים וסגורה עד צוואר.

אחיה לא דיבר הרבה. הוא התפלל ואכל את ארוחת הבוקר שהכינה, די באיחור, לדבריו, כי לא מצאה את הכלים והמצרכים.

"כשידעתי שאת מגיעה פיטרתי את העוזרת שהיתה. עכשיו את תצטרכי לדאוג לכול. אני בא באחת בצהריים לאכול, ותצטרכי לבשל משהו. לא הרבה," הרגיע אותה, "רק חתיכת עוף קטנה ותפוח אדמה. את תתרגלי לזה."

מישל הנהנה, ולאחר יציאתו מהבית ליוותה אותו במבט מהוסס. היא לא ידעה כיצד להתחיל ובמה. היא ניגשה אל חלון המטבח. הנוף שנשקף משם היה אפרורי, בתים בעלי גגות מפויחים וארובות עשנות. גם מחלון החדר הנוף לא היה חביב עליה. מזג האוויר הסגרירי השתלט על הכול, וברחוב הצר רצו בני אדם במהירות לעסקיהם. ילדים לבתי הספר, נשים עטופות שביסים ומעילים ארוכים מיהרו לקניות. בבתים שמעבר לרחוב בקושי נפתחו התריסים.

היכן הם השדות המוריקים שהקיפו את בית ילדותי? שאלה את עצמה, הנהר הזורם לאטו ליד הבית שבימות החורף היה שוטף וקוצף, השכנות שהיו עומדות בפתח חצרן והולכות רכיל שעות בינן לבין עצמן כשסליהן בידיהן, והיכן חברותי שכבר סיימו את בית הספר והיו רצות לעבודתן בשדות של הוריהן?

ואיפה אני עכשיו? מה חשבתי שמחכה לי כאן? הרי ידעתי שאחי הוא רב קפדן ורציני, אבל חשבתי שבכל זאת הוא אחי ויזכה את אחותו הצעירה בקבלת פנים חביבה. הוא דומה לאבי, שתמיד היה כעסן ולא חסך מפיו הערות על בנותיו העצלות. תמיד היתה אווירה מסוכסכת בבית. אחר כך נוספה גם אמי החורגת שהתייחסה אלי כמו אל משרתת ואילצה אותי לעשות את כל העבודות הקשות בזמן שעל אחותי, שנראתה לה שברירית, ריחמה ורק שלחה אותה לרעות את האווזים.

הקנאה כרסמה במישל, והאווירה המדכאת רק המאיסה עליה את החיים בבית. היא חיפשה כל הזמן פתרונות. חשבה ללכת להכשרה של בני עקיבא, אבל העלייה לישראל הפחידה אותה. היא שמעה שזו ארץ מדברית חמה ולא מפותחת, ושערבים רבים גרים שם. גם נושא הקיבוץ לא מצא חן בעיניה. המדריך הציג אותו כחיים אידיאליים בתוך קומונה שבה כל אחד שווה לחברו. לה זה נראה ממש נורא לחיות כך יחד. לבסוף, לאחר התלבטות קשה החליטה לעזוב ולעבור לעיר גדולה, וקיוותה שהחיים בה יהיו אחרים, שתוכל לעבוד ואולי ללמוד, ושיהיה תוכן כלשהו בחייה. כשכתבה מכתב לאחיה הרב בבריסל, הוא השהה את תשובתו זמן רב עד שניאות לבקשת אביו והסכים לקבלה, וגם אז הציג תנאים מיוחדים — שתהיה צנועה ושתעזור במשק הבית.

הצפיפות בביתו היתה נוראית. היא הסתובבה שוב ושוב בין החדר למטבח בצעדים עצבניים, כשמחשבותיה מסעירות את רוחה. בהיסח הדעת לקחה את הכסף שהשאיר לה אחיה על השולחן, ויצאה לרחוב לקנות את המצרכים לארוחות הצהריים והערב.

סהרורית הסתובבה ברחובות הסמוכים, פוחדת לאבד את דרכה. את האטליז והירקן הדרושים מצאה חיש מהר, אבל הסקרנות גברה עליה והיא רצתה להמשיך לטייל ברחוב. ואולם הפחד שהזמן לא יספיק לה החזיר אותה מהר לבית, והיא החלה להכין את ארוחת הצהריים. כשקם אחיה מהארוחה, שעברה בשתיקה מלאה, הוא מלמל משהו שמתוכו הבינה שהוא מרוצה מהארוחה, ורק אמר שהוא הולך לנמנם לשעה קלה.

שוב חיפשה מישל מה לעשות. היא ניקתה את המטבח ואת החדר, ישבה לנוח ונמנמה על הכיסא... אחיה התעורר משנתו ויצא שוב לבית המדרש בלי לומר מילים מיותרות. מישל רצתה לצאת אחריו לטייל קצת ברחוב, אך הוא הזהיר אותה בקול מצווה. "אל תצאי מהבית. החשכה יורדת מוקדם, ומסוכן לנערה בודדה להסתובב לבדה ברחוב. מוטב שתשבי בבית ותקראי משהו. ברחוב משוטטות נשים זולות."

מישל קיבלה את אזהרתו בפנים נפולות ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא עברה על המדפים הכבדים ולא מצאה ביניהם שום ספר שיעניין אותה. את התורה והכתובים כבר ידעה בעל פה, בילדותן אביה עמד על כך שגם הבנות תלמדנה גמרא ומשניות, ולא היה בכוחה להתחיל זאת שוב.

למחרת בבוקר, כשיצאה לקניות, שאלה את החנוונית אם יש ספרייה עירונית במקום. החנוונית חייכה אליה ואמרה לה שהספרייה נמצאת קרוב, בסוף הרחוב. לבה עלץ, וללא חשש ניגשה לשם וביקשה להירשם. למזלה היו לה המטבעות הדרושים לכך, שנשארו מקניות האוכל, אך לא היה לה מושג איזה ספר לבקש, כי לא התמצאה בספרים חילוניים. מחברותיה בכפר השיגה כמה פעמים רומנים, אך נאלצה להחביא אותם כדי שאיש לא יראה.

הספרנית עזרה לה ונתנה לה את הספר "דייוויד קופרפילד" ואמרה לה שזה ספר קלאסי מעניין של סופר אנגלי ידוע בשם צ'רלס דיקנס. נרגשת לקחה מישל את הספר ואצה חזרה אל הבית. הספר היה בצרפתית, והשפה עדיין לא היתה שגורה בפיה. היא דפדפה בו וחיפשה את המילים המוכרות לה. כך אלמד את השפה, אמרה לעצמה.

בעודה שקועה בקריאה חזר אחיה מהישיבה ומיד הוציא את הספר מבין ידיה.

"מה את קוראת? איזה שטויות. אלה דברים מהשטן, הם יוציאו אותך לתרבות רעה. אני הבטחתי לאבא שאשמור עלייך."

מישל התחלחלה. "זה ספר קלאסי של סופר אנגלי דגול, צ'רלס דיקנס. אני אוהבת לקרוא, ופה יש רק ספרי קודש," אמרה והחלה לייבב.

"תפסיקי לבכות כמו תינוקת, את כבר נערה. בזמן הפנוי תנקי את הבית. צריך לנקות אבק גם מהספרים, צריך לשטוף את הרצפה, לכבס, לגהץ, אין לך זמן לקרוא ספרים," אמר בנימה קשוחה.

מישל היתה נסערת מאוד ובקושי הצליחה לכבוש את בִּכיָה. היא לקחה את הספר, הכניסה אותו לתיק ודחפה אותו לפינה.

"אני אעשה כל מה שצריך, שלמה. לא יהיו לך טענות, אבל בלילה במיטה אני רוצה לקרוא, משעמם לי."

"משעמם לך כי יש לך יותר מדי זמן. את לא מתפללת מספיק. את צריכה להגיד בערב קריאת שמע ולישון כדי שיהיה לך כוח לקום מוקדם בבוקר. חוץ מזה, הקריאה צורכת הרבה חשמל וזה הרבה כסף."

"אני אשים נר לידי. אל תיקח ממני את התענוג היחיד שיש לי," ביקשה בתחנונים.

אחיה הניד את ראשו אך לא הוסיף מילה. מישל הבינה את אשר לא נאמר, וידעה שעליה להיזהר.

כך עברו עליה הימים בשיממון ובתהייה מה יהיה עליה. היא לא ראתה שום סיכוי לשינוי בחייה, וגם לא ידעה מה תוכל לעשות כדי לשנות את המצב.

יום רדף יום, והיא חשה את עצמה כעוזרת בית ללא פינה משלה וללא עולם משלה. היא הסתובבה ברחובות הסמוכים, ובהתה באנשים החולפים על פניה כשלשונה קשורה. הצרפתית שבפיה היתה דלה מאוד ומלאה שגיאות. ככל שהשתדלה לקרוא את העיתון היומי שמצאה בספרייה לא הצליחה לתרגל את השפה ומבטאה. היא לא העזה לדבר עם איש, וכאשר קרבה לבית הכנסת גילתה שהאנשים שם חרדים, מדברים יידיש בינם לבין עצמם, וחשבה שאם תפנה אליהם בשאלה כלשהי הם לא יקבלו את מעשיה בהבנה. לא נותרה לה ברירה אלא להמשיך ולצפות, יום־יום, לשינוי כלשהו שיבוא ויפתיע אותה.