ראויה לאהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ראויה לאהבה
הוספה למועדפים

ראויה לאהבה

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עפרה בן עמי

עפרה בן-עמי נולדה, גדלה וחיה בתל אביב. היא סיימה לימודי ספרות אנגלית ופילוסופיה לתואר ראשון ותקשורת מחשבים בחינוך לתואר שני. אחרי שתרגמה מאנגלית מחזות ותסכיתים לתיאטרון ולרדיו עברה לפיתוח וכתיבה של ספרי לימוד ואתרי אינטרנט במרכז לטכנולוגיה חינוכית. בשנים האחרונות פרסמה שירים וסיפורים קצרים בכתבי העת ליריקה ויקום תרבות ובשנת 2016 הציגה תערוכת צילומים ומיצג בגלריה תיאטרון החנות בנושא אלימות נגד נשים. הנובלה ראויה לאהבה היא ספר הביכורים שלה.    

תקציר

"יש לי חדר בלונדון. שיננתי את המשפט הזה, נחושה לשכנע את עצמי ברצינות כוונותי." במשפטים אלה נפתחת הנובלה ראויה לאהבה. הדוברת היא צעירה ישראלית שעוזבת את תל אביב הבוהמית.  השנה היא 1970 ולונדון הפכה עבורה למחוז של תקוות וחלומות. אם רק תתקבל לבית ספר לקולנוע תמצא את מקומה בלונדון ותשתחרר סופית מהרומן שניהלה עם במאי מבוגר ונשוי. 

בלונדון היא פוגשת ישראלים ומהגרים מארצות אחרות שמחפשים כמוה את עתידם. קולו של אהובה הישראלי ימשיך לדבר בתוכה; זאטוט קופצני ישתין על המזוודה שלה; היא תתעורר לצלילי נחרות של  חבורת פועלים אירים; ג'ין הארלו תעניק לה השראה לכתיבת תסריט; פרצופו המכוער של משורר ישראלי ייחשף והיפי אמריקאי יכבוש את לבה ויזמין אותה להצטרף לעולמו. בחלוף השנים היא מבקרת בעיר היקרה ללבה כאשה מבוגרת וזיכרון של אחת הדמויות שפגשה אז מציף את מחשבותיה. תוך פסיעה ברחובות מוכרים היא נשאבת מחדש לפרק הלונדוני בחייה ומפענחת את המנגנון הרגשי שהפעיל אותה. 

הנובלה, המסופרת דרך קול פנימי של צעירה ואחר כך של האשה שהפכה להיות, מגוללת בעברית נקייה וצלולה סיפור אישי, לכאורה 'קטן', אך הקריאה בו חושפת רגשות עזים, תשוקות כמוסות ושאיפות גדולות לחיים. וכל זאת על רקע היומיום הבריטי הסגרירי, אך גם פרוע ומרגש. 


עפרה בן-עמי נולדה, גדלה וחיה בתל אביב. היא סיימה לימודי ספרות אנגלית ופילוסופיה לתואר ראשון ותקשורת מחשבים בחינוך לתואר שני. אחרי שתרגמה מאנגלית מחזות ותסכיתים לתיאטרון ולרדיו עברה לפיתוח וכתיבה של ספרי לימוד ואתרי אינטרנט במרכז לטכנולוגיה חינוכית. בשנים האחרונות פרסמה שירים וסיפורים קצרים בכתבי העת ליריקה ויקום תרבות ובשנת 2016 הציגה תערוכת צילומים ומיצג בגלריה תיאטרון החנות בנושא אלימות נגד נשים. הנובלה ראויה לאהבה היא ספר הביכורים שלה.      

פרק ראשון

1
 

 

אוגוסט, 1970. לונדון

יש לי חדר בלונדון. שיננתי את המשפט הזה, נחושה לשכנע את עצמי ברצינות כוונותי. שוב החלטתי למתוח יבשת ביני לבין אהובי הסודי. הייתי גאה שהפעם המעשה שלי יותר נחרץ מהפעם הקודמת, אך גאווה לחוד ושמחה לחוד, אף על פי שהיעדר השמחה לא היה קשור ללונדון. להפך. שנה קודם לכן, כשברחתי אליה, היא פתחה בפני תיבת אוצרות בוהקים והיוותה עבורי שיא בתקופה של גילויים מסעירים בחיי.

צה"ל ויתר עלי כחיילת, וכך יצא שבזמן שרוב חברי צעדו לתוך שירות צבאי שנה אחרי מלחמת ששת הימים, אני יצאתי למסע גילויים בעולם מקביל שהתקיים סמוך לבית התל אביבי בו גדלתי. רשמית, הייתי סטודנטית שנה א' בחוג לתיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, אך למעשה עברתי התבגרות מואצת בבתי הקפה שבהם אנשי תיאטרון, אמנים ופעילי שמאל הפכו לחברי החדשים וחילצו אותי מהמסגרת השמרנית והנוקשה שהכרתי. לראשונה הרגשתי שייכת לקבוצה של נשים וגברים צעירים, שכמוני רצו להיות שחקנים, ציירים, משוררים או כל דבר אחר הקשור ליצירה. בעולם המקביל שגיליתי, ביטוי אמנותי היווה כרטיס כניסה לעולם שכלל התנסויות תכופות בסקס, סמים ואלכוהול, ואלה העצימו תחושות של התעלות ואובדן. בזכות עבודת המלצרות הראשונה שמצאתי בדיסקוטק, שהרביתי לבלות בו, הצלחתי לצאת לחופשי מבית אמי ושכרתי חדר בדירה עם שותפים.

הייתי כמעט בת תשע־עשרה ותיאטרון היה כל עולמי. קראתי כל מחזה שיכולתי להניח עליו את ידי. נכנסתי בחינם לכל הצגה שרציתי כי תמיד היה מישהו שסידר לי הזמנה — מישהו מהאוניברסיטה, מישהו שהתחיל איתי על שפת הים, שרקד איתי במסיבה, שהתאהבתי בו ללילה. מי שהפך לאהובי הסודי היה במאי תיאטרון. שמעתי עליו, אבל לא הכרתי אותו באופן אישי.

השמועה שהוא מחפש שחקנית צעירה ולא ידועה להצגה החדשה שלו עברה מפה לאוזן. החלטתי לנסות את מזלי. זה היה תפקיד קטן אך משמעותי. הדמות שרציתי להיבחן עליה הופיעה בסצנת הפתיחה של המחזה, עם הגבר שהיה בתפקיד הראשי. היא היתה המאהבת הצעירה שלו והוא רצה לשדך אותה לבנו השתיין והבליין כדי שיוכל להמשיך לשכב איתה בלי לעורר את חשדם של אשתו החוקית ושל בנו. למדתי בעל פה את הטקסט שלה בסצנת הפתיחה וחקרתי לעומק את היחסים בין הארבעה. כעבור שבוע טלפן הבמאי להודיע לי שההצגה בוטלה. מי שיועדה לתפקיד הנשי הראשי לא שוחררה מהתחייבות קודמת, ובכל מקרה, הדגיש, לא התכוון לבחור בי לתפקיד. בקושי הצלחתי להחניק קללת תסכול ואז הוא המשיך לדבר. הוא התרשם שהייתי מקורית מאוד, הוא אהב את הדרך שבה עיני נצצו כששוחחנו ובעיקר — כאן בא הסוף המפתיע של דבריו — הוא חייב להכיר אותי. לא ידעתי אם להיעלב מכך שאמר בגילוי לב שלא היה לוקח אותי לתפקיד או להרגיש מוחמאת.

באותה תקופה פחות או יותר נשרתי משנה א' באוניברסיטה כי הלימודים התגלו כאכזבה גדולה עבורי. החוג לתיאטרון הציע מעט מדי שיעורים מעשיים ובחוג לספרות עברית השתעממתי עד מוות בקורסי החובה. קיוויתי שהמבחן אצל הבמאי יאשר את כישורי המשחק שלי ולא את הניצוץ בעיני, או את היכולת שלי לנתח מחזות, ובכל זאת החניף לי לשמוע שבמאי ידוע סבור שאני מקורית ולכן הוא "חייב להכיר אותי".

"אם תסכימי, אקח אותך לבית קפה מקסים ביפו," הציע.

למחרת יצאנו למקום הבילוי הפומבי הראשון והאחרון שלנו. היותו מבוגר ממני בעשרים וחמש שנה ונשוי לא גרעה מקסמו. הוא גם לא התאמץ יותר מדי לפתות אותי. כשהתוודה בפני שהתאהב בי ממבט ראשון, זה כשלעצמו הסעיר אותי מאוד. פגישתנו הבאה כבר היתה אצלי, ובתוך זמן קצר גם פרידה של יממה היתה ארוכה מדי בשבילנו. בלי לחשוב פעמיים תרמתי את חלקי בשמירה על הדיסקרטיות של הרומן שלנו. לחברות קרובות שלי גיליתי ש"יש לי מישהו שאני לא יכולה לדבר עליו" וש"אנחנו מאוהבים", אך ידעתי שמעבר לזה אסור לי לספר שמא הרכילות תתגלגל בין אנשים שמכירים את שנינו ותגיע לאוזני אשתו. הסודיות והזמן הקצוב שלנו הפכו כל רגע ביחד לנחשק ויקר. התמסרתי כולי לגבר בעל המראה הכי אצילי, העיניים הכי חכמות וטובות והקול העמוק הכי ערב שפגשתי. אהבתי בו הכול, ובעיקר את התשוקה העדינה שבה אהב אותי ואת העובדה שלא הייתי ילדה בעיניו. הוא אהב אותי כאישה מיוחדת במינה, בעלת רעיונות מלהיבים, מקוריים ומעוררי מחשבה, ודי מהר הפכתי ליועצת הסתרים שלו בכל הנוגע לעבודתו בתיאטרון. במשך כמה חודשים התמסרתי לאושר הראשוני הזה עד שהחשאיות המוחלטת שנדרשה ממני החלה בכל זאת להעיק עלי, ונסעתי ללונדון בפעם הראשונה.

הנסיעה ההיא היתה שונה כי אז לא דיברנו על פרידה. הוא תמך ברעיון שלי שאסע לעיר שנחשבה למֶכָּה שכל אוהבי התיאטרון עולים אליה לרגל, ואני מצדי התחמקתי מלחשוב מה יהיה עלינו כשאחזור. התמקמתי במלון זול, אכלתי פעם אחת ביום במסעדת פועלים שגבתה פרוטות על הארוחות השמנוניות שהוגשו בה, והסתובבתי שיכורה מתרבות, ובעיקר מתיאטרון. כל הצגה שראיתי היתה משובחת בהרבה מההצגות שראיתי בארץ. השחקנים הבריטים שלטו ברזי המקצוע בצורה כה מושלמת עד כי התעוררה בי מחשבה שאולי ראוי ללמוד משחק רק אם קיים פוטנציאל להעפיל לרמתם. אבל לא הסתפקתי בתיאטרון. ביקרתי במוזיאונים ובגלריות שבהם הוצגו יצירות שכמו קמו לתחייה מתוך ספר אמנות ישן שזכרתי מבית אמי. בבתי קולנוע הוקרנו סרטים, כאלה שבתל אביב כדי לדעת על קיומם צריך היה לפקוד את "מועדון הסרט הטוב", ובחנויות שלטה אופנה סקסית, קצרצרה וצבעונית שהתאימה אפילו לכיס שלי.

כשחיפשתי חברה בלונדון פגשתי אנשים שהכרתי מהארץ, אבל רובם לא התעניינו במיוחד בתיאטרון. בעצם, ערכתי כמעט לגמרי לבד את המסע התרבותי שלי ועם זאת לא חשתי בודדה. בחדר במלון התחלתי לכתוב מחזה, ועל חוויותי התרבותיות כתבתי לאהובי הסודי, כשמכתבי הסגידה שלי מלונדון נענים במכתבי געגועים שלו אלי. חייו נעשו אפורים בלעדי, כך כתב, מה שתרם לתחושת אופוריה שהלכה וגברה בי. המחשבה על כך שאני עשויה להיות כה חסרה לו היתה חדשה בשבילי. לפי המכתבים שלו הוא סבל מהיעדרי לא רק במיטה. הוא התקשה להתחיל לעבוד על הצגה חדשה מבלי להיעזר בי, והתגעגע לשעות שבהן עברנו ביחד על תרגומים שהוגשו לתיאטרון ומצאנו פתרונות למקומות בעייתיים, שהמתרגמים המקוריים לא הצליחו לספק. לקח לי זמן להבין מה היה מתעתע במכתבים ששלח לי ללונדון. אכן הייתי חסרה לו מאוד, אבל הוא בעצם חיכה בקוצר רוח שאשוב לאותו תפקיד שמילאתי בחייו. זו הייתי אני שבתמימותי הרומנטית פירשתי את מכתביו כמבשרי שינוי, ראיה שאני עומדת לזכות בתפקיד חדש ושונה.

וכך, כעבור חודשיים של שיכרון חושים תרבותי בלונדון חזרתי לארץ, אליו וללימודים באוניברסיטה. התקבלתי לשנה א' בחוג לספרות אנגלית והחוג לתיאטרון קיבל אותי לשנה ב', כשמורי החוג משוכנעים שהם מעניקים לי הזדמנות יוצאת דופן בהתחשב בעובדה שטרם השלמתי את הדרישות של שנה א'. אך הלימודים שוב אכזבו אותי ולא החזקתי מעמד. אמנם החוג לספרות אנגלית היה פחות משמים מהחוג לספרות עברית, אבל המסגרת שבעבורה חזרתי לאוניברסיטה היה החוג לתיאטרון והוא נותר כשהיה — לא מעשי מספיק לטעמי — ובנוסף, אני השתניתי בעקבות השהות הקצרה שלי בלונדון. התקשיתי להאמין למחמאות של המורים בחוג ובעיקר לאלה שהרעיפה עלי מי שליהקה אותי להצגה שלה. אחרי היכרות עם רף המשחק שהציב התיאטרון הבריטי פקפקתי ביכולתי להעפיל אליו וחששתי להפוך לעוד שחקנית בינונית בתיאטרון הישראלי. היטלטלתי בין שאיפות לספקות, בין תחושת ביטחון עצמי לבין היעדרה המוחלט. יכולתי להתעורר בבוקר כשאני מאמינה למורים שלי, שאני עשויה מהחומר שמנו צומחות שחקניות "אמיתיות"; בערב של אותו יום להיות בטוחה במאה אחוז שאני לא שחקנית, שאם יש בי שמץ כישרון עדיף שאכוון את עצמי לכתיבה ותרגום של מחזות; ולמחרת בבוקר להחליט שכל חלומות התיאטרון שאני מטפחת מחווירים לעומת חלום חדש ומפתה — קולנוע. נמשכתי במיוחד לעריכת סרטים והמעט שידעתי על המקצוע הספיק להצית את דמיוני. הכרתי כמה אנשים שעסקו בקולנוע וזכרתי שכולם למדו בחו"ל. אולי אחד מהם יכשיר אותי תוך כדי עבודה כעוזרת שלו ומשם אתקדם ואהיה לעורכת? ואולי במקום לנטוש את עולם התיאטרון, אני צריכה לחפש בו אנשים בגילי שהמבט הביקורתי שלהם דומה לשלי?

לבסוף, עוד בטרם הסתיים הסמסטר הראשון, נשרתי מהלימודים באוניברסיטה בשני החוגים שהייתי רשומה אליהם ומצאתי עבודה בחנות שמכרה ספרים ותקליטי ג'אז.

בעוד עבורי זו היתה תקופה של חוסר ודאות, אהובי הסודי היה מסופק ורגוע. אהבתנו היתה יציבה ועמוקה. אף שהרבה לבגוד באשתו בעבר, מבחינתו, כך אמר, הייתי הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו ולא רק בין הסדינים. הוא חווה פריחה מקצועית מחודשת והאמין שתרומתי הנסתרת מסייעת לזה לקרות. אני, לעומת זאת, נעתי ביני לבין עצמי במעגל קסמים של שאלות לגבי עתידי ולגבי עתיד הקשר שלנו, עד שהגיע הרגע בו הפסקתי להשלות את עצמי בקשר אליו. אצלו דבר לא עמד להשתנות וכל שינוי בחיי היה תלוי רק בי. סוף כל סוף החלו מחשבותי להתבהר. הוא אכן אהבתי הגדולה ודווקא משום כך אם אפרד ממנו ואשאר בישראל, הסבל שלי יהיה כה נורא שלא אצליח לוותר עליו ואז נחזור זה אל זה, שוב ניפרד וחוזר חלילה. הסוף יהיה שאמשיך לסבול עד שאשתגע וחיי ייהרסו. הבנתי שאם אתרחק ממנו לארץ אחרת אצליח להתרכז בעצמי.

תוכנית לונדון שרקמתי באמת היתה פתרון מושלם. איני חוזרת אליה כתיירת שוחרת תרבות, אלא כמי שנוסעת לחיות בה. כדי להבטיח שלא אתפתה לחזור לארץ סידרתי מראש את השנה הראשונה שלי בלונדון. חיכה לי חדר משלי בבית שבו אעבוד כאו־פר לתאומים בני חמש, ואת רוב המשכורת אוכל לחסוך ללימודים שם. אמנם אני בת יחידה להורים גרושים שלא היו להם ילדים מלבדי והטיפול בילדים קטנים היה מוכר לי כמו לוליינות קרקס, אבל הורי התאומים רצו להעסיק אותי. נפגשתי איתם פעם אחת בלבד בתל אביב ואחר כך התכתבנו. בת' הבריטית ויונתן הישראלי נשמעו לי זוג קליל ופתוח, בוהמיים במובן הטוב של המילה, ובתצלום ששלחו לי חייכו פנים עגולות ומתוקות של ילד וילדה שציפו לבואי.

זו היתה יציאה חלקה מן המבוי הסתום אליו נקלעתי. ובכל זאת, תוך כדי עיסוק בסידורים האינסופיים לקראת הנסיעה ידעתי שאילו אהובי הסודי היה מפתיע אותי בהודעה חגיגית שיתגרש מאשתו, כנראה לא הייתי עומדת בהבטחתי לבת' ויונתן. לקראת הפרידה ממנו ייתכן שהייתי נשברת אילו התחנן שלא אעזוב אותו, אך כשליוויתי אותו לדלת בפעם האחרונה ונדמה היה לי שעיניו מתלחלחות, הוא רק אמר: "האמיני לי שאני זה שמקריב כשאני מניח לך לנסוע."

מרוב שהשתוקקתי להיות נאהבת עדיין זיהיתי בקושי שלו לוותר עלי ראיה לאהבתו. השינוי היחיד שחל בי היה שהתאפקתי מלנחם אותו.

בבוקר הטיסה יצאתי לבדי מהבית בסוף רחוב דיזנגוף עם מזוודה לא גדולה. נעלתי את הדלת, לא חזרתי לענות לצלצול הטלפון שנשמע מתוך הדירה ושהייתי בטוחה שזה "הוא", ירדתי למונית שחיכתה לי ברחוב והשארתי לאמי את המפתח בתיבת הדואר. לביתם של יונתן ובת' בהמסטד נסעתי ישירות מנמל התעופה. הם לא יכלו לבוא לקבל אותי והתחייבו לממן את הנסיעה במונית. רציתי להיות אחרי הימים הראשונים שבמהלכם אתיידד עם בת' ויונתן שימצאו בי בת שיח כלבבם, שאתחבב על התאומים, שעבורם אהיה כמו אחות בוגרת שאינה כשאר המבוגרים. דמיינתי אותנו רצים בדשא ובין העצים של המסטד הית', הפארק בראש הגבעה, שהיה רקע חוזר לחלומות שחלמתי בארץ על לונדון, אוחזת תאום בכל יד ורצה איתם.

דפקתי על הדלת בהתרגשות של שחקנית טרייה שעומדת לעלות על הבמה בפעם הראשונה. בת' קידמה את פני בחיוך, נטלה ממני את המזוודה והכניסה אותי לחדר מגורים מרווח שפנה לחצר אחורית. קולות צפצפניים של דמויות מצוירות רעמו מהטלוויזיה ועל השטיח, כמעט צמודים למכשיר, בין צעצועים, ספרים, שאריות של כריכים וספלי פלסטיק הפוכים, ישבו שני ילדים בהירי שיער. מאחור הם היו זהים — אדם ורייצ'ל. בת' הבחינה שאני מנסה לספוג לתוכי את המקום על דייריו הקטנים וצחקה: "נא להכיר! אלה הילדים וזה הבית שלנו, שלא תמיד מסודר." עיניה של בת' התכווצו כשצחקה וקולה ניסה לשווא לגבור על הטלוויזיה. הנחתי את המזוודה, מסמנת בידי לכיוון התאומים. צעקתה "Adam, Rachel, look who just got here, all the way from Israel!" לא זכתה לתגובה.

בת' הובילה אותי לחדרי החדש וסיפרה שעד לידת התאומים היא עבדה בו ככתבנית. "אדם ורייצ'ל יודעים שבאת אלינו במיוחד בשבילם," אמרה, "הם מחכים לך, סיפרנו להם עלייך. תרגישי בנוח, שימי את החפצים שלך. אני אכין לך בינתיים תה אנגלי אמיתי, לא מתוך שקיות כמו בישראל!"

האמת היא שקיוויתי לחדר שיתחבב עלי מיד, אבל כשנכנסתי הוא היה די מאכזב. התיישבתי על המיטה ופשטתי את רגלי. בהונותי נגעו בקיר שמנגד. החדר היה קטן מאוד, קטן מכל חדר שכור שגרתי בו. על המיטה הצרה היה פרוש מה שנראה כספק כיסוי ספק שמיכת קיץ דהויה. לידה עמד ארון בגדים כהה עם דלתות שחרקו כשפתחתי אותן, ומולם הצטופפו שולחן וכיסא. הקירות היו חשופים לגמרי. הוצאתי מהמזוודה את ההרמס בייבי שלי והנחתי אותה על השולחן, דגלון ירקרק לסימון מיקומי בחלל הזר. מעל השולחן, סמוך לתקרה, הבחנתי בחלון נטול וילון, שסיפק מעט מדי אור. לאפרוריות הסגרירית, שלא ציפיתי לה בסוף אוגוסט, התווספה חומת אבן, נשקפת מהחלון ומפרידה בין החצר של בת' ויונתן לבין הבניין הסמוך.

אחרי שנדדתי בין שלוש דירות שותפים שכורות, אמי רכשה לי בנדיבותה דירה קטנה בדמי מפתח ולא דרשה מאבי, ממנו התגרשה שנים רבות קודם לכן, לחלוק עמה את ההוצאה; אולי לא ציפתה שישתף פעולה. האמת היא שאמי הפתיעה אותי לטובה כי יחסי עם שני הורי היו מתוחים בגלל "הרעיונות התיאטרליים שהכניסו לך לראש בבוהמה," כדבריהם. אמי כנראה קיוותה שהדירה בדמי מפתח תאפשר לי לעבוד פחות כדי להתפרנס ואז יהיה סיכוי שאתמיד בלימודי באוניברסיטה "ואולי משהו טוב יצא ממך בכל זאת," כלשונה.

הדירה הזאת, שדרשה ממני שכר דירה סמלי, היתה מציאה אמיתית. לרשותי עמד גג, ששילש את שטחה, השקיף אל מעבר לבניינים הסמוכים והעניק מרווח נשימה, בהייה וריחוף. גם גבולות החופש שלי עם אהובי הסודי התרחבו — הכול, כמובן, יחסית להסתתרות שידעה אהבתנו, בדירות השותפים שקדמו לה. לזכותה של אמי ייאמר שמעולם לא "קפצה" לביקורי פתע. אהובי הסודי ואני יכולנו לשבת באין מפריע על הגג, מורטים אשכול ענבים, לבושים למחצה, אחרי שקמנו ממיטתי, בעודי מדמיינת שהנה אנחנו זוג. בדרכנו. באופן אירוני, בדיעבד דווקא החופש שהעניקה פינת החמד שלנו זירז את התפכחותי ואת עזיבתי לטובת החדר הזה בלונדון שלא הצלחתי לזהות בו קמצוץ של חן.

יתרונו של חדרי החדש הוא היותו בלונדון, עודדתי את עצמי. וזה לא מעט. הגעתי, כפי שסיכמתי עם בת' ויונתן, עשרה ימים לפני תום חופשת הקיץ של התאומים ותחילת השגרה של בית הספר. ציינתי לעצמי שהקירות נקיים מאוד. תהיתי אם סוידו לכבודי אחרי שהילדים קשקשו עליהם. בחדרי השכור הראשון שרבטתי על הקיר ציטטות בצבע אדום, ביטוי שנתתי לרחשי לבי הפוליטיים והספרותיים תוך התעלמות מאזהרות שותפַי לדירה כי בעל הבית לבטח ייאלץ אותי לסייד כשאעזוב. בחדר השכור הבא כבר נגמלתי מהדחף להתיידד עם קירות חשופים באמצעות מילים מצוירות.

בת' קראה לי והצביעה על השיש במטבח ועל קומקום תה מהביל עשוי חרסינה. היא חייבת לצאת, אמרה, המונית מחכה לה, ואני אשאר עם התאומים. היא הוסיפה שיהיה בסדר, יונתן יחזור בעוד כשעתיים. מההתכתבות בינינו ניתן היה לנחש כי בת' תולה בי את תקוות החופש האבוד שלה, אך לא שיערתי שתשליך אותי מיד למים. הסתרתי היטב את הפתעתי המוחלטת ועניתי: "ברור שאסתדר איתם במשך שעתיים. מה כבר יכול להיות?" בת' נישקה את עורף ילדיה הדבוקים למסך ויצאה תוך שהיא קוראת אליהם: "Adam and Rachel, I'm going out now. Do you hear me? Remember you are not allowed to go out to the back yard!"

כעבור דקה בערך הסתבר לי שיציאתה של בת' לא היתה אלא סימן מוסכם בין התאומים. הם כיבו את הטלוויזיה, אמדו אותי במבט והתלחשו. מרוצה מהשקט שהשתרר הרמתי ספר מהשטיח והזמנתי אותם בתנועת יד רחבה, תיאטרלית, לשבת איתי על הספה. אדם ורייצ'ל לא גילו שמץ של עניין בכישורי הדרמטיים. "אנחנו יודעים איך קוראים לך," הם קראו פה אחד ופצחו במה שהתגלה כמשחק תופסת שלא היה מבייש את הדמויות המצוירות שנטשו לכבודי. מאמצי לייצב כיסאות מתנדנדים תחת רגליהם המנתרות ולמנוע מהם לטפס על כוננית הספרים רק הגבירו את צהלות הצחוק שלהם ושילחו אותם לכל עבר. אחרי שמיצו את שמחת הזינוק והריצה ברחבי הבית הצליח אדם לפתוח כדי סדק את דלתות הזכוכית, שפנו לחצר האחורית שבת' אסרה עליהם לצאת אליה. בתוך שניות ולמרות מחאותי השתחלו שניהם החוצה ונעמדו מולי. זה היה אות פתיחה למשחק חדש שהרנין אותם עד בלי די. כל צעד שעשיתי לכיוון דלתות הזכוכית נענה בריצה תזזיתית לעומק החצר וכל צעד שלי לאחור החזיר אותם לכיוון חדר המגורים. הייתי משוכנעת שאם אסיר מהם את מבטי, או גרוע מזה, אפתח לרווחה את הדלתות ואתקדם לעברם, הם יגיעו לשער, יצאו לרחוב ויידרסו, או ייחטפו בידי סוטה ואני אשבור את שיא האסונות בטיפול בילדים ביום הראשון לעבודה. לבסוף עלה בדעתי שנחוץ שינוי אסטרטגי כדי להערים עליהם. זנחתי את קשר העין שכה הקפדתי עליו והעמדתי פנים שאני מתעלמת מהם תוך כדי עמידה בזווית שתאפשר לי לעקוב אחר תנועותיהם בחוץ. המזימה הצליחה. התאומים איבדו עניין בחצר האסורה, השתחלו פנימה וחזרו לצפות בטלוויזיה בקולי קולות.

"ברוכה הבאה! הישיבה האחרונה שלי התבטלה." זה היה יונתן שהקדים לחזור והנמיך מיד את הצפצפת הטלוויזיונית מחרישת האוזניים. "איפה בת'?" שאל. "כל כך מהר השאירה אותך עם הפושטקים הקטנים?"

הייתי אסירת תודה שהגיע. "היא לא אמרה לי לאן היא הולכת. טוב שבאת," אמרתי. "הם לא הפסיקו להשתולל מהרגע שבת' יצאה. אולי זה בגלל שהם עדיין לא מכירים אותי... פחדתי שיקרה להם משהו. הם תמיד כל כך אנרגטיים?"

"שלא יעשו עלייך רושם." יונתן הדליק סיגריה והציע גם לי.

שאפתי את העשן והשתעלתי.

"את לא רגילה לטבק כהה, הא? גולוואז — הכי טוב!" הכריז. "ואיך היתה הטיסה?"

"תאר לעצמך!" התעקשתי לחזור ולשתף אותו ברגעי האימה שלי עם ילדיו. "הם הצליחו לצאת החוצה לחצר למרות שבת' בפירוש אמרה להם שזה אסור! ידעתם שהם עושים את זה? חששתי שיברחו לרחוב."

"הם עוד לא מסוגלים לפתוח את השער," השיב יונתן, "וגם לא לטפס מעליו. כשזה יקרה ננעל אותו. במשך הזמן תלמדי לא להיבהל מהם. הם מיד מנצלים את זה, החארות הקטנים."

ידיד משותף הציג אותי בפני בת' ויונתן בפתיחת תערוכה בתל אביב, כשהיו בביקור מולדת אצל אמו של יונתן. "מי שרואה את התאומים מתאהב בהם ממבט ראשון! אולי את רוצה לבוא ללונדון להיות האו־פר שלנו?" שאלה אותי בת' בהמשך הערב. עניתי שאחשוב על זה, והחלפנו כתובות, אבל כבר באותו לילה קלטתי שאסור לי להסס. בתזמון מושלם נפלה לידי הצעה שתאפשר לי להתרחק מאהובי הסודי ומישראל.

כשטענתי באוזני יונתן שילדיו היו עלולים לשבור יד או רגל כשניתרו מרהיט לרהיט בתוך הבית, וזה עוד לפני שיצאו לחצר, הודה שהם הספיקו להבריח כמה מטפלות ושמרטפיות. בשונה מהן הוא סמוך ובטוח שאגלה בגרות וקשיחות של ישראלית אחרי צבא. "אבל אמרתי לכם שאני בת עשרים ושלא עשיתי צבא," הגבתי ברצינות גמורה, והוא גיחך: "לא נורא, הכול יהיה בסדר. את רק צריכה לזכור שהם בסך הכול ילדים קטנים. חותם לך שפליק בטוסיק של אדם נותן שקט, לפחות לשעתיים." יונתן ניחש מיד מהבעת פני שרעיון ההכאה של ילדיו מבעית אותי.

"רגע, את רוצה להגיד לי שהורייך אף פעם לא הרביצו לך?" שאל יונתן.

"הורי התגרשו כשהייתי קצת יותר גדולה מאדם ורייצ'ל," עניתי. "אולי הם לא הרביצו לי בגלל רגשות אשמה. אם רצו להרביץ לי כשהפכתי למתבגרת מרדנית ועצבנתי אותם, זה היה מאוחר מדי. בקיצור, לא. הם לא הרביצו לי."

"הבנתי..." המהם יונתן והמשיך לדבר על עצמו. "אני מאמין שצריך לעשות עם ילדים מה שעובד, ועלי זה עבד טוב מאוד. אדם הוא פרא אדם בדיוק כמוני כשהייתי בגילו ורייצ'ל לומדת ממנו."

יונתן תיאר באוזני כיצד למד להילחם על מקומו החל בילדותו במושב, דרך שירותו הקרבי ועד התבססותו בלונדון כמורה לעיצוב בסיינט מרטינס, מוסד יוקרתי ותחרותי שאין כמותו בישראל. חיים של מאבק מתמיד יצקו ממנו גבר חסון בגופו ובנפשו. "זה בדיוק מה שאני מאחל לילדים שלי! שלא יהיו רכרוכיים!" הוא פרע בגאווה אבהית את שערה של רייצ'ל ואחר כך את שערו של אדם.

שתקתי. יונתן לא היה דומה במאומה לאהובי הסודי או לגברים אחרים שנמשכתי אליהם. העניין שלי בהם התעורר בזכות עולמם הפנימי המורכב, המיוסר והחידתי. הם כבר היו אמנים ואני שאפתי להיות אמנית. ההסבר שתמיד נתתי לעצמי היה שזה בדיוק מה שהופך אותי לבת ברית כה מבינה ונאמנה בשבילם. בחלקי נפלה הזכות לנסוך בהם עידוד ברגעי משבר, ללוות אותם במערות חשוכות של נפתולים וחוסר ודאות, להעניק להם סקס מנחם. בחיקו של אהובי הסודי הצטיינתי בתפקיד זה, שבת', כפי הנראה, היתה פטורה ממנו לגמרי.

במטבח התוודיתי בפני יונתן על הידע הקלוש שלי בבישול. הווידוי שלי שעשע אותו. הוא פתח את המזווה וחשף שורה של קופסאות שימורים. "לפתוח קופסה את יודעת? לחמם שעועית ונקניקיות את מסוגלת? כאן בת' מחזיקה את השעועית, ואת הנקניקיות תמצאי במקרר. בת' לא מבשלת הרבה. לא גידלו אותה בבקינגהם פאלאס."

יונתן הושיב את ילדיו ליד השולחן והושיט לי פותחן. ריח השעועית ברוטב עגבניות גירה את תאבוני בטרם רוקנתי את תכולת הקופסה לתוך סיר. אותו יום טעמתי כזית מהאוכל שהוגש בטיסה והייתי רעבה. חיממתי לנו את השעועית עם פרוסות של נקניקיות והשארתי בסיר מנה בשביל בת'. התאומים הפתיעו אותי לטובה בנימוסי השולחן שלהם. כשהיו רגועים הבחנתי בתוויהם המעודנים, שהיתה בהם מן הבהירות עד כדי שקיפות של אמם. לרגע קט הם דמו לצמד מלאכים מציורי הרנסנס. כשאחד מהם פצה את פיו הזכיר לו יונתן שילדים שותקים כשמבוגרים מדברים, אף על פי שרק הוא דיבר. הם נשמעו לו מיד ותלו בו עיניים גדולות ומעריצות.

"מבחינתי חשוב שרייצ'ל ואדם ישמעו בבית עברית נורמלית. יש לי משפחה בארץ והעברית של בת' לא מספיק טובה, אז איתה הם מדברים אנגלית ואיתי שילוב של עברית ואנגלית. באמת לא הלך לנו עם מטפלות בריטיות, אבל את שונה. איתך אני מקווה שנסתדר. חוץ מזה, אנחנו לא יוצאים הרבה לבלות. למי יש כוח? יהיו לך ערבים חופשיים באמצע השבוע ולפעמים גם בסוף השבוע, אלא אם כן הילדים יתישו אותך ותעדיפי להישאר בבית. מה שתרצי."

תוך כדי שטיפת הכלים חלף בי זרם חד של געגוע לאהובי הסודי. היכן הוא כעת? אולי בישיבה שלא אשמע את פרטיה מיד אחרי שנגמרה ולא אוסיף נימוקים לעמדתו מתוך הזדהות עם תסכוליו המקצועיים?

התרפקתי על הצירוף "אהובי הסודי" כעל כרית נוצות רכה בלי לשאול את עצמי מדוע אני ממשיכה להשתמש בו. בחדר המגורים, אדם ורייצ'ל הספיקו לטפס על מסעדי הכורסה של יונתן, למשוך בתנוכי אוזניו ולכסות את עיניו. שלושתם צחקו בקול גדול. עמדתי בפתח החדר, צופה בתנועות התזזיתיות ומתרה בעצמי שלא לראות בהם מפלצות, אף שזו המילה הראשונה שעלתה בדעתי. לא ידעתי מתי ילדים בני חמש הולכים לישון. קיוויתי שזה יקרה עוד מעט ובעיקר שיונתן לא יטיל עלי את המשימה להשכיב אותם לישון. "על פי רוב בת' מעסיקה אותם בשעות האלה כדי שאני אוכל לראות קצת חדשות," פנה אלי יונתן, "היא כבר תראה לך הכל מחר." הוא צבט את התאומים שנשרו ממנו כשני כלבלבים קטנים ושבו לטפס עליו.

התאומים כילו את מרצם ביונתן וכשבת' חזרה לא נותר לה אלא להובילם למיטה, כשהיא מוותרת להם רק הפעם על צחצוח שיניים.

בחדרי, עייפה מהיום הראשון והארוך שעבר עלי, התהפכתי מצד אל צד, מתקשה להירדם במיטת היחיד הצרה והזרה. לא היה טעם לנסות לכתוב עד שעיני ייעצמו על מכונת הכתיבה כפי שעשיתי בדירת הגג שלי שנותרה ריקה ממני ומאהובי, גם לא רציתי להמשיך לשבת עם בת' ויונתן. שכבתי על הגב. ניסיתי לרוקן את מוחי ממחשבות מטרידות על הימים הבאים עם הילדים. נעזרתי בתרגיל שחרור שנהגנו לעשות בתחילת שיעורי משחק והפעם כדי להירדם. התרכזתי בקצות הבהונות ושחררתי אותן. המשכתי לטפס באטיות רבה במעלה גופי ולפני שהגעתי לבטני הרגשתי שאיני לבד.

יפתי, קולו של אהובי הסודי דיבר אלי מתוכי בעודי ערה לחלוטין.

זה מרגיש כאילו אתה כאן איתי, עניתי ללא קול.

ברור שאני כאן איתך. לא הולך לשום מקום. לא נעלם לך, באה תשובתו המרגיעה.

התאומים האלה נוראים... אבל אתה תראה... אני נשארת בלונדון.

עם ההבטחה הזאת נרדמתי.

עפרה בן עמי

עפרה בן-עמי נולדה, גדלה וחיה בתל אביב. היא סיימה לימודי ספרות אנגלית ופילוסופיה לתואר ראשון ותקשורת מחשבים בחינוך לתואר שני. אחרי שתרגמה מאנגלית מחזות ותסכיתים לתיאטרון ולרדיו עברה לפיתוח וכתיבה של ספרי לימוד ואתרי אינטרנט במרכז לטכנולוגיה חינוכית. בשנים האחרונות פרסמה שירים וסיפורים קצרים בכתבי העת ליריקה ויקום תרבות ובשנת 2016 הציגה תערוכת צילומים ומיצג בגלריה תיאטרון החנות בנושא אלימות נגד נשים. הנובלה ראויה לאהבה היא ספר הביכורים שלה.    

עוד על הספר

ראויה לאהבה עפרה בן עמי

1
 

 

אוגוסט, 1970. לונדון

יש לי חדר בלונדון. שיננתי את המשפט הזה, נחושה לשכנע את עצמי ברצינות כוונותי. שוב החלטתי למתוח יבשת ביני לבין אהובי הסודי. הייתי גאה שהפעם המעשה שלי יותר נחרץ מהפעם הקודמת, אך גאווה לחוד ושמחה לחוד, אף על פי שהיעדר השמחה לא היה קשור ללונדון. להפך. שנה קודם לכן, כשברחתי אליה, היא פתחה בפני תיבת אוצרות בוהקים והיוותה עבורי שיא בתקופה של גילויים מסעירים בחיי.

צה"ל ויתר עלי כחיילת, וכך יצא שבזמן שרוב חברי צעדו לתוך שירות צבאי שנה אחרי מלחמת ששת הימים, אני יצאתי למסע גילויים בעולם מקביל שהתקיים סמוך לבית התל אביבי בו גדלתי. רשמית, הייתי סטודנטית שנה א' בחוג לתיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, אך למעשה עברתי התבגרות מואצת בבתי הקפה שבהם אנשי תיאטרון, אמנים ופעילי שמאל הפכו לחברי החדשים וחילצו אותי מהמסגרת השמרנית והנוקשה שהכרתי. לראשונה הרגשתי שייכת לקבוצה של נשים וגברים צעירים, שכמוני רצו להיות שחקנים, ציירים, משוררים או כל דבר אחר הקשור ליצירה. בעולם המקביל שגיליתי, ביטוי אמנותי היווה כרטיס כניסה לעולם שכלל התנסויות תכופות בסקס, סמים ואלכוהול, ואלה העצימו תחושות של התעלות ואובדן. בזכות עבודת המלצרות הראשונה שמצאתי בדיסקוטק, שהרביתי לבלות בו, הצלחתי לצאת לחופשי מבית אמי ושכרתי חדר בדירה עם שותפים.

הייתי כמעט בת תשע־עשרה ותיאטרון היה כל עולמי. קראתי כל מחזה שיכולתי להניח עליו את ידי. נכנסתי בחינם לכל הצגה שרציתי כי תמיד היה מישהו שסידר לי הזמנה — מישהו מהאוניברסיטה, מישהו שהתחיל איתי על שפת הים, שרקד איתי במסיבה, שהתאהבתי בו ללילה. מי שהפך לאהובי הסודי היה במאי תיאטרון. שמעתי עליו, אבל לא הכרתי אותו באופן אישי.

השמועה שהוא מחפש שחקנית צעירה ולא ידועה להצגה החדשה שלו עברה מפה לאוזן. החלטתי לנסות את מזלי. זה היה תפקיד קטן אך משמעותי. הדמות שרציתי להיבחן עליה הופיעה בסצנת הפתיחה של המחזה, עם הגבר שהיה בתפקיד הראשי. היא היתה המאהבת הצעירה שלו והוא רצה לשדך אותה לבנו השתיין והבליין כדי שיוכל להמשיך לשכב איתה בלי לעורר את חשדם של אשתו החוקית ושל בנו. למדתי בעל פה את הטקסט שלה בסצנת הפתיחה וחקרתי לעומק את היחסים בין הארבעה. כעבור שבוע טלפן הבמאי להודיע לי שההצגה בוטלה. מי שיועדה לתפקיד הנשי הראשי לא שוחררה מהתחייבות קודמת, ובכל מקרה, הדגיש, לא התכוון לבחור בי לתפקיד. בקושי הצלחתי להחניק קללת תסכול ואז הוא המשיך לדבר. הוא התרשם שהייתי מקורית מאוד, הוא אהב את הדרך שבה עיני נצצו כששוחחנו ובעיקר — כאן בא הסוף המפתיע של דבריו — הוא חייב להכיר אותי. לא ידעתי אם להיעלב מכך שאמר בגילוי לב שלא היה לוקח אותי לתפקיד או להרגיש מוחמאת.

באותה תקופה פחות או יותר נשרתי משנה א' באוניברסיטה כי הלימודים התגלו כאכזבה גדולה עבורי. החוג לתיאטרון הציע מעט מדי שיעורים מעשיים ובחוג לספרות עברית השתעממתי עד מוות בקורסי החובה. קיוויתי שהמבחן אצל הבמאי יאשר את כישורי המשחק שלי ולא את הניצוץ בעיני, או את היכולת שלי לנתח מחזות, ובכל זאת החניף לי לשמוע שבמאי ידוע סבור שאני מקורית ולכן הוא "חייב להכיר אותי".

"אם תסכימי, אקח אותך לבית קפה מקסים ביפו," הציע.

למחרת יצאנו למקום הבילוי הפומבי הראשון והאחרון שלנו. היותו מבוגר ממני בעשרים וחמש שנה ונשוי לא גרעה מקסמו. הוא גם לא התאמץ יותר מדי לפתות אותי. כשהתוודה בפני שהתאהב בי ממבט ראשון, זה כשלעצמו הסעיר אותי מאוד. פגישתנו הבאה כבר היתה אצלי, ובתוך זמן קצר גם פרידה של יממה היתה ארוכה מדי בשבילנו. בלי לחשוב פעמיים תרמתי את חלקי בשמירה על הדיסקרטיות של הרומן שלנו. לחברות קרובות שלי גיליתי ש"יש לי מישהו שאני לא יכולה לדבר עליו" וש"אנחנו מאוהבים", אך ידעתי שמעבר לזה אסור לי לספר שמא הרכילות תתגלגל בין אנשים שמכירים את שנינו ותגיע לאוזני אשתו. הסודיות והזמן הקצוב שלנו הפכו כל רגע ביחד לנחשק ויקר. התמסרתי כולי לגבר בעל המראה הכי אצילי, העיניים הכי חכמות וטובות והקול העמוק הכי ערב שפגשתי. אהבתי בו הכול, ובעיקר את התשוקה העדינה שבה אהב אותי ואת העובדה שלא הייתי ילדה בעיניו. הוא אהב אותי כאישה מיוחדת במינה, בעלת רעיונות מלהיבים, מקוריים ומעוררי מחשבה, ודי מהר הפכתי ליועצת הסתרים שלו בכל הנוגע לעבודתו בתיאטרון. במשך כמה חודשים התמסרתי לאושר הראשוני הזה עד שהחשאיות המוחלטת שנדרשה ממני החלה בכל זאת להעיק עלי, ונסעתי ללונדון בפעם הראשונה.

הנסיעה ההיא היתה שונה כי אז לא דיברנו על פרידה. הוא תמך ברעיון שלי שאסע לעיר שנחשבה למֶכָּה שכל אוהבי התיאטרון עולים אליה לרגל, ואני מצדי התחמקתי מלחשוב מה יהיה עלינו כשאחזור. התמקמתי במלון זול, אכלתי פעם אחת ביום במסעדת פועלים שגבתה פרוטות על הארוחות השמנוניות שהוגשו בה, והסתובבתי שיכורה מתרבות, ובעיקר מתיאטרון. כל הצגה שראיתי היתה משובחת בהרבה מההצגות שראיתי בארץ. השחקנים הבריטים שלטו ברזי המקצוע בצורה כה מושלמת עד כי התעוררה בי מחשבה שאולי ראוי ללמוד משחק רק אם קיים פוטנציאל להעפיל לרמתם. אבל לא הסתפקתי בתיאטרון. ביקרתי במוזיאונים ובגלריות שבהם הוצגו יצירות שכמו קמו לתחייה מתוך ספר אמנות ישן שזכרתי מבית אמי. בבתי קולנוע הוקרנו סרטים, כאלה שבתל אביב כדי לדעת על קיומם צריך היה לפקוד את "מועדון הסרט הטוב", ובחנויות שלטה אופנה סקסית, קצרצרה וצבעונית שהתאימה אפילו לכיס שלי.

כשחיפשתי חברה בלונדון פגשתי אנשים שהכרתי מהארץ, אבל רובם לא התעניינו במיוחד בתיאטרון. בעצם, ערכתי כמעט לגמרי לבד את המסע התרבותי שלי ועם זאת לא חשתי בודדה. בחדר במלון התחלתי לכתוב מחזה, ועל חוויותי התרבותיות כתבתי לאהובי הסודי, כשמכתבי הסגידה שלי מלונדון נענים במכתבי געגועים שלו אלי. חייו נעשו אפורים בלעדי, כך כתב, מה שתרם לתחושת אופוריה שהלכה וגברה בי. המחשבה על כך שאני עשויה להיות כה חסרה לו היתה חדשה בשבילי. לפי המכתבים שלו הוא סבל מהיעדרי לא רק במיטה. הוא התקשה להתחיל לעבוד על הצגה חדשה מבלי להיעזר בי, והתגעגע לשעות שבהן עברנו ביחד על תרגומים שהוגשו לתיאטרון ומצאנו פתרונות למקומות בעייתיים, שהמתרגמים המקוריים לא הצליחו לספק. לקח לי זמן להבין מה היה מתעתע במכתבים ששלח לי ללונדון. אכן הייתי חסרה לו מאוד, אבל הוא בעצם חיכה בקוצר רוח שאשוב לאותו תפקיד שמילאתי בחייו. זו הייתי אני שבתמימותי הרומנטית פירשתי את מכתביו כמבשרי שינוי, ראיה שאני עומדת לזכות בתפקיד חדש ושונה.

וכך, כעבור חודשיים של שיכרון חושים תרבותי בלונדון חזרתי לארץ, אליו וללימודים באוניברסיטה. התקבלתי לשנה א' בחוג לספרות אנגלית והחוג לתיאטרון קיבל אותי לשנה ב', כשמורי החוג משוכנעים שהם מעניקים לי הזדמנות יוצאת דופן בהתחשב בעובדה שטרם השלמתי את הדרישות של שנה א'. אך הלימודים שוב אכזבו אותי ולא החזקתי מעמד. אמנם החוג לספרות אנגלית היה פחות משמים מהחוג לספרות עברית, אבל המסגרת שבעבורה חזרתי לאוניברסיטה היה החוג לתיאטרון והוא נותר כשהיה — לא מעשי מספיק לטעמי — ובנוסף, אני השתניתי בעקבות השהות הקצרה שלי בלונדון. התקשיתי להאמין למחמאות של המורים בחוג ובעיקר לאלה שהרעיפה עלי מי שליהקה אותי להצגה שלה. אחרי היכרות עם רף המשחק שהציב התיאטרון הבריטי פקפקתי ביכולתי להעפיל אליו וחששתי להפוך לעוד שחקנית בינונית בתיאטרון הישראלי. היטלטלתי בין שאיפות לספקות, בין תחושת ביטחון עצמי לבין היעדרה המוחלט. יכולתי להתעורר בבוקר כשאני מאמינה למורים שלי, שאני עשויה מהחומר שמנו צומחות שחקניות "אמיתיות"; בערב של אותו יום להיות בטוחה במאה אחוז שאני לא שחקנית, שאם יש בי שמץ כישרון עדיף שאכוון את עצמי לכתיבה ותרגום של מחזות; ולמחרת בבוקר להחליט שכל חלומות התיאטרון שאני מטפחת מחווירים לעומת חלום חדש ומפתה — קולנוע. נמשכתי במיוחד לעריכת סרטים והמעט שידעתי על המקצוע הספיק להצית את דמיוני. הכרתי כמה אנשים שעסקו בקולנוע וזכרתי שכולם למדו בחו"ל. אולי אחד מהם יכשיר אותי תוך כדי עבודה כעוזרת שלו ומשם אתקדם ואהיה לעורכת? ואולי במקום לנטוש את עולם התיאטרון, אני צריכה לחפש בו אנשים בגילי שהמבט הביקורתי שלהם דומה לשלי?

לבסוף, עוד בטרם הסתיים הסמסטר הראשון, נשרתי מהלימודים באוניברסיטה בשני החוגים שהייתי רשומה אליהם ומצאתי עבודה בחנות שמכרה ספרים ותקליטי ג'אז.

בעוד עבורי זו היתה תקופה של חוסר ודאות, אהובי הסודי היה מסופק ורגוע. אהבתנו היתה יציבה ועמוקה. אף שהרבה לבגוד באשתו בעבר, מבחינתו, כך אמר, הייתי הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחייו ולא רק בין הסדינים. הוא חווה פריחה מקצועית מחודשת והאמין שתרומתי הנסתרת מסייעת לזה לקרות. אני, לעומת זאת, נעתי ביני לבין עצמי במעגל קסמים של שאלות לגבי עתידי ולגבי עתיד הקשר שלנו, עד שהגיע הרגע בו הפסקתי להשלות את עצמי בקשר אליו. אצלו דבר לא עמד להשתנות וכל שינוי בחיי היה תלוי רק בי. סוף כל סוף החלו מחשבותי להתבהר. הוא אכן אהבתי הגדולה ודווקא משום כך אם אפרד ממנו ואשאר בישראל, הסבל שלי יהיה כה נורא שלא אצליח לוותר עליו ואז נחזור זה אל זה, שוב ניפרד וחוזר חלילה. הסוף יהיה שאמשיך לסבול עד שאשתגע וחיי ייהרסו. הבנתי שאם אתרחק ממנו לארץ אחרת אצליח להתרכז בעצמי.

תוכנית לונדון שרקמתי באמת היתה פתרון מושלם. איני חוזרת אליה כתיירת שוחרת תרבות, אלא כמי שנוסעת לחיות בה. כדי להבטיח שלא אתפתה לחזור לארץ סידרתי מראש את השנה הראשונה שלי בלונדון. חיכה לי חדר משלי בבית שבו אעבוד כאו־פר לתאומים בני חמש, ואת רוב המשכורת אוכל לחסוך ללימודים שם. אמנם אני בת יחידה להורים גרושים שלא היו להם ילדים מלבדי והטיפול בילדים קטנים היה מוכר לי כמו לוליינות קרקס, אבל הורי התאומים רצו להעסיק אותי. נפגשתי איתם פעם אחת בלבד בתל אביב ואחר כך התכתבנו. בת' הבריטית ויונתן הישראלי נשמעו לי זוג קליל ופתוח, בוהמיים במובן הטוב של המילה, ובתצלום ששלחו לי חייכו פנים עגולות ומתוקות של ילד וילדה שציפו לבואי.

זו היתה יציאה חלקה מן המבוי הסתום אליו נקלעתי. ובכל זאת, תוך כדי עיסוק בסידורים האינסופיים לקראת הנסיעה ידעתי שאילו אהובי הסודי היה מפתיע אותי בהודעה חגיגית שיתגרש מאשתו, כנראה לא הייתי עומדת בהבטחתי לבת' ויונתן. לקראת הפרידה ממנו ייתכן שהייתי נשברת אילו התחנן שלא אעזוב אותו, אך כשליוויתי אותו לדלת בפעם האחרונה ונדמה היה לי שעיניו מתלחלחות, הוא רק אמר: "האמיני לי שאני זה שמקריב כשאני מניח לך לנסוע."

מרוב שהשתוקקתי להיות נאהבת עדיין זיהיתי בקושי שלו לוותר עלי ראיה לאהבתו. השינוי היחיד שחל בי היה שהתאפקתי מלנחם אותו.

בבוקר הטיסה יצאתי לבדי מהבית בסוף רחוב דיזנגוף עם מזוודה לא גדולה. נעלתי את הדלת, לא חזרתי לענות לצלצול הטלפון שנשמע מתוך הדירה ושהייתי בטוחה שזה "הוא", ירדתי למונית שחיכתה לי ברחוב והשארתי לאמי את המפתח בתיבת הדואר. לביתם של יונתן ובת' בהמסטד נסעתי ישירות מנמל התעופה. הם לא יכלו לבוא לקבל אותי והתחייבו לממן את הנסיעה במונית. רציתי להיות אחרי הימים הראשונים שבמהלכם אתיידד עם בת' ויונתן שימצאו בי בת שיח כלבבם, שאתחבב על התאומים, שעבורם אהיה כמו אחות בוגרת שאינה כשאר המבוגרים. דמיינתי אותנו רצים בדשא ובין העצים של המסטד הית', הפארק בראש הגבעה, שהיה רקע חוזר לחלומות שחלמתי בארץ על לונדון, אוחזת תאום בכל יד ורצה איתם.

דפקתי על הדלת בהתרגשות של שחקנית טרייה שעומדת לעלות על הבמה בפעם הראשונה. בת' קידמה את פני בחיוך, נטלה ממני את המזוודה והכניסה אותי לחדר מגורים מרווח שפנה לחצר אחורית. קולות צפצפניים של דמויות מצוירות רעמו מהטלוויזיה ועל השטיח, כמעט צמודים למכשיר, בין צעצועים, ספרים, שאריות של כריכים וספלי פלסטיק הפוכים, ישבו שני ילדים בהירי שיער. מאחור הם היו זהים — אדם ורייצ'ל. בת' הבחינה שאני מנסה לספוג לתוכי את המקום על דייריו הקטנים וצחקה: "נא להכיר! אלה הילדים וזה הבית שלנו, שלא תמיד מסודר." עיניה של בת' התכווצו כשצחקה וקולה ניסה לשווא לגבור על הטלוויזיה. הנחתי את המזוודה, מסמנת בידי לכיוון התאומים. צעקתה "Adam, Rachel, look who just got here, all the way from Israel!" לא זכתה לתגובה.

בת' הובילה אותי לחדרי החדש וסיפרה שעד לידת התאומים היא עבדה בו ככתבנית. "אדם ורייצ'ל יודעים שבאת אלינו במיוחד בשבילם," אמרה, "הם מחכים לך, סיפרנו להם עלייך. תרגישי בנוח, שימי את החפצים שלך. אני אכין לך בינתיים תה אנגלי אמיתי, לא מתוך שקיות כמו בישראל!"

האמת היא שקיוויתי לחדר שיתחבב עלי מיד, אבל כשנכנסתי הוא היה די מאכזב. התיישבתי על המיטה ופשטתי את רגלי. בהונותי נגעו בקיר שמנגד. החדר היה קטן מאוד, קטן מכל חדר שכור שגרתי בו. על המיטה הצרה היה פרוש מה שנראה כספק כיסוי ספק שמיכת קיץ דהויה. לידה עמד ארון בגדים כהה עם דלתות שחרקו כשפתחתי אותן, ומולם הצטופפו שולחן וכיסא. הקירות היו חשופים לגמרי. הוצאתי מהמזוודה את ההרמס בייבי שלי והנחתי אותה על השולחן, דגלון ירקרק לסימון מיקומי בחלל הזר. מעל השולחן, סמוך לתקרה, הבחנתי בחלון נטול וילון, שסיפק מעט מדי אור. לאפרוריות הסגרירית, שלא ציפיתי לה בסוף אוגוסט, התווספה חומת אבן, נשקפת מהחלון ומפרידה בין החצר של בת' ויונתן לבין הבניין הסמוך.

אחרי שנדדתי בין שלוש דירות שותפים שכורות, אמי רכשה לי בנדיבותה דירה קטנה בדמי מפתח ולא דרשה מאבי, ממנו התגרשה שנים רבות קודם לכן, לחלוק עמה את ההוצאה; אולי לא ציפתה שישתף פעולה. האמת היא שאמי הפתיעה אותי לטובה כי יחסי עם שני הורי היו מתוחים בגלל "הרעיונות התיאטרליים שהכניסו לך לראש בבוהמה," כדבריהם. אמי כנראה קיוותה שהדירה בדמי מפתח תאפשר לי לעבוד פחות כדי להתפרנס ואז יהיה סיכוי שאתמיד בלימודי באוניברסיטה "ואולי משהו טוב יצא ממך בכל זאת," כלשונה.

הדירה הזאת, שדרשה ממני שכר דירה סמלי, היתה מציאה אמיתית. לרשותי עמד גג, ששילש את שטחה, השקיף אל מעבר לבניינים הסמוכים והעניק מרווח נשימה, בהייה וריחוף. גם גבולות החופש שלי עם אהובי הסודי התרחבו — הכול, כמובן, יחסית להסתתרות שידעה אהבתנו, בדירות השותפים שקדמו לה. לזכותה של אמי ייאמר שמעולם לא "קפצה" לביקורי פתע. אהובי הסודי ואני יכולנו לשבת באין מפריע על הגג, מורטים אשכול ענבים, לבושים למחצה, אחרי שקמנו ממיטתי, בעודי מדמיינת שהנה אנחנו זוג. בדרכנו. באופן אירוני, בדיעבד דווקא החופש שהעניקה פינת החמד שלנו זירז את התפכחותי ואת עזיבתי לטובת החדר הזה בלונדון שלא הצלחתי לזהות בו קמצוץ של חן.

יתרונו של חדרי החדש הוא היותו בלונדון, עודדתי את עצמי. וזה לא מעט. הגעתי, כפי שסיכמתי עם בת' ויונתן, עשרה ימים לפני תום חופשת הקיץ של התאומים ותחילת השגרה של בית הספר. ציינתי לעצמי שהקירות נקיים מאוד. תהיתי אם סוידו לכבודי אחרי שהילדים קשקשו עליהם. בחדרי השכור הראשון שרבטתי על הקיר ציטטות בצבע אדום, ביטוי שנתתי לרחשי לבי הפוליטיים והספרותיים תוך התעלמות מאזהרות שותפַי לדירה כי בעל הבית לבטח ייאלץ אותי לסייד כשאעזוב. בחדר השכור הבא כבר נגמלתי מהדחף להתיידד עם קירות חשופים באמצעות מילים מצוירות.

בת' קראה לי והצביעה על השיש במטבח ועל קומקום תה מהביל עשוי חרסינה. היא חייבת לצאת, אמרה, המונית מחכה לה, ואני אשאר עם התאומים. היא הוסיפה שיהיה בסדר, יונתן יחזור בעוד כשעתיים. מההתכתבות בינינו ניתן היה לנחש כי בת' תולה בי את תקוות החופש האבוד שלה, אך לא שיערתי שתשליך אותי מיד למים. הסתרתי היטב את הפתעתי המוחלטת ועניתי: "ברור שאסתדר איתם במשך שעתיים. מה כבר יכול להיות?" בת' נישקה את עורף ילדיה הדבוקים למסך ויצאה תוך שהיא קוראת אליהם: "Adam and Rachel, I'm going out now. Do you hear me? Remember you are not allowed to go out to the back yard!"

כעבור דקה בערך הסתבר לי שיציאתה של בת' לא היתה אלא סימן מוסכם בין התאומים. הם כיבו את הטלוויזיה, אמדו אותי במבט והתלחשו. מרוצה מהשקט שהשתרר הרמתי ספר מהשטיח והזמנתי אותם בתנועת יד רחבה, תיאטרלית, לשבת איתי על הספה. אדם ורייצ'ל לא גילו שמץ של עניין בכישורי הדרמטיים. "אנחנו יודעים איך קוראים לך," הם קראו פה אחד ופצחו במה שהתגלה כמשחק תופסת שלא היה מבייש את הדמויות המצוירות שנטשו לכבודי. מאמצי לייצב כיסאות מתנדנדים תחת רגליהם המנתרות ולמנוע מהם לטפס על כוננית הספרים רק הגבירו את צהלות הצחוק שלהם ושילחו אותם לכל עבר. אחרי שמיצו את שמחת הזינוק והריצה ברחבי הבית הצליח אדם לפתוח כדי סדק את דלתות הזכוכית, שפנו לחצר האחורית שבת' אסרה עליהם לצאת אליה. בתוך שניות ולמרות מחאותי השתחלו שניהם החוצה ונעמדו מולי. זה היה אות פתיחה למשחק חדש שהרנין אותם עד בלי די. כל צעד שעשיתי לכיוון דלתות הזכוכית נענה בריצה תזזיתית לעומק החצר וכל צעד שלי לאחור החזיר אותם לכיוון חדר המגורים. הייתי משוכנעת שאם אסיר מהם את מבטי, או גרוע מזה, אפתח לרווחה את הדלתות ואתקדם לעברם, הם יגיעו לשער, יצאו לרחוב ויידרסו, או ייחטפו בידי סוטה ואני אשבור את שיא האסונות בטיפול בילדים ביום הראשון לעבודה. לבסוף עלה בדעתי שנחוץ שינוי אסטרטגי כדי להערים עליהם. זנחתי את קשר העין שכה הקפדתי עליו והעמדתי פנים שאני מתעלמת מהם תוך כדי עמידה בזווית שתאפשר לי לעקוב אחר תנועותיהם בחוץ. המזימה הצליחה. התאומים איבדו עניין בחצר האסורה, השתחלו פנימה וחזרו לצפות בטלוויזיה בקולי קולות.

"ברוכה הבאה! הישיבה האחרונה שלי התבטלה." זה היה יונתן שהקדים לחזור והנמיך מיד את הצפצפת הטלוויזיונית מחרישת האוזניים. "איפה בת'?" שאל. "כל כך מהר השאירה אותך עם הפושטקים הקטנים?"

הייתי אסירת תודה שהגיע. "היא לא אמרה לי לאן היא הולכת. טוב שבאת," אמרתי. "הם לא הפסיקו להשתולל מהרגע שבת' יצאה. אולי זה בגלל שהם עדיין לא מכירים אותי... פחדתי שיקרה להם משהו. הם תמיד כל כך אנרגטיים?"

"שלא יעשו עלייך רושם." יונתן הדליק סיגריה והציע גם לי.

שאפתי את העשן והשתעלתי.

"את לא רגילה לטבק כהה, הא? גולוואז — הכי טוב!" הכריז. "ואיך היתה הטיסה?"

"תאר לעצמך!" התעקשתי לחזור ולשתף אותו ברגעי האימה שלי עם ילדיו. "הם הצליחו לצאת החוצה לחצר למרות שבת' בפירוש אמרה להם שזה אסור! ידעתם שהם עושים את זה? חששתי שיברחו לרחוב."

"הם עוד לא מסוגלים לפתוח את השער," השיב יונתן, "וגם לא לטפס מעליו. כשזה יקרה ננעל אותו. במשך הזמן תלמדי לא להיבהל מהם. הם מיד מנצלים את זה, החארות הקטנים."

ידיד משותף הציג אותי בפני בת' ויונתן בפתיחת תערוכה בתל אביב, כשהיו בביקור מולדת אצל אמו של יונתן. "מי שרואה את התאומים מתאהב בהם ממבט ראשון! אולי את רוצה לבוא ללונדון להיות האו־פר שלנו?" שאלה אותי בת' בהמשך הערב. עניתי שאחשוב על זה, והחלפנו כתובות, אבל כבר באותו לילה קלטתי שאסור לי להסס. בתזמון מושלם נפלה לידי הצעה שתאפשר לי להתרחק מאהובי הסודי ומישראל.

כשטענתי באוזני יונתן שילדיו היו עלולים לשבור יד או רגל כשניתרו מרהיט לרהיט בתוך הבית, וזה עוד לפני שיצאו לחצר, הודה שהם הספיקו להבריח כמה מטפלות ושמרטפיות. בשונה מהן הוא סמוך ובטוח שאגלה בגרות וקשיחות של ישראלית אחרי צבא. "אבל אמרתי לכם שאני בת עשרים ושלא עשיתי צבא," הגבתי ברצינות גמורה, והוא גיחך: "לא נורא, הכול יהיה בסדר. את רק צריכה לזכור שהם בסך הכול ילדים קטנים. חותם לך שפליק בטוסיק של אדם נותן שקט, לפחות לשעתיים." יונתן ניחש מיד מהבעת פני שרעיון ההכאה של ילדיו מבעית אותי.

"רגע, את רוצה להגיד לי שהורייך אף פעם לא הרביצו לך?" שאל יונתן.

"הורי התגרשו כשהייתי קצת יותר גדולה מאדם ורייצ'ל," עניתי. "אולי הם לא הרביצו לי בגלל רגשות אשמה. אם רצו להרביץ לי כשהפכתי למתבגרת מרדנית ועצבנתי אותם, זה היה מאוחר מדי. בקיצור, לא. הם לא הרביצו לי."

"הבנתי..." המהם יונתן והמשיך לדבר על עצמו. "אני מאמין שצריך לעשות עם ילדים מה שעובד, ועלי זה עבד טוב מאוד. אדם הוא פרא אדם בדיוק כמוני כשהייתי בגילו ורייצ'ל לומדת ממנו."

יונתן תיאר באוזני כיצד למד להילחם על מקומו החל בילדותו במושב, דרך שירותו הקרבי ועד התבססותו בלונדון כמורה לעיצוב בסיינט מרטינס, מוסד יוקרתי ותחרותי שאין כמותו בישראל. חיים של מאבק מתמיד יצקו ממנו גבר חסון בגופו ובנפשו. "זה בדיוק מה שאני מאחל לילדים שלי! שלא יהיו רכרוכיים!" הוא פרע בגאווה אבהית את שערה של רייצ'ל ואחר כך את שערו של אדם.

שתקתי. יונתן לא היה דומה במאומה לאהובי הסודי או לגברים אחרים שנמשכתי אליהם. העניין שלי בהם התעורר בזכות עולמם הפנימי המורכב, המיוסר והחידתי. הם כבר היו אמנים ואני שאפתי להיות אמנית. ההסבר שתמיד נתתי לעצמי היה שזה בדיוק מה שהופך אותי לבת ברית כה מבינה ונאמנה בשבילם. בחלקי נפלה הזכות לנסוך בהם עידוד ברגעי משבר, ללוות אותם במערות חשוכות של נפתולים וחוסר ודאות, להעניק להם סקס מנחם. בחיקו של אהובי הסודי הצטיינתי בתפקיד זה, שבת', כפי הנראה, היתה פטורה ממנו לגמרי.

במטבח התוודיתי בפני יונתן על הידע הקלוש שלי בבישול. הווידוי שלי שעשע אותו. הוא פתח את המזווה וחשף שורה של קופסאות שימורים. "לפתוח קופסה את יודעת? לחמם שעועית ונקניקיות את מסוגלת? כאן בת' מחזיקה את השעועית, ואת הנקניקיות תמצאי במקרר. בת' לא מבשלת הרבה. לא גידלו אותה בבקינגהם פאלאס."

יונתן הושיב את ילדיו ליד השולחן והושיט לי פותחן. ריח השעועית ברוטב עגבניות גירה את תאבוני בטרם רוקנתי את תכולת הקופסה לתוך סיר. אותו יום טעמתי כזית מהאוכל שהוגש בטיסה והייתי רעבה. חיממתי לנו את השעועית עם פרוסות של נקניקיות והשארתי בסיר מנה בשביל בת'. התאומים הפתיעו אותי לטובה בנימוסי השולחן שלהם. כשהיו רגועים הבחנתי בתוויהם המעודנים, שהיתה בהם מן הבהירות עד כדי שקיפות של אמם. לרגע קט הם דמו לצמד מלאכים מציורי הרנסנס. כשאחד מהם פצה את פיו הזכיר לו יונתן שילדים שותקים כשמבוגרים מדברים, אף על פי שרק הוא דיבר. הם נשמעו לו מיד ותלו בו עיניים גדולות ומעריצות.

"מבחינתי חשוב שרייצ'ל ואדם ישמעו בבית עברית נורמלית. יש לי משפחה בארץ והעברית של בת' לא מספיק טובה, אז איתה הם מדברים אנגלית ואיתי שילוב של עברית ואנגלית. באמת לא הלך לנו עם מטפלות בריטיות, אבל את שונה. איתך אני מקווה שנסתדר. חוץ מזה, אנחנו לא יוצאים הרבה לבלות. למי יש כוח? יהיו לך ערבים חופשיים באמצע השבוע ולפעמים גם בסוף השבוע, אלא אם כן הילדים יתישו אותך ותעדיפי להישאר בבית. מה שתרצי."

תוך כדי שטיפת הכלים חלף בי זרם חד של געגוע לאהובי הסודי. היכן הוא כעת? אולי בישיבה שלא אשמע את פרטיה מיד אחרי שנגמרה ולא אוסיף נימוקים לעמדתו מתוך הזדהות עם תסכוליו המקצועיים?

התרפקתי על הצירוף "אהובי הסודי" כעל כרית נוצות רכה בלי לשאול את עצמי מדוע אני ממשיכה להשתמש בו. בחדר המגורים, אדם ורייצ'ל הספיקו לטפס על מסעדי הכורסה של יונתן, למשוך בתנוכי אוזניו ולכסות את עיניו. שלושתם צחקו בקול גדול. עמדתי בפתח החדר, צופה בתנועות התזזיתיות ומתרה בעצמי שלא לראות בהם מפלצות, אף שזו המילה הראשונה שעלתה בדעתי. לא ידעתי מתי ילדים בני חמש הולכים לישון. קיוויתי שזה יקרה עוד מעט ובעיקר שיונתן לא יטיל עלי את המשימה להשכיב אותם לישון. "על פי רוב בת' מעסיקה אותם בשעות האלה כדי שאני אוכל לראות קצת חדשות," פנה אלי יונתן, "היא כבר תראה לך הכל מחר." הוא צבט את התאומים שנשרו ממנו כשני כלבלבים קטנים ושבו לטפס עליו.

התאומים כילו את מרצם ביונתן וכשבת' חזרה לא נותר לה אלא להובילם למיטה, כשהיא מוותרת להם רק הפעם על צחצוח שיניים.

בחדרי, עייפה מהיום הראשון והארוך שעבר עלי, התהפכתי מצד אל צד, מתקשה להירדם במיטת היחיד הצרה והזרה. לא היה טעם לנסות לכתוב עד שעיני ייעצמו על מכונת הכתיבה כפי שעשיתי בדירת הגג שלי שנותרה ריקה ממני ומאהובי, גם לא רציתי להמשיך לשבת עם בת' ויונתן. שכבתי על הגב. ניסיתי לרוקן את מוחי ממחשבות מטרידות על הימים הבאים עם הילדים. נעזרתי בתרגיל שחרור שנהגנו לעשות בתחילת שיעורי משחק והפעם כדי להירדם. התרכזתי בקצות הבהונות ושחררתי אותן. המשכתי לטפס באטיות רבה במעלה גופי ולפני שהגעתי לבטני הרגשתי שאיני לבד.

יפתי, קולו של אהובי הסודי דיבר אלי מתוכי בעודי ערה לחלוטין.

זה מרגיש כאילו אתה כאן איתי, עניתי ללא קול.

ברור שאני כאן איתך. לא הולך לשום מקום. לא נעלם לך, באה תשובתו המרגיעה.

התאומים האלה נוראים... אבל אתה תראה... אני נשארת בלונדון.

עם ההבטחה הזאת נרדמתי.