הנערה מעבר הנהר

פיטר ואורין

על שתי גדות נהר המארי שבאגן מארי־דרלינג (Murray-Darling basin) באוסטרליה, הנקרא על שם הנהרות הגדולים והארוכים – מארי ודרלינג, נמצא אזור חקלאי רחב ידיים בו שוכנות חוות ענקיות. החוות רחוקות זו מזו ומהעיר הקרובה בכמה מאות קילומטרים. בחוות התאומים, שגודלה יותר ממאה אלף דונמים, נולד פיטר, בן יחיד להוריו, ויליאם וקייט. קייט ניסתה בעבר ללדת בן נוסף, כדי שיחד עם פיטר יעזרו לאביהם בעבודתו בשדות, אך כל ניסיונותיה להרות עלו בתוהו ופיטר נותר בן יחיד.

בגיל ארבעים וחמש, היה ויליאם הבעלים היחיד של החווה. הוא גידל עשרות אלפי ראשי בקר, עדר כבשים ענקי ומספר רב של סוסים. לתחזוקת החווה העסיק יותר משבע מאות עובדים שטיפלו בגידולים החקלאיים בשדות, וכמאתיים ועשרים בוקרים שטיפלו בעדר הבקר הענקי ובעדר הכבשים, שהיו עיקר פרנסתה של החווה. אף שלחווה היו אלפי דונמים של שטחי מרעה טבעיים, העסיק ויליאם עשרות עובדים שהופקדו על גידולי המִסְפוא שיספקו מזון לעדרים בתקופות הבצורות שהיו פוקדות מדי פעם את האזור. בעזרת כמה משאבות ידניות ענקיות, שאותן הפעילו גברים חסונים במיוחד, שאבו מהנהר את המים הדרושים להשקיית העדרים, שטחי המספוא והשטחים החקלאיים. לא פעם, דווקא שטחי המִספוא והעבודה הקשה של מפעילי המשאבות הם אלה שהצילו את העדר הענק מלגווע ברעב ובצמא. ויליאם העסיק גם גברים ונשים במשק הבית הקרוב. הם גידלו ירקות ופירות שסיפקו את כל מחסורם. גם פרות לחלב גידל ויליאם בחווה, וחלק מהעובדים עסקו בהכנת גבינות. המשק סיפק את כל צורכי החווה, דבר שחסך לו נסיעות שבועיות לעיר הרחוקה. התחזוקה השוטפת של החווה הוטלה על מנהל עבודה מיומן, ועל הבוקרים השגיח ויליאם. במשך שנים רבות, חלוקת תפקידים זו הביאה לשגשוג החווה, וחוות התאומים הייתה אחת המצליחות במחוז.

פעם בחודש, היה ויליאם רותם את הכִרכרה לשני סוסים אצילים, שהיה בכוחם לגרור אותה למרחקים ארוכים. הוא היה נוסע במשך כמה שעות לעיר, וקונה מצרכי מזון שלא גידל בחווה. בהזדמנות זו היה קונה גם ציוד וכלי עבודה חדשים, לפי בקשתם של מנהל העבודה ושל אנשי תחזוקת משק הבית. ויליאם עסק מבוקר עד ערב בגידול עדרי הבקר לבשר, ובמשך כל היום שהה בשדות המרעה, שם השגיח על העדרים הגדולים ועל הבוקרים החסונים, שהקיפו את העדר בעודם רכובים על סוסיהם. בשעת ערב מאוחרת היה שב הביתה מותש מהעבודה המפרכת, שם המתינה לו ארוחת ערב חמה שהכינה קייט אשתו. קייט הייתה עקרת בית, והיא ניהלה את משק הבית הענקי עם כמה עוזרות, שסייעו לה בבישול הן לבני הבית והן לבוקרים, ובמטלות היומיומיות הנוספות.

עוד בהיותו תינוק, ינק פיטר את אופן גידול הבקר ואת הרכיבה. אביו ייעד אותו לרשת את החווה בבוא העת. לכן, כבר מגיל צעיר היה מושיב אותו בחיקו ורוכב עימו במרחבי השדות. כשהיה פיטר נער בן שתים־עשרה, קיבל מוויליאם סייח צעיר, שעליו רכב בשעות הפנאי בשדות, צמוד לאביו, ועם הזמן הפך לרוכב מנוסה. מדי פעם, ליווה פיטר את אביו ואת הבוקרים בהובלת אלפי ראשי הבקר למכירה בעיר, שם קנו אותם הסוחרים המקומיים שסיפקו בשר לכמה ערים במחוז. לאחר סיום המטלות בעיר, היה ויליאם לן לילה אחד בדירת מגורים שקנה בעיר, ולמוחרת היה שב לחווה. בזמנו החופשי, היה פיטר מבלה לבדו על שפת נהר המארי. בעזרת ציוד וחומרים שגרר עם סוסו, הקים שם פארק רחב ידיים, כולל מדשאות, משחקי ילדים וספסלים.

לאחר שובו מבית הספר האזורי שבו למדו גם ילדי החוות השכנות, וכשסיים להכין את שיעורי הבית, התנאי שאביו קבע כאשר נתן לו את הסייח, היה פיטר רוכב על סוסו במקביל לגדת נהר המארי הארוך, הלוך ושוב. לעיתים היה גם משכשך את רגליו במי הנהר ואף שוחה להנאתו במים הקרים. באחד הימים, החליט לבנות רפסודה ולשוט בה לאורך הנהר. הוא אסף עצים וכמה חביות שמצא, וביקש מאביו שיעזור לו להביאם ליד הנהר. לאחר עבודה קשה במשך כחודשיים, ללא עזרה מאיש, בנה רפסודה שגודלה כשלושה מטרים מרובעים, וגם הכין משוט מעץ. מדי יום, אחרי שובו מבית הספר ולאחר שסיים את המטלות שאביו הטיל עליו, היה רוכב על סוסו לשפת הנהר, משחרר אותו שילחך מהעשב הרענן שצמח שם בשפע, ועולה על הרפסודה לשַׁיִט לאורך הנהר.

גם כשהיה פיטר כבר בן חמש־עשרה, היה השַׁיִט היומיומי אחר הצוהריים עיקר עיסוקו והנאתו, פרט ללימודים. ככל שגדל כך התרבו המטלות שאביו הטיל עליו, ולמרות זאת לא הפסיק לשוט מדי יום. עם הזמן, טיפח את השטח שהקים ליד שפת הנהר. הוא שיפר את הפארק והרחיבו, והפך אותו למקום שנעים לשהות בו.

באחד הימים, בעת ששט בנהר להנאתו, ראה על הגדה ממול כמה נערות משתובבות על הדשא. הוא הניח שהן מחוות הבוקרים שמעבר לנהר. כשהייתה הרפסודה קרובה אליהן, נופפו לו הנערות בידן בקפיצות שמחה, וביקשו ממנו להתקרב לגדה. ניכר עליהן שלא ראו מימיהן מישהו משייט על רפסודה בנהר. פיטר המשיך לשוט. אחת הנערות עזבה את חברותיה ורצה לאורך הגדה. היא המשיכה לנופף בידיה לפיטר. הוא קירב את הרפסודה עד שהגיע אל הנערה, שנראתה כבת גילו. היא עמדה והתנשפה.

"אפשר לשוט איתך?" שאלה.

"מאיפה את? מה שמך?"

"שמי אורין. אני מחוות הבוקרים. אפשר להצטרף אליך?" שאלה שוב.

"בסדר, בואי עלי", אמר פיטר.

"מה שמך?" שאלה אורין.

"שמי פיטר. אני מחוות התאומים".

הם שייטו יחד במשך כמה שעות, ומשהחל להחשיך החזיר פיטר את אורין למקום שממנו אסף אותה.

"גם מחר אתה שט?" שאלה אורין בטרם נפרדו.

"כל יום", ענה פיטר.

"אפשר להצטרף אליך?" שאלה.

"ברצון רב, נהניתי מאוד בחברתך", אמר.

"גם אני. אחכה לך באותו מקום".

"תבואי לבד. אין לי כוונה להשיט את כל החברות שלך", אמר פיטר.

"אל תדאג, אגיע לבד".

"אשמח. את יודעת לרכוב?" שאל פיטר.

"מי לא יודע?" השיבה.

"למה לא פגשתי אותך בבית הספר?"

"אומנם נולדתי כאן, אבל בגיל שלוש עברתי לגור בחווה של דודה שלי, רחוק מכאן, שם גדלתי. רק לפני חודש חזרתי לכאן, להורים שלי ולאליס, אחותי. בסוף החופש הגדול אתחיל ללמוד בבית הספר האזורי. אני מניחה שניפגש שם".

"למה עברת לגור אצל הדודה שלך?"

"בגיל שלוש גילו אצלי מום בלב. אפשר היה לטפל בו רק בעיר הגדולה, במלבורן. רק כשהרופאים קבעו שאני בריאה לגמרי, אישרו לי לחזור לחווה".

כמו פיטר, אורין גדלה בחווה. כמו נערים ונערות רבים במחוז, היא הייתה רוכבת מנוסה. מדי פעם אף הייתה רוכבת לאורך הנהר. היא אהבה מאוד לרכוב, אך אהבה יותר לשוט עם פיטר על הרפסודה שלו. היא נהגה לרכוב מביתה לשפת הנהר, שם שחררה את סוסתה והמתינה לפיטר.

יום אחד, כשהשיט פיטר את הרפסודה למקום המפגש עם אורין, ראה אותה מרחוק רוכבת לכיוון הנהר וגוררת אחריה סוס נוסף. משקרבה אליו אמרה:

"אמרת שאתה יודע לרכוב. תשאיר את הרפסודה ובוא נרכב. רוצה תחרות?"

פיטר גרר את הרפסודה לגדה, ועלה על הסוס שאורין הביאה עימה. הם רכבו במשך כמה שעות, וקבעו את מועד הפגישה הבאה.

הזמן שבילו יחד עשה את שלו, והאהבה ביניהם פרחה. הם הבטיחו זה לזה להמשיך בקשר גם בזמן הלימודים, ולהיפגש מדי יום בפארק ולהכין יחד את שיעורי הבית לפני השַׁיִט. שם איש לא הפריע להם. הם היו מתנשקים ומתחבקים כדרך האוהבים, והיו בטוחים שבעתיד יינשאו ויגדלו משפחה לתפארת. לאחר כמה שעות שבהן נהנו איש מחברתו של רעהו, היה פיטר משיט אותה לגדה השנייה, ואורין הייתה שבה לביתה.

ככל שפיטר בגר, המטלות שהטיל עליו אביו הלכו והתרבו. הזמן הפנוי לבילוי עם אורין התמעט, אך הקשר עימה לא הופסק. תמיד מצאו די זמן לחזק את אהבתם.

ערב אחד, הגיע פיטר למפגש עם אורין אך היא לא הייתה שם. הוא שט שוב ושוב לאורך הנהר והמתין לה בקוצר רוח. מעולם לא איחרה להגיע, מעולם לא ביטלה. פיטר דאג מאוד. אומנם הכיר את חוות הבוקרים, אך היא הייתה מרוחקת מהנהר ואפשר היה להגיע אליה רק ברכיבה והוא חשש לרכב לשם. מדי ערב, הגיע פיטר למקום המפגש והמתין לאורין עד שירדה החשכה. לאחר כמה ימים, התלבט אם יש טעם להמשיך ולהמתין לה. למרות זאת, המשיך לחכות לה כל השבוע, בתקווה שאולי בכל זאת תגיע. מהו פשר ניתוק הקשר הפתאומי? מה השינוי שחל בה פתאום, לאחר שהבטיחו זה לזה שיתחתנו ויקימו משפחה?

לאחר שבוע, כשלא היה סימן מאורין, החליט פיטר לבדוק אם החליטה להתנתק ממנו או שיש סיבה אחרת להיעלמותה. למוחרת, כשהגיע לבית הספר, פנה למנהלת לברר אם אורין הגיעה לבית הספר כרגיל או שנעדרה. תשובת המנהלת הייתה שאורין נעדרה מהלימודים במשך כל השבוע האחרון. תשובתה הדאיגה אותו. שמא שוב ליבה בגד בה ונסעה לבדיקות במלבורן? הוא נואש מהאפשרות לפגוש את אורין, והמשיך לשוט לבדו. ערב אחד, כאשר הגיע לנהר כהרגלו, ראה אותה רצה לקראתו ללא סוסתה, מבוהלת. שערה הארוך עד מותניה היה פרוע שלא כהרגלה, והיא התנשפה מאוד. כאשר קרבה לרפסודה, אמרה בבהלה:

"קח אותי מכאן מהר!"

"עלי מהר, מה קרה?" שאל.

"מהר, נברח מכאן. אחר כך אספר לך. קודם בוא נסתלק מכאן", אמרה אורין.

היא עלתה על הרפסודה, ופיטר האיץ אותה. כאשר התרחקו מהמקום, ביקש לשמוע ממנה מה אירע.

"כל השבוע הייתי עסוקה ולא יכולתי להגיע. ידעתי על זה, אבל שכחתי לספר לך בפגישה האחרונה. אתמול אכלנו יחד ארוחת ערב, עם ההורים שלי ואליס, אחותי... בילינו ערב נעים, והלכנו לישון בשעה מאוחרת. הבוקר קמנו לעזור לאימא להכין ארוחת הבוקר, כמו תמיד, לפני שאבא יוצא לעבודה. אימא לא הייתה במטבח. זה אף פעם לא קרה..."

דמעות זלגו מעיניה של אורין.

"הלכתי לחדר השינה של ההורים שלי להעיר אותם... אימא ואבא... הם היו מתים. צרחתי. מנהל החווה בא בריצה, גם אליס הגיעה בריצה, לידנו עשה את עצמו מופתע ועצוב... אבל בזווית העין ראיתי שהוא מחייך... קראנו לרופא, והוא הסביר שלא מצא שום מִמצא שיכול להסביר ממה מתו..."

פיטר הקשיב לאורין בשקט.

"הוא אמר שכנראה שניהם מתו מדום לב", המשיכה אורין, "אבל כשהוא לא היה באזור, הרופא אמר לנו שנראה לו שהם הורעלו, אולי מחומר שהוכנס למזון שלהם. כששאלתי למה אני ואחותי לא הורעלנו, הרופא הציע שאולי מי שהרעיל אותם רצה שנחיה... אולי יש לו תוכניות בקשר אלינו. פחדנו מאוד, נראה לנו שהחיים שם כבר לא בטוחים... ברחנו כל אחת לכיוון אחר. אפילו לא לקחתי את הסוסה שלי מפחד שמישהו מחכה לי באורווה. התפללתי שאמצא אותך כאן".

"איפה אחותך? אי־אפשר להשאיר אותה כאן", אמר פיטר.

"אין לנו זמן. מנהל החווה רודף אחריי. הוא יכול להגיע בכל רגע. אחותי יודעת להסתדר. אני סומכת עליה. גם היא רוכבת מנוסה".

לאחר כשעה קרבו לחוות התאומים. פיטר הציע לאורין לשהות עימו שם בימים הקרובים, עד שידעו מה קורה. תחילה התלבטה, מה יאמרו הוריו שנערה צעירה עזבה את ביתה ובאה להתארח בביתם? היא סיפרה לפיטר על חששותיה. הוא הרגיע אותה ואמר:

"כשתכירי את ההורים שלי, תראי שאין לך ממה לפחד. הם ישמחו לקבל אותך, במיוחד אחרי שאסביר שאת חברה שלי ושאנחנו מתכוונים להתחתן".

דבריו של פיטר הרגיעו את אורין, מה גם שלא הייתה לה ברירה. היא שמחה מאוד על ההזמנה. שם תהיה מוגנת ממנהל החווה. ההזמנה גם הוכיחה שכוונתו של פיטר רצינית לגביה.

כאשר הגיעו לחווה, הציג אותה פיטר להוריו. ויליאם הכיר את משפחתה של אורין, בעיקר את הוריה, והצטער מאוד על מותם. אביה היה איש ישר, מומחה לגידול בקר, ולא פעם נפגש עימו בעת שסחרו יחד בעיר.

"איפה אחותך? למה לא באה איתך?" שאל ויליאם, ואורין שבה וסיפרה את סיפור הבריחה.

"חייבים למצוא אותה. היא בסכנת חיים. אי־אפשר להשאיר אותה שם. אני מבטיח למצוא אותה ולהביאה לכאן", אמר ויליאם.

ויליאם הכיר את מנהל החווה ולא פחד ממנו. הוא אסף כמה בוקרים, חצה את הנהר וערך חיפושים לאורכה ולרוחבה של חוות הבוקרים. מנהל החווה ראה את הרוכבים והשתדל לא להיתקל בהם. הוא הבין שהם מחפשים אחר שתי האחיות שברחו מפניו.

ויליאם שב לחווה במפח נפש, ואמר לאורין שעשה הכול כדי למצוא את אליס.

"אני בטוחה שמצאה מקום להתחבא ממנו. היא חזקה, רוכבת מנוסה. אם הצליחה לעלות על סוס, אף אחד לא ישיג אותה", אמרה אורין.

"חייבים להודיע למשטרה שיחפשו את אליס, וגם להתלונן נגדו. שיחקרו אם הוא זה שרצח את הורייך. מחר נלך לעשות את זה", אמר ויליאם.

למוחרת הסיע ויליאם את פיטר ואת אורין לתחנת המשטרה, היא סיפרה את אשר היא יודעת והגישה תלונה נגד מנהל החווה.

מיום שהגיעה אורין לחוות התאומים, לא ביקרה בחוות הבוקרים. פיטר ואורין הפסיקו לשוט בנהר מחשש שמנהל החווה או מי מהבוקרים שלו יזהה אותה ויבולע להם.

כשברחו מהמנהל, רצה אליס אחרי אורין, אך אחותה הצעירה הייתה זריזה ממנה. אורין נעלמה מעיניה, ולא היה לאליס זמן לחפש אותה. היא רצה לאורווה, איכפה את אחת הסוסות ונעלמה במהירות מהחווה. במשך כמה שעות רכבה בלי לדעת לאן, עד שראתה מרחוק כמה מבנים. היא רכבה לשם והלכה לכיוון הבית הראשי. אישה מבוגרת פתחה לה את הדלת.

"שלום", אמרה אליס.

"שלום, במה אני יכולה לעזור?" שאלה האישה.

"אחותי ואני ברחנו מהחווה שלנו. מנהל העבודה רצח את ההורים שלנו והשתלט על החווה. אני מחפשת מקום לכמה ימים, עד שאחליט מה לעשות".

"מאיזו חווה ברחתן?" שאלה האישה.

"מחוות הבוקרים", השיבה אליס.

"אני מכירה את הורייך, תזכירי לי את שמם", אמרה האישה. אליס אמרה לה את שמם.

"היכנסי, את יכולה להישאר כאן כמה זמן שתרצי. בואי איתי למטבח ואכין לך משהו חם".

"תודה".

אליס שמחה מאוד מקבלת הפנים הלבבית. לפנות ערב שב בעלה של האישה מהשדה, וראה בפתח הבית סוסה שלא הכיר. במטבח ראה את השתיים שותות תה חם.

"מי זו?" שאל האיש בחיוך, ואשתו סיפרה לו את סיפורה של אליס.

"מישהו מחפש את אחותך?" שאל האיש.

"כן. המשטרה", השיבה אליס.

"את אורחת רצויה אצלנו", אמר האיש.

"הייתי רוצה לעבוד אצלכם אם אפשר, כל עוד אני כאן", אמרה אליס.

"מה את יודעת לעשות?" שאל האיש.

"כל מה שבוקר יודע לעשות, אני עושה טוב יותר".

"אני רואה שאת מעריכה את עצמך מאוד. אם כך, מחר את תרכבי איתי לשדה, ונראה איך את מטפלת בבקר עם הבוקרים", אמר בעל החווה.

למוחרת, לאחר ארוחת הבוקר, המתינה אליס ליד האורווה. כאשר הגיע בעל החווה, הייתה כבר רכובה על סוסתה. הם רכבו לשדות, ומייד ראה האיש שאליס שולטת בסוסתה ביד רמה. כל היום רכבה עם הבוקרים ולא הכזיבה. בעל החווה היה שבע רצון והציע להעסיקה באופן קבוע. אליס הסכימה, בתנאי שלא תתגורר עם הבוקרים אלא באחד המבנים הקרובים לבית. היא קיבלה חדר בבית המשפחה, בתקווה שגם תעזור מעט לאשתו, ככל שזמנה יאפשר.

יום אחד, הבחינה אליס בהמולה רבה בקרב הבוקרים. בירור קצר שעשתה העלה שבאחת החוות במחוז עומדת להיערך חתונה. חלק מהבוקרים יצטרכו להישאר בחווה בזמן שהאחרים ובעלי החווה ייעדרו וישתתפו בחגיגה. הבוקרים ערכו ביניהם הגרלה מי ייסע לחתונה, אך אליס לא השתתפה. היא חששה שמדובר בחתונתו של מנהל חוות הבוקרים. רק לאחר שהובהר לה שהחתונה לא תיערך בחוות הבוקרים אלא בחוות התאומים, הסכימה להצטרף.

אורין המשיכה להתגורר בביתו של פיטר. ויליאם וקייט קיבלו אותה בשמחה, בחום ובאהבה רבה, ככלה לבנם. בהגיע פיטר לגיל עשרים, החליטו להינשא בחתונה מפוארת. כשבועיים לפני החתונה, חשה קייט ברע ופיטר וויליאם הסיעו אותה לבית החולים. לאחר כמה ימים, הוזעק לשם ויליאם. הוא חש שמשהו נורא עומד להתרחש, וביקש מפיטר להצטרף אליו. אורין התעקשה להצטרף אף היא, ושלושתם מיהרו לבית החולים, שם המתין להם הרופא.

"אלה רגעיה האחרונים", אמר להם.

הם מיהרו לחדרה של קייט, אך היה זה מאוחר מדי. זעקות השבר מפיו של פיטר נשמעו בכל בית החולים. אביו ואורין ניסו להרגיע אותו, וויליאם סיפר לו:

"אימא הייתה חולה הרבה זמן, וחיה על זמן שאול. צריך לומר תודה על כל יום שהייתה איתנו, בעיקר בחברתך. אלה היו הימים המאושרים בחייה. היא קיוותה שתחזיק מעמד עד לחתונה שלכם, אבל ללא הצלחה. אני בטוח שאימא הייתה רוצה שהחתונה תהיה שמחה ככל האפשר. אחרי ימי האבל נערוך אותה", אמר בבכי.

לאחר ימי האבל, רצה ויליאם לערוך את החתונה. פיטר ואורין הציעו להמתין כמה חודשים, אך אביו התעקש.

"זה מה שאימא רצתה וכך נעשה", אמר.

הכול היה מוכן. חוואים ובוקרים מכל המחוז הגיעו עם נשותיהם להשתתף בשמחה, וישבו ליד שולחנות ערוכים. הכומר הגיע מהעיר לערוך את החופה. כשעמד פיטר מול הכומר, ישב ויליאם בכיסאו, ושניהם דמעו. זמן קצר אחר כך, הופיעה אורין, לבושה בלבן. היא החלה לצעוד לעבר הכומר ופיטר, לפתע ראתה את אליס יושבת על אחד הספסלים. אורין קפאה על מקומה, ואז רצה לאחותה. אליס לא הכירה אותה בהתחלה.

"אליס. איך הגעת לכאן? איך נודע לך על החתונה?" שאלה אורין.

אליס לא הכירה אותה והופתעה לרגע, ואז אורו עיניה. היא קמה לקראת אחותה, ובמשך דקות ארוכות התחבקו השתיים.

"אחרי החתונה את נשארת כאן כמה ימים. אנחנו צריכות להתעדכן. אני שמחה שמצאתי אותך", אמרה אורין.

"גם אני. אשאר בשמחה", השיבה אליס.

אורין אחזה בידי אחותה והשתיים עזבו את האולם. איש לא הבין מדוע הסתלקה הכלה. האם התחרטה כשראתה את אחותה? לאחר דקות ספורות, הופיעה אורין שוב – אליס הובילה אותה אל עבר הכומר לקול תשואות האורחים.

השמחה הכפולה נמשכה עד השעות המאוחרות של הלילה. אורין קרבה לוויליאם והציעה לו להזמין את אחותה לרקוד.

"אני חושבת שהיא תשמח לרקוד איתך. הפרש הגילים ביניכם לא גדול כל כך", אמרה.

תחילה הוא סירב, אך אורין לא הניחה לו. הוא קרב לאליס והזמין אותה לרקוד. אורין קרצה לאחותה. כשעזבו האורחים, אמרה אורין:

"הלילה אני עם פיטר, אבל מחר נהיה יחד כל היום, ונחליף חוויות על כל מה שעבר עלינו".

"כמובן. מה חשבת, שאקח אותך הלילה מפיטר?" השיבה אליס בחיוך.

למוחרת רכבו פיטר ואביו לשדות, ואורין ואליס רכבו לפארק. הן ישבו על אחד הספסלים, ואליס סיפרה לאחותה מה עבר עליה מאז ברחה מחוות הבוקרים. גם אורין סיפרה איך אסף אותה פיטר על הרפסודה, ועל חייה בחוות התאומים. הן המשיכו לשוחח, כששאלה אורין את אליס:

"איך היה לרקוד עם ויליאם?"

"נחמד מאוד".

"ראית שהוא אלמן? הוא לא מבוגר ממך בהרבה שנים. הוא בן ארבעים ושש בערך, ואת כבר בת עשרים ושמונה. אשמח מאוד אם יהיה שידוך ביניכם. אני מוכנה ליזום".

אליס הסמיקה ואמרה:

"את בטוחה שהוא בעניין? הבנתי שלא מזמן התאלמן".

"נכון, אבל אני חושבת שלא ירצה להיות לבד. אם את מסכימה אני מוכנה לבדוק".

"תעשי מה שאת חושבת".

אורין הבינה את דבריה כהסכמה.

לפנות ערב שבו השתיים לחווה. אורין ביקשה את עזרת אחותה בהכנות לארוחת הערב, ולאחר שערכו את השולחן, הלכה אליס לחדרה. בשעת ערב מאוחרת, שבו פיטר ואביו מהשדה, וארבעתם הסבו לשולחן. לאחר סיום הארוחה ובטרם עזבו את השולחן, ביקשה אליס להצטרף לפיטר ולאביו לעבודה בשדה ועם הבקר. ויליאם הסכים, וכולם פרשו לחדרם.

פיטר התרחץ ונכנס למיטה עם אורין. הוא החל לקרוא עיתון, אך אורין לקחה אותו ממנו.

"אני רוצה לשאול משהו", אמרה.

"תשאלי, אני שומע".

"איך אבא מרגיש לבד?"

"מרגיש טוב. נכון שמדי פעם אני רואה אותו מתבודד, יושב ליד אחד העצים ומהרהר. כנראה הוא חושב על אימא", אמר פיטר.

"חשבתי על משהו, אבל אל תכעס. אם אתה חושב שזה לא מכובד, רק תגיד... בסדר?"

"מתי בפעם האחרונה כעסתי עלייך? מה העניין?"

"אני רוצה לשדך בין אבא ואליס. זה מוקדם מדי לדעתך?"

"מעניין מאוד. זה בא ממך או מאליס?" שאל פיטר.

"ממני", השיבה אורין.

"אני מוכן לגשש. אבדוק אם יש סיכוי".

אורין שמחה מתגובתו של פיטר. היא ידעה שאביו העריך אותו מאוד, שיש ביניהם קִרבה מיוחדת והוא יאזין לו, אם כי לא הייתה בטוחה שיסכים לשידוך. השניים נרדמו מחובקים, כהרגלם מדי לילה.

למוחרת בהפסקה, התיישבו פיטר ואביו מתחת לאחד העצים ואכלו את הכריכים שאורין ואליס הכינו להם.

"ראית איך אליס רוכבת ומשתלטת על העדר?" שאל פיטר את אביו.

"ראיתי. היא טובה מכל הבוקרים. אני צריך אחת כזו לידי. עם הכישורים שלה היא יכולה להיות אפילו מנהלת החווה במקום המנהל הזקן שלנו".

"היא יכולה להיות גם האישה שלידך?" שאל פיטר.

"מה פירוש האישה שלידי?"

"שנינו מבינים על מה אני מדבר".

"היא צעירה. אני לא חושב שתהיה מוכנה לקשור את גורלה עם גורלי. היא יכולה למצוא צעיר ממני", אמר ויליאם.

"לדעתי היא תעדיף מישהו מבוגר ממנה ומבוסס. אתה מסכים שאני אבדוק לאן נושבת הרוח?" שאל פיטר.

"תנסה".

הם שבו לעיסוקיהם. בערב לקח פיטר את אורין לפינה ואמר:

"אבא לא דחה את ההצעה על הסף. צריך לערוך מפגש בארבעה. נזמין את אבא ואת אליס לארוחת ערב אינטימית בפארק. דיברתי איתו. נראה לי שהוא לא יתנגד".

"דבר איתו. אני אדאג שגם אליס תגיע", אמרה אורין.

לפיטר לא היה קשה לשכנע את אביו להצטרף אליו ואל אורין לארוחת הערב שתכננו, וגם אליס הסכימה להצעת אחותה. בערב, לקח פיטר את אביו לפארק, שם המתינו להם אליס ואורין. אליס וויליאם עשו את עצמם מופתעים מהמפגש. ויליאם החמיא לבנו על תחזוקת הפארק כל השנים האלה. הארבעה בילו ערב נעים מאוד. אליס התגלתה כבחורה חברותית, והתנהגותה מצאה חן בעיני ויליאם. מדי פעם אף החמיא לה. כטוב ליבם ביין ושֹבעים מהארוחה הנעימה, אמר פיטר לאביו בצחוק:

"אתה מרשה לי להתבודד עם אורין? אתה לא מפחד להישאר לבד עם העלמה הזו?"

"בבקשה. אני מקווה שאליס לא מפחדת. את מפחדת?" צחק ויליאם אף הוא.

פיטר ואורין הלכו לשבת מתחת לאחד העצים במרחק מה מהם. לאחר כשעה שבו, ומצאו אותם מצחקקים.

"למה באתם מהר כל כך? לא סיימנו לשוחח", אמרה אליס.

"לשוחח?" שאל פיטר.

"כן. לא יותר מכך", אמרה אליס.

"אני ופיטר חוזרים לחווה. אני צריכה לעשות משהו דחוף. תגיעו בזמנכם החופשי", אמרה אורין, ועזבה עם פיטר את המקום.

בשעת ערב מאוחרת מאוד, שבו ויליאם ואליס לחווה כזוג יונים. הם התחבקו כמכרים ותיקים. פיטר ואורין הביטו עליהם מחלון חדרם.

לא עברו שלושה חודשים, ובחווה נערכה חתונה נוספת.

שנתיים לאחר החתונה, ילדה אורין את הינדל. שמחה כזו לא ראתה החווה גם בחתונות. אליס והסבא הגאה לא משו מהינדל. כשישבו בחדר האירוח והסבא שיחק עם נכדו, אמר פיטר:

"בלי לפגוע באליס... אנחנו אוהבים אותה מאוד... אבל אני מצטער שאימא לא זכתה לראות את הינדל ולשמוח איתו כמו אבא".

לשמע הדברים, החל ויליאם לדמוע. אליס חיבקה והרגיעה אותו.

לאחר כארבע שנים, הלכה אליס לעולמה. פיטר ואביו קברו אותה ליד קייט, קרוב לבית. לאחר זמן לא רב, נפטר גם ויליאם.

פיטר ואורין עבדו קשה בחווה. כמו שוויליאם נהג בפיטר, גם הינדל הכיר מגיל צעיר סוסים ועגָלים, תחילה ישב בחיק אביו כשרכב לשדות, ואחר כך למד את מלאכת הרכיבה וגידול הבקר. כשהפך לנער, קיבל הינדל מפיטר את אחד הסייחים החזקים בחווה, ורכב אחר הלימודים עם אביו לעזור לו בטיפול בעדר, כפי שאביו עזר לסבו. הינדל היה נער חרוץ, והתחבב מאוד על הבוקרים. בחופשותיו מבית הספר היה מצטרף לפיטר לבדוק את העדר. עיקר זמנו הפנוי הוקדש לאימון בהטלת חבל ללכידת עגלים שסירבו לבוא לסימון. עם הזמן, למרות גילו הצעיר, רכש מיומנות גבוהה והיה לעזר רב לבוקרים. מדי פעם, בחופשותיו, היה מצטרף לנסיעות אביו לעיר לשם ניהול משא ומתן עם סוחרי הבשר. פיטר התגאה מאוד בבנו. הוא הכיר לו את כל הסוחרים ואת נכבדי העיר, והינדל שמח מאוד שאביו סמך עליו.

הינדל סיים את לימודיו בהצלחה יתרה, והפך לגבר חסון ובקיא בסוד גידול הבקר והמסחר. שמו יצא למרחקים כבוקר מעולה ואחראי.

בחלוף השנים, פיטר כבר לא היה חזק כמקודם, וכוחותיו לא אִפשרו לו להמשיך לרכוב. הזִקנה והמחלה הסופנית שבה לקה החלו לתת את אותותיהם, ואילצו אותו לשכב במיטה רוב שעות היום. כשחש שימיו ספורים, קרא אליו את הינדל.

"בני, אני כבר לא האיש שאתה מכיר, כוחותיי תשו. הפכת לגבר חזק ואחראי. הגיע הזמן לקבל על עצמך את האחריות לחווה. זו הירושה שלך, העברתי לך אותה ברשומות. מעכשיו תדאג אתה לפריחה ולשגשוג שלה. עקבתי אחריך כל השנים, בחנתי את כישוריך ואני משוכנע שתצליח לשמור עליה כמו שאני שמרתי. סבא ואבא שלי שמרו עליה כאחת החוות הטובות והמשגשגות ביותר במדינה. אני גם מקווה שבקרוב תמצא אישה כמו שאני מצאתי את אימא שלך, שתעזור לך. הדבר האחרון והחשוב ביותר שאני מבקש – שמור על אימא. כל השנים, מאז שנישאנו, היא דאגה לשנינו. בעיקר לך".

"אני מבטיח לא לאכזב. אתה לימדת אותי את העבודה עם הבקר ואני אמשיך את הדרך שלך", אמר הינדל בעיניים דומעות.

פיטר ביקש מבנו להתקרב אליו, איחל לו הצלחה, נשק לו על מצחו ועצם את עיניו. הוא הלך לעולמו. אורין הייתה עסוקה במטבח כאשר שמעה את בכיו של הינדל. היא רצה לחדר השינה וראתה את בנה מתייפח, ראשו היה שמוט על חזהו של אביו. היא פרצה בזעקה. השניים התחבקו ובכו. לאחר זמן, אמרה אורין:

"אהבנו מאוד את אבא שלך. זוהי דרכו של עולם. הוא היה חולה הרבה זמן. מעכשיו האחריות עליך. כעת אתה ראש המשפחה. אני יודעת שאתה מסוגל לנהל את החווה כמו שניהל אותה אביך. הוא סמך עליך והכשיר אותך".

"כן. גם אבא אמר לי. אבל הוא יחסר לי".

הינדל הכשיר חלקת אדמה גדולה סמוך לפארק שהקים אביו, וקבע אותה כחלקת קבר. הוא קבר שם את פיטר, והעביר גם את עצמות סבו, סבתו ואליס. הוא טיפח את החלקה בעצמו, ולא הרשה לאיש לטפל בה. הוא ראה בזאת משימה חשובה לכיבוד אהוביו.

ימים רבים התאבלו אורין והינדל על ויליאם, אליס ופיטר. אורין זכרה שתמיד ויליאם הרעיף עליה מחמאות על הטיפול בחווה ועל האוכל הטעים שהייתה מכינה לו ולצוות. כמו אביו, עבד הינדל קשה מאוד בחווה הענקית שירש. מדי ערב, כשהיה שב מעמל יומו, מצא את אורין ישובה בעיניים דומעות. לעיתים אף היה מוצא אותה מתייפחת. תמיד הוא ניסה לנחם אותה, ואמר שתזכור תמיד את הימים היפים שהיו לה עם אבא, אך הדבר לא גרם לה לחייך. ערב אחד אמרה לו:

"אני יודעת שאבא מת ולא ישוב, אבל הכאב שלי גדול. גם על מות אליס, גם היא חסרה לי. המוות שלהם לא נותן לי מנוח, ואני אצטער עד יום מותי שברחתי ולא חיפשתי אותה".

הינדל ואורין התחבקו והתייפחו, וכך היה מדי ערב.