נאומי מנהיגים באוזני מנהיגים

פתח דבר

סוגי הפניות במקרא

במקרא ישנם סוגים שונים של פניות: פניות בערוץ ה"שמיימי" ופניות בערוץ הארצי. הפניות הללו יכולות להיות ממשפט קצר ועד למשפטים רבים, מפנייה בת מילה אחת[7] ועד לפנייה מובנית בתבנית תפילה או נאום.

בערוץ ה"שמיימי" נמצא פניות של דרי מעלה אלה אל אלה,[8] פניות של ה' אל אדם ואף אל בעל־חיים[9] ופניות של אדם אל ה'. פניותיו של ה' אל האדם נעשות באופן עקיף או ישיר. פנייתו אל העם או אל קבוצה – גדולה או קטנה – נעשית באופן עקיף, באמצעות נביאיו, ופנייתו אל יחיד נעשית באופן עקיף, גם כן באמצעות נביאיו, או באופן ישיר.[10] כשפונה אדם אל ה' יכול להיות זה העם הפונה אל ה' או יחיד הפונה אליו. פנייתו של העם יכולה להיות עקיפה[11] או ישירה.[12] גם פניית היחיד יכולה להיות עקיפה[13] או ישירה. הפנייה יכולה להיות חד־צדדית, מונולוגית. בצורתה זו היא תפילה.[14] פנייתו של היחיד יכולה להיות גם במסגרת דיאלוגית – כאשר משיב ה' לפניית היחיד[15] וכאשר משיב היחיד לדברי ה'.[16] בערוץ הזה יכול השיח להיות גם עִם מלאך.[17] בערוץ הארצי נמצא פניות של אדם לחברו – מונולוגיות[18] ודיאלוגיות,[19] ואף בין חיות לאדם.[20] בערוץ הזה נמצא גם פניות של מנהיג אל נתיניו ושל הנתינים אל המנהיג. פניותיו של המנהיג יכולות להיות אל העם כולו,[21] אל קבוצה מתוכו[22] או אל יחיד בו.[23] פניותיהם של הנתינים יכולות להיות של העם כולו, של קבוצה מתוכו – כנציגי העם[24] או כקבוצה אינטרסנטית.[25] הפנייה אל מנהיג יכולה להיות גם של יחיד, והיחיד פונה אליו כאל מנהיג[26] או כאל שופט כאשר הוא בא למשפט.[27] רובן המכריע של הפניות נעשה באופן ישיר: בדיבור פנים אל פנים. רק כאשר האנשים רחוקים זה מזה יש שנעשות הפניות בעקיפין, באמצעות שליחים,[28] או בכתב, באמצעות איגרת.[29] הספר הזה יעסוק בפניות ישירות הנעשות בדיבור פנים אל פנים.

דיבור עם מנהיג במקרא מתרחש בשני אופנים: כתגובה לפניית המנהיג[30] או כפנייה עצמאית אליו. הפנייה העצמאית יכולה להיות ספונטנית או יזומה. הפנייה הספונטנית באה, לרוב, מצד העם כולו, בעיקר כתוצאה מפחד או ממצב לא נוח.[31] הפנייה היזומה נעשית על־ידי ציבור – העם כולו או חלקים ממנו,[32] על־ידי נציגים[33] או על־ידי יחיד.[34] היחיד יכול להיות בן עמו של המנהיג או בן עם אחר.[35]

פנייה ספונטנית נעשית תמיד בדיבור, שכן היא נעשית במהירות, כתגובה מיידית למאורע שקרה עתה זה. גם פנייה יזומה נעשית ברוב המכריע של המקרים בדיבור, ולעיתים נדירות בכתב, באמצעות איגרת.[36] הפניות היזומות אל המנהיג יכולות להיות בעלות סוגים שונים: במסגרת פורמלית, כגון במשפט, ובמסגרת בלתי פורמלית, כלומר לא בימים ובשעות היעודים לקבלת העם. גם הפניות הללו לובשות פנים שונים: בקשה ואפילו תחינה, עצה, גערה ואפילו תוכָחה. כאשר פונה היחיד אל המנהיג, יש מענה מצד המנהיג – אם בדיבור, אם במעשה ואם בשניהם.

נושא הספר הוא פניות בלתי פורמליות. בהקשר הזה נשאלת השאלה האם פנייה אל אדם או אל קהל שהינה בת משפטים אחדים ומעלה הינה הרצאה או נאום. באופן נרחב יותר השאלה היא האם יש הבדל בין הרצאה לנאום ואם כן מהו. מבחינת המבנה[37] אין הבדל בין שני סוגי הפניות. גם מבחינת השימוש בדמגוגיה[38] לא תמיד יש הבדל ביניהם, אם כי ייתכן הבדל במידת השימוש בהם. למעשה כל הרצאה יכולה להיות נאום וכל נאום יכול להיות הרצאה – תלוי לפני מי הם נישאים ומהן מטרותיהם.[39] כיום נהוג להבחין בין השניים כך שהרצאה היא בתחום האקדמי, העסקי, הארגוני וכולי, ואילו נאום הוא בתחום הפוליטי. בתחום הפוליטי אין הכוונה לדברים עיוניים על פוליטיקה, למטא־פוליטיקה – דברים שיכירם מקומם בהרצאה – אלא לדברים הנישאים כחלק מן הפוליטיקה, פוליטיקה מעשית. כיוון שהדברים הנדונים בספר נישאים לפני מנהיג וכיוון שמטרותיהם הן להניעו לפעולה ברוח הדברים הנישאים לפניו הריני מתייחסת אליהם כאל נאומים. בספר ייבחנו אפוא ארבעה נאומים: יתרו אל משה, כלב בן יפונה אל יהושע בן־נון, נתן אל דוד ויהודה אל יוסף. מטרת הספר איננה לעסוק בתכנים של הנאומים כשהם לעצמם, אלא לבחון כיצד תוך כדי העברת השֶּׁדֶר מסייעת הרטוריקה שלהם להבלטת המסר, וכתוצאה מכך – כיצד מסייעת הרטוריקה שלהם לשכנע את קהל היעד שלהם תאורטית ומעשית: כיצד הם מצליחים לגרום לקהל היעד שלהם להודות בצדקת המסר שלהם ולפעול למלאו.

רטוריקה – בין שכנוע לשידול

כמעט בכל אדם, אם מנהיג הוא ואם אזרח מן השורה, קיים יֵצר הדוחק בו להשליט את דעותיו ואת נטיותיו על הזולת ולקבוע בעבורו את אורח החיים הרצוי לו. השלטת דעות ונטיות יכולה להיעשות באמצעים פיזיים כוחניים ובאמצעים מילוליים. גם האמצעים המילוליים יכולים להיות כוחניים, אך הם יכולים לבוא לידי ביטוי גם באמצעים רציונליים ולוגיים, כגון שכנוע. הכושר לשכנע הוא היכולת לשנות דעות או גישות של הזולת בעזרת מפגש בלתי אמצעי או בעזרת אמצעי תקשורת.[40] שכנוע הבריות באמצעות דיבור נתפס בעת העתיקה כאוֹמנות, ולטכניקה שלה היה מעמד־על בקרב העוסקים בה. האוֹמנות הזאת, הכושר לשכנע, היא הרטוריקה.

בדומה ללשון, שהיא אחד ממרכיבי התרבות,[41] כך גם הרטוריקה.[42] הרטוריקה התפתחה למן הזמן הקדום ועד לימינו, למן היותה תורת הנאום בתקופה הקלסית[43] ועד לרטוריקה החדשה של פרלמן וממשיכיו. לא נעסוק כאן בהיסטוריה של הרטוריקה או בדיון בה בתקופת זמן ספציפית הואיל וכבר עשו זאת רבים וטובים,[44] אך נציין כי המשותף לסוגי הרטוריקה השונים הוא שכולם מבקשים לשכנע את המאזין בצדקתו של הדובר. השוני ביניהם בא לידי ביטוי במטרותיהם ובאמצעים הנחשבים ראויים וכשרים לשם כך. לפיכך יש הבחנה בין שכנוע לשידול, ובהתאם לכך – בין דיאלקטיקה לרטוריקה ובין רטוריקה לדמגוגיה. הפילוסופיה עוסקת בחקר הנשמה, סגולתה והנעתה, ולא בכך עוסקת הרטוריקה,[45] וזאת הואיל ומטרת הפילוסוף היא להיטיב ואילו מטרת הרטוריקן היא למשול.[46] במילים אחרות: תכלית הטיעון הפילוסופי היא טובתו של קהל היעד, בניגוד לתכלית הטיעון הרטורי שהיא טובתו של הנואם. אולם ההבחנה הזאת היא כוללנית מדי, ויש לדייק בה באמצעות הבחנה בין סוגי הרטוריקה: רטוריקה אמיתית ורטוריקה מדומה, מתחזה. השם "רטוריקה" יאה לרטוריקה האמיתית בלבד, ולרטוריקה המדומה יאה השם "דמגוגיה". הרטוריקה האמיתית והרטוריקה המדומה שונות זו מזו במהותן, ומכאן – גם במטרותיהן ובאמצעים להשגתן. בעבור הפילוסופיה והרטוריקה האמיתית האמת היא מעל לכול,[47] ועל כן הרטוריקה האמיתית היא חלק מן הפילוסופיה.[48] מטרתה היא אפוא לחנך לראות את האמת ולשכנע לדבוק בה. לעומת זאת הרטוריקה המדומה, המתחזה, הדמגוגיה המבוססת על שידול, עוסקת בגניבת הדעת, כמו אצל הסופיסטים שהעיקר אצלם היה לשדל להאמין ואפילו בדבר המופרך ביותר.[49] חרף חשיבותה המהותית והמתודית של ההבחנה בין רטוריקה לדמגוגיה יש לתת את הדעת לכך שאין נאום בכלל ונאום פוליטי בפרט שהינו על טוהרת הרטוריקה, אין נאום החף לחלוטין מדמגוגיה. ההבדל בין הנאומים טמון במינון, בפרופורציה המצויה בהם בין רטוריקה לדמגוגיה. ההבדל הזה הוא ההבדל בין רטוריקה פסיכולוגית למניפולציה רטורית. עניינו של ספרנו הוא נאומים מן הסוג הראשון, רטוריקה פסיכולוגית.

למען יעלה בידי נואם לשכנע את קהלו לא די לו להיות מצויד במידע מה יש לומר אלא עליו להיות מצויד גם במידע כיצד לומר זאת.[50] כדי להצליח במטרתו משתמש הנואם באמצעים רטוריים שונים. ערכה של הרטוריקה נמדד לא רק לפי תכניה או לפי כוונותיו של הנואם, אלא גם לפי כוחו של היופי לרגש ולהעניק חוויה אסתטית. במידה רבה נעוצה בעיית המהימנות של הרטוריקה בתחום ההשקה שבינה ובין האסתטיקה.[51] לעיתים נדמה שככל שעולה ערכה האסתטי של הרטוריקה, כך פוחתת מידת מהימנותה.[52] אולם מלכוד יש גם בניסיון המכוון להבחין בין "צורות טהורות", היינו בין אסתטיקה (אומנות) לבין רטוריקה (שכנוע) ובין שיח פואטי לבין שיח רטורי, לשון אחר: בין אופני הביטוי של הנואם לבין טיב התקשורת שהוא יוצר עם נמעניו.[53]

למן ימי הסופיסטים בתרבות המערבית התפתחה הרטוריקה כתורה שיש לה מורים ותלמידים. נפתחו בתי־מדרש להרבצתה בהם ונכתבו חיבורים לתארה ולהורותה. היות הרטוריקה תורה הניתנת להילמד יצרה מחלוקת בין הרטוריקנים – האם היא מדע או אומנות או אולי שניהם כאחד. האם תפקידה הוא לשכנע, לְהנות או שניהם כאחד. המחלוקות הללו אינן מעניינו של דיוננו, ועל כן לא נדון בהן ולא ננקוט עמדה לגביהן, אך נהיה מודעים להן.

הרטוריקה האריסטוטלית התמקדה בשכנוע, בהוכחה בתור הליבה הרציונלית של הרטוריקה. לעומתה מתבססת הרטוריקה המודרנית על ההנחה שרטוריקה והוכחה אינן עולות בקנה אחד.[54] שכנוע מושג על־ידי פנייה אל ההיגיון באמצעים לוגיים כמו טיעון לוגי (לוגוס בלשונו של אריסטו),[55] ואילו שידול מושג באמצעות טכניקות פולמוסיות, כמו טיעונים פסבדו־לוגיים ופנייה אל רגשות (פתוס בלשונו של אריסטו),[56] שמטרתם לגרום לקהל היעד להסכים לעמדות או לטענות המוצגות לפניו או להעמיק את מידת הסכמתו להן.[57] נואם הנוקט את דרך השכנוע מבקש שהקהל ייווכח באמת שבטיעוניו כמו שהיא נקבעת על־ידי השכל, ואילו נואם הנוקט את דרך השידול מעוניין בהסכמת הקהל לעמדתו בלי כל קשר לאמת.[58]

הרטוריקה הקלסית אימנה את הדוברים להיות נואמים בעלי השפעה ועל כן כללה את כל סוגי השכנוע. שונה ממנה הרטוריקה המודרנית. זו איננה מתייחסת רק לשיח הארגומנטטיבי, אלא לכל ההיבטים התרבותיים של השיח. במילים אחרות: היא חוקרת את השיח האנושי במובנו הרחב, כאשר נקודת המבט שלה אומנם מבוססת על הסתברויות, אך יותר מכך היא מבוססת על סובייקטיביות, על אינדיווידואליות ועל פנומנולוגיה של הניסיון.[59] בשל השוני הרב בין סוגי הרטוריקות לדורותיהן יש קושי לדבר על "הרטוריקה", שהרי אין רטוריקה אחת. עם זאת יש דבר אחד המחבר ביניהן והוא הרצון להשפיע על דעת הזולת, לשנותה ולהפעילה. למען יעלה בידה להשפיע לוקחת הרטוריקה בחשבון משתנים אחדים – משתנים הקשורים לנאום, לנואם ולקהלו.

מבנה הנאום

תוכנו של נאום משתנה מנאום לנאום בהתאם להקשר שבו הוא נישא, אך לא כן מבנהו. הנאום הוא קבוצת משפטים בעלת מבנה רטורי קבוע, שסדר הופעת חלקיו קבוע אף הוא.[60] במבנה קבוע הכוונה לכך שיש בו רכיבים קבועים. רכיבי הנאום הם שבעה: נושא, טענה, הגדרה או ביאור, נימוקים, דוגמה או פירוט, מסקנה ושאלה חדשה.[61] הנושא הוא שאלה המהווה את נקודת המוצא ואת המסגרת לנאום,[62] והטענה היא התשובה לשאלה שבנושא.[63] בנושא ובטענה (ובחלקים נוספים) יש מילים מנחות ומושגים מנחים, ואותם יש להגדיר.[64] יש צורך בהסכמה על משמעויותיהן של המילים ושל המושגים הנדונים, ולכן כאשר ניתן לייחס למילה או למושג מובנים שונים יש להבהיר באיזה מובן משתמשים בהם, וכאשר משתמשים במילה או במושג עמומים יש להבהירם.[65] הגדרה או ביאור עונים על הקטגוריה הרביעית של גרייס – אופניות – בהירות המבע: להימנע מאמירת דברים עמומים ודו־משמעיים.[66] כל זאת יש לעשות כדי למנוע קצר בתקשורת. מניעת קצר בתקשורת מתאפשרת על־ידי הפיכת השדר המועבר בנאום והצופן המועבר בו באמצעותו לברורים[67] ולמובנים במהירות,[68] וזהו תפקידם של ההגדרה וההסבר.

חקר הנימוקים שייך לתחומה של הרטוריקה, כלומר יש קשר בין הלוגיקה הפורמלית, ההוכחה ההגיונית, לבין הרטוריקה.[69] הנימוקים המועלים בנאום הם מארבעה סוגים: נימוקי נכונות, נימוקי יעילות, נימוקי הצדקה ונימוקי היגיון.[70] נימוקי נכונות עוסקים במתן תוקף למידע, בהפיכתו לקביל, וזאת על־ידי הצגת עובדות בצורה מבוססת, כגון על־ידי דוחות, על־ידי סקרים, על־ידי גזרי עיתונים ועל־ידי עדויות.[71] נימוקי יעילות הם נימוקים פרגמטיים. הם מעריכים עובדה על־פי תוצאותיה; במילים אחרות: הם מצביעים על כך שהאמצעים ישיגו את המטרה הרצויה ברווח,[72] וכי הרווח הזה הוא לטווח ארוך ולא רק לטווח קצר.[73] נימוקי הצדקה נוגעים למוסריות הנחות היסוד, האמצעים והמטרות[74] ועוסקים בערכים אוניברסליים הזוכים לתמימות דעים אוניברסלית.[75] נימוקי היגיון הם נימוקים פורמליים. הם מראים כיצד נובעת הטענה מהנחת היסוד שבשאלה או כיצד נובעת המסקנה מן הטענה,[76] ולמעשה הם מציגים את שלושת סוגי הנימוקים הקודמים. בעניין זה יש לדייק: תכליתה של העלאת טיעונים איננה להוכיח את אמיתוּת המסקנה על יסוד אמיתוּת ההקדמות, אלא להעביר למסקנות את ההסכמה הניתנת להקדמות.[77] לנימוקים האלה יש צורה של היקש לוגי, ולהיקש הלוגי יכולה להיות גם צורה חסרה – אנתיממה. האנתיממה היא טיעון לוגי שבו חסרה אחת ההקדמות המובילה למסקנה. מבין ההקדמות – הקדמה ראשית, שהיא טענה כללית, והקדמה משנית, שהיא מקרה פרטי של קודמתה – חסרה לרוב ההקדמה הראשית. ההקדמה הזאת חסרה משום שהיא מבטאת אקסיומה שאין צורך להוכיחה או הנחה טריוויאלית, מובנת מאליה או ידועה לכול שמיותר להזכירה. ההנחות הבאות לידי ביטוי בהקדמות יכולות להיות לקוחות מן הדיסציפלינה שעוסקים בה הדובר ואיש־שיחו,[78] מן ההנחות העומדות בבסיסו של השיח המתקיים בין הנואם ומאזינו או מכלל ההנחות המשותפות לְחברה ואף לקהל אנשים נרחב מזה.

הנימוקים הם חלק הנאום שבו שוכן ההבדל המשמעותי בין הרטוריקה לדמגוגיה, בין שכנוע לשידול. כיוון שהאמת איננה נר לרגלה של הדמגוגיה בנוי הנאום המתבסס עליה על סילוף: סילוף העובדות, סילוף התועלת והרווח האמיתיים, סילוף ערכי המוסר ומעמדם וסילוף הלוגיקה תוך שימוש בנימוקים פסבדו־לוגיים.

העלאת טיעונים מניחה קיומו של דיאלוג בין המוען לנמען, לשון אחר: קיומה של הידברות. היא מעידה על רצונו של הדובר לשכנע ולא לכפות או לצוות ועל נכונות מצד הנמען להקשיב.[79] לפיכך חל על הנאום עקרון השיח של גרייס – עקרון שיתוף הפעולה. כדי שהמוען והנמען יבינו זה את זה מתקיימת בכל אקט תקשורתי הנחה של שיתוף פעולה, הנחה שהמוען והנמען מנסים להגיע לאותה מטרה – העברת מידע.[80] העיקרון הזה מורכב מארבע קטגוריות, על־פי החלוקה הקאנטיאנית: כמות, איכות, יחס ואופניות.[81] שלוש הקטגוריות הראשונות נוגעות ל"מה", היינו לתוכן המסר, ואילו הקטגוריה האחרונה נוגעת ל"איך", היינו לאופן שבו מועבר המסר.[82] בבסיס הקטגוריות עומדים כללי יסוד. הקטגוריה של הכמות מתייחסת לכמות הידע שיש לספק וממנה נובעים הכללים הבאים: "עשה את תרומתך (לשיח) אינפורמטיבית במידה הדרושה" ו"אל תעשה את תרומתך אינפורמטיבית יותר מן הנדרש".[83] מן הקטגוריה של האיכות נובע כלל־העל "נסה לעשות את תרומתך אמיתית", וממנו נובעים הכללים הספציפיים "אל תאמר מה שאתה מאמין כי הוא שקרי" ו"אל תאמר מה שאין לך בעבורו ראיות נאותות".[84] מן הקטגוריה של יחס נובע כלל יחיד, והוא "הֱיה רלוונטי", במילים אחרות: על המידע שמוסר המוען להיות רלוונטי.[85] הקטגוריה הרביעית, קטגוריית האופניות, כמצוין לעיל, נוגעת ל"איך" ונובע ממנה כלל־העל "הֱיה בהיר". מכלל־העל הזה נובעים ארבעה כללי משנה, שמתוכם שניים הם לענייננו:[86] "הֱיה קצר", היינו "הימנע מאריכות לשון מיותרת" ו"הֱיה מסודר".[87] על חשיבות הקטגוריה הזאת בנאום ניתן ללמוד מתהפוכות הקריירה הציבורית של דמוסתנס. בנאומיו המוקדמים בענייני כספים ומדיניות חוץ נכשל דמוסתנס כישלון חרוץ אף־על־פי שדיבר בצורה הגיונית ומושכלת ואף־על־פי שדעותיו לא נגדו את דעות קהל המאזינים. מה שהכשילוֹ היו טיעוניו המפותלים יתר על המידה, כך שקהל המאזינים לא יכול היה לעקוב אחריהם.[88] במהלך נאומיו השמיע הקהל קריאות ביניים וקריאות בוז והדבר כמעט ועלה לו בקריירה הפוליטית שלו. לאחר ששינה את סגנונו[89] הפכו נאומיו לנאומי מופת והקריירה הפוליטית שלו נסקה.[90] הדיון בנאום הוא אפוא דיון רציונלי וגבולותיו אינם נקבעים לפי גבולות ההוכחה הלוגית או האמפירית אלא לפי המאמץ להציג נימוקים משכנעים ולפי הנכונות לשקול ברצינות גם את נימוקיו של האחר.[91]

ונשוב אל יתר חלקי הנאום. הדוגמה היא דבר פרטי או חלק מדבר כללי המכיל בתוכו פרטים. היא מעגנת את הטענה הכללית במציאות מסוימת, במקרה ייחודי.[92] הדוגמה יכולה להיות נתונים ספציפיים, תעודה ספציפית, סיפור, משל, תמונה או קטע. תפקידיה של הדוגמה הם המחשה ויצירת הבנה חווייתית ואלה מובילות להבנה קוגניטיבית וליצירת עניין בתוכן הכללי. הדוגמאות עונות על כלל האופניות של גרייס, אך בד בבד עם כך עליהן לענות על עוד שני כללים שלו שכבר ראינו: על כלל האיכות – עליהן להיות אמיתיות, ועל כלל היחס – עליהן להיות רלוונטיות. מובן שכאשר מעטים הפרטים מכדי לבחור מהם דוגמה, וביותר כאשר הם שניים בלבד, ניתן – ולעיתים אף רצוי – לפרט את כולם. עם זאת יש לזכור כי הדוגמה איננה הבסיס לטיעון, אלא כלי עזר לביסוסו. בהתאם לכך יש להיזהר שלא לבלבל בין הגדרה לדוגמה, לשון אחר: יש לתת את הדעת שההגדרה לא תינתן בצורת דוגמה,[93] אך הדוגמה בהחלט יכולה להדגים את ההגדרה. מקום הדוגמה בנאום איננו מוגדר, והיא יכולה להיות בו בכל מקום: בטענה, בהגדרה, בנימוקים לסוגיהם,[94] ואפילו במסקנה ובשאלה החדשה.

בנאום יכולה להיות יותר ממסקנה אחת, שכן יכולים להיות בו כמה וכמה טיעונים. אך לבסוף ישנה המסקנה הסופית של הנאום. המסקנה כוללת המלצה לפעולה או למהלכים נוספים של עיון וחקירה. היא מציעה שינוי עמדות, שינוי התנהגות או שינוי נקודת מבט ומציעה להן אלטרנטיבות.[95] המסקנה צריכה לנבוע מן הנאמר בנאום, שמע מינה היא איננה דבר חדש, לפי שכל הנאום מוליך אליה.

כרכיבים אחרים בנאום כך גם מקומה של המסקנה בו איננו מוגדר, והיא יכולה להיות בכל מקום בו. היא יכולה להיות אפילו בראשיתו, ואז מוקדש הנאום כולו להצדיקה (באמצעות כל סוגי הנימוקים הרלוונטיים). מובן שבמקרה כזה יש לחזור עליה לאחר שהוּכחה. הזכרתה יותר מפעם אחת מכינה את השטח להעלאתה באופן שיטתי למודעותו של המאזין. עם זאת מקומה הרגיל הוא בסוף הנאום. הנאום כולו חותר אל המסקנה, ועל כן כשהיא נזכרת לראשונה בסופו היא מותירה את הרושם הרב ביותר ביוצרה אפקט של הפתעה. אומנם אמרנו כי אין חדש במסקנה, שכן כל הנאום מוליך אליה, אך אין בה חדש כשם שכל המשפטים בגאומטריה של אוקלידס אין בהם חדש לאחר שמכירים את כל האקסיומות של הגאומטריה שלו. המשפטים הם מסקנות מן האקסיומות (וממשפטים קודמים שאף הם נובעים מן האקסיומות), אך לא רבים הם המסוגלים להגיע אליהם בכוחות עצמם, ועל כן אין זה מיותר לאומרם במפורש. לפיכך אין לבלבל בין סיכום למסקנה. בסיכום חוזרים בצורה תמציתית על מה שכבר נאמר והובן במהלך הנאום. מטרת הסיכום היא ארגון הדברים ואין הוא יכול, וגם אין זו מטרתו, ליצור אפקט של הפתעה. לעומתו, המסקנה היא פועל יוצא של מה שנאמר בנאום. מגיעים אליה באמצעות כללי היסק, ובניסוחה זה לא נטענה בו, ועל כן יש ביכולתה ליצור אפקט של הפתעה, ולעיתים אף של זעזוע. ההפתעה היא אחד האמצעים של הנואם ללכוד את תשומת ליבו של המאזין, "וכל המפתיע יותר בנאומו הרי זה משובח".[96] באמירה "כל המפתיע יותר" אין הכוונה לכמות ההפתעות, אלא לאיכותן. הנאום אינו יכול להיות בנוי כולו על הפתעות בלבד, שהרי עליו להיות מחובר לקרקע המציאות ולהתבסס בעיקר על המוכר. אך גם על המוכר ניתן להסתכל מזווית חדשה, מפתיעה. לפיכך מקומה של ההפתעה יכירנה בכל אחד מחלקי הנאום – מראשיתו ועד לסופו, מניסוח הנושא ועד לניסוח המסקנה, ואפילו עד לניסוח השאלה החדשה.

השאלה החדשה נובעת מן המסקנה והיא משמשת בתור חוליית קישור לפרק הבא של הנאום בכך שהיא משמשת בתור הנושא שלו.[97] מובן שאי אפשר לדון במסגרת הנאום בשאלה החדשה, בהיותה נושא חדש (שהרי הנושא הוא השאלה הגלומה בנאום). מקומה של השאלה החדשה הוא אפוא בסוף הנאום. תפקידה הוא להראות שאף־על־פי שתם הנאום, הנושא עצמו לא תם. היא מראה שהנושא הנדון איננו סגור בתוך עצמו ואיננו מבודָד אלא מחובר אל נושאים אחרים הנוטלים עימו חלק בתחום הנושא. היא מעוררת עניין מחודש בנושא הנאום בהראותה כי ניתן לדון בו מזוויות ומאספקטים נוספים ומגרה את סקרנותם של המאזינים להוסיף להתעניין בו.

לאחר מניית כל רכיבי הנאום בנפרד יש לזכור כי כוחו של טיעון ומידת השפעתו על הקהל אינם תלויים רק ברושם שיוצרות הטענות הבודדות, אלא גם בנאום השלם. ניתן אף להרחיב ולומר כי מידת השפעתו של הנאום תלויה לא רק בטענות הבודדות הנשמעות בו, אלא גם במבנהו – ברכיביו השונים ובזיקת הגומלין שבין כל אחד מן הרכיבים לחברו. בהקשר זה נשאלות השאלות אם יש צורך בכל הרכיבים בכל נאום ואם עליהם להופיע תמיד בסדר קבוע. יש העונים על השאלות האלה בחיוב ויש העונים עליהן בשלילה. ניקח לשם כך דוגמאות מייצגות מתקופותיה המרוחקות ביותר זו מזו של הרטוריקה. לדעת אפלטון מבנהו של נאום איננו שונה ממבנה גוף אורגני, וָלא הוא נמצא פגום ונפסד. בשל כך חייבים להופיע כל רכיביו ותמיד בסדר קבוע.[98] דעתו של פרלמן הפוכה לגמרי. לדידו תשובות חיוביות מעידות על כך שהנואם רואה לנגד עיניו סוג קהל אחד ויחיד, וכי איננו מסוגל להתאים את נאומו לקהל המאזינים הקונקרטי של אותו נאום. הסובר כי התשובות החיוביות הן הנכונות איננו רואה ברטוריקה אלא טכניקה גרידא של משא ומתן בין הבריות, דבר המוליך בהדרגה אל התנוונותה.[99] לדידנו מבנה הנאום קבוע מבחינה זו שרכיביו אכן קבועים, אך סדר הופעתם בו ונחיצות הופעתם בכל נאום ונאום יכולים להיות גמישים.

כמו כן הנאום איננו חייב להיות בנוי מחלק אחד בלבד בעל הרכיבים הללו. הנאום יכול להיות בנוי גם מכמה חלקים, כאשר כל חלק בו מתמקד בנושא אחד, עונה על שאלה אחת, שהיא שאלת משנה, וכל החלקים יחד עונים על השאלה המרכזית של נושא הנאום.[100] מבחינת המבנה שלם כל חלק כזה: יש בו כל רכיביו של נאום. החלקים האלה הם נאומים בזעיר אנפין. במילים אחרות: נאום אחד שלם וכולל יכול להיות מורכב מכמה נאומים בזעיר אנפין.

סוגי הנאום ומטרותיהם

שני הסוגים העיקריים של נאומים הם נאום מידע ונאום עמדה.[101] נאום  מידע מסביר את אופי היעד, את רכיביו ואת נסיבות הביצוע, ונאום עמדה מצדיק את יעד הפעולה ואת אופן ביצועה.[102] מטרתו של נאום מידע היא למסור למאזינים מידע תוך ארגונו סביב בעיה מסוימת,[103] לתאר מצב או תהליך ולשכנע בנכונות העובדות.[104] מטרתו של נאום עמדה היא לשכנע בנכונות העמדה, ההצעה או הביקורת המועלות בו, להסבירן[105] ולשכנע את המאזין במופרכות העמדה שהציג המתנגד לעמדתו מבחינת ההצדקה המוסרית או מבחינת היעילות. לשון אחר: מטרתו היא לשכנע את המאזין ביעילות הפתרון המוצע לבעיה מבחינת היחס בין ההשקעה להישג או לסיכויי ההצלחה[106] ובמוסריותו.

ישנו גם סוג שלישי של נאום והוא נאום הפעלה.[107] בנאום הזה מצטרפים המאפיינים של נאום מידע ושל נאום עמדה, אך הפרופורציה נוטה באופן משמעותי לטובת אפקט העמדה. מטרתו של סוג הנאום הזה היא לעורר את המאזין להימנעות מפעולה או לפעולה[108] (ולפחות ליצור בליבו נטייה לפעולה),[109] וזאת מתוך מודעות מרבית ליעד הפעולה ולנימוקיה, לנסיבות ולדרך הביצוע.[110]

כל הנאומים האלה דומים מבחינת המבנה, והשוני ביניהם בא לידי ביטוי בטיב מסקנותיהם. כל אחת מן המסקנות חותרת לשינוי אצל המאזין, אך כל אחת מהן חותרת לשינוי בתחום אחר. מסקנתו של נאום מידע מציעה שינוי נקודת מבט, מסקנתו של נאום עמדה מעודדת לשינוי עמדות ומסקנתו של נאום הפעלה מדרבנת לשינוי התנהגות. ברור אפוא שמשלושת סוגי הנאומים האלה נאום ההפעלה הוא העונה במלואו על מאפייני הרטוריקה, שהרי עוד מימי קדם הוגדרה הרטוריקה כאומנות השכנוע לצורך הפעלתם של בני־אדם. רטוריקה היא לשון ממוענת. היא מכוונת לאדם חופשי ותפקידה הוא להניעו לפעילויות שאינן "טבעיות", חיוניות או מובנות מאליהן.[111]

הנואם, המאזינים והאינטראקציה ביניהם

על־פי הרטוריקה הקלסית, תכליתה של העלאת טיעונים היא להסיק מסקנות מהקדמות מסוימות, ועל־פי הרטוריקה החדשה תכליתה היא פרגמטית: לעורר או להגביר את הסכמתו של קהל המאזינים לתזות המועלות בנאום.[112] השאלה היא כיצד יעלה בידי אדם אחד לשכנע אדם אחר או בני־אדם אחרים לאמץ את דעתו או לפעול כאמונתו. התשובות לכך אינן עוסקות רק במה שיש לעשות לשם כך אלא גם במוקשים שיש להימנע מהם.

שלושת המשתנים שלוקחת הרטוריקה בחשבון, לבד מן הנאום עצמו, הם הנואם, קהלו והאינטראקציה ביניהם. הפרמטרים הנוגעים לנואם והמשפיעים על יכולתו לשכנע את מאזיניו הם אישיותו – בעיקר אם הוא נתפס כמהימן – והכהונה שהוא נושא בה, התפקיד שהוא ממלא,[113] וזהו מה שקורא אריסטו אתוס.[114] כמו שציינו, הבחינו בעת העתיקה בין דיאלקטיקה לרטוריקה. אחת ההבחנות ביניהן נוגעת לגודלו ולטיבו של קהל המאזינים: הדיאלקטיקה עוסקת בסוג הטיעונים שיש לאחוז בו בפולמוס עם בן־שיח אחד בלבד, ואילו הרטוריקה עוסקת בטכניקות של הנואם הפונה אל המון שאינו מסוגל לעקוב אחר טיעונים סבוכים. שונה ממנה הרטוריקה החדשה אשר איננה מבחינה בין קהל יעד העומד על אדם אחד לבין קהל יעד המונה את האנושות כולה.[115] אך הנואם כשהוא לעצמו והמאזינים כשהם לעצמם אינם תנאי מספיק להצלחה בשכנוע.

חשיבות רבה נודעת לאינטראקציה ביניהם. כוחו של טיעון ומידת השפעתו על הקהל תלויים, בין היתר, בפעולת הגומלין שבין הטענות העולות בנאום על־ידי הנואם לבין הטענות העולות מעצמן בדעתם של המאזינים.[116] לפיכך אם ברצונו של הנואם להצליח ולשכנע את קהל מאזיניו, עליו להתאים את נאומו אל הקהל הזה, במילים אחרות: בהעלאת טיעוניו עליו לבחור אך ורק בתזות המוסכמות על קהל היעד,[117] שכן כאשר חולק קהל המאזינים על איזו אמת, לא יוכל הנואם להיעזר בה.[118] עוד יש לזכור כי רק במקרים נדירים עומדות אמונות בפני עצמן וכי כמעט תמיד הן משולבות ברשת של אמונות ומניעים אחרים.[119] לפיכך יכולתו של הנואם לשכנע את קהלו טמונה לא רק בטיעוניו, אלא כבר בנקודת המוצא של נאומו. ככל שמלכתחילה יש ביניהם יותר הסכמה לגבי עובדות, לגבי אמיתות, לגבי הנחות ולגבי ערכים, כך גדל הסיכוי של הנואם לשכנע את מאזיניו.[120] זוהי אחת הסיבות לשימוש באנתיממה – ההנחה המושמטת היא הנחת יסוד הלקוחה ממאגר האמונות, הסברות והידיעות של המאזינים.

על הנואם לזכור כי מטרת נאומו היא לשכנע את מאזיניו ולא את עצמו. יש מקרים שבהם באמצעות נאומו מעביר הנואם למאזיניו שֶׁדֶר שלא תמיד הוא גלוי, ופעמים רבות הוא מוצפן. למען יעבור המסר על הצופן להיות משותף כולו או לפחות בחלקו לנואם ולקהלו, היינו למצפין השדר ולמפענחו.[121] זאת ועוד, אם ישקול הנואם את נקודת מבטם של מאזיניו, יסייע לו הדבר להבהיר לעצמו כיצד להציג טיעונים בדרך שתהיה המשכנעת ביותר בעבורם ולא בעבורו.[122] נאום שמטרתו היא להוכיח שהנואם צודק ושקהלו טועה, נדון לכישלון הן מסיבה רגשית והן מסיבה קוגניטיבית. מסיבה רגשית – יש לזכור כי מטרת הנאום איננה לכפות את דעתו של הנואם על מאזיניו אלא לשכנעם בצדקתה. כדי ליצור נכונות אצל המאזינים להקשיב יש לדבר אליהם בנימוס ואין לפגוע בכבודו של המחזיק בדעה המנוגדת לזו שמחזיק בה הנואם. לפיכך בין הכללים של גרייס הנובעים מקטגוריית האופניות נובע גם הכלל "היה מנומס".[123] מבחינה קוגניטיבית – המאזינים יינעלו בפניו או ימהרו למצוא נימוקים שכנגד, ובמיוחד ייקל עליהם לעשות זאת לטיעון מסוג אנתיממה. ההנחה המושמטת באנתיממה איננה מיוסדת על אמת אבסולוטית, על אמת הכרחית, אלא על הסתברות,[124] והסתברות, ואפילו היא גבוהה, עדיין הסתברות היא ותו לא. לפיכך ההקדמה החסרה היא החוליה החלשה ביותר בטיעון והקלה ביותר להיות מותקפת.[125] כדי לחולל שינוי שומה אפוא על הנואם לזהות מניעים משותפים לו ולמאזיניו.[126] כך לא יספק להם אמתלה לבקש להתקיף את החוליות החלשות של טיעוניו.

הדבר נוגע גם להצגת מידע. כאשר מציגים לפני נמען נתונים חדשים הוא מאמץ במהירות את הראיות שתומכות בדעותיו משכבר, באמונותיו ובעמדתו כלפי העניין הנדון, ומתייחס בעין ביקורתית לראיות הנגדיות. ככל שיקבל עוד מידע כך תגבר בו הנטייה להקצנה בעמדתו.[127] כמו כן, הצגת מידע שעומד בסתירה להשקפתו תגרום לו להעלות טיעוני־נגד חדשים לגמרי שיחזקו עוד יותר את דעתו המקורית ותגרום לאפקט הבומרנג.[128] זאת ועוד, הנטייה לתת פרשנות לנתונים מאפשרת לכל אדם לפרש את הנתונים לטובת עמדתו, להראותם כמוכיחים דווקא את העמדה שלו.

אך לא רק מראש מתאים הנואם את עצמו לציפיות קהלו. יש מקרים שבהם לדינמיקה במהלך הנאום, לאינטראקציה הפעילה שבין הנואם לקהלו, יש השפעה על אופן נשיאת הנאום ועל תוכנו. יש מקרים שבהם על הנואם לאלתר, וזאת כאשר תגובת קהלו איננה אוהדת והוא מביע אותה באמצעות קריאות ביניים וקריאות בוז. כדי לקחת את לב קהלו על הנואם לסטות מן הנאום שהכין ולאלתֵר. כך למשל בנאומי האסיפה ביוון וברומא היה על הנואמים להתאים את נאומיהם לציפיות המאזינים מן העם אם רצו להצליח.[129] אכן, על הנואם לזכור כי יצירת משמעות היא תהליך דינמי. אין היא דבר־מה הטבוע במילים בלבד, גם אין הנואם יוצרה הבלעדי וכן לא הקהל. יצירת משמעות היא תהליך דינמי הכולל את המשא ומתן של המשמעות בין הנואם לקהלו, את ההקשר של המבע ואת משמעותו הפוטנציאלית.[130]

הנואם כמנהיג

הנואמים שנאומיהם ייבחנו להלן – יתרו, כלב, נתן ויהודה – לא רק נואמים לפני מנהיגים, אלא הם עצמם מנהיגים, במילים אחרות: בכל אחד מן הנאומים אנו עדים למנהיג הנואם לפני מנהיג. ניתוח נאומיו של מנהיג מלמד לא רק איזה סוג נואם הוא, אלא גם איזה סוג מנהיג הוא. דמותו של הנואם כמנהיג עולה לא רק מנאומיו לפני מונהגים, אלא גם מנאומיו לפני מנהיגים, שכן גם בנואמו לפני מנהיג הוא מבקש להשפיע, קרי להנהיג.

הרטוריקה היא כלי חשוב שעל שליט לשלוט בו.[131] היא חלק מרכזי בתהליכי מנהיגות והיא מקבלת חשיבות יתרה בשעות מבחן שבהן ניצבת החברה לפני אתגרים מיוחדים.[132] מנהיג מבטא באמצעות הרטוריקה שלו את זיהוי הצרכים של החברה שאותה הוא מוביל. הצרכים האלה נוצרים בהקשר מסוים והרטוריקה מבטאת את המענה שהוא נותן להם. במילים אחרות: תפקידו של מנהיג הוא לספק את צורכי בני החברה שאותה הוא מנהיג, ואחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותן הוא עושה זאת הינה הרטוריקה. המנהיג, כמובילה של החברה, נדרש לסייע לה להתמודד עם האתגרים האלה, להובילה במצבי לחץ ובעיתות משבר ולזכות בתמיכתה ובהשתתפותה לשם כך.[133] הרטוריקה שבה הוא משתמש הינה ביטוי חשוב של מילוי תפקידו. היא מאפשרת לו ליצור את הרציונל ואת הבסיס האפיסטמי לדרכו, תוך בניית מסגרת קוגניטיבית־רגשית משותפת לו ולתומכיו.[134] לפיכך על נואם לשלוט בכל סוגי הנאומים. ביסוד תופעת המנהיגות עומדת היכולת לגרום לקבוצה של בני־אדם לחשוב, להרגיש ולפעול בכיוון מסוים.[135] אי אפשר להגדיר או להבין קביעות חשובות של הצלחה וכישלון של חברות שלמות בלי תשומת־לב לממד הרטורי של פעולה מדינית.[136]

אמצעים רטוריים בנאומים במקרא

כבר ציינו שחשיבות יש לא רק לתוכן הנאום אלא גם לצורתו. השימוש באמצעים פיגורטיביים, כגון משל, דימוי, מטפורה, מטונימיה, סינקדוכה ומריזם רווח ברטוריקה המקראית. אחד האמצעים הבולטים ביותר ברטוריקה הזאת הוא החזרה לסוגיה. החזרה יכולה להיות על יחידות ארוכות, על יחידות קצרות, על צירופים ועל מילים בודדות ההופכות למילים מנחות.[137] החלק החוזר ממוקם לעיתים באופן אסטרטגי וכך הוא מספק רמז לתנועה ולמתח שבנאום.[138] החזרה יכולה להיות במקומות שונים במבע. החזרות מאופיינות על פי מקום החזרה: אנפורה – חזרה על ראשי צלעות; מיזופורה – חזרה על אמצעי צלעות; אפיפורה – חזרה על סופי צלעות; סימפלוקה – חזרה על ראשי צלעות ועל סופי צלעות, היינו שילוב של אנפורה עם אפיפורה. לכל אחד ממקומות החזרה, בין שהוא קבוע ובין לאו, תפקידיו שלו, ועליהם נעמוד במהלך ניתוחם של הנאומים. החזרה איננה חייבת להיות מדויקת והיא יכולה להיות בעלת אופנים מגוונים מבחינה פונולוגית, מורפולוגית, תחבירית, סמנטית וצלילית. בצורות החוזרות, כגון תקבולות, כמעט בקביעות אין חזרה בפשטות על הנאמר, אלא יש בהן תוספות המעשירות אותו, מעמיקות אותו ומשנות אותו. הן מוסיפות לנאמר גוון רענן ואלמנטים חדשים והופכות אותו לקונקרטי יותר, חי יותר ומשמעותי יותר. השילוב של מה שחזרו עליו עם מה שנוסף הוא ההופך את התקבולת לצורה אומנותית ייחודית. הקשר האינטימי בין אלמנטים ישנים לחדשים הוא תכונה אופיינית של החיבורים העבריים ושל המחשבה העברית.[139] כל דגמי החזרה המצויים בשירה המקראית חדרו לפרוזה המקראית (חוק, פולחן, סיפורים). מכאן שהפרוזה שאלה מן השירה קונוונציות רטוריות רבות ככל הניתן.[140]

על הסוגות ששאלו את האמצעים הרטוריים מן השירה ניתן להוסיף גם את הנאום. לכאורה, נראה כי יש סתירה בין כלל הכמות של גרייס לבין החזרות. אולם כשם שיש חשיבות לכלל הכמות בנאום, כן יש חשיבות לחזרות בו. על החזרות בנאומים יש לומר כי לבד מהיותן בעלות ערך אסתטי ומבני ולבד מהיותן בעלות משמעות לתוכן, הן נעשות גם בשל טיב המבע. ראשית, לחזרה יש כוח שכנוע או שידול רב. החזרה לסוגיה, כולל בצורת תקבולות או מילים מנחות – גם אם איננה מנומקת באופן הגיוני וגם אם המידע המועבר באמצעותה שקרי, סופה להתקבל על הדעת.[141] שנית, בקריאת מבע שבכתב ניתן לשוב אל הכתוב שוב ושוב כדי לעמוד על כוונתו, אבל ה"פריווילגיה" הזאת איננה מצויה בהאזנה לנאום, שהוא מבע שבעל־פה. בנאום, אם בנקודת זמן מסוימת נודדת תשומת ליבו של המאזין ואין הוא שומע את הנאמר, מחמיץ הנואם עקב כך את ההזדמנות שניתנה לו לשכנעו. על כן משתמש הנואם באמצעים שונים כדי ללכוד את תשומת ליבו של המאזין, כך שגם אם החמיץ את ההזדמנות לשמוע את הדברים, נותנת לו החזרה הזדמנות שנייה לשומעם. זאת ועוד, אם שמע המאזין את הדברים פעם אחת, מסייעת לו השמיעה הנוספת לקבע אותם בזיכרון ולהפנימם טוב יותר.[142]

זאת ועוד, למען לא תוסח דעתו של המאזין מלכתחילה משַׁפֵּע הנואם את נאומו באמצעים האסתטיים שהוזכרו בראשית הסעיף. מטרתם של האמצעים האלה היא לרתק את המאזין ולקחת את ליבו אל הדברים הנאמרים. התפיסה השמיעתית, כתפיסה החזותית, מתרחשת במרחב ובזמן. אולם בשונה מן הסימנים החזותיים שבעבורם קובע יותר ממד המרחב, בעבור הסימנים השמיעתיים קובע יותר ממד הזמן. בסימן חזותי מורכב מעורבת סדרת מרכיבים בו־זמניים; לעומתו בסימן שמיעתי מעורבת סדרת מרכיבים רציפים, מרכיבים הבאים בזה אחר, כך שאת התפקיד המרכזי ממלא הרצף.[143] הוא הדין בנאום. מן הטעם הזה אפשרית הסחת דעת של המאזין חרף האמצעים האסתטיים שמשתמש בהם הנואם. כדי למזער את נזקיה של הסחת הדעת האפשרית נוקט הנואם אמצעי־זהירות נוספים, הוא "מְגַבה" את השדר שלו בחזרות מסוגים שונים – אסתטיים ותוכניים: חזרות על צלילים – מצלול או צימוד, חזרות על מילים – מילים מנחות, וחזרות על טענות. כך, אם הוסחה דעתו של המאזין באחד מרגעי הפנייה של הנואם אליו, יוכל לשמוע שוב את הדברים שנאמרו.

החזרה משמשת גם צופן בין הנואם לקהלו, ומשרתת בכך את האינטראקציה שביניהם. כך למשל חזרה על מילה. חזרה כזאת מתאפיינת לכאורה בפשטות, אך יש לייחד את תשומת הלב למעמדה התחבירי של המילה ולמיקומה ביחידה. התפקיד איננו נתון לכל מילה; על המילה להיות משמעותית הן לנואם והן לקהלו בבחינת קוד משותף לשניהם.[144] בחזרה מקופל מידע שאיננו מובע במפורש. עצם החזרה מוסיף משקל יתר למידע המקופל בתיאור החוזר וגורם בכך להבלטתו.[145]

נוכל לסכם כל זאת ולומר כי הרטוריקה היא מחקר שעניינו הוא כיצד יכולים לשון, תמונות ושאר אמצעים סימבוליים להשפיע על פעולותיהם של חברי הקהילה או הציבור שאליהם מכוונים הדברים ולהפעילם.[146]

הנאום המתהפך

פניות היחיד אל המנהיג במקרא יש שמטרתן גלויה וברורה מלכתחילה ויש שהיא מתגלה רק במהלכן או בסופן. תחילה נדמית התכלית אחת ולבסוף היא מתגלה כאחרת, הפוכה ממנה. פנייה כזו היא בעלת מבנה מתהפך.[147] כדי להבליט את מטרת נאומו משתמש הנואם במילים מנחות, והמילים המנחות משמשות אותו גם בהטלת רמזים להתהפכות כוונת דבריו. בתאוריות של הספרות נהוג לדבר על "פיזור חומרים" לאורך רצף הטקסט, כשהחומרים יכולים להיות רעיונות או דמויות. ה"חומרים" המפוזרים בטקסטים שאנו עוסקים בהם הם המילים המנחות. אחת הפונקציות של פיזור חומרים, מילים לענייננו, לאורך רצף הטקסט היא רטורית־אסתטית.[148] פיזור החומרים בא לעכב ולסבך את קליטתו של המאזין – ולהקשות עליה. לעיתים הרעיון האמיתי עולה מתוך "הריסות" הרעיון המנוגד לו ומובלט על רקע קונטרסטי.[149] פונקציה נוספת של הפיזור נוגעת לאופן הפיזור, והיא פונקציה פסיכולוגית.[150] באמצעותו נוצרת עלייה הדרגתית של המסר האמיתי למודעותו של הנמען.[151]

בהקשר הזה נדרשת הערה באשר להיקרויות שליליות של מילה בנאום. היקרות שלילית איננה נשמעת בנאום, ובשונה מטקסט כתוב שאותו ניתן לקרוא שוב ושוב ולעמוד על ההיקרויות השליליות של מילה בו,[152] בנאום אין אפשרות לכך. הסיכוי שיעמוד המאזין על מה שלא נאמר נמוך, במיוחד כאשר מצפים שתגובתו לנאום תהיה מיידית. שונה הדבר בנאומים פוליטיים כיום. כיום מנותחים הנאומים באמצעי התקשורת, והתגובה עליהם איננה אמורה להיות מיידית. כמו כן אלה הם נאומים שמצפים להם וניתן להכין רשימה של מה שמצפים לשמוע בהם גם מבחינת התוכן וגם מבחינת אוצר המילים, ואז בולט היעָדרה של מילה. עם זאת הופעתה של מילה שנעדרה מן הנאום כמילה יחידאית בסופו מסייעת גם היא להתהפכותו של הנאום.

הנאום כסוגה

נאום הוא צורה סומטית גבוהה של תקשורת,[153] שכן מחוץ לדברים הנאמרים עצמם כלולים בו גם אלמנטים תיאטרליים – ויזואליים וּווֹקליים: מחוות ופרוזודיה, כגון מראה, לבוש, איפור, אבזרים וסמלים; מימיקות ומחוות, תנועות, תנוחות והעוויות; איכות הקול, גובה הקול ועוצמתו, אינטונציות, קצב, הדגשות ושתיקות. האלמנטים הללו לא ייכללו בדיון שלנו מן הסיבה המצערת שאין לנו לא נאומים כתובים והוראות בימוי בתוכם או לצידם, לא הקלטות וצילומים שלהם ולא עדויות כתובות על אופיים החוץ־טקסטואלי, קרי על הדרך שנישאו בה.[154] גם אין לנו ידיעות ההייתה הרמוניה בין המראה, הקול והמסר החזותי או שמא דווקא דיסהרמוניה. מחקר שנערך בדבר מידת ההשפעה של כלל רכיבי הנאום מצא כי לממד החזותי יש השפעה של חמישים וחמישה אחוזים, לממד הקולי יש השפעה של שלושים ושמונה אחוזים, ואילו למסר המילולי יש השפעה של שבעה אחוזים בלבד.[155] לאור זאת נאלצים אנו בלית ברירה לדון ברכיב המשפיע פחות מכול, לדעת המחקר הזה, ונמצאים אנו מותירים מחוץ לדיון שלנו את הדיון ברטוריקה כתיאטרון, כשם שהותרנו מחוץ לדיוננו את הדיון ברטוריקה כמדע וכאומנות.[156] בניגוד למחקר הנזכר יש החושבים שרק לתוכן נודעת חשיבות ומתייחסים רק אליו,[157] וכמו שנוכחנו לדעת, בנאום יש לרצף הדברים חשיבות עליונה.

ראינו את האמצעים הרטוריים שיש בהם שימוש בנאומים שיידונו וציינו את העובדה שבאמצעים האלה יש שימוש גם בשירה המקראית וגם בפרוזה המקראית. נשאלת השאלה האם הנאום הוא פרוזה או שירה. ובכן, רטוריקה יש גם בשירה וגם בפרוזה. במילים אחרות: המקרא הוא כל כולו רטוריקה, או בניסוח אחר "רטוריקה ומקרא חד הם".[158] הניסוח הזה עולה בקנה אחד עם תפיסתם של הרטוריקנים המודרניים. הללו מתייחסים לרטוריקה כאל תקשורת אנושית: בני־האדם עוסקים ברטוריקה בכל פעם שהם מדברים או מייצרים משמעות,[159] ובניסוח אחר – הרטוריקה עומדת בבסיסה של כל הידברות בין־אנושית.[160]

    המחקרים על הרטוריקה במקרא עסקו ברובם המכריע ברטוריקה שבשירה (בעיקר בנבואה) והרבה פחות מזה ברטוריקה שבפרוזה, כגון החוק והפולחן. בספר הזה בחרתי לעסוק ברטוריקה שבפרוזה במובנה הקלסי – תורת הנאום. שלושה מן הנאומים שנבחרו – נאומיהם של יתרו, של כלב ושל יהודה – נישאים בפרוזה. נאומו של נתן, בהיותו נביא מוקדם, איננו בנוסח נאומי הנביאים המאוחרים שהיו דברי שירה, אלא שלובים בו פרוזה ושירה כשהכף נוטה לטובת הפרוזה. מניתוח ארבעת הנאומים הללו נראה כי מן הבחינה הרטורית אין הבדל ביניהם, מה שמלמד על כך שהפרוזה שאלה מן השירה קונוונציות רטוריות רבות גם בתחום הנאום, ועל כן מבחינה רטורית לא נודעת חשיבות לדבר האם נאום הוא פרוזה או שירה.

בחינת הנאומים המקראיים נעשית בספר גם על־פי אמות־מידה של בעלי תורות רטוריקה שזמנם אחרי הנאומים הנדונים. כאשר יש התאמה בין כללי הנאום לכללי התורות הללו נכתב הדבר במירכאות, כגון 'הדברים "עונים" על כלל x של פלוני', שהרי אותו כלל x לא עמד לפני הנואם בבואו לשאת את נאומו.  

מובן שבחקר הנאומים במקרא לא ניתן להתעלם מעובדת היותם חלק מן המקרא ומעובדת היותם שלובים בתוך סיפורים ומשולבים בין סיפורים הקודמים להם ובין סיפורים הבאים אחריהם. העובדה הזאת היא שהקנתה להם חיי עולם, שכן "הנואם זקוק לסופר לשם חיי עולם. [...] בת־קול אחת נמלטת למרחקים ומוצאת לה מקלט בין השיטין. השורות מחסה לה".[161] עם זאת יש להיזהר שלא להשליך על הנאומים האלה מאפיינים ספרותיים,[162] במיוחד מודרניים, כדי לא לאבד את המגע עם עצמותם הרטורית כהווייתה.[163] בחינת עצמותם הרטורית של הנאומים בפרוזה מובילה למסקנה שהנאום הוא סוגה לעצמו ללא קשר לסגנונו הספרותי.

[7] כגון מל"ב ג, י.
[8] כגון של ה' אל מלאך (שמ"ב כד, טז; דה"א כא, טו), של ה' אל השטן ושל השטן אל ה' (איוב א, ז-יב; ב, ב-ו).
[9] כגון בר' ג, יד.
[10] כגון אל אברהם (בר' יב א-ג, ז), אל יעקב (בר' כח, יג-טו), אל אליפז התימני (איוב מב, ח) וכמובן אל נביאיו.
[11] כגון בעת ההליכה במדבר שנעשתה בה הפנייה באמצעות משה.
[12] כשלא היה נביא, כגון בתקופת המעבר בין שופט לשופט (שו' ג, ט, טו; ו, ז; י, י).
[13] כגון מלך המבקש מנביא לפנות בשמו אל ה' (מל"א יג, ו; יר' מב, ב-ג).
[14] כתפילת חנה (שמ"ב ב, א-י), כתפילת שלמה (מל"א ח, כ"ג-נא; דה"ב ו, יד-מב) וכרבים ממזמורי תהלים.
[15] כגון ה' העונה לפניית יונה (יונה ד, ב-ג, ח-יא).
[16] כגון ה' ואדם (בר' ג, ט-יב), ה' וחווה (שם שם, יג), ה' וקין (שם ד, ט-טו), ה' ושלמה (מל"א ג, ה-יד) וכמובן השיחות עם אברהם, וביותר – השיחות המרובות שניהל ה' עם משה.
[17] כגון לוט והמלאכים (בר' יט, ב-ג), יעקב והמלאך (שם לב, כז-ל), בלעם והמלאך (במ' כב, לב-לה) ואֵם שמשון והמלאך (שו' יג, ב-ה, יא-יח).
[18] כגון אברהם אל שרה (בר' יב, יג) ויצחק אל יעקב (שם כח, א-ד).
[19] כגון אברהם ויצחק (שם כב, ז-ח).
[20] כגון הנחש וחווה (שם ג, א-ה) והאתון ובלעם (במ' כב, כח-ל).
[21] כגון משה, יהושע ושמואל המדברים אל העם.
[22] כגון בלק אל זקני מואב (במ' כד, ב) ומשה אל הזקנים ואל השוטרים (דב' לא, כח).
[23] כגון צדקיהו אל ירמיהו (יר' לז, ג).
[24] כגון זקני העם הפונים אל שמואל בבקשת מלך (שמ"א ח, ה).
[25] כגון קורח, דתן, אבירם, און בן פלת ועוד מאתיים וחמישים איש מנכבדי העם הפונים אל משה ואהרן (במ' טז, ג), ואנשי שבט מנשה אשר בארץ ישראל הפונים אל יהושע (יהו' יז, יד-יח).
[26] כגון יהושע אל משה (במ' יא, כח).
[27] כגון שתי הנשים שבאו למשפט אל שלמה (מל"א טז, יז-כב).
[28] כגון כורש לכל מלכותו (עז' א, א; דה"ב לו, כב-כג).
[29] כגון דוד אל יואב (שמ"ב יא, יד-טו) או אחשוורוש לכל מלכותו (אס' א, כב).
[30] כגון ממוכן העונה על שאלת אחשוורוש לחכמיו בדבר ושתי (אס' א, יג-כ) או נחמיה העונה לשאלתו של ארתחשסתא (נחמ' ב, ב-ח).
[31] כרוב פניותיו של העם אל משה במדבר.
[32] כגון עדת קורח, דתן ואבירם.
[33] כגון הגבעונים (יהו' ט, ג-יג).
[34] כגון האישה שקראה אל מלך ישראל בעוברו על החומה (מל"ב ו, כו-כט).
[35] כגון מלכת שבא שניסתה את שלמה בחידות (מל"א י, א-ט).
[36] כגון טוביה אל נחמיה (נחמ' ו, יט).
[37] להלן עמ' 24-17.
[38] להלן עמ' 17-14.
[39] להלן עמ' 27-23.
[40] וולמן, דמגוגיה, עמ' 2
[41] יאקובסון, "בלשונות ומדעים אחרים", עמ' 35.
[42] צור, רטוריקה פוליטית, עמ' 104.
[43] מובן שהתקופה הקלסית איננה עשויה מקשה אחת: אפלטון שונה מן הסופיסטים; אפלטון עצמו איננו מדבר בקול אחד, והדברים שהוא אומר ב"פידרוס" אחרים מן הדברים שהוא אומר ב"גורגיאס"; אריסטו וקיקרו גם הם אינם מתנבאים בלשון אחת ועוד ועוד. בשלהי העת העתיקה הבחינו בין רטוריקה דתית לרטוריקה חילונית (ראו על כך למשל ון נופלם, "כיצד לטעון", עמ' 146, 155-150; טימבי, "חינוכם של מנהיגים סנוביטיים", עמ' 40, 44-42; לרסן, "נזירות ומסורת הרטוריקה", עמ' 21, 26; פאפאדוגיאנאקיס, "חוכמה גנומית", עמ' 66, 87, 93; פסינג, "חינוך חילוני", עמ' 159, 164-161, 167-165; קינג, "חינוך בעולם הסורי", עמ' 178-174, 181, 184-183. אחת ההבחנות היא מבחינת מי שמתאים ללמוד רטוריקה. לימודי הרטוריקה החילונית נתפסו כשלב גבוה בחינוך (טימבי, "חינוכם של מנהיגים סנוביטיים", עמ' 43; סטנגר, "אתונה ו/או ירושלים", עמ' 87), ועל־כן נתפסו כמתאימים למעמד הגבוה בלבד (פסינג, "חינוך חילוני", עמ' 164; קינג, "חינוך בעולם הסורי", עמ' 174, 176).
[44] להלן מראי מקומות על קצה המזלג: אשלמן, העולם החברתי, עמ' 125­-148; גינצבורג, היסטוריה, עמ' 166; וולמן, דמגוגיה, עמ' 26-45; פרוגל, רטוריקה, עמ' 46-21; קורבט וקונורס, רטוריקה קלסית, עמ' 543-489.
[45] איראני, ערך הפילוסופיה, עמ' 51-50.
[46] שם, עמ', 54-53, 65, 181, 187.
[47] אפלטון, "פידרוס" 262a, 273d, 274c, (עמ' 400, 417, 418). מראי המקום של הטקסטים של אפלטון ושל אריסטו הם על־פי שיטות המספור האוניברסליות המקובלות (מספרי דפים, מספרי עמודים, מספרי פסקאות ומספרי שורות). לטקסטים שיש להם גם תרגום לעברית נוספו מספרי העמודים של המהדורה העברית בסוגריים.
[48] שם, 278c-d (עמ' 425-424).
[49] בהתאם לכך הבחין קאנט בין רטוריקה לבין אומנות הנאום. הרטוריקה, לדעתו, היא כוח הדיבור, צחות הדיבור, ובחינת כך היא אומנות יפה. לעומתה, אומנות הנאום (ars oratorial) משדלת את הדעת וגונבת אותה למטרותיו של הנואם (קאנט, כוח השיפוט, עמ' 142, 143 [בהערה]).
[50] אריסטו, רטוריקה ג, א 1403b15-16 (עמ' 151).
[51] סרינג, רטוריקה טלוויזיונית, עמ' 26.
[52] שם, שם.
[53] שם, שם.
[54] גינצבורג, היסטוריה, עמ' 66-65.
[55] אריסטו, רטוריקה א, ב 1356a3-4, 19-20 (עמ' 51).
[56] שם, שם 1365a2, 17-14 (עמ' 51).
[57] פרלמן, הלוגיקה המשפטית, עמ' 89-91.
[58] פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 15; לנדאו, הנאום הפוליטי, עמ' 18-17; קיים, רטוריקה, עמ' 16.
[59] הרימן, "הקדמה", עמ' 9.
[60] מלכין, ההרצאה, עמ' 14. מלכין מדבר בספרו על הרצאה, אך כל מה שהוא אומר על הרצאה יפה גם לנאום.
[61] רוב החלקים מצויים שם, עמ' 14, 77-76.
[62] שם, עמ' 14.
[63] שם, עמ' 14, 106.
[64] שם, עמ' 14, 115.
[65] אפלטון, "פידרוס" 263c (עמ' 402-401); פרלמן, הלוגיקה המשפטית, עמ' 90-91.
[66] גרייס, "לוגיקה ושיחה", עמ' 46. לא בכדי מבקר אפוא סוקרטס את ליסיאס על כך שהשתמש בנאומו במושגים שונים של אהבה באופן חופשי (אפלטון, "פידרוס" 263e [עמ' 402]).
[67] יאקובסון, "בלשנות ופואטיקה", עמ' 277.
[68] וטרי, "הופעה לפני קהל", עמ' 319.
[69] קיים, רטוריקה, עמ' 15.
[70] מלכין, ההרצאה, עמ' 127.
[71] שם, שם.
[72] שם, עמ' 132; פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 68.
[73] מלכין, ההרצאה, עמ' 134.
[74] שם, עמ' 140.
[75] פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 27.
[76] מלכין, ההרצאה, עמ' 136.
[77] פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 23. חשוב להבחין בין הבנה להסכמה: ניתן להגיע למצב של הבנה גם בלי קבלת העמדה המושמעת, וכך אפשר לשמר את התהליך הדיאלוגי של ההידברות (גתי, רטוריקת ההידברות, עמ' 4). כיצד ניתן לעשות זאת ראו שם, עמ' 16 ואילך.
[78] כך למשל טוען הינטיקה כי יש הרואים אנתיממה בהיגד הידוע של דיקרט: "אני חושב משמע אני קיים". לטענתם, זהו היקש שהקדמתו הראשית נשמטה, לפי שהיא מובנת מאליה, והיא: "כל מי שחושב קיים"; לפיכך אם אני חושב, משמע אני קיים. ואין זו דעת הינטיקה לגבי ההיגד (הינטיקה, "קוגיטו ארגו סום", עמ' 126).
[79] פרלמן, הלוגיקה המשפטית, עמ' 93-92.
[80] גרייס, "לוגיקה ושיחה", עמ' 45. דיון נרחב בעקרון שיתוף הפעולה של גרייס ראו קמרון, שיח דבור, עמ' 78-75.
[81] גרייס, "לוגיקה ושיחה", עמ' 45.
[82] שם, עמ' 46.
[83] שם, עמ' 45.
[84] שם, עמ' 46.
[85] שם, שם.
[86] השניים האחרים רלוונטיים לעניין ההגדרה וההסבר שנדוֹן לעיל.
[87] שם, עמ' 46.
[88] בצד מסירה עלובה שלהם (וורת'ינגטון, "תגובת הקהל", עמ' 13).
[89] ואת אופן המסירה של נאומיו (שם, עמ' 14).
[90] שם, עמ' 14-13.
[91] פרוגל, רטוריקה, עמ' 49.
[92] מלכין, ההרצאה, עמ' 14, 149.
[93] וראו את החץ המושחז של האירוניה הסוקרטית המשולח אל מי שסובר כי דוגמה היא הגדרה: אפלטון, "אותיפרון" 5d-e, 6c-e, 9c (עמ' 260, 262-261, 266); אפלטון, "מנון" 71e-72b ;74a (עמ' 416, 419).
[94] כמו שראינו לדוגמה בנימוקי ההיגיון שבהם משמשת ההקדמה המשנית דוגמה להקדמה הראשית.
[95] מלכין, ההרצאה, עמ' 14, 161.
[96] י"ד אברמסקי, "הנואם והסופר", עמ' 312.
[97] מלכין, ההרצאה, עמ' 14, 171.
[98] אפלטון, "גורגיאס" 506d-e (עמ' 365-366); "פידרוס" 264b-c (עמ' 403-402).
[99] פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 119-115.
[100] מלכין, ההרצאה, עמ' 17.
[101] מלכין, ההרצאה, עמ' 16-15.
[102] שם, שם.
[103] שם, עמ' 82.
[104] שם, עמ' 15; פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 16.
[105] מלכין, ההרצאה, עמ' 15.
[106] שם, עמ' 88.
[107] שם, עמ' 96.
[108] שם, עמ' 15.
[109] פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 16.
[110] מלכין, ההרצאה, עמ' 96.
[111] סרינג, רטוריקה טלוויזיונית, עמ' 26. במדינות דיקטטוריות יש רטוריקה מכַוונת הקובעת איזו רטוריקה מותרת ואיזו רטוריקה אסורה.
[112] פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 14.
[113] שם, עמ' 79.
[114] אריסטו, רטוריקה א, ב 1356a2-3, 5-13 (עמ' 50-51).
[115] פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 11.
[116] פרלמן, הלוגיקה המשפטית, עמ' 114.
[117] פרלמן, ממלכת הרטוריקה, עמ' 23; וולמן, דמגוגיה, עמ' 24; וורת'ינגטון, "תגובת הקהל", עמ' 22, 25.
[118] מלכין, ההרצאה, עמ' 25.
[119] שרוט, מה זה משנה, עמ' 42.
[120] פרלמן, הלוגיקה המשפטית, עמ' 93.
[121] יאקובסון, "בלשנות ופואטיקה", עמ' 275.
[122] שרוט, מה זה משנה, עמ' 42.
[123] גרייס, "לוגיקה ושיחה", עמ' 47. הרחבה על הכלל הזה ראו קמרון, שיח דבור, עמ' 81-82.
[124] אריסטו, אנליטיקות ראשונות, ב, כז 70a10-70b38. באנליטיקות הראשונות מבחין אריסטו בין סילוגיזם לאנתיממה. הבחנתו היא שסילוגיזם הוא היקש המוביל למסקנה הכרחית מהקדמות אמיתיות באופן אוניברסלי, ואילו אנתיממה מובילה למסקנה זמנית מהקדמות מסתברות.
[125] קורבט וקונורס, רטוריקה קלסית, עמ' 54.
[126] שרוט, מה זה משנה, עמ' 42.
[127] שם, עמ' 24.
[128] שם, עמ' 24-25.
[129] וורת'ינגטון, "תגובת הקהל", עמ' 20, 22, 25; סטיל, "נאום ללא גבולות", עמ' 86-83.
[130] תומס, משמעות באינטראקציה, עמ' 22.
[131] צור, רטוריקה פוליטית, עמ' 31.
[132] רוזלר, הקשר פוליטי, עמ' 1.
[133] שם, עמ' 287.
[134] שם, עמ' 287.
[135] שם, עמ' 1.
[136] הרימן, "הקדמה", עמ' 5-4
[137] על גיווני החזרות ראו יונה, החזרה, עמ'21; ש' אברמסקי, גיבורות הצללים, עמ' 22-21.
[138] מוילנברג, "רטוריקה עברית", עמ' 195.
[139] שם, עמ' 194.
[140] שם, עמ' 196; יונה, החזרה, עמ' 36.
[141] וולמן, דמגוגיה, עמ' 48-50.
[142] מוילנברג, "רטוריקה עברית", עמ' 196; וטרי, "הופעה לפני קהל", עמ' 318-316. על ההבדל בין הצורך של המאזין בחזרות ובין הצורך של הקורא בחזרות ראו קאסוטו, ספרות מקראית, כרך א, עמ' 33.
[143] יאקובסון, "סימנים", עמ' 96.
[144] טרגן, רטוריקה ונבואה, עמ' 23.
[145] פולק, הסיפור במקרא, עמ' 62-61.
[146] הרימן, "הקדמה", עמ' 5-4; סרינג, רטוריקה טלוויזיונית, עמ' 26.
[147] פרי טבע את המונח "השיר המתהפך" (פרי, המבנה הסמנטי, עמ' 57 ואילך). על משקל זה נשתמש בדיוננו במונח "הנאום המתהפך".
[148] שם, עמ' 14.
[149] שם, עמ' 15.
[150] שם, עמ' 16.
[151] שם, שם.
[152] על היקרות שלילית של מילה מנחה ראו ש' אברמסקי, גיבורות הצללים, עמ' 20.
[153] וטרי, "הופעה לפני קהל", עמ' 318.
[154] טעמי המקרא הם ניסיון לעמוד על ההטעמות וההפסקים בדיבור, ואולם לא ברור אם הם מתייחסים אל הנאומים האלה כאל טקסט שבעל־פה או כאל טקסט כתוב, כמקרא כולו, ומכל מקום אין הם אלא הצעה ולא תיעוד בזמן אמת של הנאומים שנישאו.
[155] רעם, אמנות השיחה, עמ' 47. על חשיבותם הגדולה יותר של האמצעים הפארא־לשוניים לנאום מאשר של תוכנו ראו גם שם, עמ' 13, 37, 110, 242; וורת'ינגטון, "תגובת הקהל", עמ' 14-13, 19-16; קארי, "סגנון", עמ' 282-281; וטרי, "הופעה לפני קהל", עמ' 319.
[156] על הרטוריקה כאומנות התיאטרון ועל הזירה הרטורית כזירה תיאטרלית – למן בית המשפט והאסיפה ביוון העתיקה ועד לפרלמנט הבריטי במאה העשרים – ראו למשל וורת'ינגטון, "תגובת הקהל", עמ' 25-13; פלונן, סגנון פוליטי, עמ' 65, 147, 151, 176-175.
[157] ספרו של צימרמן מעניק חשיבות אך ורק לתוכן הדברים, לא לאופן שבו נאמרו ולא לשפת הגוף של הדוברים, וזאת מאחר שמטרת הספר היא לספק כלים שיסייעו להבנת הסכסוך במזרח התיכון ומקורותיו ולהכרת התהליכים שמתחוללים במהלך החיפוש אחר פתרונות כמו שהם מובאים מפי גיבוריו הידועים והאלמונים (צימרמן, קולות, עמ' 16). התשובות לשאלות המראיין הן ממשפט קצר אחד (לדוגמה שם, עמ' 178) ועד לעמוד שלם בבחינת נאום (לדוגמה שם, עמ' 315-314). יאקובסון מתחבט בשאלה לאילו מן האמצעים נודעת חשיבות גדולה יותר בתרבות, שהלשון והרטוריקה הם חלק ממנה – לחזותיים או לקוליים. מובן שלא זרים לו המחקרים על עדיפותם של האמצעים החזותיים, אך לדעתו עדיפים הללו על פני השמיעתיים רק מבחינת אינדקסים ואייקונים. לעומתם, עדיפים האמצעים השמיעתיים על פני החזותיים מבחינת סמלים (יאקובסון, "סימנים", עמ' 96).
[158] גתי, "רטוריקה מקראית", עמ' 39.
[159] מרגולין, רטוריקה בין־תרבותית, עמ' 13.
[160] רבובסקי, ערכיות אלקטורלית, עמ' 1.
[161] י"ד אברמסקי, "הנואם והסופר", עמ' 314.
[162] על ההבחנה בין נואם לסופר ראו שם, עמ' 314-312.
[163] ממש כשם שאין להשליך על הסיפורים המקראיים את מאפייניה של הספרות המודרנית, פן יאבד המגע עם עצמותם הספרותית כהווייתה (סימון, "סיפור מקראי", עמ' 607).