ז'יגו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ז'יגו
הוספה למועדפים
4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יניב עברון

נולד ב 1961 .
ניסה ללמוד... הפסיק... חזר ללמוד...
ובמשך עשרים וחמש השנים האחרונות, עבד....
מגדל באהבה רבה חתול העונה לשם פישוטה וכלב בשם טין טין.
לפני כחמש עשרה שנה החל לכתוב סיפורים קצרים ולפני כארבע שנים הוציא לאור ספר בשם "אני פישוטה או שיחות עם חתול", שהוא מעיין אוטוביוגרפיה של המחבר דרך עיני החתול.

תקציר

במהלך התחקיר שערכתי בעת כתיבת ספרי השני "לאבריס", נחשפתי לחומר רב בנושא מלחמת העולם השנייה, השואה, האס.אס והגסטאפו. מחקרים על התקופה, מאמרים, תמלילי משפטים של פושעי מלחמה נאצים, עדויות של ניצולים וכן עדויות של הקלגסים עצמם.

מאחר והלאבריס עצמו, לא עסק במישרין בשואה, כל החומר שנאסף בנושא, נשמר על ידי בתיקיה נפרדת.

עלילת הסיפור מתבססת על אירועים שהתרחשו בפועל, בזמן מלחמת העולם השנייה, במחנות ההשמדה,

על דמויות מפתח מוכרות, על מקומות ומעשים שבחלקם מגובים בתמונות ובעדויות.

גם הרחוב החיפאי המתואר בסיפור הוא רחוב אמיתי, רחוב ילדותי וזיכרונותיי.

שני חברי ילדות שנותקו בצעירותם, נפגשים עשרות שנים מאוחר יותר ויוצאים למסע חיפוש וגילוי.

מיהו זיגפריד מוזס? האם אכן היה ניצול שואה? מדוע נעלם? מה הוסתר בציור?

סיפור של חברות עזה, סוד שנשמר שנים על שנים, נאמנות ואנושיות.

פרק ראשון

חיפה, סתיו, 1962

ויום אחד הוא נעלם.

 

כבר התרגלנו אליו.

חלק בלתי נפרד מנוף הרחוב. אותו רחוב שקט בשכונת אחוזה בכרמל.

הבתים הישנים שנבנו בשלהי שנות הארבעים, בתים בני שתיים עד שלוש קומות, הגינות המטופחות, עצי האורן והברוש, עץ חרוב בודד, עצי אלון ספורים, בכניסות לבתים פיקוסים המפסלים שערים ירוקי עד, המדרכות האפורות, מתי מעט מכוניות וזיגי.

 

הרבה לא ידענו עליו.

ניצול שואה, מספר כחול על אמתו הימנית. גבה קומה, רזה, שערו השחור משוך לאחור, צדעיו מאפירים, עיניים חודרות, מישירות מבט.

בוקר וערב פוקד היה את רחובנו, מלווה בכלב מגודל מסוג רועה גרמני.

שכנים שעמדו במקרה בחוץ, היו מברכים אותו בכבוד לשלום וזיגפריד ענה בקידה ומברך במבטאו היקי ואנו, הילדים המועטים המצויים ברחוב למישחקינו, היינו עוצרים הכל ומביטים בו ביראת כבוד ובעיקר מפחד מכלבו עז המראה היינריך.

יהודי שהנאצים לא הצליחו לכופף, לא הצליחו לשבור.

הוא התגורר בוילה היחידה ברחוב עם אשתו שדוגמתה רואים במגזינים מחוץ לארץ ושני ילדיו, בן ובת.

את שמותיהם לא ידענו והם גם לא שחקו איתנו ברחוב. שניהם למדו בריאלי ובכל בוקר זיגפריד היה מסיעם לבית הספר בעודנו פוסעים ברגל לבתי הספר השונים.

כשהיינו שואלים את הורינו לגבי זיגפריד, היו משתיקים אותנו ומאימים עלינו שאוי לנו ואבוי לנו אם נעיז להעליב אותו. אבל אנחנו היינו ילדים והמצאנו לו את השם זיגי.

וכך, בעת שהיינו משחקים, אדומי פנים, מזיעים ומישהו היה קולט שזיגפריד היה יוצא לטיולו, הקריאה "זיגי" הייתה מהדהדת והזמן היה עומד מלכת עד שעבר אותנו והמשיך בדרכו.

והוא שנא את הכינוי שהדבקנו לו ואם אתרע מזלנו ושמע את קריאת האזהרה, היה מטיל בנו מבט מזרה אימים ובגרמנית היה מורה לכלבו היינריך, לחשוף שיניים לכיווננו.

לא חיבבנו אותו אבל מוטי, מוטי ממש שנא אותו.

מוטי לא מזמן עבר עם משפחתו לרחובנו. משפחה של עולים חדשים מרומניה, מדברים עברית עילגת עם הריש והלמד המתגלגלים, כר נרחב להלצות על חשבונו של מוטי.

אבל מהר מאוד הבנו עם מי יש לנו עסק. מוטי אמנם נמוך קומה היה אבל רחב וחזק וההלצות נחבאו בקרן זווית כי מוטי היה זריז באגרופיו ומי שהתחיל להתעסק איתו, חטף.

ואני, בן גילו ויוצא אותה פזורה אך שומר על כך בסוד, התחברתי אליו. ילד שמנמן וממושקף מלווה בבריון זועף ובמהירות שהפתיעה אף אותנו, השתלב והתמזג בחבורה.

יום אחד בשעת ערב מוקדמת, החשיכה ירדה ואנו הילדים עדיין בחוץ משחקים במחבואים. התחבאתי עם מוטי מאחורי אחת המכוניות שחנו ברחוב, צופים לעבר עמוד החשמל, לידו הסתובב עמי שהיה ה'עומד' ו... שער חצרו של זיגפריד נפתח. הבטתי במוטי והוא החזיר לי מבט, מלחמה פנימית קטנה התחוללה בנו, לרוץ או להזהיר, לרוץ או להזהיר ומוטי לחש לי "רוץ" וקריאת הקרב "זיגי" הדהדה מגרונו של מוטי.

רצתי כל עוד רוחי בי לעבר העמוד מצפה לשמוע את צעדיו הכבדים של מוטי אחרי ו... כלום. עצרתי במקומי וסבתי לאחור.

זיגפריד תפס את מוטי בחולצתו, מרימו באוויר ואומר לו משהו שלא שמעתי.

באור הקלוש יכולתי לראות את פניו המבועתים של מוטי בעת שרגליו הקצרות מנסות למצוא אחיזה באוויר.

לבסוף שחרר אותו זיגפריד בעודו צוחק בלעג והמשיך בטיולו.

רצתי לעבר מוטי שהיה נטוע על מקומו.

"מוטי, אתה בסדר?" והוא לא ענה לי.

"מוטי, מוטי" אחזתי בכתפו מנענעו, מנסה להוציא אותו מקיפאונו.

אט אט הוא הסב את מבטו אלי, מביט בי במבט ריק.

"מוטי, זה אני" אמרתי, "זה אני, זיגי הלך".

השם 'זיגי' עשה את שלו והוא החל לחזור אל עצמו.

הוא הביט בי והשפיל את ראשו.

"השתנתי במכנסים" לחש.

לא כל כך ידעתי מה להגיד ובדל החיוך או הצחוק שעלה בי, נבלם במאמצים מרובים.

"תתחבא בין העצים" אמרתי, "אני קופץ הביתה ומביא לך תחתונים ומכנסים, תישאר כאן, אני כבר חוזר".

רצתי הביתה בעוד החבורה נאספה ליד העמוד.

"מה קרה?" שאלו אותי, "איפה מוטי?"

"הלך הביתה, לא שמעתם? אימו קראה לו"

"לא, לא שמענו" ענו, "שמענו רק את הקריאה שלו 'זיגי' וזהו".

"טוב אז הוא הלך הביתה והנה זיגי חוזר".

נצמדנו לעמוד בעוד זיגי צועד עם כלבו במדרכה ממול.

זיגי נעצר מולנו סוקר אותנו במבט לעגני.

"נו, איפה הר פישר (פ' דגושה)?" צחק צחוק לא נעים והמשיך בדרכו.

"על מה הוא מדבר?" שאל עמי, "ומה זה הר פישר?"

"זה כינוי לילד קטן באידיש" אמרתי, מנסה להסיט אותם מהנושא "טוב, אני גם הולך הביתה" והתרחקתי מהם.

בביתי ארוחת הערב כבר הייתה על השולחן.

"או, הנה התכשיט" אמר אבי, "בדיוק התכוונתי לקרוא לך לאכול".

"שתי דקות ואני כבר חוזר".

"שום שתי דקות, שב".

"אבל אבא".

"לך לרחוץ ידיים ושב לאכול".

הלכתי כאילו לחדר האמבטיה, צלילה שמאלה לחדרי, פשפוש מהיר בארון, מחביא זוג מכנסיים ותחתונים מתחת לחולצה, חולף על פני אבי שארשת פניו איננה מנבאת לי טובות ואני בחוץ.

להמרות את פי אבי זו הייתה התאבדות במודע אבל לא הייתה לי ברירה, מוטי חיכה לי.

 

"אני לא אשכח לך מה שעשית עבורי" אמר לי מוטי בעודו נעלם בין העצים.

"מוטי" לחשתי, "אני טס הביתה, אבא שלי...".

"רוץ, רוץ, נדבר מחר" ואני כבר רצתי בבהילות חזרה הביתה.

למחרת, מוטי לא ירד לשחק וגם לא ביום שלאחריו.

שבוע ימים היה כלוא בביתו ולא הבנתי מה קרה.

לאחר שבוע ירד לרחוב.

"היי, מוטי, נעלמת" רצתי אליו.

"בוא, בוא הצידה" רמז לי.

"מה קרה?"

"זיגפריד בא אלינו והתלונן עלי בפני הורי".

"איזה חרא הוא" אמרתי.

"זה לא הכול, חטפתי מאבא שלי כאלו מכות, עם חגורה, כל הרגליים שלי פסים כחולים ואני בקושי מצליח לשבת".

לא ידעתי מה להגיד לו, איך לנחם אותו. עיניו היו אדומות.

"זה יעבור" ניסיתי.

"יש עוד" אמר.

"מה? אתה צריך גם לרחוץ לו את הכלב?" ובדל חיוך עלה על פניו.

"הלוואי" אמר, והארשת העצובה חזרה אל פניו, "בסוף שנת הלימודים, הורי שולחים אותי לפנימייה".

"פנימייה? איזו פנימייה?" שאלתי.

"לא יודע ואחריה, לפנימייה צבאית".

"מה? צבאית? הוריך השתגעו?"

"הם מתרבות אחרת, הם בטוחים שפנימייה צבאית תעשה ממני בן אדם".

"ומה אתה עכשיו? סוס?" ושוב עלה חיוך על פניו.

"אז אנחנו צריכים לנצל את הזמן שנותר לנו יחד" אמרתי.

"כן, אבל אני חייב להתנקם בזיגי הזה".

"עזוב אותו".

"אין סיכוי".

עזוב אותו, מוטי, תראה מה קרה לך בגללו".

הוא נעץ בי את מבטו, "טוב" אמר אבל לא האמנתי לו.

חיינו חזרו לשגרה ועת היה עובר זיגפריד עם כלבו, היה מתעכב לידינו לרגע, נועץ את מבטו במוטי "אה, הר פישר" וממשיך.

מוטי היה הנמוך שבחבורה ויתר הילדים הבינו את הערתו של זיגי כלעג לילד קטן ורק שניים הבינו את הערתו הנבזית אבל זה היה הסוד שלנו. הסוד שילך איתנו לקבר.

 

סוף שנת הלימודים קרב וכך גם פרידתנו ומוטי לא הזכיר מאום בקשר לנקמתו בזיגי.

דאגתי.

ויום אחד זה קרה.

מוטי הזמין את ילדי השכונה אליו הביתה. כולם כבר ידעו שנפרדים ממוטי.

אימו הכינה מכל טוב ובעודנו זוללים מהמטעמים, מוטי נעלם לי.

יצאתי החוצה והתחלתי פוסע לכיוון ביתו של זיגפריד.

מול שער חצרו של זיגפריד, עמד מוטי. ראשו מוטה קדימה ידו הימנית שמוטה לצידו והשמאלית אוחזת דבר מה מאחורי גבו.

נעצרתי במקומי וקרסתי מאחורי פחי הזבל צופה בעימות המתקרב, יודע שאין בכוחי לעשות דבר.

בריח השער חרק, השער נפתח היינריך ראשון ולאחריו זיגפריד.

הוא נעץ מבט במוטי, פניו מאדימים.

"הר פישר" סינן.

"זיג הייל, שווין[1]" הצדיע לו מוטי במועל יד.

זיגפריד שחרר את כלבו וצעק לו משהו בגרמנית.

הכלב הסתער על מוטי והאחרון לא זז ממקומו.

הסבתי את מבטי, ידעתי מה הולך לקרות ועוד הספקתי לראות את מוטי מרסס את הכלב מבקבוק שהסתיר מאחורי גבו.

הכלב החל לילל בכאב ונסוג לאחור.

זיגפריד פקח את עיניו לרווחה הבעת זעם מטורף על פניו וגם הוא הסתער על מוטי.

מוטי לא מש ממקומו ועת זיגפריד קרב אליו, גם הוא זכה באותו הטיפול.

זיגפריד קרס במקומו, מכסה את פניו בידיו ומוטי הסתער עליו בבעיטות ואגרופים קמוצים.

ילד זועם.

חולצתו הלבנה לשעבר של זיגפריד כבר הייתה מוכתמת ומקומטת ורק יללות חלושות נשמעו מפניו המכוסות.

רצתי אל מוטי מושך אותו מהמקום, כמעט בכוח. את הבקבוק זרקתי בפח מרוחק והצלחתי להגניב אותו חזרה למסיבת הפרידה, כאילו לא ארע דבר.

לא עבר זמן רב וסירנה משטרתית נשמעה ברחוב. עוד מספר דקות עוברות ודפיקה נוקשה על הדלת.

"איפה מוטי?" שני שוטרים חמורי סבר.

כאן, אבל במסיבה, מסיבת הפרידה שלו וכולנו נשבענו, שמוטי היה איתנו כל הזמן וזיגי רק המציא שטויות, הוא מהתחלה לא חיבב את מוטי, קרא לו פישר, כאילו ילד קטן. מעלילים עליו, הוא היה איתנו כל הזמן.

והשוטרים השתכנעו ועזבו ובחשאי, מוטי ואני לחצנו ידיים.

 

הסתיימה שנת הלימודים ומוטי עזב, משאיר חור בחבורה ופצע בליבי, חברי הטוב עזב.

עוד היינו מתראים מידי פעם, כשהיה מגיע לחופשות וכשעבר לפנימייה הצבאית, נתמעטו הפגישות ואט אט התפוגג הקשר.

אך עולם כמנהגו וזיגפריד המשיך בטיוליו עם כלבו לאחר שהחלימו מהחומצה שמוטי ריסס עליהם.

פניו המצולקות מה שיוו לפניו ארשת אכזרית וכלבו האימתני, כאילו הפך עורו, חרד מכל קול או תנועה ברחוב. אנחנו התעלמנו ממנו וגם השכנים המבוגרים העדיפו להדיר את רגליהם מהרחוב בשעות טיולו המעיק.

 

ויום אחד הוא נעלם.

יניב עברון

נולד ב 1961 .
ניסה ללמוד... הפסיק... חזר ללמוד...
ובמשך עשרים וחמש השנים האחרונות, עבד....
מגדל באהבה רבה חתול העונה לשם פישוטה וכלב בשם טין טין.
לפני כחמש עשרה שנה החל לכתוב סיפורים קצרים ולפני כארבע שנים הוציא לאור ספר בשם "אני פישוטה או שיחות עם חתול", שהוא מעיין אוטוביוגרפיה של המחבר דרך עיני החתול.

עוד על הספר

ז'יגו יניב עברון

חיפה, סתיו, 1962

ויום אחד הוא נעלם.

 

כבר התרגלנו אליו.

חלק בלתי נפרד מנוף הרחוב. אותו רחוב שקט בשכונת אחוזה בכרמל.

הבתים הישנים שנבנו בשלהי שנות הארבעים, בתים בני שתיים עד שלוש קומות, הגינות המטופחות, עצי האורן והברוש, עץ חרוב בודד, עצי אלון ספורים, בכניסות לבתים פיקוסים המפסלים שערים ירוקי עד, המדרכות האפורות, מתי מעט מכוניות וזיגי.

 

הרבה לא ידענו עליו.

ניצול שואה, מספר כחול על אמתו הימנית. גבה קומה, רזה, שערו השחור משוך לאחור, צדעיו מאפירים, עיניים חודרות, מישירות מבט.

בוקר וערב פוקד היה את רחובנו, מלווה בכלב מגודל מסוג רועה גרמני.

שכנים שעמדו במקרה בחוץ, היו מברכים אותו בכבוד לשלום וזיגפריד ענה בקידה ומברך במבטאו היקי ואנו, הילדים המועטים המצויים ברחוב למישחקינו, היינו עוצרים הכל ומביטים בו ביראת כבוד ובעיקר מפחד מכלבו עז המראה היינריך.

יהודי שהנאצים לא הצליחו לכופף, לא הצליחו לשבור.

הוא התגורר בוילה היחידה ברחוב עם אשתו שדוגמתה רואים במגזינים מחוץ לארץ ושני ילדיו, בן ובת.

את שמותיהם לא ידענו והם גם לא שחקו איתנו ברחוב. שניהם למדו בריאלי ובכל בוקר זיגפריד היה מסיעם לבית הספר בעודנו פוסעים ברגל לבתי הספר השונים.

כשהיינו שואלים את הורינו לגבי זיגפריד, היו משתיקים אותנו ומאימים עלינו שאוי לנו ואבוי לנו אם נעיז להעליב אותו. אבל אנחנו היינו ילדים והמצאנו לו את השם זיגי.

וכך, בעת שהיינו משחקים, אדומי פנים, מזיעים ומישהו היה קולט שזיגפריד היה יוצא לטיולו, הקריאה "זיגי" הייתה מהדהדת והזמן היה עומד מלכת עד שעבר אותנו והמשיך בדרכו.

והוא שנא את הכינוי שהדבקנו לו ואם אתרע מזלנו ושמע את קריאת האזהרה, היה מטיל בנו מבט מזרה אימים ובגרמנית היה מורה לכלבו היינריך, לחשוף שיניים לכיווננו.

לא חיבבנו אותו אבל מוטי, מוטי ממש שנא אותו.

מוטי לא מזמן עבר עם משפחתו לרחובנו. משפחה של עולים חדשים מרומניה, מדברים עברית עילגת עם הריש והלמד המתגלגלים, כר נרחב להלצות על חשבונו של מוטי.

אבל מהר מאוד הבנו עם מי יש לנו עסק. מוטי אמנם נמוך קומה היה אבל רחב וחזק וההלצות נחבאו בקרן זווית כי מוטי היה זריז באגרופיו ומי שהתחיל להתעסק איתו, חטף.

ואני, בן גילו ויוצא אותה פזורה אך שומר על כך בסוד, התחברתי אליו. ילד שמנמן וממושקף מלווה בבריון זועף ובמהירות שהפתיעה אף אותנו, השתלב והתמזג בחבורה.

יום אחד בשעת ערב מוקדמת, החשיכה ירדה ואנו הילדים עדיין בחוץ משחקים במחבואים. התחבאתי עם מוטי מאחורי אחת המכוניות שחנו ברחוב, צופים לעבר עמוד החשמל, לידו הסתובב עמי שהיה ה'עומד' ו... שער חצרו של זיגפריד נפתח. הבטתי במוטי והוא החזיר לי מבט, מלחמה פנימית קטנה התחוללה בנו, לרוץ או להזהיר, לרוץ או להזהיר ומוטי לחש לי "רוץ" וקריאת הקרב "זיגי" הדהדה מגרונו של מוטי.

רצתי כל עוד רוחי בי לעבר העמוד מצפה לשמוע את צעדיו הכבדים של מוטי אחרי ו... כלום. עצרתי במקומי וסבתי לאחור.

זיגפריד תפס את מוטי בחולצתו, מרימו באוויר ואומר לו משהו שלא שמעתי.

באור הקלוש יכולתי לראות את פניו המבועתים של מוטי בעת שרגליו הקצרות מנסות למצוא אחיזה באוויר.

לבסוף שחרר אותו זיגפריד בעודו צוחק בלעג והמשיך בטיולו.

רצתי לעבר מוטי שהיה נטוע על מקומו.

"מוטי, אתה בסדר?" והוא לא ענה לי.

"מוטי, מוטי" אחזתי בכתפו מנענעו, מנסה להוציא אותו מקיפאונו.

אט אט הוא הסב את מבטו אלי, מביט בי במבט ריק.

"מוטי, זה אני" אמרתי, "זה אני, זיגי הלך".

השם 'זיגי' עשה את שלו והוא החל לחזור אל עצמו.

הוא הביט בי והשפיל את ראשו.

"השתנתי במכנסים" לחש.

לא כל כך ידעתי מה להגיד ובדל החיוך או הצחוק שעלה בי, נבלם במאמצים מרובים.

"תתחבא בין העצים" אמרתי, "אני קופץ הביתה ומביא לך תחתונים ומכנסים, תישאר כאן, אני כבר חוזר".

רצתי הביתה בעוד החבורה נאספה ליד העמוד.

"מה קרה?" שאלו אותי, "איפה מוטי?"

"הלך הביתה, לא שמעתם? אימו קראה לו"

"לא, לא שמענו" ענו, "שמענו רק את הקריאה שלו 'זיגי' וזהו".

"טוב אז הוא הלך הביתה והנה זיגי חוזר".

נצמדנו לעמוד בעוד זיגי צועד עם כלבו במדרכה ממול.

זיגי נעצר מולנו סוקר אותנו במבט לעגני.

"נו, איפה הר פישר (פ' דגושה)?" צחק צחוק לא נעים והמשיך בדרכו.

"על מה הוא מדבר?" שאל עמי, "ומה זה הר פישר?"

"זה כינוי לילד קטן באידיש" אמרתי, מנסה להסיט אותם מהנושא "טוב, אני גם הולך הביתה" והתרחקתי מהם.

בביתי ארוחת הערב כבר הייתה על השולחן.

"או, הנה התכשיט" אמר אבי, "בדיוק התכוונתי לקרוא לך לאכול".

"שתי דקות ואני כבר חוזר".

"שום שתי דקות, שב".

"אבל אבא".

"לך לרחוץ ידיים ושב לאכול".

הלכתי כאילו לחדר האמבטיה, צלילה שמאלה לחדרי, פשפוש מהיר בארון, מחביא זוג מכנסיים ותחתונים מתחת לחולצה, חולף על פני אבי שארשת פניו איננה מנבאת לי טובות ואני בחוץ.

להמרות את פי אבי זו הייתה התאבדות במודע אבל לא הייתה לי ברירה, מוטי חיכה לי.

 

"אני לא אשכח לך מה שעשית עבורי" אמר לי מוטי בעודו נעלם בין העצים.

"מוטי" לחשתי, "אני טס הביתה, אבא שלי...".

"רוץ, רוץ, נדבר מחר" ואני כבר רצתי בבהילות חזרה הביתה.

למחרת, מוטי לא ירד לשחק וגם לא ביום שלאחריו.

שבוע ימים היה כלוא בביתו ולא הבנתי מה קרה.

לאחר שבוע ירד לרחוב.

"היי, מוטי, נעלמת" רצתי אליו.

"בוא, בוא הצידה" רמז לי.

"מה קרה?"

"זיגפריד בא אלינו והתלונן עלי בפני הורי".

"איזה חרא הוא" אמרתי.

"זה לא הכול, חטפתי מאבא שלי כאלו מכות, עם חגורה, כל הרגליים שלי פסים כחולים ואני בקושי מצליח לשבת".

לא ידעתי מה להגיד לו, איך לנחם אותו. עיניו היו אדומות.

"זה יעבור" ניסיתי.

"יש עוד" אמר.

"מה? אתה צריך גם לרחוץ לו את הכלב?" ובדל חיוך עלה על פניו.

"הלוואי" אמר, והארשת העצובה חזרה אל פניו, "בסוף שנת הלימודים, הורי שולחים אותי לפנימייה".

"פנימייה? איזו פנימייה?" שאלתי.

"לא יודע ואחריה, לפנימייה צבאית".

"מה? צבאית? הוריך השתגעו?"

"הם מתרבות אחרת, הם בטוחים שפנימייה צבאית תעשה ממני בן אדם".

"ומה אתה עכשיו? סוס?" ושוב עלה חיוך על פניו.

"אז אנחנו צריכים לנצל את הזמן שנותר לנו יחד" אמרתי.

"כן, אבל אני חייב להתנקם בזיגי הזה".

"עזוב אותו".

"אין סיכוי".

עזוב אותו, מוטי, תראה מה קרה לך בגללו".

הוא נעץ בי את מבטו, "טוב" אמר אבל לא האמנתי לו.

חיינו חזרו לשגרה ועת היה עובר זיגפריד עם כלבו, היה מתעכב לידינו לרגע, נועץ את מבטו במוטי "אה, הר פישר" וממשיך.

מוטי היה הנמוך שבחבורה ויתר הילדים הבינו את הערתו של זיגי כלעג לילד קטן ורק שניים הבינו את הערתו הנבזית אבל זה היה הסוד שלנו. הסוד שילך איתנו לקבר.

 

סוף שנת הלימודים קרב וכך גם פרידתנו ומוטי לא הזכיר מאום בקשר לנקמתו בזיגי.

דאגתי.

ויום אחד זה קרה.

מוטי הזמין את ילדי השכונה אליו הביתה. כולם כבר ידעו שנפרדים ממוטי.

אימו הכינה מכל טוב ובעודנו זוללים מהמטעמים, מוטי נעלם לי.

יצאתי החוצה והתחלתי פוסע לכיוון ביתו של זיגפריד.

מול שער חצרו של זיגפריד, עמד מוטי. ראשו מוטה קדימה ידו הימנית שמוטה לצידו והשמאלית אוחזת דבר מה מאחורי גבו.

נעצרתי במקומי וקרסתי מאחורי פחי הזבל צופה בעימות המתקרב, יודע שאין בכוחי לעשות דבר.

בריח השער חרק, השער נפתח היינריך ראשון ולאחריו זיגפריד.

הוא נעץ מבט במוטי, פניו מאדימים.

"הר פישר" סינן.

"זיג הייל, שווין[1]" הצדיע לו מוטי במועל יד.

זיגפריד שחרר את כלבו וצעק לו משהו בגרמנית.

הכלב הסתער על מוטי והאחרון לא זז ממקומו.

הסבתי את מבטי, ידעתי מה הולך לקרות ועוד הספקתי לראות את מוטי מרסס את הכלב מבקבוק שהסתיר מאחורי גבו.

הכלב החל לילל בכאב ונסוג לאחור.

זיגפריד פקח את עיניו לרווחה הבעת זעם מטורף על פניו וגם הוא הסתער על מוטי.

מוטי לא מש ממקומו ועת זיגפריד קרב אליו, גם הוא זכה באותו הטיפול.

זיגפריד קרס במקומו, מכסה את פניו בידיו ומוטי הסתער עליו בבעיטות ואגרופים קמוצים.

ילד זועם.

חולצתו הלבנה לשעבר של זיגפריד כבר הייתה מוכתמת ומקומטת ורק יללות חלושות נשמעו מפניו המכוסות.

רצתי אל מוטי מושך אותו מהמקום, כמעט בכוח. את הבקבוק זרקתי בפח מרוחק והצלחתי להגניב אותו חזרה למסיבת הפרידה, כאילו לא ארע דבר.

לא עבר זמן רב וסירנה משטרתית נשמעה ברחוב. עוד מספר דקות עוברות ודפיקה נוקשה על הדלת.

"איפה מוטי?" שני שוטרים חמורי סבר.

כאן, אבל במסיבה, מסיבת הפרידה שלו וכולנו נשבענו, שמוטי היה איתנו כל הזמן וזיגי רק המציא שטויות, הוא מהתחלה לא חיבב את מוטי, קרא לו פישר, כאילו ילד קטן. מעלילים עליו, הוא היה איתנו כל הזמן.

והשוטרים השתכנעו ועזבו ובחשאי, מוטי ואני לחצנו ידיים.

 

הסתיימה שנת הלימודים ומוטי עזב, משאיר חור בחבורה ופצע בליבי, חברי הטוב עזב.

עוד היינו מתראים מידי פעם, כשהיה מגיע לחופשות וכשעבר לפנימייה הצבאית, נתמעטו הפגישות ואט אט התפוגג הקשר.

אך עולם כמנהגו וזיגפריד המשיך בטיוליו עם כלבו לאחר שהחלימו מהחומצה שמוטי ריסס עליהם.

פניו המצולקות מה שיוו לפניו ארשת אכזרית וכלבו האימתני, כאילו הפך עורו, חרד מכל קול או תנועה ברחוב. אנחנו התעלמנו ממנו וגם השכנים המבוגרים העדיפו להדיר את רגליהם מהרחוב בשעות טיולו המעיק.

 

ויום אחד הוא נעלם.