הלוחם במקרא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלוחם במקרא
הוספה למועדפים

הלוחם במקרא

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אייל ניומן

אייל ניומן בן 45 מקרית ארבע-חברון, נשוי להדר ואבא לחמישה ילדים, עם תואר שני וראשון בהיסטוריה של עם ישראל ותואר שני נוסף במקרא, שתי תעודות הוראה אחת בהיסטוריה ואחת בשל"ח וידיעת הארץ. אספן נשק קדום ברישיון רשות העתיקות. מדריך לחימה בצה"ל מאמן מוסמך באומנויות לחימה ו-MMA מדריך בנשק קר וחרבות מיפן, מורה ומאמן הישרדות ומיומנויות שדה במשרד החינוך וצה"ל. במשך כשלושים שנה אני עוסק בתחום הלוחם מאימונים ביפן באומנויות לחימה ועד להכשרת צוותי כוננות והקמת מדור שדאות בצה"ל, ברור לי שסוד כוחו ויחודו של הלוחם העברי הוא בשילוב הייחודי של רוח-וגוף ערכים-ומעשים. 

תקציר

דמותו הערכית של הלוחם העברי ומאפייניו הייחודיים במקרא לא זכו עד כה לחקירה יסודית ושיטתית במחקר המקראי, ספר זה בא להשלים את החסר. במחקר ראשוני ומקיף בנושא ניתן מענה לשאלות כמו: מה הם חוקי המלחמה של ישראל, האם יש קוד אתי מקראי ללוחם העברי ובמה נבדל תואר דמותו משאר דמותם של לוחמי העולם העתיק.
במחקר ייחודי ומצטיין שנכתב במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל נפרשת לראשונה תמונה מלאה ובהירה ככל האפשר של מאפייני הלוחם העברי בתנ"ך תוך השוואתם ללוחמי המזרח הקדום ותרבות העולם העתיק.סוגיות מורכבות כמו טהרת הלוחמים לפני הקרב, אונס נשים במלחמה, היחס לחללי האויב והשמדת האויב (חוק החרם), מתבררות, והמסקנות חושפות גישה חדשנית ייחודית ביחס למקובל בעולם דאז.דמותו הערכית-מוסרית של הלוחם כפי שהמקרא בחר להציג בניגוד למה שהיה מקובל בעולם העתיק, שינתה את דרכו של הלוחם ואת התנהלות המלחמות, לא רק בקרב עם ישראל אלא בקרב עמים רבים (בעיקר דרך דתות הנצרות והאסלאם) ובכך שינתה את המציאות לעד.יחודו של המחקר (שנעשתה בליוויו של פרופ' אמנון שפירא מחבר הספר "דמוקרטיה ראשונית במקרא") בכך שהוא חושף ומגלה מחדש את כוונתה המקורית של המקרא, מאיר אותה באור חדש ומפתיע. מאידך גיסא, סותר הנחות ותפיסות שגויות שמקובלות באקדמיה ובקרב הציבור הרחב, על דמות הלוחם וענייני המלחמה שבתנ"ך.

פרק ראשון

החוק במזרח הקדום ובמקרא


בטרם העלאת הסוגיה של חוקי המלחמה בתורה, יש להציג את האופן שבו החוק הונהג במזרח הקדום. אפשר לומר באופן כללי שלחלק מחוקי המקרא דמיון צורני ותוכני לאוספי החוקים מסוגת "ספרות החוק", שהיו נפוצים בכל המזרח הקדום. דבר זה עומד ביסוד נטייתם של החוקרים להשוות בין חוקים אלו. אלו נאספו בקבצים משפטיים המנוסחים לרוב כמקרים היפותטיים, ובצד כל מקרה מובא הדין הנוגע לו. חוקים אחרים שהגיעו לידנו שייכים לסוגות משפטיות אחרות  — תעודות ומכתבים בענייני משפט, שנכתבו על ידי פקידים או אזרחים, כגון חוזים ושטרֵי בעלוּת על קרקע, חוזים מסחריים, שטרי כספים ושטרי אִישׁוּת. מסמכים אלה מסדירים את היחסים שבין אדם לחברו ומשקפים נוהגי משא ומתן ומנהגי חברה שונים, כפי שאפשר לראות ב''תעודות נוזו''. לצד מקורות החוק הרשמיים מצוי החוק הבלתי רשמי המוצא את ביטויו במנהג המקובל ("נוהג", כפי שמכנהו מלול). המנהג, שמקורו אינו נשען בהכרח על סמכות משפטית פורמלית או על סמכות עליונה כלשהי, התקבל עם הזמן כגורם סמכותי אינהרנטי  — סמכות הנשענת על מסורת התנהגותית מצטברת ומקובלת בחברה, שמשום כך אינה זקוקה להגדרה או לכותרת כלשהי כדי להיות בעלת תוקף ועוצמה בעיני החברה. הגם שמנהג אינו מושג המוגדר "חוק רשמי", ואף אינו כתוב, אלא כהתנהגות מקובלת, אך במסגרת המחקרית מעמדו לא יהיה שווה לחוק הרשמי והכתוב, אלא יוצג כמנהג מקובל, שייתכן שלמעשה היה מקובל, ואף מחייב תרבותית וחברתית, אף יותר מהנוסח הכתוב של החוק.
למרות הדמיון בין הסגנון הצורני של סוגת החוק המקראית ובין זה של המזרח הקדום, יש הבדל של ממש לגבי מקורו של החוק וסמכותו. במסופוטמיה הייתה תפיסה רווחת שעל פיה החוק הוא ביטוי להתגלמותן של אמיתות קוסמיות שאין לאדם יכולת להשפיע עליהן. האלים דרשו מהמלך להשליט צדק בתחום ממלכתו בעזרת ''דברי אמת'', שהעניק לו האל שמש. אך הלכה למעשה, המלכים במסופוטמיה הם שחוקקו את החוקים, וראו בכך את התגלמותו של האידאל הקוסמי.  לעומת זאת, במקרא האל הוא מקור החוק, הוא המחוקק, ולא המלך, וכאן טמון ההבדל בין חוקי המקרא ובין חוקי המזרח הקדום: החוק המקראי אינו חוק אזרחי הנתון לשינויים על פי ראות עיניו של המלך, ולכן במקרא אין הפרדה בין חוקים אזרחיים ובין חוקי פולחן המשלבים דברי תוכחה ומוסר, כך שאי-קיום החוק אינו רק פשע פלילי וחברתי, אלא בעיקר פשע דתי כלפי האל. זהו מקרה יוצא דופן, שכן כל החוקים הידועים הן בעת העתיקה והן בעת החדשה  — נכתבו על ידי המלך, ולעיתים על ידי מוסדות שלטון אחרים, בלי לקבל חוקים ישירות מהאל. בעוד שחוקים שנקבעו על ידי בני אדם נועדו להסדיר את חיי החברה, חוקים שנחקקו על ידי האל מסדירים גם את יחסי האדם והאל  — העובדה שחוקי התורה הם מצוות אלוהיות הופכת את הפרתם לעבירה דתית, גם אם החוק בעיקרו הוא חברתי במהותו. נקודה זו יוצרת ייחודיות ומורכבות ביחס לחוקים אחרים. זאת ועוד, יש הבדל יסודי בין ערך חיי האדם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוק הפלילי במקרא, ובין גישתן של מערכות החוק האחרות במזרח הקרוב. נוסף על המאפיינים הייחודיים של חוקי התורה בצירוף קרבתם לסוגת המשפט הספרותית, היו שהגדירו את תחום הספרות המשפטית שבמקרא כחלק מסוגת ספרות המשפט, שכלולה בה שאר ספרות החוק במזרח הקדום. הגדרה זו מבחינה בין ספרות המשפט ובין החקיקה הפוזיטיבית שנהגה בפועל. 
נקודה נוספת בחוק המקראי, חשובה לא פחות, היא הגישה המוסרית-חברתית שניכרת בה מגמה חינוכית וערכית. נקודה זו כלל אינה מובנת מאליה. למשל, בחוקים מסוג מידה כנגד מידה מבדיל אייכרוט (שחקר את הנושא לאשורו) בין חוקי החתים והאשורים, שבהם מגמת הענישה היא פרימיטיבית לצורך נקמה בלבד, ובין חוקי המקרא, המציגים את העיקרון של מידה כנגד מידה על פי מידת הצדק והמוסר האלוהית כבסיס לענישה. אומנם, חלק מהחוקים המסופוטמיים דומים מאוד לחוק המקראי, אך בחלקם מצוי רעיון הגמול של מידה כנגד מידה בניסוח שונה מאוד מזה המקראי, בעוד שבחוקי המקרא ניכרים ערכי חינוך והתנהגות ראויים מעבר לנקמה גרידא. 
לסיכום, הבחירה בסוגת החוק המקראי כנקודת מוצא לעיסוק בדמותו הערכית של הלוחם, נובעת מהיחס המקראי למקבץ חוקי של התורה כחקיקה ראשונית שבה מרוכזים רוב רובם של החוקים. זאת, להבדיל מספרי הנביאים שבאו אחרי התורה, ושמפנים במפורש או במרומז לחוקים הקיימים זה מכבר בתורה.

אייל ניומן

אייל ניומן בן 45 מקרית ארבע-חברון, נשוי להדר ואבא לחמישה ילדים, עם תואר שני וראשון בהיסטוריה של עם ישראל ותואר שני נוסף במקרא, שתי תעודות הוראה אחת בהיסטוריה ואחת בשל"ח וידיעת הארץ. אספן נשק קדום ברישיון רשות העתיקות. מדריך לחימה בצה"ל מאמן מוסמך באומנויות לחימה ו-MMA מדריך בנשק קר וחרבות מיפן, מורה ומאמן הישרדות ומיומנויות שדה במשרד החינוך וצה"ל. במשך כשלושים שנה אני עוסק בתחום הלוחם מאימונים ביפן באומנויות לחימה ועד להכשרת צוותי כוננות והקמת מדור שדאות בצה"ל, ברור לי שסוד כוחו ויחודו של הלוחם העברי הוא בשילוב הייחודי של רוח-וגוף ערכים-ומעשים. 

עוד על הספר

הלוחם במקרא אייל ניומן

החוק במזרח הקדום ובמקרא


בטרם העלאת הסוגיה של חוקי המלחמה בתורה, יש להציג את האופן שבו החוק הונהג במזרח הקדום. אפשר לומר באופן כללי שלחלק מחוקי המקרא דמיון צורני ותוכני לאוספי החוקים מסוגת "ספרות החוק", שהיו נפוצים בכל המזרח הקדום. דבר זה עומד ביסוד נטייתם של החוקרים להשוות בין חוקים אלו. אלו נאספו בקבצים משפטיים המנוסחים לרוב כמקרים היפותטיים, ובצד כל מקרה מובא הדין הנוגע לו. חוקים אחרים שהגיעו לידנו שייכים לסוגות משפטיות אחרות  — תעודות ומכתבים בענייני משפט, שנכתבו על ידי פקידים או אזרחים, כגון חוזים ושטרֵי בעלוּת על קרקע, חוזים מסחריים, שטרי כספים ושטרי אִישׁוּת. מסמכים אלה מסדירים את היחסים שבין אדם לחברו ומשקפים נוהגי משא ומתן ומנהגי חברה שונים, כפי שאפשר לראות ב''תעודות נוזו''. לצד מקורות החוק הרשמיים מצוי החוק הבלתי רשמי המוצא את ביטויו במנהג המקובל ("נוהג", כפי שמכנהו מלול). המנהג, שמקורו אינו נשען בהכרח על סמכות משפטית פורמלית או על סמכות עליונה כלשהי, התקבל עם הזמן כגורם סמכותי אינהרנטי  — סמכות הנשענת על מסורת התנהגותית מצטברת ומקובלת בחברה, שמשום כך אינה זקוקה להגדרה או לכותרת כלשהי כדי להיות בעלת תוקף ועוצמה בעיני החברה. הגם שמנהג אינו מושג המוגדר "חוק רשמי", ואף אינו כתוב, אלא כהתנהגות מקובלת, אך במסגרת המחקרית מעמדו לא יהיה שווה לחוק הרשמי והכתוב, אלא יוצג כמנהג מקובל, שייתכן שלמעשה היה מקובל, ואף מחייב תרבותית וחברתית, אף יותר מהנוסח הכתוב של החוק.
למרות הדמיון בין הסגנון הצורני של סוגת החוק המקראית ובין זה של המזרח הקדום, יש הבדל של ממש לגבי מקורו של החוק וסמכותו. במסופוטמיה הייתה תפיסה רווחת שעל פיה החוק הוא ביטוי להתגלמותן של אמיתות קוסמיות שאין לאדם יכולת להשפיע עליהן. האלים דרשו מהמלך להשליט צדק בתחום ממלכתו בעזרת ''דברי אמת'', שהעניק לו האל שמש. אך הלכה למעשה, המלכים במסופוטמיה הם שחוקקו את החוקים, וראו בכך את התגלמותו של האידאל הקוסמי.  לעומת זאת, במקרא האל הוא מקור החוק, הוא המחוקק, ולא המלך, וכאן טמון ההבדל בין חוקי המקרא ובין חוקי המזרח הקדום: החוק המקראי אינו חוק אזרחי הנתון לשינויים על פי ראות עיניו של המלך, ולכן במקרא אין הפרדה בין חוקים אזרחיים ובין חוקי פולחן המשלבים דברי תוכחה ומוסר, כך שאי-קיום החוק אינו רק פשע פלילי וחברתי, אלא בעיקר פשע דתי כלפי האל. זהו מקרה יוצא דופן, שכן כל החוקים הידועים הן בעת העתיקה והן בעת החדשה  — נכתבו על ידי המלך, ולעיתים על ידי מוסדות שלטון אחרים, בלי לקבל חוקים ישירות מהאל. בעוד שחוקים שנקבעו על ידי בני אדם נועדו להסדיר את חיי החברה, חוקים שנחקקו על ידי האל מסדירים גם את יחסי האדם והאל  — העובדה שחוקי התורה הם מצוות אלוהיות הופכת את הפרתם לעבירה דתית, גם אם החוק בעיקרו הוא חברתי במהותו. נקודה זו יוצרת ייחודיות ומורכבות ביחס לחוקים אחרים. זאת ועוד, יש הבדל יסודי בין ערך חיי האדם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוק הפלילי במקרא, ובין גישתן של מערכות החוק האחרות במזרח הקרוב. נוסף על המאפיינים הייחודיים של חוקי התורה בצירוף קרבתם לסוגת המשפט הספרותית, היו שהגדירו את תחום הספרות המשפטית שבמקרא כחלק מסוגת ספרות המשפט, שכלולה בה שאר ספרות החוק במזרח הקדום. הגדרה זו מבחינה בין ספרות המשפט ובין החקיקה הפוזיטיבית שנהגה בפועל. 
נקודה נוספת בחוק המקראי, חשובה לא פחות, היא הגישה המוסרית-חברתית שניכרת בה מגמה חינוכית וערכית. נקודה זו כלל אינה מובנת מאליה. למשל, בחוקים מסוג מידה כנגד מידה מבדיל אייכרוט (שחקר את הנושא לאשורו) בין חוקי החתים והאשורים, שבהם מגמת הענישה היא פרימיטיבית לצורך נקמה בלבד, ובין חוקי המקרא, המציגים את העיקרון של מידה כנגד מידה על פי מידת הצדק והמוסר האלוהית כבסיס לענישה. אומנם, חלק מהחוקים המסופוטמיים דומים מאוד לחוק המקראי, אך בחלקם מצוי רעיון הגמול של מידה כנגד מידה בניסוח שונה מאוד מזה המקראי, בעוד שבחוקי המקרא ניכרים ערכי חינוך והתנהגות ראויים מעבר לנקמה גרידא. 
לסיכום, הבחירה בסוגת החוק המקראי כנקודת מוצא לעיסוק בדמותו הערכית של הלוחם, נובעת מהיחס המקראי למקבץ חוקי של התורה כחקיקה ראשונית שבה מרוכזים רוב רובם של החוקים. זאת, להבדיל מספרי הנביאים שבאו אחרי התורה, ושמפנים במפורש או במרומז לחוקים הקיימים זה מכבר בתורה.