העסקה המפתה של היווני

הקדמה

חדר השינה היה אפוף צללים עדיין, הווילונות הכבדים הותירו את השחר העולה בחוץ. כשרגליה בקושי מסוגלות לשאת אותה קדימה, טליה הכריחה את עצמה לצעוד לכיוון הדלת. כל תא בגופה צרח במחאה, אך היא אילצה את עצמה לעשות את מה שידעה שהיא חייבת לעשות.

לעזוב.

לעזוב את הגבר הישן במיטה הרחבה, את הגוף השרירי, העירום, שהיא ליטפה באקסטזה, שהיה חשוף כעת כי הסדין היה מוסט למחצה.

רגש פילח את ליבה, כמו סכין שננעץ בבשרה ומסובב בתוך קרביה. לעזוב אותו – הו, אלוהים שבשמיים – להכריח את עצמה לעזוב את הגבר שסחף אותה בסערה, שלקח אותה לגן-עדן שמעולם לא עלה בדעתה שקיים בכלל! הגבר שהציע לה, למשך כמה שעות מסכנות, תקווה, למשהו שהיא לא ידעה שיכול בכלל להתקיים.

בריחה – שחרור נפלא ומבורך – מהכלא בו היתה לכודה.

הכלא, שאליו היא שבה כעת.

מפני שאין לה שום ברירה אחרת.

בסובבה את ידית הדלת, חרישית עד כמה שעלה בידה, היא הרגישה פתאום את הטלפון רוטט, שוב, בתיק הערב האלגנטי שלה. מזמן אותה לשוב אל הכלא שבו חייבת לחיות.

הסכין הסתובב שוב בתוך הפצע הפעור. ליגלג על הפליאה שהיא חוותה הלילה, בזרועותיו של הגבר הזה – איך נדרש רק מבט אחד שהוא נתן בה, ועם המבט הזה היא ידעה שתעשה מה שלא עשתה מעולם בחייה: תתמסר לו, בצורה מוחלטת ומענגת, ללא שום היסוסים או פקפוקים.

היא נתנה לו לסחוף אותה בסערה, לקחת אותה מהמסיבה ההיא, כשעיניהם לא מבחינות באיש מלבד שניהם, כשהיא ניצתת בתשוקה חושנית שכמוה לא הכירה כלל לפני כן. יותר – הו, הרבה יותר, מסתם משיכה פיזית!

סיבוב נוסף של להב הסכין הנעוץ, הרבה יותר כואב. היה ביניהם איזה חיבור מוחשי, ממש כמו גופותיהם שנכרכו יחדיו בלהט התשוקה, לאורך כל הלילה – משהו שמשך אותם זה אל זה. נינוחות בשיחה ביניהם, תקשורת טבעית שגרמה לחיוכים וצחוק שבעבעו בתוכה, לחמימות ותחושת קרבה, שהיתה הרבה מעבר לחיבור הפיזי של גופותיהם...

הסיבוב האחרון של הסכין כמעט חילץ מפיה זעקת כאב, בפתחה חרש את דלת חדר השינה, כשהיא לא מסוגלת לקרוע את עיניה מעל לדמותו של הגבר, שהיא לא תשוב לראות יותר.

שאסור לה לראות יותר.

וכעת הכאב הציף את עורקיה, איים להטביעה. לעולם היא לא תוכל לעשות את הדברים, שעליהם הם שוחחו באקסטזה כה רבה, בשעות הארוכות והמאוחרות כל כך, של הלילה החולף.

"בואי איתי!" הוא אמר לה, ועיניו ברקו. "הלילה הזה הוא רק ההתחלה, של מה שיהיה לשנינו יחד! בואי איתי לקאריביים – אלף ואחד איים לחקור! אנחנו נבקר בכולם! וכל אחד מהם, יהיה מיועד רק לנו! בואי איתי..."

היא שמעה את קולו, חמים ורוטט, מהדהד באוזניה, בראשה.

"בואי איתי!"

ידה התרוממה בחטף אל פיה, להחניק את היבבה שעלתה בגרונה. בלתי אפשרי! זה לגמרי בלתי אפשרי, שהיא תלך איתו.

בלתי אפשרי, שהיא תעשה משהו מלבד הדבר שעשתה כעת.

לעזוב אותו.