פרק ראשון
הבחנתי בכפיר לפני שנתיים
הבחנתי בכפיר לפני שנתיים, באחת הפעמים שבהן ירדתי בחדר-המדרגות במקום-העבודה שלי. הוא דיבר עם הבוס שלו, שלבש חליפה מעונבת, והייתי חייבת להגיד לו שלום.
"הַי!" חייכתי חיוך חברותי, שאותו אני שומרת להיכרויות ראשונות.
הוא התעלם והמשיך לדבר עם הבוס שלו.
"אהלן!" קראתי תוך דילוג סוער מעל מרצפות מלוכלכות בדוגמת פסיפס, שבתל-אביב הקטנה של שנות העשרים התאימו ודאי לבניין, שהיה אז מהודר.
בדרכי חזרה מהמכולת, כפיר עדיין עמד במעלה חדר-המדרגות עם עמית אחר ממשרדו, ולא הגיב לנוכחותי.
יום קודם לכן סיימתי קורס למודעות עצמית. במשך שלושה ימים הִרצו לנו שלא להסתבך בסיפורים אלא לעשות מה שאנחנו רוצים, ומבלי לפרש כל דבר בצורה סובייקטיבית ובולמת.
בעבעתי אנרגיה חיובית, הייתי בהַי גמור מהאפשרויות החדשות שחשבתי שהקורס פתח בחיי. אורה, חברת ילדות טובה מהמושב, שִכנעה אותי במתק שפתיה ובריצוד הזוהר ששפע מעיניה – כמה טוב יהיה לי להירשם לקורס.
שתי חברות טובות יש לי בארץ. אלֵכּסְיָה היא דבורה חרוצה בתחפושת כלב שמירה גזעי, יציבה והחלטית בראיית העולם שלה.
פלומתית ורכה היא אורה, חד-קרן רוחנית ובעלת יכולות שיווק חמאתיות בלתי-נִדלות.
תמונת גנוֹן משותפת מעידה: אני עומדת בין ילדים זבי-אף, לבושה גופייה אדומה צועקת. אורה בשורה הראשונה, כבר בגיל חמש חיוכה היפה, גומות-החן המפורסמות והעיניים הירוקות – ממיסים בנקל כל התנגדות או סירוב.
האחת, דומֶה שנולדה חנוטה בשִׁריון-בגדים שחור תמידי. השנייה מחליפה מסארי סגול וטיקה לחליפת-משרד אופנתית ללא הנד עפעף. ואני באמצע, מיטלטלת בין הקצוות, פעם לכאן ופעם לכאן. טועמת מזה ומזה ואינני בוחרת, כי מהגוונים האפורים שבאמצע אני סולדת, ולבסוף ממהרת לברוח.
תמיד זה היה אצלי כך. עוד בבית-הספר היסודי התחרו על תשׂומת-לִבִּי שתי חברות טובות – עד שהתעמתו בחורשת האורנים שבמושב – במשיכות שיער, במכות ובנשיכות בקרקפת עד זוב דם.
לאחר שאורה גרמה לי להירשם ולשלם על הקורס האמריקָקֵי, היא טסה לחו"ל. השאירה אותי להתמודד לבד עם התובנות שמסבירים שם. רציתי להתייעץ איתה מה עושים עם מה שלומדים בקורס, אבל היא כבר הייתה בהודו במדיטציות הוִיפסנה שלה. וכאשר חזרה לארץ הייתה בפאזה אחרת לגמרי. רוחניות ואנרגיות במקום אסטרטגיות אנַליטיות ו"ארגזי כלים".
וכך, כאשר חלפתי הפעם ליד כפיר, ובזכות השפעת הקורס – כבר לא יכולתי לעבור מולו מבלי להגיד לו דבר על ההתעלמות שלו.
"אתה לא מדבר איתי?" שאלתי.
"הַי," ענה בקול שטוח והסתכל לצד השני.
באמת תודה רבה שאתה טורח.
שמש אחר-הצהריים היוקדת מפוררת את בנייני הבטון של תל-אביב, ואני מפלסת את דרכי בניירת הנערמת על שולחני. עליי לאסוף את ניירות ההסכם לייסוד חברה חדשה. עודד, הבעלים של "אולפני זיפ", חברה להפצה ולהפקה של תוכניות טלוויזיה וזיכיונות מסחריים, שבה מוניתי למנכ"ל לא מכבר, עומד על כך שאבצע את המטלה בזה הרגע.
שעטתי לתוך "ארליך בן-בסט, משרד עורכי-דין", שנמצאו בקומה של "אולפני זיפ". פקידת הקבלה אמרה שכפיר מטפל בעניינם של "אולפני זיפ", והִפנתה אותי לחדרו.
דפקתי על הדלת נמרצות ונכנסתי בלי להמתין. התיישבתי בטבעיות וללא הזמנה על הכיסא מול שולחנו. הוא היה עסוק בשיחת טלפון ארוכה, וכאשר הניח לבסוף את השפופרת על כנה, הסברתי לו בפירוט מה "אולפני זיפ" צריכים. לא הצגתי את עצמי, הייתי עניינית בנוגע למטלות שעליו לבצע.
הוא הסתכל עלי במבט מופתע ולא הוציא מילה.
"תגיד, למה התעלמת ממני היום, כשניסיתי להגיד לך שלום?" שאלתי.
"אני התעלמתי ממך? את מתעלמת ממני כבר חודשיים!"
איבריו היו ארוכים ורזים, קולו גבוה למדי, בייחוד כאשר התרגש מנושא שעליו דיבר.
"על מה אתה מדבר? לא ראיתי אותך קודם!"
"סליחה, אבל אני לא אחד שקל להתעלם ממנו, יש מעט מאוד עורכי-דין צעירים שעובדים פה בבניין. ניסיתי לקיים אתך שיחה כבר כמה פעמים, ואת פשוט לא התייחסת אליי."
"וַאוּוּ, אני ממש מצטערת," האדמתי וחשבתי איך לענות בלי להעליב אותו יותר מדי, ובקול הכי משתדל שלי, שגם פועל לא רע על גברים. "תִראה, התחלתי לעבוד פה רק לפני חודשיים. זאת אחריות ממש גדולה לנהל חברה בגיל כל כך צעיר, בייחוד שלא עשיתי את זה קודם והייתי צריכה ללמוד הכול מאפס. הייתי כל כך לחוצה בשבועות הראשונים שהתעלמתי מכל מה שלא קשור לעבודה. פשוט, איך אומרים, לא ראיתי אותך. זה לא היה כדי להעליב או משהו."
"לא שמת לב אליי? אני לא מאמין!" צִחקק. צחוקו היה גבוה כמעט כמוהו, קריאות צבוע מקפיאות דם בליל ירח מכושף.
הייתי צריכה לעצור בעד עצמי שלא לרעוד. אולי היה זה המזגן שבחדרו? ביקשתי להחליש. אמר שהוא יכול פשוט לכבות. הוא גִלגל את הצֵלונית מעלה, חושף עלווה ירוקה של צמרות עצים ותיקים במרכז הישן.
אהבתי את האזור, רובע היסטורי משופץ, במרכז העניינים. בעיני רוחי יכולתי להרגיש את נמרצותם ומנהגיהם האירופאים של מייסדי המקום כשהם רוחשים עדיין תחת פני האספלט השחורים.
הוא שאל איפה למדתי, אם יש לי חבר. אני התעניינתי מאין הגיע לעיר. הקורס גרם לי להאזין בשקיקה לכל מילה של בן-שיחי. היה נִדמה לי שכל משפט שלו מגלה לי דברים מרתקים יותר ויותר. עניתי על שאלותיו בכנות. תוך דקות מצאנו את עצמנו שבויים בשיחה אינטנסיבית. המתח נִבנה והתעבה באוויר כחשמל סטטי, זורם ומצרצר ברעש דק, שרק אוזניים רגישות שומעות. הוא סיפר שלא מזמן יצא ממערכת יחסים ממושכת, הוא מרגיש כאילו עבר גירושין. הוא גר עם מישהי חמש שנים ועכשיו זה נגמר."אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להיות נאמנה למישהו במשך חמש שנים." אמרתי.
"ואין לך בעיה להודות בזה?"
"לא. עד עכשיו בגדתי בכל חבר שהיה לי," אמרתי בשוויון נפש, "האמת היא, שמטרידה אותי המחשבה שאף פעם לא אהיה מסוגלת להיות נאמנה. כל פעם שמישהו מאכזב אותי רגשית, אני ישר הולכת לאחר בשביל שיעלה לי את האגו."
זה לא היה חכם. אלכסיה כבר הייתה נותנת לי על הראש אם הייתה שומעת שאמרתי לו את זה. מה אני יכולה לעשות? קשה לי להסתדר עם מסכות.
"אני לא מאמין שאת מספרת לי את זה!" צחק את צחוקו הגבוה, "האמת שגם לי יש בעיה דומה. רק שאצלי זה בא ממניעים אחרים."
לא יודעת מאיפה בא לי, באווירה הפתוחה שנוצרה, פתאום התחשק לי לשאול: "תגיד, השתתפת פעם בשלישיה, או באורגיה?"
סתם משחק מטופש. פירומניה מרגשת את הצמאים לחום.
הוא הסתכל עלי במבט רציני ומשונה ואמר, "שלא תספרי לאף אחד פה, זה רק בינינו – "
"נִראה לך? למי כבר יש לי לספר כאן משהו?"
"לא, כי במשרד לא יודעים מזה כלום. האמת היא שהיה משהו דומה."
"מה?" עד שלא תיכווה אצבעה בלהבה, לא תוכל להסיטה מבוהק הזוהר המהפנט.
"הייתי ברביעייה עם חבר שלי. אבל זה היה לפני כמה שנים טובות."
סיפרתי לו שהגעתי לארץ מדרום-אפריקה לפני שנים אחדות. הוא שאל אותי אם יש לי כאן חֶברָה. אמרתי לו שיש כמה חברות, אבל בסך הכול, יבש.
"אם את רוצה, את יכולה לבוא עם החבר'ה שלי," אמר, "אנחנו יוצאים למסיבות הכי שוות בעיר."
"תודה, אולי אני אבוא עם חברה שלי, בהזדמנות." תודה, בגלל שאתה נחמד ומתחיל למצוא חן בעיניי אשתדל לא להרגיש כמו מקרה צדקה.
