פושקין מרוקאי

אני חנקה, אוהבת חום ושונאת חורים

זו הפעם השלישית שארנון נבעת מן החלום הזה.

גבר בחלוק לבן מניח יד אבהית על כתפה של יעל ומחווה בסנטרו אל הפס הזרחני שמפרפר במוניטור.

"לדאבוני הרב, זה מוות מוחי."

"אבל אני רואָה שהוא נושם," אומרת יעל.

"אני חי!" זועק ארנון אבל קולו לא נשמע.

"רפלקסים," פוסק הדוקטור ומהדק את תמיכתו ביעל.

המכשירים מראים שהמוח שלו מחוק. על פי הלקח מחלומותיו הקודמים, מקיץ ארנון בנקודה הזאת. בכך הוא חוסך מעצמו את הדיון המבהיל על תרומת איבריו.

ארנון מציץ בספרות הזוהרות של שעון היד 06.00. הוא אמור לישון עד 06.15. מבטו הישנוני עובר אל יעל. פניה שלוות, הנשימות שלה רגועות, אין לה מושג ירוק על מה הוא חולם בלילות. בעוד רגע הוא במקלחון. המים הקרים מצליפים על עורו כמו ענפי האיקליפטוס על גבו של האב בסרט "מעיין הבתולים" של ברגמן, חופף בהרבה שמפו, מעסה בכוח את הקרקפת, משפשף באכזריות את הרקות. תוך 12 דקות הוא אדם חדש, רחוץ, מגולח ולבוש, מוכן לסחרחרת של הבוקר. התודעה שלו צופה בהתרחשות מגבוה כאילו הוסרה תקרת הבית ומציגים לפניו סרט ראינוע בנוסח "האחים מרקס": אורות נדלקים וכבים בחדרי הבית. ארנון, יעל ושלושת הקטנים הם תזזיות מהבהבות. ברקע מכה ליווי הפסנתר: טה... טה... טה... פיפי... קקי... נפל לי... לקח לי... תגיד לו... ארנון על ברכיו מלביש את הקטן... בקושי משחיל את הראש... גם הגרביים כבר קטנים עליו... את הנעליים — לבד! קדימה הקקאו... מי גומר ראשון? הכנתי סנדוויצ'ים... יעל מתאפרת מול הראי... לפני שאתה בורח, תכניס להם לתיק...

הטירוף הפותח את הבוקר מחבר את ארנון ל"כאן ועכשיו". ברגיעה היחסית של חדר המדרגות חוזרים קטעי תמונות. מה שלא חלם משלים הדמיון. תלולית עפר מכוסה בזרי פרחים. הגדולים והמרשימים שבהם — זר ההנהלה וזר ועד העובדים, בקושי רואים את שלט הפלסטיק המאולתר הנושא את שמו. יעל עומדת זקופה. בשמלה השחורה היא נראית רקדנית פלמנקו. חסר הוורד האדום־לוהט בשׂער. בוכה? משקפי שמש מסתירים את עיניה. גברים בחליפות ממתינים בשורה. חובה נעימה לנחם אלמנה צעירה. הגבוה רוכן ולוחש לה מילים. ככה בלי בושה? ליד הקבר הרענן? נצח הקנאה של ארנון לא ישקר.

בחניה הפרטית ממתינה לו בשקט פורד תכולה עם לוגו IBM. פתיחת דלת. סירחון מתקתק שאין לטעות בו. זכר לחומוס־פול שניגב אתמול עם רזיאלה בהפסקת הצהריים. בשנייה שהוא מניע, הרדיו מתעורר לחיים. הקריינית של גלגל"צ מדייקת: עומס כבד בכניסה לעיר התחתית. התודעה של ארנון משדרת לו מגבוה. אחרת אין להבין איך הוא מחליק בין הנתיבים כאילו אין פקקים. חניון העצמאות מלא עד אפס מקום. ממרומי מגדל ה"דגון", הרכבים נראים כמכוניות צעצוע צבעוניות. בקצה הדרומי בין הסוברו לסוזוקי מתחבאת עבורו משבצת פנויה. ארנון מתמקם יפה ברברס ומכבה מנוע. זה הזמן להוציא את העניבה מכיס החליפה. הלולאה כבר מוכנה. ארנון משחיל ראש ומהדק מתחת לגרוגרת. מתבונן בפניו במראָה ומברך: "יום טוב לך, ארנון. יום יפה לך." המראָה אינה עונה.

*

העיר התחתית חיפה, רחוב הבנקים שתיים, קומה שלוש. ארנון הודף את כנף הדלת ומעביר כרטיס בשעון הנוכחות 07:29, למרות הפקקים היה לו זמן טוב היום. רזיאלה אוספת למגרה את כלי האיפור. ריח תמרוקים באוויר, הריח המוכר שלה. רזיאלה ממתיקה קול.

"סַחתֵין על העניבה המדליקה."

"סחתין על המייק־אפ."

"ניסיתי להיות נחמדה."

"הצלחת. תשיגי לי את אלי מחשמל, גיורא מאלביט ואת חסיד מבתי הזיקוק."

כמה פעמים אמר לה, המשרד מחוץ לתחום לפוצי מוצי, לא חשוב מה קורה ביניהם, העבודה צריכה לתקתק. דרכו לחדרו עוברת בפינת הקפה. היכן תעמוד רזיאלה בקהל המלווים? מוזג קפה בוץ. מעניין אם תרכיב על עיניה את משקפי סאן־לורן שקנה לה בטיסתו לבריסל. האם תעז ללחוץ את ידה של יעל? אולי אפילו חיבוק? למה לא? הלבבות הפועמים יגבירו קצב. הן בטח מתות מסקרנות להכיר. עכשיו, שגופו מכוסה בעפר, זמן מתאים להשיח בו. שתי זוויות ראייה יוצרות פרספקטיבה. ארנון מסיים לבחוש את הבוץ. המפגש בין שתי הנשים שאהבו אותו יהיה על עוגת שוקולד משותפת בקפולסקי. "עוגת שוקולד ושתי כפיות," כמו שיעל מזמינה כשהיא אתו. פוקוס על מנת העוגה המשותפת. מפגש הכפיות בשוקולד הנימוח יימשך כצחצוח חרבות. ככה עד שלא ייוותר ממנה פירור.

עד שארנון מניח את הקפה ומרים את התריס, הטלפון מצלצל. "זמנים מודרנים". רזיאלה מעבירה את אלי מ"חשמל". עוד זה מדבר, על הקו גיורא מ"אלביט". צמוד אחריו חסיד מבתי הזיקוק ודודו מנמל חיפה.

רזיאלה עושה לו את זה בכוונה. אם יש משהו שהיא שונאת זה "תשיגי לי".

רותי מהטכניון מביאה את ה־"comic relief".

"הלו, ארנון, תזכיר לי את סוף הבדיחה."

"איזו מהן?"

"זאת עם האינסטלטור והזמרת..."

קליפת האדם חייבת להיות איתנה ומוצקה כמו קרום כדור הארץ. בלעדיה העולם חוזר לתוהו. ארנון מחזק את קורות התמך של הקליפה שלו. אבני הבניין שלהן: יעילות, נחמדות עד בלי די וחיוך מקיר אל קיר. לפעמים הוא מרגיש שזה כבר לא עובד. ארנון מייחל למערבל בטון שישפוך את תכולתו על הסדק המתרחב.

*

בתחתית כרטיס הביקור של ד"ר רודמן כתוב: "מטפל בהיפנוזה ושוק חשמלי". ארנון מיטיב להציג את הבעיה שלו. סיפור מלפני עשרים שנה... התשוקה לעשות קולנוע קמה עליו לכלותו. כמו גלן קלוז מהסרט "חיזור גורלי". דרשה את כל־כולו. איימה להשמיד את כל היקר: פרנסה, זוגיות, בית, ילדים... במצב של הגנה על הבית מצווה להרוג. עשה את עסקת חייו: רצח וקבר תשוקה אחת וקיבל בתמורה חיים מלאים ושפויים. "הצרה היא שמיהרתי לקבור מבלי לבצע וידוא הריגה. המפלצת ננעלה בתוכי בועטת לצאת. אני אומר לה: מאוחר מדי, התייבשה הבלוטה שעושה סרטים, מתה. אם ככה, היא אומרת לי, מה נשאר לך לעשות? בוא לשכב כאן לצדי. חשבתי, אולי היפנוזה תוריד אותי אל מתחת לקליפה, שאוכל לאחוז חזק בגרונה. ואם לא היפנוזה, אולי נשלח בה מבחוץ איזה שוק חשמלי?

לפני שארנון עולה על המסלול האלים של היפנוזה ושוק חשמלי, יעל מציעה לו לנסות סדנה של חנקה. "חנקה לב — שחרור מבוקר של לחצים". מה יותר מתאים לארנון מסוף שבוע משחרר במלון "יערות הכרמל"? לא, יעל לא מתכוונת לבוא אתו. חנקה אמונה על השיטות של אימא אדמה. לא מחכה לפיצוץ הגדול, משחררת לחצים בצורה חכמה ומבוקרת. פה ושם רעידת אדמה קטנה, פה ושם סילון של קיטור לוהט, פה ושם נפיחה של אדי גופרית.

*

ארנון יושב בלובי של "יערות הכרמל". אם יש לו פרפרים בבטן, זה בגלל הקיבה הרגיזה. עיניו מבקשות את סמליל האיש השחור המתאפק המציין "שירותים". מי שקליפתו נסדקת, כדאי שיהיו לו בקרבתו שירותים זמינים.

חנקה פותחת בסבב היכרויות. כדור טניס יעבור מיד ליד. מי שמקבל אותו יאמר את שמו ויציין שני פריטים שמתחילים באותה אות. אחד שהוא אוהב ואחד שהוא שונא. חנקה פותחת: "אני חנקה אוהבת חום ושונאת חורים." כדור הטניס יצא לדרך. ככל שהוא מתקרב לארנון, גואה בו המתח. מה הוא באמת אוהב? ומה הוא שונא? מנוע החיפוש המבוהל מחזיר "מידע לא זמין". כשהכדור מגיע לידיו, יוצאת מפיו פרפראזה על המשפט של חנקה: "אני ארנון, אוהב אהבה ושונא אַיִן." ארנון מסמיק כסטודנט שנתפס בהעתקה. העיקר שהכדור עבר הלאה. אחרון המשתתפים נראה לארנון פנסיונר דיכאוני. איש נמוך קומה וקירח. היה לו הכי הרבה זמן לחשוב ובכל זאת שותק. זה בסדר, דוִד, קח את הזמן שלך, אומרת חנקה. ארנון מת להציע לו פסוק משעשע שיחלץ אותו מן הפינה: "אני דוד, אוהב דוּק ושונא דקדוק." דוד שותק. או שהוא בבלק־אאוט מוחלט או שהוא מסרב לזרוק משפט שאינו אמתי. עומד כסלע מול הלחץ שיגיד כבר משהו. מקבצ'קבץ' את כדור הטניס עד שאצבעותיו מלבינות. לבסוף יוצא מפיו פסוק מפותל: "אני דוד, אוהב דרך ארץ ושונא דברי הבל. לפיכך, אני שונא מה שאני אומר עכשיו." חנקה שואלת אם הוא רוצה לספר למה היה לו קשה להציג את עצמו. קשה לו כי הוא מרגיש נוכרי לשם הזה. "דוד", זו תווית שהדביקו עליו כשהעלו אותו מבית היתומים במזרח אירופה. מאז הוא מתהלך בעולם בזהות בדויה, כמו סוכן חרש. ההורים קראו לו דימה. בשם הזה אהבו אותו, בשם הזה כעסו עליו, אפילו הענישו אותו. אתה מעדיף את השם דימה? שואלת חנקה. דוד מדבר לאט ומדויק: "זאת לא שאלה של מעדיף, זה השם שלי." רעד מרטיט את קולו. חכמולוג זריז גונב לארנון את הבדיחה: "מה זה משנה לתרגיל? דימה ודוד מתחילים באותה אות." חנקה מרימה יד גוערת להסות אותו. ארנון מברך בלבו את האידיוט שהקדים אותו. משתרר שקט. "תנסה עם דימה?" מעודדת אותו חנקה. השתיקה נמשכת. "אני מצטער, אני לא יכול עכשיו." העיניים של הגבר מתמלאות דמעות. אם אמו, שנרצחה לעיניו, תחזור אליו מן המתים, היא לא תחפש את כבוד השופט דוד שחורי, היא תחפש את דימה שלה. דימה צ'רנוביץ. הדמעות יורדות בגלוי על לחייו. "סליחה," הוא אומר כמעט בלי קול. כל המבטים מופנים אליו.

המועקה של ארנון נעשית בלתי נסבלת. המעיים ממש נקרעים, ולא רק המעיים. הוא טס בריצה בהולה לשירותים. מזל שאיתר את מיקומם בעוד מועד. התודעה של ארנון צופה בו מלמעלה. יושב כפוף על האסלה. שומע איך הקליפה שלו נסדקת, נפרצת בחזית רחבה: משתין, משלשל, מזורר. נהר מפתיע של דמעות פורץ מעיניו, מן הגרון, מן הקנה, מן הוושט, מהקיבה, "בכי הכול־כלול". הברקה מילולית ריקה נשטפת לאסלה עם כל הג'יפה. מתי צפה בעצמו מקופל ובוכה ככה. בכי שלא היה כמוהו עשרים שנה. כעבור זמן קצר דפיקה בדלת השירותים. "אתה בסדר?" שואלת חנקה. הבכי פורץ אל על, כמו גייזר, מחפה על הקולות האחרים, בכי טוב ונקי שעולה מבטן האדמה. "כן, אני ב־ב-בסדר," הוא משיב.