יומן של גוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יומן של גוף
מכר
מאות
עותקים
יומן של גוף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יומן של גוף

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דניאל פנק

דניאל פנק (בצרפתית: Daniel Pennac‏; 1 בדצמבר 1944) הוא סופר ומחזאי צרפתי.

פנק נולד בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1944. אביו היה פקיד גבוה של השלטון הצרפתי במרוקו. השלים לימודי תואר שני בספרות בניס שבצרפת, ולאחריהם עבד כמורה. פרסם בתחילה ספרי ילדים, ולאחריהם את סדרת הספרים "הסאגה של מלוסן". לפנק משנה פדגוגית סדורה כיצד להנחיל את אהבת הקריאה לילדים. את משנתו זו סיכם בחיבורו "כמו רומן".

תקציר

אזהרה: הרומן שלפניכם יכניס אתכם אל גופו של גבר זר ואל חייו האינטימיים ביותר, באופן מקורי ומסעיר שטרם הכרתם.

הגיבור חסר השם של "יומן של גוף", גבר צרפתי שגר בפריז, כותב יומן מגיל שתים-עשרה עד גיל שמונים ושבע. אבל אין זה יומן רגיל. את כל רגשותיו, מעשיו, קורות העולם שסביבו ויחסיו עם חבריו ויקיריו, מתאר בעל היומן דרך זווית אחת ויחידה: מה הרגיש גופו. "אני רוצה לכתוב את היומן של הגוף שלי משום שכולם מדברים על דברים אחרים," אומר המספֵּר בצעירותו. "מי שכותבים יומן סתם, למשל לוּק או פרנסואז, כותבים על החיים ועל רגשות, סיפורים של חברוּת, אהבה, בגידה, הצטדקויות בלי סוף [...] אני רוצה שבעוד חמישים שנה, לדברים שאני כותב יהיה אותו מוּבן. בדיוק אותו מוּבן!" וכך אנו, הקוראים, יוצאים עם הגיבור למסע חושפני ומרתק שנפרש על פני כשבעים וחמש שנה, ובתוך כך מתוודעים אל שלל חוויות חיים מסעירות - ואל גופנו שלנו.

בין עונג לכאב, בין עבודה במשרד לחגיגה במיטה, בין גיל ההתבגרות להפתעות הזִקנה, נפרשת ברומן קשת של דמויות בלתי נשכחות: האב שחזר פצוע ממלחמת העולם הראשונה, האומנת האהובה ויולֶט, לוחמת הרזיסטנס פאנְש, הרעיה האהובה מוֹנָה, הבת הציירת ליזוֹן, הנכד המחונן והפרוע גרגוּאר ועוד ועוד. את היומן מפקיד הגיבור בסוף חייו בידיה של בתו ליזון, כשלאורך פרקיו הרבים הוא שוזר הערות מחכימות, משעשעות ונוגעות ללב.

הרעיון המבריק והביצוע המושלם העניקו ל"יומן של גוף" הצלחה עצומה ומיידית בקרב קוראים ומבקרים כאחד.

פרק ראשון

1 - היום הראשון

 

(ספטמבר 1936)

 

רק לאמא לא קראתי.

 

 

יום שני, 28 בדצמבר 1987

64 שנים, 2 חודשים, 18 ימים

 

מעשה קונדס מטופש שעשו גרגואר והחבר שלו פיליפ לפאני הקטנה הזכיר לי את הסצנה שבמקורו של היומן הזה, את הטראומה שממנה נולד.

מוֹנָה, שאוהבת לעשות סדר ולזרוק דברים ישנים מהבית, ציוותה להבעיר מדורה גדולה של גרוטאות, רובן עוד מימיו של מאנס: כיסאות שבורי רגליים, מזרנים טחובים, מריצה אכולת תולעים, צמיגים מנוקרים, בקיצור, העלאה־על־המוקד עצומה ומצחינה. (אחרי הכול, זה פחות נורא ממכירות חיסול ביתיות). היא הטילה זאת על הנערים, שהחליטו לשחזר את משפטה של ז'אן ד'ארק. נזעקתי מעבודתי לשמע צרחותיה של פאני הקטנה, שגויסה לתפקיד הקדושה. מן הבוקר היללו באוזניה גרגואר ופיליפ את מעלותיה של ז'אן, אשר פאני, ממרומי שש שנותיה, לא שמעה עליה מעודה. הם ציירו לה תמונה קורצת כל כך של נפלאות גן העדן, שהיא מחאה כפיים וקפצה משמחה לקראת העלאת הקורבן. אך כשראתה את המוקד שבו אמורה היתה להישרף חיים, נמלטה אלי בצרחות. (מונה, ליזון ומרגֶריט נסעו העירה.) ידיה הקטנות לפתו אותי באימה כמו צבתות. סבא! סבא! ניסיתי להרגיע אותה ב"די, די", "זהו, נגמר", ו"לא קרה כלום". (קרה גם קרה, ואפילו דבר חמור למדי, אבל לא הייתי מודע לפרויקט הכרזתה כקדושה.) הושבתי אותה על ברכַי והרגשתי שהיא קצת רטובה. בעצם לא קצת, היא עשתה במכנסיים מרוב אימה. לבה הלם בטירוף, היא השתנקה ושיהקה, לסתותיה היו חשוקות כל כך, שפחדתי שהיא עוברת התקף עוויתי. הכנסתי אותה לאמבטיה חמה. רק אז סיפרה לי, מילה פה מילה שם, בין יפחותיה השוככות, מה שני המטומטמים האלה תיכננו לעשות לה.

והנה הוטלתי חזרה אל לידתו של היומן הזה. ספטמבר 1936. אני בן שתים־עשרה, עוד מעט שלוש־עשרה. אני בצופים. לפני כן הייתי ב"עופרים", והוצמד לי אחד מאותם שמות חיות שנהיו פופולריים בעקבות "ספר הג'ונגל". אם כן אני בצופים, זה לא סתם, אני כבר לא "עופר", אני כבר לא קטן, אני גדול, אני מהגדולים. אלה הימים האחרונים של החופש הגדול. אני נמצא במחנה צופים, אי־שם בהרי האלפים. אנחנו נלחמים נגד קבוצה אחרת, שגנבה לנו את הדגל. אנחנו צריכים להחזיר אותו. חוקי המשחק פשוטים. כל אחד מאיתנו תוחב בחגורת המכנסיים הקצרים, מאחור, את עניבת הצופים שלו. כך גם חברי הקבוצה היריבה. קוראים לעניבה הזאת "חיים". אנחנו צריכים לחזור מהפשיטה לא רק עם הדגל שלנו, אלא גם עם כמה שיותר "חיים". אנחנו קוראים לעניבות גם קרקפות, ותולים אותן על החגורה. מי שיחזור עם הכי הרבה מהן הוא לוחם ללא חת, "אלוף פגיעות", כמו הטייסים ממלחמת העולם שעיטרו את המטוסים שלהם בצלב גרמני על כל מטוס שהפילו. בקיצור, אנחנו משחקים במלחמה. אני לא ממש בריון, ומאבד את החיים שלי מיד עם פרוץ הקרבות. נפלתי למארב. שניים מצמידים אותי לאדמה, השלישי לוקח לי את החיים. הם קושרים אותי לעץ כדי שלא אתפתה להמשיך בקרב גם אחרי מותי. והם משאירים אותי שם. באמצע היער. קשור לעץ אורן, שהשרף שלו נדבק לידי ולרגלי החשופות. אויבי נעלמים מן העין. החזית מתרחקת, פה ושם אני עוד שומע צעקות נחלשות והולכות, ואז כלום. הדממה הגדולה של היער מעוררת את דמיוני. דממת היער שרוחשת כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת: אוושות, חריקות, התפצפצויות, אנחות, קרקורים, הרוח בצמרות... אני אומר לעצמי שכעת ישובו ויופיעו החיות שהפרענו את מנוחתן במשחקינו. לא זאבים, ברור, אני כבר גדול, אני לא מאמין עוד בזאבים אוכלי אדם, לא, לא זאבים, אבל למשל חזירי בר. מה עושה חזיר בר לילד קשור לעץ? בטח כלום, הוא עוזב אותו בשקט. אבל אם זאת חזירה עם גורים? אני לא מפחד, אני פשוט שואל את עצמי שאלות מן הסוג שעולה במצב לא מוכר. ככל שאני מתאמץ להשתחרר, כך מתהדקים החבלים והשרף נדבק לעורי. האם יתקשה? דבר אחד בטוח, אני לא אצליח להשתחרר מכבלי, צופים יודעים לעשות קשרים שאי־אפשר להתיר אותם. אני מרגיש מאוד בודד, אבל אני לא אומר לעצמי שלעולם לא ימצאו אותי. אני יודע שזה יער שמטיילים בו, אנחנו נתקלים לא פעם באנשים שבאו לקטוף פטל או אוכמניות. אני יודע שאחרי שיסתיים הקרב, יבוא מישהו לשחרר אותי. גם אם אויבי ישכחו אותי, הקבוצה שלי תשגיח בהיעדרי, הם יקראו למבוגר ויבואו לשחרר אותי. אז אני לא מפחד. אני נושא את ייסורי באורך רוח. אני מנטרל בהיגיון כל קושי שמעלה המצב בדמיוני. נמלה מטפסת לי על הנעל, ומשם על רגלי החשופה, שאותה היא מדגדגת קצת. הנמלה האחת הזאת לא תגרום לי לאבד את קור רוחי. כשלעצמה, היא אינה מזיקה בעיני. גם אם תעקוץ אותי, ואפילו אם תיכנס לי לתוך המכנסיים ולתוך התחתונים, זה לא סיפור גדול, אני אוכל לעמוד בכאב. כל הזמן נעקצים מנמלים כאן ביער, זה כאב שאני מכיר, כאב נשלט, הוא חומצי וחולף. כך אני מהרהר לי בשלווה אנטוֹמוֹלוגית, עד שנופל מבטי על קן הנמלים עצמו, במרחק שניים־שלושה מטרים מהעץ שלי, למרגלות עץ אחר: תלולית עצומה של מחטי אורן, רוחשת חיים אפלים ופראיים, רחישה מפלצתית ודוממת. כשאני רואה שהנמלה השנייה מטפסת על הסנדל שלי, אני מאבד שליטה על הדמיון שלי. עכשיו לא מדובר עוד על עקיצות, הנמלים יכסו אותי ויטרפו אותי חיים. הדמיון שלי אינו מתאר לי את הדבר לפרטיו, איני אומר לעצמי שהנמלים יטפסו על רגלַי, שהן יכרסמו את איבר המין ואת פי הטבעת שלי, או ייכנסו לתוכי דרך ארובות העיניים, האוזניים, הנחיריים, שהן יאכלו אותי מבפנים ויפלסו דרך במעיים ובסינוסים שלי, איני רואה את עצמי כקן נמלים אנושי קשור לעץ אורן ומקיא מתוך פה מת טורים של פועלות שעמלות להעביר אותי פירור אחר פירור לקיבה המזוויעה שרוחשת סביב עצמה במרחק שלושה מטרים ממני, איני מצייר לעצמי את העינויים הללו, אך הם נמצאים כולם בזעקת האימה שאני זועק עכשיו, בעיניים עצומות ובפה פעור לרווחה. זו קריאה לעזרה שוודאי נשמעת בכל היער, ובעולם שמעבר לו, צווחה שקולי מתנפץ בה לאלף מחטים, וכל גופי צורח בקול הזה ששב להיות קולו של ילד, הסוגרים שלי צורחים ללא רסן ממש כמו פי, אני מתרוקן לאורך רגלַי, אני מרגיש את זה, המכנסיים הקצרים שלי מתמלאים ואני נשפך, השלשול מתערבב עם השרף, וזה מעצים כפליים את האימה שלי כי הריח, אני אומר לעצמי, הריח ישכר את הנמלים, ימשוך חיות אחרות, ריאותי מתפקעות מקריאות לעזרה, אני מכוסה דמעות, ריר, נזלת, שרף וחרא. בה בעת אני רואה בבירור שקן הנמלים אדיש אלי, שהוא ממשיך בעצלתיים במלאכתו, מתעסק באינספור העיסוקים שלו; שחוץ משתי הנמלים התועות, כל השאר, ודאי מיליונים, מתעלמות ממני לחלוטין; אני רואה את זה, אני מבחין בזה, אני אפילו מבין את זה, אבל מאוחר מדי, הבְּעתה גוברת על הכול, הדיבוק שאחז בי אינו מתחשב עוד כלל במציאות, גופי כולו מביע את האימה להיטרף חיים, אימה שנהגתה ברוחי בלבד, בלי שום סיוע מצד הנמלים, אני כמובן יודע את כל זה במעורפל, ובהמשך, כשהאב שַפֶּליֶיה - הוא באמת נקרא שַפֶּליֶיה* - שאל אותי אם האמנתי ברצינות שהנמלים יטרפו אותי, עניתי שלא, וכשביקש ממני להודות שרק עשיתי הצגה, עניתי שכן, וכששאל אותי אם נהניתי להבהיל בצרחות שלי את המטיילים שהתירו אותי לבסוף מכבלי, עניתי שאני לא יודע, ואתה לא מתבייש שהחזירו אותך מכוסה בחרא כמו תינוק לעיני החברים שלך? עניתי כן, את כל השאלות האלה שאל אותי שעה שניקה אותי בצינור, את הלכלוך הגדול ניקה בצינור בלי שטרח אפילו להסיר את בגדי, שהם מדים, אני מזכיר לךָ, מדי צופים, אני מזכיר לךָ, בכלל שאלתָ את עצמך לרגע מה זוג המטיילים הזה יחשוב על הצופים? לא, סליחה, לא, לא חשבתי על זה. תגיד לי את האמת, נהנית מההצגה הזאת, לא? אל תשקר, אל תגיד לי שלא נהנית! נהנית, נכון? ואיני חושב שידעתי לענות על השאלה הזאת, כי טרם התחלתי בכתיבת היומן הזה, שבמשך כל שנותי הבאות שם לו למטרה להבחין בין הגוף והנפש, לגונן מעתה ואילך על גופי מפני התקפות הדמיון, ועל הדמיון מפני מפגניו המביכים של גופי. ומה תגיד אמא שלךָ? חשבת מה תגיד אמא שלך? לא, לא, לא חשבתי על אמא, וכששאל אותי את השאלה הזאת אפילו אמרתי לעצמי שהאדם היחיד שלא קראתי לו כשצעקתי היה אמא, רק לאמא לא קראתי.

[* Chapelier- בצרפתית, כובען. (כל ההערות לאורך הספר הן הערות המתרגם.)]

סילקו אותי מהמחנה. אמא באה לקחת אותי. למחרת התחלתי לכתוב את היומן, במילים הבאות: לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לעולם לא אפחד עוד.

דניאל פנק

דניאל פנק (בצרפתית: Daniel Pennac‏; 1 בדצמבר 1944) הוא סופר ומחזאי צרפתי.

פנק נולד בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1944. אביו היה פקיד גבוה של השלטון הצרפתי במרוקו. השלים לימודי תואר שני בספרות בניס שבצרפת, ולאחריהם עבד כמורה. פרסם בתחילה ספרי ילדים, ולאחריהם את סדרת הספרים "הסאגה של מלוסן". לפנק משנה פדגוגית סדורה כיצד להנחיל את אהבת הקריאה לילדים. את משנתו זו סיכם בחיבורו "כמו רומן".

סקירות וביקורות

בגוף אני מבין 'יומן של גוף' הוא רומן מקורי להפליא שמעורר סימפטיה גדולה כלפי המספר זוהי הגרסה הרכה, המתונה, ההומניסטית והקצת סנטימנטלית של מישל וולבק. אחרי שנים של התנפחות אינפלציונית וצעידה בכיוונים אזוטריים, אחרי עשורים של מגדלים תיאורטיים פורחים באוויר ללא קשר אל המציאות, סופיזמים ריקים ורדיקליות שאינה יודעת כבר מה הן יעדיה - הספרות הצרפתית, או לפחות מגמה אחת בה, חוזרת לדבר הבסיסי ביותר, הוודאי ביותר. וזהו לאו דווקא ה"קוגיטו‭,"‬ "האני חושב" של דקארט, אלא הגוף. החזרה לגוף הולמת עוד נטיות ברוח התקופה:
זרמים בניו אייג' וכן אינדיבידואליזם קיצוני של חברה מופרטת, חברה שזנחה פרויקטים חברתיים משותפים. אבל החזרה העכשווית לגוף מבטאת אינדיבידואליזם גופני היפוכונדרי יותר מאשר ארוטי,
אינדיבידואליזם מתכנס ונמנע יותר מאשר מתפרץ וסופח; אנשים, בקיצור, דואגים היום לבריאותו של
גופם יותר מאשר לעינוגו.
כותב היומן הבדוי הזה, 'יומן של ‭ ,'גוף‬ מת ב־2010 בגיל ‭ ,87‬ והוא הוריש לבתו יומן שניהל מאז ‭ .1936‬
זהו יומן מיוחד במינו, כזה שמוקדש לגוף בלבד. בהתאם, איננו יודעים הרבה על בעל היומן, כי עניינו
אינו סיפור קורות חייו או שיתופנו בעולם הנפש הפנימי שלו - עניינו הוא בתיעוד חיי גופו. "מי
שכותבים יומן סתם כותבים על החיים ועל רגשות ‭(...)‬ אבל הם אף פעם לא מדברים על הגוף שלהם‭."‬
אנחנו יודעים רק שאביו נפטר בצעירותו, שהוא לא אהב את אמו, שהוא היה חבר במחתרת הצרפתית
בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא נישא וחי עשרות שנים עם אותה אישה, שהוא היה בעל תפקיד בכיר
כלשהו, לא ברור איזה בדיוק, ושנולדו לו בן ובת.
מצד שני, אין כוונתו של בעל היומן להציג לנו את הגוף המדעי, אלא את הגוף כפי שחווה אותו
אדם רגיל: "סביב היחסים שנפשנו מנהלת עימו (עם הגוף) בתור שק הפתעות ומשאבת הפרשות, יש קשר שתיקה מוחלט כיום ‭ (...)‬ ואשר לרופאים, אלה של היום בכלל לא נוגעים עוד בגוף. אותם מעניינים רק הפאזל התאי, הגוף כפי שהוא נראה דרך צילומי הרנטגן, הדמיות האולטרסאונד, סריקות ממוחשבות, בדיקות למיניהן, הגוף הביולוגי, הגנטי, המולקולרי, בית החרושת לנוגדנים. שאגיד לך מה אני חושב? ככל שבודקים את הגוף המודרני הזה, ככל שמציגים אותו לראווה, כך הוא קיים פחות. הוא מבוטל ביחס ישר לחשיפתו. הגוף שעל אודותיו ניהלתי את היומן היומיומי הזה הוא גוף אחר: רעֵ נו למסע, מכונת הקיום שלנו‭."‬

כך מגיש לנו דניאל פֵּ נַ ק (סופר צרפתי יליד ‭ (1944‬ יצירה מקורית להפליא, מקורית ופשוטה במובן הטוב של המילה. בעל היומן מפרט במרוצתו, למשל, על עונג ההירדמות, את השיטות שגילה להתגבר על כאבים, את טכניקות האוננות שלו, את התנסויותיו הלא רבות עם נשים וההבדלים ביניהן, את חדוות הפעילות הספורטיבית, את יחסו ליציאותיו כמו גם לפעילות גופנית כמו בכי וצחוק, את התחושה בשעת מחלה או התקף חרדה, את התחושות הגופניות שמעוררים בו בניו ולאחר מכן נכדיו, או את התבוננותו בהתפתחות גופם, ולבסוף על ההזדקנות.

על אף שלא נמסרים פרטים רבים על הכותב, אנחנו לומדים לחבבו, על ענוותו שמתבטאת גם בסקרנותו התמימה ביחס לגופו, על האופטימיות הבסיסית שלו, על נא־ מנותו למשפחתו ועל אופיו המתון באופן כללי. הנה דוגמה למשפטים לא אופייניים בבוטותם, אך אופייניים באהדה שהם מעוררים כלפי המספר: "כשהסתכלתי באניני הטעם הללו חותכים באדיקות את הסיגרים העצומים שלהם, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שפי הטבעת, כשהוא חותך את גלל הצואה, מתפקד כקוצץ סיגרים. והפנים, בשני המקרים, עוטות את אותה הבעה מרוכזת‭."‬ והנה בדיחה שהוא שומע ומאפיינת גם את יחסו לגוף, יחס לא מקדש ולא סוגד: "אתה צריך להתנזר מנשים, אומר הרופא לחולה. להתנזר מנשים, מקפה, מעישון, מאלכוהול. וככה אני אחיה יותר שנים? לא יודע, עונה הרופא, אבל הזמן ייראה לך יותר ארוך‭."‬

המספר מצטט את מונטיין כמה פעמים לאורך הספר. ואכן, אם וולבק הושווה למוראליסטים הצרפתים הגדולים בני המאה ה־‭,17‬ הרי שפנק הולך בדרכיו של המסאי הצרפתי הגדול בן המאה ה־‭.16‬ זהו בעצם המשך צנוע של הפרויקט של מונטיין, שנטל על עצמו במסותיו לתאר את עצמו בדיוק כפי שהוא. כך הגיבור של פנק מבקש לתאר את גופו בדיוק כפי שהוא.

שלא כפי שניתן היה לצפות, ההתייחסויות המפורטות לגוף אינן מייגעות כלל, ובצד דרמות החיים שנרמזות פה ושם בטקסט, הרי שגילוי הגוף, המעקב אחריו, הידיעה מה יעלה בסופו אבל המתח כיצד יגיע סוף זה, יוצרים דרמה עצמאית ברומן. את דרמת הגוף.

עוד 3 ספרים של דניאל פנק:
על פצצות ומפלצות ‭ 1985 <‬
הפיה קרבין ‭ 1987 <‬
כמו רומן ‭ 1992 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 17/05/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

בגוף אני מבין 'יומן של גוף' הוא רומן מקורי להפליא שמעורר סימפטיה גדולה כלפי המספר זוהי הגרסה הרכה, המתונה, ההומניסטית והקצת סנטימנטלית של מישל וולבק. אחרי שנים של התנפחות אינפלציונית וצעידה בכיוונים אזוטריים, אחרי עשורים של מגדלים תיאורטיים פורחים באוויר ללא קשר אל המציאות, סופיזמים ריקים ורדיקליות שאינה יודעת כבר מה הן יעדיה - הספרות הצרפתית, או לפחות מגמה אחת בה, חוזרת לדבר הבסיסי ביותר, הוודאי ביותר. וזהו לאו דווקא ה"קוגיטו‭,"‬ "האני חושב" של דקארט, אלא הגוף. החזרה לגוף הולמת עוד נטיות ברוח התקופה:
זרמים בניו אייג' וכן אינדיבידואליזם קיצוני של חברה מופרטת, חברה שזנחה פרויקטים חברתיים משותפים. אבל החזרה העכשווית לגוף מבטאת אינדיבידואליזם גופני היפוכונדרי יותר מאשר ארוטי,
אינדיבידואליזם מתכנס ונמנע יותר מאשר מתפרץ וסופח; אנשים, בקיצור, דואגים היום לבריאותו של
גופם יותר מאשר לעינוגו.
כותב היומן הבדוי הזה, 'יומן של ‭ ,'גוף‬ מת ב־2010 בגיל ‭ ,87‬ והוא הוריש לבתו יומן שניהל מאז ‭ .1936‬
זהו יומן מיוחד במינו, כזה שמוקדש לגוף בלבד. בהתאם, איננו יודעים הרבה על בעל היומן, כי עניינו
אינו סיפור קורות חייו או שיתופנו בעולם הנפש הפנימי שלו - עניינו הוא בתיעוד חיי גופו. "מי
שכותבים יומן סתם כותבים על החיים ועל רגשות ‭(...)‬ אבל הם אף פעם לא מדברים על הגוף שלהם‭."‬
אנחנו יודעים רק שאביו נפטר בצעירותו, שהוא לא אהב את אמו, שהוא היה חבר במחתרת הצרפתית
בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא נישא וחי עשרות שנים עם אותה אישה, שהוא היה בעל תפקיד בכיר
כלשהו, לא ברור איזה בדיוק, ושנולדו לו בן ובת.
מצד שני, אין כוונתו של בעל היומן להציג לנו את הגוף המדעי, אלא את הגוף כפי שחווה אותו
אדם רגיל: "סביב היחסים שנפשנו מנהלת עימו (עם הגוף) בתור שק הפתעות ומשאבת הפרשות, יש קשר שתיקה מוחלט כיום ‭ (...)‬ ואשר לרופאים, אלה של היום בכלל לא נוגעים עוד בגוף. אותם מעניינים רק הפאזל התאי, הגוף כפי שהוא נראה דרך צילומי הרנטגן, הדמיות האולטרסאונד, סריקות ממוחשבות, בדיקות למיניהן, הגוף הביולוגי, הגנטי, המולקולרי, בית החרושת לנוגדנים. שאגיד לך מה אני חושב? ככל שבודקים את הגוף המודרני הזה, ככל שמציגים אותו לראווה, כך הוא קיים פחות. הוא מבוטל ביחס ישר לחשיפתו. הגוף שעל אודותיו ניהלתי את היומן היומיומי הזה הוא גוף אחר: רעֵ נו למסע, מכונת הקיום שלנו‭."‬

כך מגיש לנו דניאל פֵּ נַ ק (סופר צרפתי יליד ‭ (1944‬ יצירה מקורית להפליא, מקורית ופשוטה במובן הטוב של המילה. בעל היומן מפרט במרוצתו, למשל, על עונג ההירדמות, את השיטות שגילה להתגבר על כאבים, את טכניקות האוננות שלו, את התנסויותיו הלא רבות עם נשים וההבדלים ביניהן, את חדוות הפעילות הספורטיבית, את יחסו ליציאותיו כמו גם לפעילות גופנית כמו בכי וצחוק, את התחושה בשעת מחלה או התקף חרדה, את התחושות הגופניות שמעוררים בו בניו ולאחר מכן נכדיו, או את התבוננותו בהתפתחות גופם, ולבסוף על ההזדקנות.

על אף שלא נמסרים פרטים רבים על הכותב, אנחנו לומדים לחבבו, על ענוותו שמתבטאת גם בסקרנותו התמימה ביחס לגופו, על האופטימיות הבסיסית שלו, על נא־ מנותו למשפחתו ועל אופיו המתון באופן כללי. הנה דוגמה למשפטים לא אופייניים בבוטותם, אך אופייניים באהדה שהם מעוררים כלפי המספר: "כשהסתכלתי באניני הטעם הללו חותכים באדיקות את הסיגרים העצומים שלהם, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שפי הטבעת, כשהוא חותך את גלל הצואה, מתפקד כקוצץ סיגרים. והפנים, בשני המקרים, עוטות את אותה הבעה מרוכזת‭."‬ והנה בדיחה שהוא שומע ומאפיינת גם את יחסו לגוף, יחס לא מקדש ולא סוגד: "אתה צריך להתנזר מנשים, אומר הרופא לחולה. להתנזר מנשים, מקפה, מעישון, מאלכוהול. וככה אני אחיה יותר שנים? לא יודע, עונה הרופא, אבל הזמן ייראה לך יותר ארוך‭."‬

המספר מצטט את מונטיין כמה פעמים לאורך הספר. ואכן, אם וולבק הושווה למוראליסטים הצרפתים הגדולים בני המאה ה־‭,17‬ הרי שפנק הולך בדרכיו של המסאי הצרפתי הגדול בן המאה ה־‭.16‬ זהו בעצם המשך צנוע של הפרויקט של מונטיין, שנטל על עצמו במסותיו לתאר את עצמו בדיוק כפי שהוא. כך הגיבור של פנק מבקש לתאר את גופו בדיוק כפי שהוא.

שלא כפי שניתן היה לצפות, ההתייחסויות המפורטות לגוף אינן מייגעות כלל, ובצד דרמות החיים שנרמזות פה ושם בטקסט, הרי שגילוי הגוף, המעקב אחריו, הידיעה מה יעלה בסופו אבל המתח כיצד יגיע סוף זה, יוצרים דרמה עצמאית ברומן. את דרמת הגוף.

עוד 3 ספרים של דניאל פנק:
על פצצות ומפלצות ‭ 1985 <‬
הפיה קרבין ‭ 1987 <‬
כמו רומן ‭ 1992 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 17/05/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
יומן של גוף דניאל פנק

1 - היום הראשון

 

(ספטמבר 1936)

 

רק לאמא לא קראתי.

 

 

יום שני, 28 בדצמבר 1987

64 שנים, 2 חודשים, 18 ימים

 

מעשה קונדס מטופש שעשו גרגואר והחבר שלו פיליפ לפאני הקטנה הזכיר לי את הסצנה שבמקורו של היומן הזה, את הטראומה שממנה נולד.

מוֹנָה, שאוהבת לעשות סדר ולזרוק דברים ישנים מהבית, ציוותה להבעיר מדורה גדולה של גרוטאות, רובן עוד מימיו של מאנס: כיסאות שבורי רגליים, מזרנים טחובים, מריצה אכולת תולעים, צמיגים מנוקרים, בקיצור, העלאה־על־המוקד עצומה ומצחינה. (אחרי הכול, זה פחות נורא ממכירות חיסול ביתיות). היא הטילה זאת על הנערים, שהחליטו לשחזר את משפטה של ז'אן ד'ארק. נזעקתי מעבודתי לשמע צרחותיה של פאני הקטנה, שגויסה לתפקיד הקדושה. מן הבוקר היללו באוזניה גרגואר ופיליפ את מעלותיה של ז'אן, אשר פאני, ממרומי שש שנותיה, לא שמעה עליה מעודה. הם ציירו לה תמונה קורצת כל כך של נפלאות גן העדן, שהיא מחאה כפיים וקפצה משמחה לקראת העלאת הקורבן. אך כשראתה את המוקד שבו אמורה היתה להישרף חיים, נמלטה אלי בצרחות. (מונה, ליזון ומרגֶריט נסעו העירה.) ידיה הקטנות לפתו אותי באימה כמו צבתות. סבא! סבא! ניסיתי להרגיע אותה ב"די, די", "זהו, נגמר", ו"לא קרה כלום". (קרה גם קרה, ואפילו דבר חמור למדי, אבל לא הייתי מודע לפרויקט הכרזתה כקדושה.) הושבתי אותה על ברכַי והרגשתי שהיא קצת רטובה. בעצם לא קצת, היא עשתה במכנסיים מרוב אימה. לבה הלם בטירוף, היא השתנקה ושיהקה, לסתותיה היו חשוקות כל כך, שפחדתי שהיא עוברת התקף עוויתי. הכנסתי אותה לאמבטיה חמה. רק אז סיפרה לי, מילה פה מילה שם, בין יפחותיה השוככות, מה שני המטומטמים האלה תיכננו לעשות לה.

והנה הוטלתי חזרה אל לידתו של היומן הזה. ספטמבר 1936. אני בן שתים־עשרה, עוד מעט שלוש־עשרה. אני בצופים. לפני כן הייתי ב"עופרים", והוצמד לי אחד מאותם שמות חיות שנהיו פופולריים בעקבות "ספר הג'ונגל". אם כן אני בצופים, זה לא סתם, אני כבר לא "עופר", אני כבר לא קטן, אני גדול, אני מהגדולים. אלה הימים האחרונים של החופש הגדול. אני נמצא במחנה צופים, אי־שם בהרי האלפים. אנחנו נלחמים נגד קבוצה אחרת, שגנבה לנו את הדגל. אנחנו צריכים להחזיר אותו. חוקי המשחק פשוטים. כל אחד מאיתנו תוחב בחגורת המכנסיים הקצרים, מאחור, את עניבת הצופים שלו. כך גם חברי הקבוצה היריבה. קוראים לעניבה הזאת "חיים". אנחנו צריכים לחזור מהפשיטה לא רק עם הדגל שלנו, אלא גם עם כמה שיותר "חיים". אנחנו קוראים לעניבות גם קרקפות, ותולים אותן על החגורה. מי שיחזור עם הכי הרבה מהן הוא לוחם ללא חת, "אלוף פגיעות", כמו הטייסים ממלחמת העולם שעיטרו את המטוסים שלהם בצלב גרמני על כל מטוס שהפילו. בקיצור, אנחנו משחקים במלחמה. אני לא ממש בריון, ומאבד את החיים שלי מיד עם פרוץ הקרבות. נפלתי למארב. שניים מצמידים אותי לאדמה, השלישי לוקח לי את החיים. הם קושרים אותי לעץ כדי שלא אתפתה להמשיך בקרב גם אחרי מותי. והם משאירים אותי שם. באמצע היער. קשור לעץ אורן, שהשרף שלו נדבק לידי ולרגלי החשופות. אויבי נעלמים מן העין. החזית מתרחקת, פה ושם אני עוד שומע צעקות נחלשות והולכות, ואז כלום. הדממה הגדולה של היער מעוררת את דמיוני. דממת היער שרוחשת כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת: אוושות, חריקות, התפצפצויות, אנחות, קרקורים, הרוח בצמרות... אני אומר לעצמי שכעת ישובו ויופיעו החיות שהפרענו את מנוחתן במשחקינו. לא זאבים, ברור, אני כבר גדול, אני לא מאמין עוד בזאבים אוכלי אדם, לא, לא זאבים, אבל למשל חזירי בר. מה עושה חזיר בר לילד קשור לעץ? בטח כלום, הוא עוזב אותו בשקט. אבל אם זאת חזירה עם גורים? אני לא מפחד, אני פשוט שואל את עצמי שאלות מן הסוג שעולה במצב לא מוכר. ככל שאני מתאמץ להשתחרר, כך מתהדקים החבלים והשרף נדבק לעורי. האם יתקשה? דבר אחד בטוח, אני לא אצליח להשתחרר מכבלי, צופים יודעים לעשות קשרים שאי־אפשר להתיר אותם. אני מרגיש מאוד בודד, אבל אני לא אומר לעצמי שלעולם לא ימצאו אותי. אני יודע שזה יער שמטיילים בו, אנחנו נתקלים לא פעם באנשים שבאו לקטוף פטל או אוכמניות. אני יודע שאחרי שיסתיים הקרב, יבוא מישהו לשחרר אותי. גם אם אויבי ישכחו אותי, הקבוצה שלי תשגיח בהיעדרי, הם יקראו למבוגר ויבואו לשחרר אותי. אז אני לא מפחד. אני נושא את ייסורי באורך רוח. אני מנטרל בהיגיון כל קושי שמעלה המצב בדמיוני. נמלה מטפסת לי על הנעל, ומשם על רגלי החשופה, שאותה היא מדגדגת קצת. הנמלה האחת הזאת לא תגרום לי לאבד את קור רוחי. כשלעצמה, היא אינה מזיקה בעיני. גם אם תעקוץ אותי, ואפילו אם תיכנס לי לתוך המכנסיים ולתוך התחתונים, זה לא סיפור גדול, אני אוכל לעמוד בכאב. כל הזמן נעקצים מנמלים כאן ביער, זה כאב שאני מכיר, כאב נשלט, הוא חומצי וחולף. כך אני מהרהר לי בשלווה אנטוֹמוֹלוגית, עד שנופל מבטי על קן הנמלים עצמו, במרחק שניים־שלושה מטרים מהעץ שלי, למרגלות עץ אחר: תלולית עצומה של מחטי אורן, רוחשת חיים אפלים ופראיים, רחישה מפלצתית ודוממת. כשאני רואה שהנמלה השנייה מטפסת על הסנדל שלי, אני מאבד שליטה על הדמיון שלי. עכשיו לא מדובר עוד על עקיצות, הנמלים יכסו אותי ויטרפו אותי חיים. הדמיון שלי אינו מתאר לי את הדבר לפרטיו, איני אומר לעצמי שהנמלים יטפסו על רגלַי, שהן יכרסמו את איבר המין ואת פי הטבעת שלי, או ייכנסו לתוכי דרך ארובות העיניים, האוזניים, הנחיריים, שהן יאכלו אותי מבפנים ויפלסו דרך במעיים ובסינוסים שלי, איני רואה את עצמי כקן נמלים אנושי קשור לעץ אורן ומקיא מתוך פה מת טורים של פועלות שעמלות להעביר אותי פירור אחר פירור לקיבה המזוויעה שרוחשת סביב עצמה במרחק שלושה מטרים ממני, איני מצייר לעצמי את העינויים הללו, אך הם נמצאים כולם בזעקת האימה שאני זועק עכשיו, בעיניים עצומות ובפה פעור לרווחה. זו קריאה לעזרה שוודאי נשמעת בכל היער, ובעולם שמעבר לו, צווחה שקולי מתנפץ בה לאלף מחטים, וכל גופי צורח בקול הזה ששב להיות קולו של ילד, הסוגרים שלי צורחים ללא רסן ממש כמו פי, אני מתרוקן לאורך רגלַי, אני מרגיש את זה, המכנסיים הקצרים שלי מתמלאים ואני נשפך, השלשול מתערבב עם השרף, וזה מעצים כפליים את האימה שלי כי הריח, אני אומר לעצמי, הריח ישכר את הנמלים, ימשוך חיות אחרות, ריאותי מתפקעות מקריאות לעזרה, אני מכוסה דמעות, ריר, נזלת, שרף וחרא. בה בעת אני רואה בבירור שקן הנמלים אדיש אלי, שהוא ממשיך בעצלתיים במלאכתו, מתעסק באינספור העיסוקים שלו; שחוץ משתי הנמלים התועות, כל השאר, ודאי מיליונים, מתעלמות ממני לחלוטין; אני רואה את זה, אני מבחין בזה, אני אפילו מבין את זה, אבל מאוחר מדי, הבְּעתה גוברת על הכול, הדיבוק שאחז בי אינו מתחשב עוד כלל במציאות, גופי כולו מביע את האימה להיטרף חיים, אימה שנהגתה ברוחי בלבד, בלי שום סיוע מצד הנמלים, אני כמובן יודע את כל זה במעורפל, ובהמשך, כשהאב שַפֶּליֶיה - הוא באמת נקרא שַפֶּליֶיה* - שאל אותי אם האמנתי ברצינות שהנמלים יטרפו אותי, עניתי שלא, וכשביקש ממני להודות שרק עשיתי הצגה, עניתי שכן, וכששאל אותי אם נהניתי להבהיל בצרחות שלי את המטיילים שהתירו אותי לבסוף מכבלי, עניתי שאני לא יודע, ואתה לא מתבייש שהחזירו אותך מכוסה בחרא כמו תינוק לעיני החברים שלך? עניתי כן, את כל השאלות האלה שאל אותי שעה שניקה אותי בצינור, את הלכלוך הגדול ניקה בצינור בלי שטרח אפילו להסיר את בגדי, שהם מדים, אני מזכיר לךָ, מדי צופים, אני מזכיר לךָ, בכלל שאלתָ את עצמך לרגע מה זוג המטיילים הזה יחשוב על הצופים? לא, סליחה, לא, לא חשבתי על זה. תגיד לי את האמת, נהנית מההצגה הזאת, לא? אל תשקר, אל תגיד לי שלא נהנית! נהנית, נכון? ואיני חושב שידעתי לענות על השאלה הזאת, כי טרם התחלתי בכתיבת היומן הזה, שבמשך כל שנותי הבאות שם לו למטרה להבחין בין הגוף והנפש, לגונן מעתה ואילך על גופי מפני התקפות הדמיון, ועל הדמיון מפני מפגניו המביכים של גופי. ומה תגיד אמא שלךָ? חשבת מה תגיד אמא שלך? לא, לא, לא חשבתי על אמא, וכששאל אותי את השאלה הזאת אפילו אמרתי לעצמי שהאדם היחיד שלא קראתי לו כשצעקתי היה אמא, רק לאמא לא קראתי.

[* Chapelier- בצרפתית, כובען. (כל ההערות לאורך הספר הן הערות המתרגם.)]

סילקו אותי מהמחנה. אמא באה לקחת אותי. למחרת התחלתי לכתוב את היומן, במילים הבאות: לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לא אפחד עוד, לעולם לא אפחד עוד.