טלפון מאלוהים

טלפון מאלוהים – מעין הקדמה
 
אני לא מכיר הרבה אנשים שמתעלמים או דוחים שיחה מאלוהים. הרי אי אפשר להמציא לו תירוצים כמו "הייתי באזור בלי קליטה", "הטלפון התקלקל", "נשאר לי רק אחוז אחד טעינה".
אלוהים, פשוט, רואה הכול, וכשהוא מחליט לדבר איתנו, הוא מדבר תמיד בשפה פשוטה והגיונית. צריך רק להקשיב. טעות איומה היא להתווכח אתו. כל כך הרבה אפשר להפסיד בוויכוחי סרק.
הערב למשל, בזמן שעשיתי את סיכום היום והתארגנתי לשינה, הוא התקשר. אמר שהוא קצת ממהר, אבל היה נראה לו שאני מסתבך באיזה לופ פנימי שראוי היה לו להיפתר בגיל 16, מקסימום במשבר גיל הארבעים. "הכול פשוט", הוא אמר, "נתתי לכם להסתובב כאן כמה שנים, לא חבל לבזבז את הזמן הקצר הזה על 'לופים'?"
נדמה לי שהוא קרא לזמן שנתן לנו "תפריט טעימות". אני כמעט בטוח שהיו עוד דברים, אבל לא הספקתי לרשום הכול, רק את מה שאני זוכר.
 
טלפון מאלוהים הוא קובץ סיפורים קצרים, שמדלג בין הסוריאליסטי לאקספרסיבי, באנלוגיה לעולם הציור, שבו אני חש תלמיד, בן בית ומעריץ. הסביבה שבה מתקיימים הסיפורים היא, לכאורה, אמיתית – עולם מקצועי, טכנולוגי, גלובלי, עולם שמקיים "סט קודים ערכיים", עולם עצמאי וחסר שיפוט.
ועוד "לכאורה" אחד: הסיפורים מתרחשים על גבול האוטוביוגרפיה, הגולשת למציאות דמיונית, מעין "הרחבת המציאות". זהו טיול וירטואלי במקומות גאוגרפיים שונים, בזמנים שונים ובו־זמניים, במערכות יחסים בו־זמניות ומגוונות – עם נשים, עם עורב, עם גברים על סף מותם, עם המוות עצמו. זהו עולם תוכן שעוסק באהבה, בתסכול, בשחיקה, במלחמות פנימיות ובקונפליקטים ערכיים, כנגזרות של ערבוב מציאויות.
 
בחלק מהסיפורים קיימת הפשטה של העולם הניהולי העוסק בפיתוח תרופות, כאלטרנטיבה לתאוריות קונספירציה שונות. חלקם עוסק בקונפליקטים שחוזרים על עצמם, אשר בלא מעט מקרים מוביל לצומתי החלטות, ולבסוף, בעקבות פיתול בעלילה, לנקודת אין־מוצא. לפעמים הבחירה היא באהבה, לפעמים הדרישה היא לצאת מדפי הסיפור, לחיות מחוצה לו.
 
הסיפור האחרון בקובץ, "הצוואה, או אסור לשחק עם אלוהים", מסכם את כל הסיפורים כולם. הספר שאתם אוחזים בידיכם, טלפון מאלוהים, אינו אוסף סיפורים קצרים, אלא סיפור אחד משתלשל, שמספר על מערכות יחסים, על חלומות, על חוסר אונים בעולם של מיזמי ביו־טכנולוגיה, ועל החיים בבועה ספק ריאליסטית ספק סוריאליסטית.
 
הספר מוקדש לחולמים, למחפשי הייעוד, למתאהבים חסרי התקנה בגיל 16, 30, 50 ו־80.
יותר מכול, מוקדש הספר לאחי יורם למנסדורף (סלע), שהיה איתי כאן תמיד, והיום הוא שם, יושב ומשגיח, "ודואג ודואג נורא".
 
אני אסיר תודה לאלוהים שהעניק לי מתנת חיים ועושר אינסופי של חוויות, של מפגשים, של התנסויות; שלא אִפשר לי לשקוע בעיוורון ובחירשות. אני אסיר תודה למפגש עם יהודית רותם, שעמלה קשות "לתרגם" את שפתי, ועל חברות אמת שנרקמה בתוך מציאות מורכבת ומאתגרת.
 
כשהוא יחייג, תענו! ותשמרו תמיד על אחוז אחד טעינה לפחות.
למקרה שיתקשר.
 
יצחק למנסדורף