חברת השפע בלא רווחה ובלא שלום

אסטרטגיות חלופיות בכלכלה ובפוליטיקה

בדיוני התקציב לשנת 1995 (אוקטובר 1994) שבהם השתתפתי כממונה על הכנסות המדינה, העלה הרמטכ"ל אהוד ברק דרישה, לפיה יש להגדיל משמעותית את הוצאות הביטחון לפחות בקצב עליית התוצר. הנימוק, תוספת הוצאות להיערכות נגד האויבים מרחוק, איראן ועיראק. השרים, רובים ככולם, תמכו בדרישתו.

יצחק רבין, ראש הממשלה, התנגד להגדלה המוצעת בתקציב הביטחון. לדבריו, יש להתמקד בהגדלת ההוצאות לתשתיות בריאות, חינוך וקליטת עלייה, וממילא אין מקורות תקציביים להגדלת הוצאות הביטחון. הנימוק שהעלה רבין אז ברמז ולאחר מכן במפורש אומר כי יוזמותיו לשלום אזורי ינטרלו את האיום האיראני והעיראקי. לדבריו, השגת הסדר שלום עם סוריה (ובת חסותה אז לבנון) והפלסטינים תמנע מן האיראנים את הפוטנציאל הפוליטי והטריטוריאלי להיכנס לאזור ולגבולנו הצפוני. מאז אותה ישיבה עברה תמיכתי הפוליטית־ביטחונית ליצחק רבין האיש והפכתי רביניסט בתחומים אלה. צחוק הגורל הוא שרק בשנת 2018 קרס סופית מודל רבין עם הכניסה של איראן לגבולנו הצפוני והכישלון הסופי של הסכם אוסלו על ההשלכות החמורות הצפויות מכך בגדה ובעזה.

יצחק רבין חתם על הסכם שלום עם ירדן, הגיע להסכם ביניים עם הפלסטינים והתחייב בפני הסורים על נסיגה מן הגולן תמורת שלום (מכתב בחתימתו הופקד אצל שר החוץ האמריקאי). בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, משנת 1996 החלה דעיכת הסכם אוסלו, ובשנת 2018 ההסכם קרס לחלוטין. הדיונים עם סוריה התחדשו אמנם בתקופת כהונתם של נתניהו וברק, ואולם ישראל לא הסכימה לבסוף לחזור לגבולות 67, השיחות דעכו ובהמשך גוועו לחלוטין.

ההערכה שלי ליצחק רבין לא שינתה את עמדתי ביחס לבנימין נתניהו. יכולותיו בצד הכלכלי היו ראויות, והוא הצליח לקדם את המשק הישראלי באופן מרשים. מדיניותו הכלכלית בשנים 2018-2003  עיצבה את דמותה של כלכלת ישראל. המדינה הגיעה ליציבות פיננסית אופטימלית (הורדת החוב הלאומי), לעודפי מט"ח, לצמיחה סבירה, לשיעורי אבטלה אפסיים ולשיפור רב בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה. המכניזם להשגת היעדים היה ליברליזציה בשווקים, הפרטה והורדת נטל המס לצד קיצוץ מסיבי בהוצאות הרווחה (בריאות, חינוך, קצבאות) והתשתיות התחבורתיות. משקל ההוצאה האזרחית בתוצר ירד בחריפות – דולרית לנפש כמחצית מן הממוצע של המדינות המפותחות – והוא שאִפשר לממן את הורדת המסים והגירעון התקציבי. במקביל, הצליח בנימין נתניהו לחסל סופית את הסכם אוסלו ולשמור על ארץ־ישראל השלמה, זאת בהתאם לאסטרטגיה ולאידאולוגיה הפוליטית שלו. עמדתי בתחום זה הייתה הפוכה מדעתו. קשריי המקצועיים עם יצחק רבין ובייגה שוחט היו הדוקים יחסית אך רק כאיש מקצוע, הן בתחום ניהול הכלכלה והן כנציג ישראל בצוות שהכין את הסכם פריז הכלכלי עם הפלסטינים והסכם כלכלי מקביל עם ירדן. קשריי המקצועיים עם נתניהו היו מועטים אך התבטאו בכך שבתקופת כהונתו הייתי יו"ר ועדות מקצועיות בתחום הכלכלי, חבר בוועדת טרכטנברג (הוא מינה אותי אישית). זאת ועוד, אנשיו הציעו לי להיות מנכ"ל משרד האוצר בשנת 2003. סירבתי למרות ההערכה שלי לנתניהו (לא רציתי לחזור לשירות הציבורי).

כיום אני ממשיך ותומך באסטרטגיה הפוליטית־ביטחונית של יצחק רבין, כפי שיפורט בהמשך. זאת, למרות שהסיכויים למימושה פחתו לרמות נמוכות מאוד (אופציה, שהיא עדיין רלוונטית כיום, כוללת הפרדה חד־צדדית בגדה עם המשך שליטה ביטחונית מלאה). אני תומך במודל של נתניהו בתחום היציבות הפיננסית, הליברליזציה של השווקים וההפרטה. ואולם, ראוי לדעתי להפנות בעתיד את תוספת המשאבים והמסים לתחומי הבריאות, האקדמיה, הרווחה והתשתיות, ולא להמשיך בהורדת נטל המס או במתן מענקים וסובסידיות לחברות עסקיות או לקבוצות סקטוריאליות. בכל אלה שונה היום דעתי מעמדתו של נתניהו והיא קרובה יותר לזו של יצחק רבין שהפנה את מרב המשאבים להוצאה האזרחית האוניברסלית.

הדיון לעיל מבטא יותר מכול את תוכנו ורוחו של הספר, ניסיון לתאר מנקודת ראותי האישית והמקצועית את המגמות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של מדינת ישראל ולסכם בתוכניות עתידיות, אשר יאפשרו שיפור חברתי לצד המשך היציבות והצמיחה הכלכלית.

בכל התקופה הייתי פעיל ועֵד לרוב האירועים הכלכליים של מדינת ישראל, וברבים מן האירועים הפוליטיים (תהליך השלום עם הפלסטינים והירדנים) פעלתי רק בתחומים המקצועיים ואולם, הייתי נוכח גם בהתפתחויות הפוליטיות של התהליכים האמורים. כל אירוע כלכלי הוא גם פוליטי, למן תוכנית הייצוב בשנת 1985 ועד לוועדת טרכטנברג בשנת 2011. אפילו הדיונים על שלום אזורי, שהיו אקטואליים בתקופה האחרונה, כללו אמנם ובעיקר אספקטים פוליטיים, ואולם פוטנציאל ההשפעה הכלכלית שלהם הוא אדיר.

אציין כי מעולם ובמכוון לא השתייכתי לשום זרם או מפלגה פוליטית. זאת, כדי שאוכל לתרום מקצועית לכל ממשלה מימין, מן המרכז ומן השמאל.

במשך 20 שנה ויותר לימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לכלכלה מדיניות ציבורית ומשפטים. כל ההדגשים שם היו חלופות למדיניות כלכלית־חברתית ראויה, כולל הבנת המחיר האלטרנטיבי של כל חלופה, וזאת כמעט בלא התייחסות לעמדתי האישית. הנחתי שאין לדעתי האישית חשיבות רבה בהוראה, משום שלכל סטודנט יש מערכת העדפות סובייקטיבית שונה בתחומים הכלכליים־חברתיים ובתחומים הפוליטיים. נדרש, עם זאת, מכל סטודנט להבין היטב את המציאות האובייקטיבית והחלופות הרלוונטיות. בחירת הדרך המועדפת על כל אחד צריכה להיות נתונה להכרעתו האישית ובלא הכוונה של המרצה.

מעורבותי האישית בנושא הגלובליזציה והמחאה החברתית נובעת מכך שבדור האחרון הייתי מעורב מקצועית כמעט בכל נושא הקשור לגלובליזציה של כלכלת ישראל, למחאה החברתית, ואף לאירועים שהתרחשו מאז שנת 2011. בין השנים 2017-1993 הייתי, כאמור, מעורב ישירות או בעקיפין גם בצדדים הכלכליים של תהליכי השלום עם הפלסטינים והירדנים, ואף בנושא השלום האזורי.

במקביל, בכל התקופה שבין 2018-1977, לימדתי לסירוגין קורסים בכלכלת ישראל, ובכלל זה מסים, מדיניות ציבורית, גלובליזציה, כלכלה פוליטית ושוק ההון והמט"ח באוניברסיטה העברית בירושלים, במכללת קריית אונו, בטכניון, במרכז ללימודים אקדמיים ועוד. רבים מן הסטודנטים שלי לשעבר, בעיקר מן האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן־גוריון, הם כיום מנהלים וראשי אגפים במגזר הממשלתי ובכירים בסקטור העסקי. בכל שנות ההוראה שלי לימדתי יותר מ־10,000 סטודנטים.

בכל שנות שירותי כעובד משרד האוצר (1995-1977), מתפקיד של כלכלן ועד לתפקיד של ממונה על הכנסות המדינה, חתרתי בהתמדה, עם אחרים, להשגת היעד של הגברת התחרות והחופש הכלכלי בתוך מדינת ישראל, תוך שמירה על עקרונות היציבות הפיננסית.

בתחילת התקופה שבין 1981-1979 פעלתי, בהנהגתו של אוריאל לין, הממונה על הכנסות המדינה, במגמה לבצע שינויים ליברליים מוטי צרכן בתחום המיסוי והרווחה. האסטרטגיה שהובילה אותנו אמרה כי יש לראות את טעמי הציבור כהעדפה עליונה וכתחליף לעמדות פטרנליסטיות של המנהיגות. במסגרת זו הפחתנו מהותית את מיסי הקנייה על טלוויזיות, תנורי בישול, מקררים, וידאוטייפים, מכוניות, אופניים ועוד. בעינינו, אלה הם מוצרים בסיסיים ולא מוצרי יוקרה לעשירים שראוי להטיל עליהם מסים בשיעורים דרקוניים.

בהדרגה הורדנו גם את המכסים על מוצרים רבים שהוגדרו מותגים, כמו נעלי התעמלות איכותיות, רהיטים, שטיחים ועוד. זאת, כחלק מתהליך הליברליזציה של המשק הישראלי, עם הפנים לצרכן.

בשנים 1988/9 כיהנתי כקונסול כלכלי בשיקגו, אילינוי, ועם שובי לישראל לתפקיד הממונה על הכנסות המדינה, ראיתי לפניי יעד מרכזי עיקרי אחד הוא – העדפת טובת הצרכנים על פני זו של היצרנים היבואנים ושאר הפעילים במשק. שוב, העקרון הליברלי המנחה היה רווחת הצרכן ויצירת תנאים משקיים שיביאו את כולנו להיות חלק מחברת שפע. ברור היה שחברת שפע פירושה ייצור מקומי ויבוא תחרותי במגוון מוצרים ושירותים ובמחירים תחרותיים. הדוגמה שעמדה בפניי הייתה כלכלת ארצות־הברית, ובעיקר שיקגו וסביבתה, שנהנתה אז, לפי חישוביי, מתוצר לנפש כפול לפחות מאשר בישראל כולה ומריבוי מפעלים יצרניים תחרותיים, מרכזי קניות אינסופיים עם מוצרים ושירותים מכל רחבי העולם.

החזון המטריאלי שעמד מולי היה, כאמור, יצירת תנאים אופטימליים לחברת שפע צרכנית ישראלית. האמצעי המרכזי להשגת היעד היה ליברליזציה מוחלטת של יבוא לסוגיו, תוך ביטול (בלא הדדיות) של המכסות, רישיונות היבוא, ובהדרגה גם המכסים מכל גושי המדינות המפותחות, המתעוררות והמתפתחות. מהלך זה נעשה בהנהגת השרים משה נסים, שר התעשייה בשנים אלה, ודן מרידור.

במקביל, חתרתי עם אחרים באוצר ובבנק ישראל לביטול כל תחליפי הפיחות ביבוא ובנסיעות לחו"ל, כולל ביטול היטלי היבוא, היטלי הנסיעות, ביטוחי השער ביצוא ועוד, כך שהצרכן הישראלי יוכל ליהנות מצריכה מגוונת בהתאם ליכולתו הכספית, מנסיעות לחו"ל זולות ומגוונות ומשפע של צריכה פרטית.

החזון הצרכני כלל גם ראייה כלכלית, לפיה רק תחרותיות יכולה ליצור יעילות כלכלית של הייצור המקומי ושיפור בשירות לצרכן, כך שמודל פתיחת השווקים חיוני לצרכן אך גם ליצרן, החייב לשפר את יעילותו, באופן שיוכל להתחרות בעולם ולהרחיב את פעילותו לשווקים זרים.

פתיחת שוקי הסחורות, ההון והמט"ח הפכה יעד מרכזי של הנהלת האוצר ובנק ישראל כבר בשנות ה־90 של המאה הקודמת, כך שחזון הגלובליזציה היה צריך להביא להתייעלות בכל תחומי הייצור, אך גם בשירותים לסוגיהם. אנו ראינו בחזון שלנו חברה יעילה ומתמחה, לבד מהסחר, גם במשרדי רואי חשבון ועורכי דין גלובליים, תיירות מרפא, דוגמנות בינלאומית, תחרות בענף הסרטים, הכדורגל, המסעדנות, היצירה הספרותית ועוד.

הגלובליזציה, בעינינו, הייתה השקפת עולם כלכלית ואידאולוגית בכל תחומי החיים, כאשר היצרן והצרכן פעילים בשוק העולמי ובשוק המקומי בתנאי תחרות זהים. מבחינה כלכלית, ראינו בכל תושב ישראלי כאילו הוא תושב העולם, השומר על הפן התרבותי הייחודי לו כישראלי לצד הפן הכלכלי הגלובלי.

חזון זה, שהחל כאמור כבר בשנות ה־90 של המאה הקודמת והושלם לאחר מכן בכל התחומים, הביא לשילובה המלא של ישראל בעולם הגלובלי ובמסגרת ארגון המדינות המפותחות.

בשנת 1985 הייתי חבר בצוות עמנואל שרון (אז מנכ"ל האוצר) ובשיתוף עם היועץ הכלכלי לממשלה, מיכאל ברונו, אשר הכין את כל פרטי תוכנית הייצוב. האיזון התקציבי, ייצוב המחירים ומאזן התשלומים היו בעינינו תנאי מוקדם ויעד משלים הכרחי לתהליך הגלובליזציה, וממילא כל שלושת המרכיבים האמורים היו משולבים ותלויים האחד בשני.

הצלחת תוכנית הייצוב הייתה מרשימה, ואולם ברור היה לכולנו שרק עקביות ארוכת טווח ודבקות בעקרונות הייצוב הפיננסי יאפשרו השלמת ההישג וייצובו. משמעות הדבר היא שראוי להוריד את החוב הלאומי מרמות של 200% תוצר ויותר בשנת 1985 לרמת יעד של 60% בלבד, וכי יש לבלום את האינפלציה ולהפחיתה משיעורים של 20% במחצית השנייה של שנות ה־80 ל־3%-1% ולבלום את הגירעון התקציבי, כך שיהיה נמוך מ־3% תוצר ובוודאי נמוך משיעור הצמיחה השנתי של המשק. כל היעדים מומשו.

ליוויתי את הייצוב הפיננסי בכל שנות כהונתי כממונה על הכנסות המדינה בעידן העלייה ההמונית, ואף לאחר מכן, כיועץ למשרד האוצר ולעתים למשרדי הממשלה האחרים, במשברים התקציביים השונים בשנים 2003-2002 (משבר האינתיפאדה) עם אורי יוגב, בשנת 2008 (המשבר הגלובלי) עם ירום אריאב, ובשנים 2013-2012 (משבר הגירעון התקציבי) עם גל הרשקוביץ. בכל המקרים פעלנו לייצוב הפיננסי של המדינה, ובעיקר למניעת הגדלת הגירעון התקציבי, בעידן של משבר.

בכל התקופות היעד היה, כאמור, חזרה ליציבות פיננסית, למניעת משברים נוסח יוון, איטליה או ספרד, שתוצאותיהם, בין היתר, אבטלה גדולה ומשבר כלכלי־חברתי קשה. במקביל הושלמה, כפי שיפורט בהמשך, המגמה של פתיחת שוקי הסחורות, ההון והמט"ח לעולם הכלכלי.

המחאה החברתית של שנת 2011 הביאה להקמת ועדת טרכטנברג. אני הייתי בין חבריה. שם המלצנו לשפר את מערכת הרווחה והמחירים בישראל, אך במסגרת של מדיניות תחרותית ויציבות פיננסית.

אישית, הייתי כאמור חלק אינטגרלי, ולעתים אף אחד מן המובילים של תהליך פתיחת השווקים והיציבות הפיננסית בישראל.

כיום, בשנת 2018, אני בוחן את תוצאות המודל הליברלי הגלובלי כפי שהוא מיושם בפועל, משווה אותו לחזון שלנו משנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת. התמונה שמצטיירת לעיניי מעורבת; הרבה מאוד הישגים אך גם הרבה מאוד כשלים, בעיקר חברתיים.

בהתאם לחזון, יצרנו כאן בישראל חברת שפע, עלייה של כ־50% בצריכה הפרטית לנפש בדור האחרון, עם מגוון אדיר, כמעט אינסופי, של מוצרים ושירותים. השפע מגיע לחלק גדול מן האוכלוסייה, וחיי היומיום תואמים את הרצוי במגוון המוצרים, ואף במחירים שהוזלו בהדרגה. התוצר לנפש בישראל, בשווי כוח קנייה, התקרב ב־2018 לחלק גדול מן המדינות העשירות. הצלחתנו הפיננסית בייצוב מהיר של המשק ובפתיחת השווקים מביאה לכך שרמת חיינו כמעט משתווה לזו של צרפת ובריטניה. הפער בינינו לבין המדינות העשירות פחת בעשור האחרון ב־12% כאשר הצמיחה לנפש בישראל התקרבה ל־1.5%-1%, לעומת צמיחה אפסית לנפש ברוב הארצות המפותחות האחרות. אציין עוד כי בחמש השנים האחרונות אנו עדים בישראל לעלייה חדה ברמת החיים, בשכר ובצריכה הפרטית לנפש, בעיקר בקרב המעמד הבינוני, המצטרף לחגיגת הקניות בנושאים, כמו נסיעות לחו"ל, רכב פרטי, טיפולים קוסמטיים ושירותי בידור ופנאי.

מדינת ישראל השיגה גם את יעדיה בתחום המט"ח, עם עודף שנתי יציב של כ־3% תוצר בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, רזרבות אדירות של מט"ח ועצמאות כלכלית. ישראל מתברכת בכך ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה גבוה היום מן הממוצע של הארצות המפותחות ושיעור האבטלה נמוך יחסית לעולם המפותח. ישראל נמצאת, למעשה, בתעסוקה כמעט מלאה.

ההשתלבות שלנו בחברת השפע סייעה לנו גם בתחומי הבריאות. תוחלת החיים ארוכה יחסית והצריכה התרבותית גבוהה בספרים (כתיבה וקריאה), בתיאטרון ובקולנוע, במופעים מוזיקליים וכדומה. השתלבותנו בכלכלה ובחברה הגלובלית מאפיינת היום כל צד בחיינו, וזה כולל מטריאליזם קיצוני, צריכה אינטרנטית מגוונת, תרבות גלובלית, ואפילו צריכת יתר של אלכוהול בדור הצעיר. דפוסי הבילוי והתרבות שלנו דומים כיום לאלה של חברת השפע בעולם כולו, לטוב ולרע.

החזון המטריאלי שלנו כמובילי המדיניות הכלכלית הושג בחלקו או ברובו, ואולם התמונה הכללית, כפי שאני בוחן אותה היום, היא מגוונת, מעורבת, ולעתים אף שלילית למדי. כוונתי למעבר משמעותי לחברת שפע ליברלית כלכלית מצד אחד, ולפרישׁה כמעט מוחלטת ממדינת הרווחה הסוציאל־דמוקרטית מצד שני.

אי השוויון מחמיר והולך – אנו עדים בדור האחרון לעלייה בשיעורי העוני מ־14% ל־19%, הצטברות עושר בקרב מעטים (כמעט הכפלה מ־7% ל־13% במשקל המאון העליון בכלל ההכנסות) ירידה בשכר יחסית לפריון לעובד, רמות מחירים גבוהות בענפים חיוניים רבים (דיור, מים, מזון ועוד), מבנה קרטלי של ענפים רבים במשק, ורמה נמוכה של שירותים ציבוריים ועסקיים לצרכן הבודד, עד כדי זלזול גמור בו. ובנוסף, אני עדים לבירוקרטיה כבדה, לפריון נמוך יחסית ולתחושה אובייקטיבית וסובייקטיבית שהמדינה מתנערת בהדרגה מאחריותה על תחומי הבריאות, הפנסיות, החינוך האקדמי, הדיור וכדומה. משמעות התהליכים הללו היא, שמדינת ישראל פרשה למעשה ממודל מדינת הרווחה המודרנית כפי שהתקיים בדור הקודם ואימצה את המודל הכלכלי־חברתי הרפובליקני של ארצות־הברית, לפיו עיקר האחריות על התחומים הסוציאליים עובר מן המדינה לאזרח, ומשקל הוצאות הרווחה בתוצר יורד לרמות הנמוכות ביותר בעולם המפותח. כתוצאה מכך, שוויון ההזדמנויות נפגע והפערים שבין המרכז לפריפריה רק מתרחבים והולכים.

דבקותי במודל והליברלי הגלובלי, יחד עם חשיפתי למחאה ולגורמיה, הביאו אותי לכתיבת ספר זה, המנסה לבחון – מקצועית, אקדמית ומעשית – את התהליכים הכלכליים־חברתיים אשר הביאו להשגת היעדים הראויים, לצד ניתוח הכשלים אשר נוצרו בדרך, אם בידנו, בידי הדרגים המקצועיים הכלכליים בממשלה, אם בידי מנהיגינו הפוליטיים ואם עקב השפעת כוחות השוק הגלובליים והמקומיים.

עם זאת, מטרת הספר אינה רק להצדיק את המודל הליברלי הגלובלי בהתאם להישגיו האובייקטיביים ואף לא להכות על חטא עקב הכשלים שנוצרו מן המודל, אלא גם לחפש את הדרך הכלכלית־חברתית, אשר תאפשר בעתיד ליהנות מיתרונות המודל אך גם למתֵן ככל האפשר את תוצאותיו השליליות.

זיהוי גורמי ההצלחה והגורמים שהביאו למכשלות ולכישלונות המודל, יכול להביא למסקנות ראויות, אשר ישפרו את רווחת הציבור במסגרת המודל הגלובלי בלא פגיעה ביסודותיו הריאליים.

המתווה הראשוני לשיפור הוצג על ידי ועדת טרכטנברג, אך היא נמנעה מלהיכנס למסקנות אידאולוגיות פוליטיות נוספות, אשר בהיעדרן השיפור, גם אם יתרחש, יהיה חלקי וקצר טווח.

בספר זה אנסה להביא המלצות ארוכות טווח, אשר יאפשרו שינוי בסיסי באיכות וברמת החיים של רבים מתושבי ישראל, כאשר לצד השלמת יישום המלצות ועדת טרכטנברג, ננסה גם לקבוע מתווה ערכי אידאולוגי שוויוני, אשר יחליף את המתווה הסקטוריאלי הפוליטי הקיים היום. בסופו של התהליך, נוכל לקיים חברה ליברלית עם מרכיבים של מדיניות רווחה ואחריות של המדינה למילוי הצרכים הבסיסיים של הציבור בבריאות, בחינוך וברווחה. ניצור כלכלה יציבה, תחרותית ויעילה אך גם חברתית, כך שהמדינה תיקח על עצמה אחריות אוניברסלית וכוללת על התחומים החברתיים העיקריים, ובכלל זה בריאות, סיעוד, פנסיות, חינוך, תשתיות ואקדמיה, ותפעל להוזלת מחירים על ידי הגברת התחרותיות במשק. מהלכים אלה יקרבו אותנו, במידה מסוימת, למדינות הצפון־אירופאיות, המאופיינות ביעילות כלכלית ליברלית עם עקרונות של מדינת רווחה.

העקרון הליברלי־שוויוני, שהוא המרכיב הערכי העיקרי בהשקפת עולמי, ימשיך וילווה את ההמלצות השונות בספר. ההנחה היא, שברוב המקרים קיימת גם ישימוּת פוליטית להמלצות, וזאת אם יתקבל העקרון המנחה, האומר כי האוניברסלי עדיף על הסקטוריאלי בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה, ושהרחבת ההוצאה הציבורית האזרחית עדיפה על המשך תהליך הורדת נטל המס.

בספר זה יש גם שלושה נספחים. הראשון, ניסיון שלי לדרג ראשי ממשלה, שרי אוצר, נגידי בנק ישראל וכלכלנים בכירים בממשלה מבחינת מידת השפעתם על הכלכלה והחברה בישראל (בלא דיון ערכי). השני, בחינת תוכנית הלימודים בחוגים לכלכלה באוניברסיטאות ובמכללות והמלצה על מתווה ראוי ומועדף בניסיון לעצב בוגר כלכלי ראוי בסקטור הציבורי ובסקטור העסקי. הנספח השלישי בוחן את ההשפעות הכלכליות של מימוש חזון השלום האזורי, כולל ניתוח המציאות הפוליטית־ביטחונית בפרספקטיבה של הדור האחרון.

במסגרת הדיון הפוליטי־ביטחוני אתבסס על הניסיון שלי בשיחות השלום הכלכליות של ישראל עם ירדן, אך בעיקר על השיחות עם הפלסטינים בשנים 1993 ועד 2008. בנוסף, עבדתי ככלכלן בנושא השלום האזורי. ההשתתפות שלי בדיונים הכלכליים בהסדרי הביניים ובהסדרי הקבע היו במסגרת רשמית וכנציג המדינה בשנים 1995-1993 ובמסגרות חצי רשמיות גם לאחר מכן, וזאת תמיד בשיתוף נציגים רשמיים ולא רשמיים של הממשלה. כפעיל וכצופה, נחשפתי לעמדות הצדדים, להסכמות ולחילוקי הדעות, לעיקר והטפל. אדגיש כי בכל הדיונים השתתפו מן הצד השני גורמים פוליטיים־כלכליים רשמיים. בדיוני פריז השתתף אבו עלא, שהיה לאחר מכן ראש הממשלה הפלסטיני. בדיונים הלא־רשמיים השתתפו, בעיקר, סגני שרים ומנכ"לים, והם ייצגו למעשה את ההנהגה הפלסטינית. בכל המקרים הדיונים המקצועיים היו רציניים וענייניים, גם כאשר הדיון גלש לנושאים המוגדרים פוליטיים לחלוטין, כמו זכות השיבה, ירושלים וחילופי שטחים. ראוי, עם זאת, לזכור כי בכל הדיונים ברור היה שהחלטה הסופית היא בידי המנהיג העליון של כל אחד מן הצדדים. לכל השאר יש תפקיד מקצועי, כלכלי או ביטחוני, בלא יכולת לקבל את ההחלטה הסופית.

אציין כי בסך הכול צברתי כ־600 שעות של פגישות רשמיות עם הפלסטינים בשיחות הרשמיות בפריז בשנים 1993 עד 1995, ועוד מספר דומה של שעות בשיחות חצי רשמיות בשנים 1996 עד 2008. שיחות אלה התקיימו לסירוגין בפריז, באוסלו, בוושינגטון, וכמובן באזור. המסקנות בספר זה מבוססות, ברובן, מניסיון אישי זה.