ההיפוכונדר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההיפוכונדר
הוספה למועדפים

ההיפוכונדר

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יצחק רובין

יצחק רובין, סופר תסריטאי ובמאי קולנוע נולד בישראל, למד קולנוע באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון לתואר השני, הוא אחד מיוצרי הקולנוע המובילים בישראל. עשרות סרטיו העלילתיים והדוקומנטריים, הוצגו בבתי הקולנוע, בטלוויזיה ובפסטיבלים ברחבי העולם וזכו להוקרה רבה וביקורות נלהבות כמו גם ארבעת ספריו הקודמים, האחרון "האיש שלא שרף את קפקא" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

תקציר

זה קורה לאחר מלחמת יום כיפור. שאול מילואימניק צעיר, שמתקשה להתמודד עם המיתוס המיליטריסטי, חי בחרדה מתמדת מהמלחמות המאיימות על חייו מהן הוא אינו מצליח לברוח, מחליט להימלט מישראל ומתחיל ללמוד קולנוע בארה"ב. ואולם החרדות - כדרכן של חרדות - לא נוטשות גם באמריקה כאשר יום אחד הוא מתמלא בחרדה מאיימת שאירוע לבבי תוקף אותו והוא עומד למות בכל רגע.

מאותו יום הופכים חייו באו למסע מטורף של פחד, במקביל למסעות חרדה מפני מחלות שייתקפו אותו ותחושות כשלון כיוצר קולנוע. כאשר כל הבדיקות מראות שהוא בריא לחלוטין התסמונות נשארות משום מה... חרדה רודפת חרדה, הוא מתחיל לפתח פחדים מפני השיגעון. כדי להיפטר מהחרדות שאול מנסה את כל השיטות להפטר מהן: טיפולים פסיכולוגיים, יוגה, מדיטציה, היפנוזה, ניסיונות לחזור בתשובה. ואולם כשלון יחסיו עם דפנה אהבתו הגדולה והתאבדותו של גורו שאימץ, מביאים אותו למסקנה שהוא אינו יכול לברוח מעצמו וחוזר לבית אימו בישראל, כאן יתחיל תהליך הריפוי האמתי.

העלילות המרתקות והסוערות שעוברות בנפשו של הגיבור מתוארות בריאליזם מופלא ויחד עם זאת באנושיות עם הומור רב- "וודי אלני". הספר מסופר כרצף שיחות עם הפסיכולוג שלו באמריקה ומעניקות תחושה, שאנשים רבים עברו חוויות ומשברים דומים בחייהם יכולים להזדהות עם הגיבור בקלות רבה.

הספר זכה לפופולריות רבה והזדהות הן בקרב מנתצי מיתוסים מקובעים בישראל של "גבריות חזקה" והן אלה שחווים מתסמונות חרדה כפייתית ומחפשים דרך להשתחרר ממנה... 

הקדמה לספר כתב פרופסור אהוד קליין ראש המחלקה לפסיכיאטריה וחרדות בביה"ח רמב"ם, מעניק לתיאורים המדויקים כל כך של החוויות הנפשיות שעובר גיבור הספר- הסברים מדעיים. 

הסופר סמי מיכאל על יצירה של יצחק רובין:
ההומניזם הטהור של יצחק רובין העניק לו יכולת של יוצר אמיתי... המסוגל לתאר בחמלה מרגשת את דמויותיו... כדי לעמוד על יכולתו של הסופר להתמודד עם הגורל האנושי המורכב"

פרק ראשון

1.

...ודומני דוקטור, שאת השיגעון הגדול להישמר ולברוח מפני כל איום בעולם הזה, שיגעון שהפך עם הזמן לבריחה מהמציאות עצמה, הורישה לי אמי עוד שנים רבות לפני שיצאתי לאוויר העולם, כשלושים שנה לפני שנמלטתי לכאן, לאמריקה, לכוד סופית על-ידי ה'דבר'.

כל חייה חיה אמי בצלו של הפחד שאסון עלול לקרות לנו, ילדיה, בעודה בחיים. ועוד יותר פחדה, שאסון זה יתרחש כתוצאה ממעשים שעשתה, או גרוע מזה: ממעשים שלא עשתה.

מכל משפחתה שהושמדה במחנה ההשמדה אושוויץ, הייתה אמי היחידה ששרדה בחיים, ומאז לא הרפתה ממנה התחושה הכבדה, שמשהו לא בסדר עם זה, שמכולם – דווקא היא נותרה בחיים. היא סיפרה לנו שבלילה לפני שנשלחו לתאי הגזים, חלמה שאמה ואחיותיה שקעו בביצה טובענית והושיטו לה את ידיהן בבקשן עזרה. אבל היא עמדה משותקת על שפת הביצה ולא יכלה לזוז...

מאותו יום לא יכלה לסלוח לעצמה:

אם בעקבות החלום ידעה את גורל בני משפחתה, שעות רבות לפני מותם, מדוע לא עשתה משהו?! ואם אכן לא יכלה להציל אותם, האם לא הייתה בה אנוכיות גדולה, כשלמחרת החלום לא הצטרפה אל בני משפחתה, אשר הוצאו מחוץ לשורות, על-ידי דוקטור מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ? הלא ידעה בוודאות את משמעותו הגורלית של הרגע, מדוע לא הלכה יחד עם משפחתה? מדוע התעקשה להישאר בחיים?

אמי לא הייתה אשה טיפשה, דוקטור. היא הבינה היטב את מה שהגדירה בעצמה ה"מחשבות המטופשות וחסרות ההיגיון שלי". מה כבר יכלה היא לעשותו באותו מחנה השמדה איום המוקף בגדרות תיל חשמליים, כלבים וגרמנים עם מכונות ירייה, כאשר כל כולה שקלה משהו כמו עשרים וחמישה קילוגרם?

אבל אל מול רגשות אשמה אלה שום היגיון לא עזר, והם שהזינו את החרדות שהכרתי כל חיי, בהן אמי הייתה מתכוננת ונערכת לקראת אסונות עוד זמן רב לפני שעלולים היו להתרחש.

לפני שנולדנו, אחי ואני, עוד כשהורי גרו בפראג' שבצ'כיה, שם נישאו לאחר המלחמה, לא פסקה אמי ללחוץ על אבי לברוח למדינת היהודים, שנוסדה באותו זמן בארץ-ישראל. וכל זאת – כבר אז, כדי להבטיח את חיי ילדיה. היא הייתה בטוחה, וללא כל צל של ספק, שהנאצים יבואו פעם נוספת: שנה, שנתיים, עשר שנים לכל היותר, ואז שוב ישלחו את היהודים למחנות ריכוז.

"מילא אם אתה ואני נגמור את חיינו", הייתה אומרת לאבי, "הם כבר לא שווים הרבה. אבל מה אשמים הילדים שלנו?! אם נעשה שטויות ונישאר כאן, גם הם יגיעו בסוף אל ה'לאגר'. אני לא נשארת כאן. אם אתה רוצה – תישאר. אני עוזבת לישראל!"

לאבי הייתה בעיה לא פשוטה עם שיגעונה של אמי להבריח בכל מחיר את ילדיה שעדיין לא נולדו, לארץ-ישראל.

המלחמה הותירה אותו נכה קשה – פגוע בראשו לכל חייו. הוא נפגע באופן אנוש באחד מהימים האחרונים למלחמה. פגז פגע פגיעה ישירה בעמדה בה היה, בעת שהגדוד שלו דלק אחר הגרמנים הנסוגים.

שנתיים שכב חסר הכרה והרופאים הגדירו את העובדה שבכלל התעורר, כנס רפואי. אבל הוא נשאר שבר כלי לכל חייו. כוח הזיכרון אבד לו כמעט כליל; הוא שכח לקרוא ולכתוב, ידיו וקולו רעדו כל הזמן, ומקום הפגיעה, קרוב למוח, היה רגיש לכל דבר. כל שינוי במזג האוויר גרם לו לכאב ראש נורא.

כאשר הרופא של אבי שמע על כוונות אמי להגר למדינת ישראל, הוא הזהיר אותה שהחום הרב והשמש הלוהטת, עלולים להזיק לראשו הפגוע.

אבל אמי התעקשה ואמרה לרופא, כך סיפרה לנו בעצמה, דוקטור:

"אני לא מהגרת, כבוד הרופא. אני בורחת, בורחת מכם למדינה שיש בה רק יהודים, כדי להציל את חיי ילדי". (אחי הבכור נולד בינתיים, ואתי היא הייתה כבר בהריון). "אחרי מה שעשו הגרמנים יימח שמם, אלה שהביאו לעולם את היינה, גיתה, קאנט ותומס מאן, אני בטוחה שכל הגויים, גם הצ'כים, והרוסים, שאנסו בחורות יהודיות ששקלו עשרים וחמישה קילוגרמים כששחררו את אושוויץ, יהרגו יהודים כשרק תבוא ההזדמנות הראשונה, ואני בטוחה שהיא קרוב מאוד."

"המוות רודף אותנו היהודים, בכל מקום שיש בו גויים. ויסלח לי כבוד הדוקטור, שהוא בעצמו גוי, שאני מדברת אליו כך, למרות שאני יודעת שהוא מטפל במסירות רבה בבעלי. אבל חיי הילדים שלי חשובים לי יותר ואני חייבת לשמור עליהם".

בסופו של דבר ניצחה עקשנותה של אמי, דוקטור, והורי עלו לישראל בנובמבר 1949.

יצחק רובין

יצחק רובין, סופר תסריטאי ובמאי קולנוע נולד בישראל, למד קולנוע באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון לתואר השני, הוא אחד מיוצרי הקולנוע המובילים בישראל. עשרות סרטיו העלילתיים והדוקומנטריים, הוצגו בבתי הקולנוע, בטלוויזיה ובפסטיבלים ברחבי העולם וזכו להוקרה רבה וביקורות נלהבות כמו גם ארבעת ספריו הקודמים, האחרון "האיש שלא שרף את קפקא" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

עוד על הספר

ההיפוכונדר יצחק רובין

1.

...ודומני דוקטור, שאת השיגעון הגדול להישמר ולברוח מפני כל איום בעולם הזה, שיגעון שהפך עם הזמן לבריחה מהמציאות עצמה, הורישה לי אמי עוד שנים רבות לפני שיצאתי לאוויר העולם, כשלושים שנה לפני שנמלטתי לכאן, לאמריקה, לכוד סופית על-ידי ה'דבר'.

כל חייה חיה אמי בצלו של הפחד שאסון עלול לקרות לנו, ילדיה, בעודה בחיים. ועוד יותר פחדה, שאסון זה יתרחש כתוצאה ממעשים שעשתה, או גרוע מזה: ממעשים שלא עשתה.

מכל משפחתה שהושמדה במחנה ההשמדה אושוויץ, הייתה אמי היחידה ששרדה בחיים, ומאז לא הרפתה ממנה התחושה הכבדה, שמשהו לא בסדר עם זה, שמכולם – דווקא היא נותרה בחיים. היא סיפרה לנו שבלילה לפני שנשלחו לתאי הגזים, חלמה שאמה ואחיותיה שקעו בביצה טובענית והושיטו לה את ידיהן בבקשן עזרה. אבל היא עמדה משותקת על שפת הביצה ולא יכלה לזוז...

מאותו יום לא יכלה לסלוח לעצמה:

אם בעקבות החלום ידעה את גורל בני משפחתה, שעות רבות לפני מותם, מדוע לא עשתה משהו?! ואם אכן לא יכלה להציל אותם, האם לא הייתה בה אנוכיות גדולה, כשלמחרת החלום לא הצטרפה אל בני משפחתה, אשר הוצאו מחוץ לשורות, על-ידי דוקטור מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ? הלא ידעה בוודאות את משמעותו הגורלית של הרגע, מדוע לא הלכה יחד עם משפחתה? מדוע התעקשה להישאר בחיים?

אמי לא הייתה אשה טיפשה, דוקטור. היא הבינה היטב את מה שהגדירה בעצמה ה"מחשבות המטופשות וחסרות ההיגיון שלי". מה כבר יכלה היא לעשותו באותו מחנה השמדה איום המוקף בגדרות תיל חשמליים, כלבים וגרמנים עם מכונות ירייה, כאשר כל כולה שקלה משהו כמו עשרים וחמישה קילוגרם?

אבל אל מול רגשות אשמה אלה שום היגיון לא עזר, והם שהזינו את החרדות שהכרתי כל חיי, בהן אמי הייתה מתכוננת ונערכת לקראת אסונות עוד זמן רב לפני שעלולים היו להתרחש.

לפני שנולדנו, אחי ואני, עוד כשהורי גרו בפראג' שבצ'כיה, שם נישאו לאחר המלחמה, לא פסקה אמי ללחוץ על אבי לברוח למדינת היהודים, שנוסדה באותו זמן בארץ-ישראל. וכל זאת – כבר אז, כדי להבטיח את חיי ילדיה. היא הייתה בטוחה, וללא כל צל של ספק, שהנאצים יבואו פעם נוספת: שנה, שנתיים, עשר שנים לכל היותר, ואז שוב ישלחו את היהודים למחנות ריכוז.

"מילא אם אתה ואני נגמור את חיינו", הייתה אומרת לאבי, "הם כבר לא שווים הרבה. אבל מה אשמים הילדים שלנו?! אם נעשה שטויות ונישאר כאן, גם הם יגיעו בסוף אל ה'לאגר'. אני לא נשארת כאן. אם אתה רוצה – תישאר. אני עוזבת לישראל!"

לאבי הייתה בעיה לא פשוטה עם שיגעונה של אמי להבריח בכל מחיר את ילדיה שעדיין לא נולדו, לארץ-ישראל.

המלחמה הותירה אותו נכה קשה – פגוע בראשו לכל חייו. הוא נפגע באופן אנוש באחד מהימים האחרונים למלחמה. פגז פגע פגיעה ישירה בעמדה בה היה, בעת שהגדוד שלו דלק אחר הגרמנים הנסוגים.

שנתיים שכב חסר הכרה והרופאים הגדירו את העובדה שבכלל התעורר, כנס רפואי. אבל הוא נשאר שבר כלי לכל חייו. כוח הזיכרון אבד לו כמעט כליל; הוא שכח לקרוא ולכתוב, ידיו וקולו רעדו כל הזמן, ומקום הפגיעה, קרוב למוח, היה רגיש לכל דבר. כל שינוי במזג האוויר גרם לו לכאב ראש נורא.

כאשר הרופא של אבי שמע על כוונות אמי להגר למדינת ישראל, הוא הזהיר אותה שהחום הרב והשמש הלוהטת, עלולים להזיק לראשו הפגוע.

אבל אמי התעקשה ואמרה לרופא, כך סיפרה לנו בעצמה, דוקטור:

"אני לא מהגרת, כבוד הרופא. אני בורחת, בורחת מכם למדינה שיש בה רק יהודים, כדי להציל את חיי ילדי". (אחי הבכור נולד בינתיים, ואתי היא הייתה כבר בהריון). "אחרי מה שעשו הגרמנים יימח שמם, אלה שהביאו לעולם את היינה, גיתה, קאנט ותומס מאן, אני בטוחה שכל הגויים, גם הצ'כים, והרוסים, שאנסו בחורות יהודיות ששקלו עשרים וחמישה קילוגרמים כששחררו את אושוויץ, יהרגו יהודים כשרק תבוא ההזדמנות הראשונה, ואני בטוחה שהיא קרוב מאוד."

"המוות רודף אותנו היהודים, בכל מקום שיש בו גויים. ויסלח לי כבוד הדוקטור, שהוא בעצמו גוי, שאני מדברת אליו כך, למרות שאני יודעת שהוא מטפל במסירות רבה בבעלי. אבל חיי הילדים שלי חשובים לי יותר ואני חייבת לשמור עליהם".

בסופו של דבר ניצחה עקשנותה של אמי, דוקטור, והורי עלו לישראל בנובמבר 1949.