דאעש וחזון המדינה האסלאמית

הקדמה

במאי 2011 טען נשיא ארצות הברית ברק אובמה שגלי המחאה ששטפו את הכרך הערבי - תופעה המוכרת כ"אביב הערבי" - הם הוכחה חותכת לחדלונו של ארגון אל־קאעידה וראיה לכך שהערכים שהארגון הטיף להם לא מצאו אוזן קשבת בקרב בני הדור הצעיר במדינות ערב. בעיניו של נשיא ארצות הברית היה זה אך המשך טבעי להידרדרות הארגון לאחר חיסול מנהיגו אוסאמה בן־לאדן במאי 2011. חיסולו של בן־לאדן נחוג ברוב עם ברחבי ארצות הברית והוצג כאירוע שסותם את הגולל על ארגון אל־קאעידה ועל משנתו. בכתבתה לעיתון טיים הסבירה הפרשנית רניה אבו זיד ש"קבוצות מיליטנטיות אלו (בהתייחסה לאל־קאעידה) אינן מגדירות עוד את המזרח התיכון […] הפרדיגמה השתנתה. בימים עברו, אם משטר אוטוקרטי היה פרו־אמריקאי ואנטי־אסלאמי, מתנגדיו היו אנטי־אמריקאים ופעילים של תנועות האסלאם הרדיקלי כמעט מעצם ההגדרה, או להפך". בהסתמכה על החוקר אוליבר רוי (Roy), מומחה בעל שם עולמי לתנועות אסלאם, שטען ש"גם אם מקרי הדבר ששני האירועים (מותו של בן־לאדן ואירועי "האביב הערבי") התחוללו בסמיכות זמנים, הרי יש בכך היגיון פנימי, שכן מותו של בן־לאדן סימל את השוליות ההולכת וגדלה של ארגון אל־קאעידה". "אין זאת אלא", סיכמה אבו זיד, "שהצעירים הערבים של ימינו דחו הן את האוטוקרטים והן את האסלאם הרדיקלי". באופן מטפורי הצמידה אבו זיד למזרח התיכון שלאחר האביב הערבי מטבע לשון שייקספירי (O brave new world) וסיימה את טיעוניה במילים: "מזרח תיכון חדש נפלא" (New Brave Middle East).

אכן, גל ההתקוממויות בעולם הערבי פתח אופק פוליטי חדש ויצר בקרב הציבור מודעות חסרת תקדים לכוחו ולעצם יכולתו לחולל שינוי. ההתקוממויות איפשרו להמונים לדמיין את עצמם כשחקנים פוליטיים, כעמים, וככאלה לתבוע ריבונות עממית. אפשר להניח, אולי לקוות, שבכל משוואה פוליטית עתידית יבלוט משקלו של הציבור וששליטי המאה ה-21 ייאלצו לאמץ משנה פוליטית המודעת לכוחו הגובר של הציבור ומעמידה בראש סדר העדיפויות מדיניות כלכלית־חברתית שמאפשרת קיום סביר ומונעת התגודדות מחודשת של המונים מתוסכלים בכיכרות.

ואולם בשנים הראשונות שלאחר האביב הערבי הצמיחה המציאות מצג הפוך; הוא הציגה שדות הפקר הולכים ומתרחבים שסיפקו מרחב אופרטיבי ורעיוני לתנועות הג'יהאד הסלפי. נוכחותם של ארגוני האסלאם הרדיקלי במדינות כושלות שהפכו לארצות הפקר הייתה לאחת מתוויות ההיכר של הזמן החדש. הארגון הבולט היה ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש), שהתבסס במערב עיראק, בלע טריטוריה מקבילה בסוריה המתמוטטת והיה לתמונת ראי שאוצרת בתוכה ומבטאת בפעולתה את חולייו של המזרח התיכון המשתנה.

עצם כינונה והווייתה של המדינה האסלאמית איתגרו את השיח הציבורי, התקשורתי והמחקרי ברחבי העולם. עשרות ספרים ועוד מאות מאמרים אקדמיים ניסו להציע הסבר למפגש הניגודים בין רעיון קמאי שנשלה משחר ימי האסלאם לפלאי הטכנולוגיה של המאה ה-21 וליצירתו של מנוע בעל כוח משיכה אדיר עבור עשרות אלפי צעירים באזור ובעולם. משימה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. כתיבה בלשון הווה על מערבולת הרוח העונה לשם המדינה האסלאמית מחייבת בקיאות מרבית, אך בה־בעת משנה זהירות וענווה.

לא מעט ספרים, יומני מסע ומאמרים נכתבו על אודות המדינה האסלאמית, בייחוד בהתחשב בעובדה שמדובר בתופעה שהיכתה את התרבות האנושית כברק, והיא התקיימה במתכונתה המדינתית־טריטוריאלית זמן קצר יחסית. רוב הספרים שנכתבו על אודות המדינה האסלאמית שזרו בתוכם סיפורים, עדויות ואנקדוטות וניסו להאיר היבטים שונים בהתנהלות המדינה האסלאמית, אלא שעל פי רוב בכך הסתכמה תרומתם. בזהירות ראויה ניתן לומר שברוב המקרים סיפקו כתבים אלו שלל עדויות אותנטיות וישירות על אודות המדינה האסלאמית, בניסיון לשזור אותן לכדי תזה רחבה ופרשנות בעלת פרספקטיבה היסטורית. ספרות זו שיקפה חוסר איזון בסיסי והייתה מעין הכלאה בין ספר מסע והרפתקאות לבין עבודת ניתוח היסטורית־פוליטית.1

ספרות זו, שמציידת את הקורא בחוויות, ברשמים ובמידע שחשיבותם רבה, נעדרת עומק מחקרי והיסטורי שבכוחו להציב את המדינה האסלאמית על מסוע רחב ולספק הסברים מלומדים יותר. כשלעצמה היא ביטאה במידה רבה את ההתייחסות לתופעת המדינה האסלאמית בישראל ובמחוזות המערב כאל תופעה פוליטית או אידיאולוגית שיש להתמקד בהשפעותיה הביטחוניות והאסטרטגיות.2 עיסוק ביסודותיה החברתיים והתרבותיים של התופעה זכה להתייחסות דלילה, אם בכלל. הספר שלפנינו מבקש להציג את המדינה האסלאמית גם דרך העדשה החברתית־תרבותית. הוא מתבסס על ספרות המחקר הקיימת, עיתונות ערבית ושיח רשתות, אך בעיקר על מקורות אותנטיים בשפה הערבית, ובכלל זה טקסטים דתיים, כדי להידרש לדרך שבה להט דתי, חישובים אפוקליפטיים של חזרת האימפריה האסלאמית לגדלותה ונבואות יום הדין חברו יחד כדי ליצור ארגון רצחני ומאיים בדמות המדינה האסלאמית. ספר זה אוחז אפוא בו בזמן במיתרי החזון והמציאות, דן בהיבטים הרעיוניים והמעשיים של המדינה האסלאמית ומספק הסבר כולל לדרך הקמתה, לגוון האפוקליפטי שהוצמד למפעלה ולדרך שבה השכילה ליצור תדמית של ישות אימתנית שמצליחה לגבור על אויביה ולממש הלכה למעשה את הדוקטרינה שלה.

זה סיפורה של ישות פוליטית שאפתנית ועזת פנים שקראה תיגר על המוסר האנושי וערערה את האמונה בכוחו של הרציונל האנושי. היא הצליחה להלך קסם על המוני צעירים ומתנדבים באזור ובעולם ולסחוף אותם בשמה למחוזות כאוטיים שהשיתו על המזרח התיכון הרס וחורבן והפיצו את בשורת הטרור לעולם כולו. לצורך הבנתה של תופעה מורכבת כדוגמת המדינה האסלאמית יש להידרש לשדה שיח רב־תחומי המשלב תובנות מתחומי ההיסטוריה, התיאולוגיה, האסטרטגיה הצבאית, הפוליטיקה, "התקשורת החדשה" והפסיכולוגיה, והספר מגייס לא אחת מושגים ותובנות מדיסציפלינות אלו כדי להשביח את מלאכת הניתוח ולהאיר אזורים בשדות קיומה של המדינה האסלאמית. הפרק הראשון - שורשיה של המדינה האסלאמית - מתמקד בדרך העקלתון שהובילה ליצירתה. הפרק עוקב אחר מפעלם של אבותיה הרעיוניים והמעשיים של המדינה האסלאמית לעתיד לבוא ומתמקד במומנט ההיסטורי שזימן להם שעת כושר להחיות את רעיון הח'ליפות האסלאמית הלכה למעשה. שדות המאבק באפגניסטן הכבושה בידי הסובייטים שימשו פרק מבוא להתחזקותם של ארגונים כדוגמת אל־קאעידה ויצרו את הגלריה המנהיגותית שהטיפה לג'יהאד דתי מבחינה רעיונית ומעשית. הפרק מגולל את סיפור היצירה של המדינה האסלאמית בעיראק המשוסעת דרך מעקב אחר סיפורם האישי של אבו מוסעב אל־זרקאוי ואבו בכר אל־בגדאדי.

הפרק השני - כינונה של ח'ליפות - דן בסיפור קריסתן של מדינות לאום כמו עיראק, סוריה, לוב ותימן שחוו העמקה מחודשת של חתכי קונפליקט דתיים־שבטיים. מלחמות האזרחים שניטשו בהן הציגו תמונת רקע שמדגישה שבמזרח התיכון זהויות קדם־מדינתיות - עדות, שבטים, מיעוטים דתיים ואתניים ומבנים אקולוגיים - עמידות וחסינות לאין ערוך מזהויות לאומיות. זה גם סיפור דעיכתן של אידיאות מהפכניות ערביות וניצחונן של הזיקות המסורתיות ושל הדפוסים הטרום־מהפכניים. אידיאולוגיות מהפכניות יומרניות שחותרות ליצירת "אדם ערבי חדש" כבשו בסערה את המזרח התיכון במאה ה-20. מאמציהם של המשטרים המהפכניים לבסס את הלגיטימציה שלהם על התנערות מכבלי המסורת, על יצירת משק סוציאליסטי במתכונת מזרח־אירופית ועל טיפוחה של זהות לאומית נחלו כישלון חרוץ. מפת המזרח התיכון המוכרת עדיין הייתה בשימוש, אך בחלק ניכר מהמקרים היא לא שיקפה עוד את המציאות החדשה. גבולות מדיניים לאומיים היטשטשו, ואת מקומם תפסו גבולות עדתיים. הצבתה של מפה חלופית המושתתת על גבולות התרבות והעדה הפכה אפוא לכלי חיוני בשיח המחקר, בניסיון להבין את כיווני ההתפתחות במזרח התיכון.

הטלטלה שפקדה את עיראק ואת סוריה הותירה חללים טריטוריאליים וסוציו־פוליטיים שאליהם חדרו תנועות הג'יהאד הסלפי. הבולטת שבהן הייתה המדינה האסלאמית (אל־דולה אל־אסלאמיה), ובשמה המלא "המדינה האסלאמית של עיראק והלבאנט" (אל־דולה אל־אסלאמיה פי אל־עיראק ואל־שאם, ובראשי תיבות: דאע"ש). ארגון זה התבסס במערב עיראק, בלע טריטוריה מקבילה בסוריה המתמוטטת והציב איום רעיוני ומעשי למדינות ולחברות באזור ומחוצה לו.

הפרק השלישי - המדינה האסלאמית - ההלכה והמעשה - מתחקה אחר עיקריו של קמפיין תקשורתי אכזרי ומתוחכם ששיכן בתודעה המערבית מסרים של הלם ואימה, ובד בבד מציג את ממדיה הארגוניים והממשלים של המדינה האסלאמית. במאבקה חסר הפשרות העצימה המדינה האסלאמית את ממדיו של המשבר ההומניטרי בקהילות הסהר הפורה וכפתה קטל ו"נדידת עמים" של מיליוני פליטים באזורי החורבן שעליהם השתלטה.

הפרק הרביעי - מורשתה של המדינה האסלאמית - משרטט את קוויה של המציאות החדשה במזרח התיכון. מדיניות אמריקאית הססנית והרבה פחות חודרנית, אסרטיביות רוסית וחדירה איטית והדרגתית של סין למערכים הכלכליים והפוליטיים באזור עמדו בבסיסה של משוואה גיאופוליטית חדשה. תהליך ליקוי המאורות של המערב בלט באי־יכולתה של ארצות הברית, למעשה של המערב בכללו, לעכל את תבניות הכוח החדשות שנוצרו במזרח התיכון. הניסיון להגדיר דברים במונחיו של מזרח תיכון בן המאה ה-20 ולהיצמד למסגרות מדינתיות כגון עיראק או סוריה כאילו הן מסגרת ההתייחסות היחידה לימד על חשיבה אנכרוניסטית, שלא זו בלבד שאינה צועדת עם הזמן ומקבלת את מבני הכוח החדשים, אלא היא עדיין מתעקשת להגדיר את המזרח התיכון במונחיה שלה עצמה. הדעיכה המתמשכת של מדינות ערביות וקריסתן של אידיאולוגיות רחבות כדוגמת הלאומיות הערבית התחוללו על רקע מגמת הבולטות של איראן ושל טורקיה במידת מה, שנעשו לשחקניות דעתניות וחזקות שמעצמות משחרות לפתחן.

בהתנהלותה ובעיקרי יסודה המחישה המדינה האסלאמית עד כמה עמוק היה השינוי שחווה המזרח התיכון ועד כמה נתבעת הצטיידות בכלי חשיבה שונים ויצירת שיח מורכב ורציני יותר. לצד ההבחנה בין הזירות השונות נוצר צורך בחקירה ודרישה בגווניו של הפסיפס האתני־עדתי אשר בקוויו התעצבה "המפה האלטרנטיבית" של המזרח התיכון. מגוון רחב של שחקנים ואוריינטציות, מוקדי כוח חדשים ותופעה של בריתות גמישות ומתחלפות דרשו את פיתוחן של מסגרות ניתוח חלופיות והצטיידות בלכסיקון סוציו־דמוגרפי אחר.

הקפדה על תעתיק אחיד בספר שדן במדינות ובשפות שונות באזור אינה מלאכה קלה. בתעתיק השמות והמונחים בחרנו בדרך המקובלת בפרסומים מדעיים, בשילוב מידה רבה של פישוט כדי להקל על הקורא הישראלי שאינו שולט בשפות האזור. בשמות שהשתרשו בשיח הישראלי הועדפה הצורה שבה מקובל רישום השם בהוספת אימות קריאה. לדוגמה, היג'רה (ולא הג'רה), קאעידה (ולא קאעדה), אימאם (ולא אמאם), אייתולה (ולא איתאללה), אינתיפאדה (ולא אנתפאצ'ה), אפגניסטן (ולא אפע'נסתאן), טורקיה (ולא תורכיה), טוניסיה (ולא תוניסיה), מוחמד (ולא מחמד), פייצל (ולא פיצל) חוסין (ולא חסין), נוסרה (ולא נצרה), ג'יהאד (ולא ג'האד), סדאם (ולא צדאם), מוסעב (ולא מצעב), מוסול (ולא מוצל). ה"א הידיעה בערבית (אל־) תמיד תופיע כך, גם כשמדובר באותיות שמש.

בספר זה ייעשה שימוש במונח המדינה האסלאמית ולא במונח דאע"ש (באגלית ISIS או לעיתים ISIL), השגור בפיהם ובכתביהם של מדינאים ואנשי צבא. הבחירה לכנות את מושא הדיון בשם המדינה האסלאמית ולא דאע"ש (שהיה השם הרשמי עד יוני 2014, אז שונה ל"מדינה האסלאמית") אינה תוצאה של התחבטות סמנטית, אלא של תובנה מהותית. תנאי חשוב בכל דיון שמתיימר להבין תופעה בסדר גודל של המדינה האסלאמית הוא "לדבר בשפתה". אנשי צבא ומדינה באזור ובעולם הקפידו שלא להשתמש במושג זה מחשש שתהא בכך הכרה בקיומה של ישות כזו או מטעמים של תקינות פוליטית, ובכך נמנעו מלהידרש לתופעה במונחיה שלה - טעות מערבית קלאסית שהמיטה אסונות על המזרח התיכון בצומתי מפגש של מערב ומזרח. דאעש וחזון המדינה האסלאמית רואה אור בעיצומן של תמורות דרמטיות במזרח התיכון, כאשר המרחב הערבי ניצב במרכזן של תמורות אלו. גם אם יקשה לספק תחזית מסודרת ושיטתית לנתיבות המזרח התיכון בשנים הבאות, הרי חותם ההרס והאימה שהחדירה המדינה האסלאמית והסחף השלילי שיצרה באזור כולו ימשיכו להעיב על האזור בעשורים הבאים. המדינה האסלאמית, כמו תופעות אחרות שהתפתחו באזור לאחר "האביב הערבי", מבהירה שהבנות ודפוסי פעולה שהיו בבחינת "נכסי צאן ברזל" במאה ה-20 אינן תקפות עוד בהבנת התשבץ המזרח־תיכוני. אנו תקווה שספר זה יחשוף בפני הקורא הישראלי חלק מצפונותיו של המזרח תיכון המשתנה ויאפשר הערכה טובה ומאוזנת בשאלת ההתפתחויות באזור.

לצורך כתיבת הספר זכינו לעזרתם של רבים. חובה נעימה היא לנו להודות לאפרת שולמן ארד, העוזרת המנהלית של מרכז דיין, ולמור יצחק ויטמן, מזכירת המרכז, שעמדו לצידנו במהלך הכתיבה. תודה מיוחדת לאנשי הוצאת הספרים של רסלינג, ובייחוד לעורכת הלשון רונית רוזנטל, על מאמציהם ומסירותם בהתקנת כתב היד של הספר.