מעבר לקופה
אלימות מצד המדינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלימות מצד המדינה
מכר
מאות
עותקים
אלימות מצד המדינה
אלימות מצד המדינה
מכר
מאות
עותקים

אלימות מצד המדינה

עמנואל מרקס
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית

עמנואל מרקס

עמנואל מרקס, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח, הוא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב. ספריו "הבדווים בהר סיני", "החברה הבדווית בנגב" ו"ההקשר החברתי של התנהגות אלימה" ראו אור באנגלית ובעברית.

לקרוא עוד...

נושאים

מלחמת העולם השנייההיסטוריהאלימותשואה מזוית לא יהודיתנאציזםנאצים ועוזריהם

תקציר

ספרו החדש של עמנואל מרקס מנתח אלימות מצד המדינה בראי שלוש שנים גדושות אירועים בהיסטוריה של גרמניה הנאצית – פרעות ליל הבדולח, הכיבוש של פולין והפלישה לרוסיה הסובייטית. אירועים אלה היו חלק מהפרויקט הנאצי להפוך את מזרח אירופה למושבה גרמנית, לרוקן אזורים נרחבים מתושביהם ולהושיב במקומם מתיישבים ממוצא גרמני. לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, בספטמבר 1939, נרצחו מאות אלפי אזרחים פולנים, יהודים וקתולים. לאחר הפלישה לרוסיה הסובייטית, ביוני 1941, התרחבו הרציחות ההמוניות של שבויי מלחמה ואזרחים. אך כבר כחודשיים לאחר הפלישה, באוגוסט 1941, התברר למנהיגים הנאצים שאין בכוחם לנצח במלחמה; או-אז הם הציגו את השמדת היהודים כמטרת המלחמה, כחלק מפינוי השטח למתיישבים וכניצחון פורתא, ואילו יישוב השטח נדחה לימי שלום.

המחבר מסתמך על בחינה חוזרת של הספרות ההיסטורית והסוציולוגית ביחס למלחמת העולם השנייה והשואה, וכמו כן על עיתונות בת הזמן ועדויות של שורדים. הוא מצא שהגייסות הנאציים השתמשו ללא הרף באלימות קיצונית, לצורך ושלא לצורך. הנאצים ראו באלימות את מקור הכוח, ובכך היו דומים למדינות אחרות, אלא שהם השתמשו באלימות בצורה מסיבית יותר. מתברר שעצם קיומם של צבאות וארגונים חמושים אחרים גורם לכך: כל מדינה מקיימת ארגונים חמושים כדי לשמור על גבולותיה ועל הסדר הציבורי; ארגונים אלה דרוכים תמיד לפעולה, אך במשך תקופות ארוכות הם חסרי תעסוקה. הנהגת המדינה עומדת בפני הפיתוי המתמיד להטיל על הכוחות המזוינים משימות מגוונות. הכוחות מבצעים את המשימות באמצעים העומדים לרשותם, ובראשם אלימות. המשטר הנאצי הגיע לידי כך שהפעיל אלימות רצחנית נגד היהודים ושאר האזרחים במידה שווה כמעט. וזאת לדעת, כל מדינה עלולה בתנאים מסוימים להידרדר למצב כזה.

עמנואל מרקס, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח, הוא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב. ספריו "הבדווים בהר סיני", "החברה הבדווית בנגב" ו"ההקשר החברתי של התנהגות אלימה" ראו אור באנגלית ובעברית.

 

לקרוא עוד...

פרק ראשון

הקדמה


זה היה בקיץ 1939. הייתי בת שמונה, ילדה יחידה להוריי. התגוררנו במנצ'סטר, בצפון מערב אנגליה. הוריי סיפרו לי ששני בנים, מבוגרים ממני, עומדים לבוא לגור איתנו. הם היו קרובים רחוקים למדי של אימי והתגוררו עם הוריהם במינכן, בדרום גרמניה. לא ידענו על קיומם, אך הם מצאו אותנו. יהודים רבים באירופה איתרו קרובי משפחה באנגליה באותם ימים, ורבים - מבוגרים וילדים - עברו לגור עמם או עברו לאנגליה וגרו לבדם. אחר צוהריים אחד לקחו אותי הוריי לתחנת הרכבת פיקדילי במנצ'סטר. על הרציף עמדו אריך וולטר מרקס, בני עשר ושתים־עשרה, לבושים מכנסי עור קצרים. אני עדיין רואה אותם בעיני רוחי.

ביתנו היה קטן מכדי להלין אותם, ולכן בכל לילה הם הלכו לישון אצל שכנים בהמשך הרחוב. גרה אצלנו נערה משרתת מוולס, ובואם של שני הזרים הטריד אותה. היא שמרה ענף מעץ לבנה על מדף הארון במטבח, למקרה שאחד מהם יתפרע, אך מעולם לא נעשה בו שימוש כמובן. למעשה, כולנו הסתדרנו יפה.

לאחר מכן הגיעה תקופה אידילית מבחינתי. אינני זוכרת שהיה מחסום של שפה, אם כי בוודאי היה. באותו קיץ מופלא רכשתי לי שני אחים גדולים; אני זוכרת שחשבתי שמַתּי והגעתי לגן עדן. מזג האוויר היה נהדר, לא היו לימודים וגרנו בקרבת פארק גדול - פארק היטון. הבנים ואני, ופעמים קרובות עוד ילדי פליטים מהשכונה, נהגנו לסייר בפארק. היו בו אגם, נדנדות, קרוסלות, פינת חי ועוד תענוגות.

הקיץ המופלא שלנו התארך, מפני שב-1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה. משמעות העניין מבחינתנו הייתה שבתי הספר לא נפתחו ושהיינו עדיין חופשיים. מזג האוויר המשיך להיות נהדר. אני זוכרת התרגשות גדולה יום אחד כשאבי יצא לחצר האחורית שלנו עם את חפירה גדול. הוא התכונן לחפור בדשא מקלט נגד הפצצה אווירית. האירוע הסב לנו הנאה רבה וכולנו הצטרפנו אליו ועזרנו לו לחפור בעזרת כל מה שבא ליד, ובכלל זה דליים ומעדרים מחופשות בחוף הים. המקלט הזה לא היה מספק לנו הגנה מפני הפצצות ומעולם לא עשינו בו שימוש. השתמשנו במקלט אנדרסון, במקלט מוריסון ובמקלטים ציבוריים.

בתי הספר נפתחו בסופו של דבר. הוריי מצאו לאריך וולטר בתי ספר והתחילו לדבר על לימודי בר מצווה לאריך, אשר יום הולדתו השלושה־עשר עמד לחול במאי הקרוב. מזג האוויר התקרר והגיע הסתיו. ואז שמענו מההורים של אריך וולטר שהם הצליחו לצאת מגרמניה ולעלות לארץ ישראל, ושהם רוצים שהבנים יצטרפו אליהם. הוריי עשו את הסידורים הדרושים במנצ'סטר, ובסביבות חג המולד 1939 הם עלו על אחת האוניות האחרונות, אם לא האחרונה ממש, שעשו את דרכן לפלשתינה באותה תקופה. עולמי חרב עליי. הבטחתי לכתוב להם לעיתים קרובות, אבל מעולם לא כתבתי.

הפעם הבאה שראיתי את הבנים ופגשתי את הוריהם הייתה בירושלים. עליתי לישראל באוקטובר 1949 ומשפחת מרקס הזמינה אותי לגור איתה. עמנואל אריך, שלמד אז באוניברסיטה, לקח אותי לכל האתרים בירושלים ובסביבתה והעניק לי חוויה מרתקת. שמעון ולטר עוד היה בצבא, ולקח אותי לטיול באילת.

ז'קלין רוז

אחותי ז'קלין ז"ל כתבה את המילים האלה לרגל יום הולדתי השמונים. הגיבורים העלומים של הקדמה זו הם ללא ספק הוריה, אסי וסידני שוגרמן ז"ל, שנדיבות ליבם הצילה את חיי ואת חיי אחי. זמן קצר אחרי יום הולדתי השמונים התחלתי לחשוב, לראשונה, על האירועים שהובילו לשואה. מחשבות אלה הולידו את הספר הזה.

עמנואל מרקס

 

מבוא
מדוע כתבתי את הספר

בשנת 1976 פרסמתי מחקר על אלימות אישית בעיירה חדשה בגליל (מרקס, 2015). המדינה יישבה בה עולים חדשים מצפון אפריקה בעל כורחם. המדינה סיפקה לעולים אלה, שהיו מעדיפים להתגורר באחת הערים הגדולות, דיור וסעד, אבל היא לא דאגה לתעסוקה. הספר עוסק באיומים האלימים, ולעיתים במעשים האלימים, שכמה מתושבי העיירה נקטו כלפי הפקידים כדי לקבל הטבות - תכופות הטבות שהם היו זכאים להן על פי חוק. תקיפות אלה היו מחושבות ומאופקות, ובדרך כלל התוקפים השיגו תוצאות; רוב תושבי העיירה סברו שהן מוצדקות. הפקידים, שהיו היעד לאלימות, חשבו אחרת: מבחינתם התושבים האלימים היו לקוחות טרדנים ואפילו עבריינים שיש למצות איתם את הדין. מסקנה חשובה שאליה הגעתי בעקבות המחקר הזה היא שאלימות היא מונח מטרייה למגוון רחב של תופעות חברתיות, ושאני חקרתי רק סוג אחד. הבנתי שכל עוד מדעני החברה ימשיכו לחקור אלימות באופן כללי, הסיכוי להתקדם קלוש.

נדרשו לי עוד שלושים שנה כדי לעשות את הצעד ההגיוני הבא: כתיבת מאמר תאורטי המציג את סוגי האירועים האלימים (Marx, 2009). מאמר זה הוא הבסיס לפרק 1 בספר שלפנינו. חזרתי לחקור אלימות קודם לכן, בשנת 2004, כשעמיתי חיים חזן הציע לי להצטרף לסדנה אקדמית חודשית על שואה וגלובליזציה שהעביר עם עמוס גולדברג במכון ון ליר בירושלים. נעניתי להזמנה בחופזה ואף הצעתי שבתור התחלה אדבר על המפגש הקצר שלי כילד עם אירועי ליל הבדולח, אירוע שבישר את השואה המתקרבת. בבוקר 10 בנובמבר 1938 נכחתי כשאבי נעצר בביתנו בעיר הולדתי מינכן ונלקח למחנה הריכוז דכאו. הייתי אכול דאגה בהיעדרו, ודאגתי רק התגברה עם שובו. מקץ חודשיים הוא חזר הביתה, חולה ומדוכא. ליל הבדולח והאירועים שהתרחשו בעקבותיו מתועדים היטב, כמובן. זיכרונות הילדות שלי, לעומת זאת, מוגבלים לכמה אירועים שנחקקו עמוק בזיכרוני; אירועים אחרים נשתכחו ממני כליל (Marx, 2015). אין לי, למשל, כל זיכרון שהוא מרגע הפרידה מהוריי, אותו רגע ביוני 1939 שבו הם שלחו את אחי ואותי לשהות אצל קרובי משפחה במנצ'סטר, אנגליה. אולם האירועים הנשכחים הותירו ככל הנראה רושם בל יימחה ואף העניקו לי את כוחות הנפש הנחוצים כדי להתחיל מחקר מתמשך על התקופה הנאצית. מחקר זה העסיק את מחשבותיי במשך עשור, וככל שחלף הזמן הוא גדל והתפתח לבחינה מדוקדקת של השימוש הקיצוני והאכזרי של המשטר הנאצי באלימות. המחקר היה יכול להתמשך ללא סוף, ולכן החלטתי לצמצמו ולהתמקד בתקופה שבין 10 בנובמבר 1938, התאריך שבו ביצעה ההנהגה הנאצית פרעות נגד האזרחים היהודים ­ברחבי גרמניה - פרעות שסימנו את החלטתה להתקדם לעבר פתרון רדיקלי של השאלה היהודית - לבין סוף אוגוסט 1941, הרגע הקצר שבו הבינה ההנהגה הנאצית שהיא לא תצליח לגבור על ברית המועצות, אך עדיין האמינה שתוכל לנצח במאבקה המתמשך נגד "יהדות העולם". בשלוש השנים האלה הגיעה האלימות מצד המדינה הגרמנית לשיא חסר תקדים. המחקר עלה בקנה אחד עם התעניינותי ארוכת השנים בנושא האלימות. האם הוא נתן מזור לחוויות ילדות קשות? רק במידה מועטה, אך גם מידה זו הייתה שווה את המאמץ.

מבנה הספר

פרק 1 מציג את הרקע התאורטי לדיון באלימות מצד המדינה. הטענה שעל פיה "האנתרופולוגיה הגיעה באיחור לתחום [לימודי רצח העם]" (Scheper-Hughes, 2002: 348) נכונה; היא הזניחה היבטים אחרים של אלימות המדינה. המחקר נפגע גם בגלל ניסיונות עקרים של חוקרים לעסוק בכל סוגי האלימות בעת ובעונה אחת. בפרק זה אסביר שאפשר להבין אלימות רק כשרואים בה חלק מאירוע אתנוגרפי. אבחין בין חמישה סוגים עיקריים של אירועים אלימים. אלימות מצד המדינה היא אחד מהם.

פרק 2 דן בפרעות שהתחוללו ברחבי גרמניה בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח". נקודת ההנחה היא שמדובר באירוע אלים מבוים שהממשל הנאצי עשה בו שימוש, כפי שמקובל באירועים המוניים מאורגנים, לצורך העברת מסרים חשובים למגוון קהלים. האירוע האיר באור סנוורים את הפרויקט המרכזי של המשטר הנאצי: להכין את העם הגרמני למלחמה כוללת. המטרה המיידית של המלחמה הייתה להקים אימפריה קולוניאלית במזרח אירופה. המטרה לטווח הארוך הייתה להפוך את גרמניה למעצמה עולמית. מסוף 1936 ואילך הפכו היהודים למרכיב חיוני בתוכנית. באותה עת החליטו מנהיגים נאצים, ובראשם אדולף היטלר והרמן גרינג (Göring), להפקיע את רכושם של יהודי גרמניה כדי לממן את תוכנית החימוש עד לתחילת מלחמת הכיבוש. הנאצים סברו שבשלבים המתקדמים יותר של המלחמה כבר לא יהיה צורך ביהודי גרמניה, ואז יצטרכו להיפטר מהם בדרך זאת או אחרת. בשלב זה תכננו הנאצים לנצל את המשאבים של המדינות שיכבשו, לרבות את רכוש תושביהן היהודים. היינריך הימלר (Himmler) וארגון האֶס־אֶס (SS) שבהנהגתו לא היו מודעים בתחילה לתוכנית זו והמשיכו לקרוא להגירה של היהודים. לאחר שנה הם הצטרפו לתוכנית מורחבת לנישול כל יהודי אירופה ולחיסולם והפכו למוציאים אל הפועל המרכזיים שלה.

על פי הטענה העומדת בבסיס פרק 3, הנאצים לא תכננו "פתרון סופי" אחד לבעיות החברתיות המרכזיות בעיניהם, אלא שלושה. על פי מזכר שכתב היטלר ב-1936, הבעיה החשובה ביותר הייתה למצוא "פתרון סופי של הבעיה הגרמנית": העם הגרמני זקוק נואשות לשטחי מחיה ועלול למות מרעב אם גרמניה לא תכבוש מושבות במזרח הפורה של אירופה. "פתרון סופי" מתועד שני תוכנן על ידי הימלר ב-1938 - לפקח על הקבוצות השונות שאותן כינו הנאצים "צוענים" (Zigeuner) ולחסלן. "הפתרון הסופי" השלישי, השמדת יהודי אירופה, אומנם מתועד לפרטי פרטים, אך ההיסטוריונים עדיין מתלבטים בשאלה מתי החליטה ההנהגה הנאצית לבצע שואה זו ומדוע. הנאצים רדפו את היהודים עוד בטרם עלו לשלטון, אך בתחילה הייתה התוכנית לגרש אותם מגרמניה; מאוחר יותר, מ-1938 ואילך, לנשל אותם מרכושם; ולאחר מכן למצוא דרכים להיפטר מהם. המנהיגות הנאצית אומנם לא פרסמה מעולם תוכנית כתובה או צו ל"פתרון סופי של הבעיה היהודית", אך משנת 1939 ואילך היא הצהירה בפומבי תכופות על כוונותיה האכזריות. כשפלשו הנאצים לפולין בספטמבר 1939 הם החלו ליישם אותן ורצחו בשיטתיות המוני יהודים וקתולים פולנים. רצח הקתולים פחת לאחר 1940, אולם רצח היהודים נמשך במלוא העוצמה ואף קיבל משנה חשיבות שלושה חודשים לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. כאשר נעצר כיבוש ברית המועצות באוגוסט 1941 הפכה ההנהגה הנאצית את השמדת היהודים למטרת מלחמה.

פרק 4 בוחן את השלבים השונים שעברה המדיניות הנאצית כלפי היהודים, שהגיעה לשיאה בהקמת מחנות המוות על אדמת פולניה ב-1942. בין השנים 1933 ל-1938 עודדו השלטונות הנאציים הגירה של יהודי גרמניה, ומ-1938 ועד סוף המלחמה הם גזלו את רכושם של היהודים בגרמניה ובשטחים הכבושים. מהרגע שבו נושלו היהודים, לשלטונות כבר לא היה כמעט שימוש בהם והם תכננו דרכים להשמידם כליל. אסביר גם מדוע מאוגוסט 1941 ואילך הפך חיסול היהודים ליעד מלחמה רשמי.

פרק 5 מראה שהנאצים ניסו לממש את "הפתרון הסופי לבעיה הגרמנית" באמצעים שונים, אך באכזריות ובחוסר רחמים שלא נפלו מאלה שאפיינו את הפתרונות הסופיים האחרים. הם הפגינו מעט מאוד חמלה וכבוד כלפי אחיהם, והובילו מיליוני גרמנים אל מותם. יתר על כן, הם הפעילו - בתחילה על גרמנים ארים ורק לאחר מכן על יהודים וסלאבים - אמצעי דיכוי ורצח שונים, כגון רצח המוני של מתנגדים מתוך שורותיהם, איסור על יחסי מין ונישואים עם בני עמים "לא־ארים", "המתה מתוך רחמים" של בעלי נכויות ונישול אזרחים מן השורה והפקעת אדמותיהם.

בפרק 6 אני שב בקצרה לטראומות ילדוּת ובוחן כיצד הזיכרונות שלי מהתקופה הנאצית משפיעים על תגובותיי לדילמות מוסריות בנות זמננו. אולם עיקר הפרק הוא ניסיון להבין, מתוך החומר המוצג, מדוע עשה הממשל הנאצי שימוש נרחב כל כך באלימות.

באחרית הדבר אני מציג מסקנות ומחשבות. כמה מהמסקנות שלי עשויות להפתיע, אבל כולן נתמכות בדברים שכתבו חוקרים מובילים ומהימנים. תרומתי מתבטאת בניסיון לשלב יחד מגוון ממצאים המרכיבים תמונת אירועים מסועפת מאוד ולהסיט מעט, אם לא לפרק, פרדיגמות חשיבה קיימות. לדוגמה, אני מראה שברגע שהגיעו לשלטון איבדו הנאצים כל עניין באידאולוגיה שלהם ואף התעקשו למנוע כל דיון אידאולוגי, אך דבקו בדוגמטיות רבה ברעיון של הקמת מושבה גרמנית בשטחי הדגן של מזרח אירופה, שירוקנו מתושביהם הקודמים. אראה גם שהנאצים השתמשו באופן קבוע באמצעים האלימים ביותר כדי להחיל מדיניות שהשתנתה תדיר.

במהלך המחקר אני מתבונן מחדש בהתפתחויות היסטוריות שונות שאירעו בתקופה הנאצית. הבנתי בהדרגה שהחלוקה הנהוגה לתקופות אינה מוצלחת. המנהיגים הנאצים המרכזיים היו אנשי מעשה אלימים וחסרי סבלנות, ולמעשה הם התחילו ליישם את כל תוכניות הרדיפה, ההרס והרצח כמה שנים לפני המתועד בדיווחים היסטוריים של התקופה. סלקציה גזעית התחילה כבר בגיוסים לאס־אס ב-1932. מסעות רצח שכוונו כלפי קומוניסטים וסוציאליסטים, ולצידם הקמה של מאות מחנות ריכוז "פראיים", החלו מיד עם עלייתו לשלטון של היטלר ב-1933. מבצע המתת החסד לכאורה (אותנסיה), שבו נרצחו אנשים עם מוגבלויות, החל ב-1936. השואה, רצח היהודים ההמוני, התחילה בפולין בספטמבר 1939, ולא בברית המועצות ביוני 1941, ונמשכה עד סוף המלחמה. אפילו התובנה ש"מלחמת הבזק" נגד ברית המועצות נחלה תבוסה ושגרמניה לא תצליח לנצח במלחמה עלתה בהנהגה הנאצית כבר באוגוסט 1941, ולא רק לאחר המפלה בסטלינגרד בינואר 1943. לאור הידע הזה קשה להבין מדוע המשיכו הגרמנים להילחם במשך עוד ארבע שנים ולספוג עוד ועוד אבידות, עד הסוף המר במאי 1945.

ליל הבדולח שלי

ליל הבדולח חרות עמוק בזיכרוני, אף על פי שהייתי ילד והמראות הקשים ביותר נחסכו ממני. נולדתי להורים יהודים בעיר מינכן. אימי ניהלה חנות למוצרי עור, שהייתה שייכת לאביה האמיד, וסגרה אותה כשהוא גורש לפולין מולדתו באפריל 1934. אבי החזיק במשרה קבועה לכאורה בחברת ביטוח גדולה. באוקטובר 1935 הוא פוטר כלאחר יד, ככל הנראה במסגרת ההכנות לחוקי נירנברג. מאותו רגע הוא עבד במזבלה העירונית של מינכן או בכל מקום אחר שנשלח אליו מטעם שירות התעסוקה. מצבה הכלכלי של המשפחה הלך והורע. אני הבכור מבין שני בנים. אחי ואני למדנו בבית הספר היסודי היהודי "אוהל יעקב" ברחוב הרצוג רודולף, מרחק עשר דקות הליכה מדירתנו במרכז העיר. בית הספר היה צמוד לבית כנסת אורתודוקסי, ואני הייתי חבר במקהלת בית הכנסת ושרתי בו בכל שבת וחג. הורינו אומנם גידלו אותנו כיהודים, אך הם יכלו להחדיר בנו יהדות רק עד גבול מסוים, מאחר שהיכרותם עם הדת התמצתה בסידור התפילה. הם החשיבו את עצמם לגרמנים "משכילים" (gebildet), אך כבר לא הרגישו בטוחים בסביבה שמיום ליום נהייתה יותר ויותר עוינת. אנו הילדים היינו חשופים תכופות להערות אנטי־יהודיות ברחובות העיר, בעיקר מצד נערים, אך מעולם לא שמענו מילה רעה מדיירים בבניין או מבעלי חנויות בשכונה. בעוד שאיש ממשפחתנו לא הותקף פיזית על ידי נאצים, ידענו שדבר כזה עלול להתרחש בכל יום.

משנת 1935 החלו הוריי להרגיש לחץ ממשי לצאת מגרמניה. ירושה קטנה שהופקדה בבנק בירושלים אפשרה להם להגיש בקשה לאשרת עלייה השמורה ל"קפיטליסטים". עורך הדין ששכרו קרובינו בירושלים לצורך קבלת האשרות לא הצליח לקדם את העניין, ומפעם לפעם ניסו הוריי לקבל אשרות הגירה למדינות אחרות, אך ללא הצלחה. ב-1938, אם כן, משפחתי עדיין התגוררה במינכן.

בסביבות השעה שבע בבוקרו של 10 בנובמבר 1938 צלצל פעמון הדירה שלנו. שני שוטרים בבגדים אזרחיים נכנסו פנימה והורו לאבי להצטרף אליהם, בלי ליידע אותו מדוע הם עוצרים אותו או לאן הם לוקחים אותו. כשביקש כמה דקות כדי להתלבש הם הסכימו, אך ליוו אותו לאמבטיה ולא הסירו ממנו את עיניהם. הם לא הרימו את קולם ולא הפעילו אלימות, אך לא ענו על שאלותיה של אימי המודאגת. הייתי בן אחת־עשרה, אחי היה צעיר ממני בשנה ולא היה שום צורך להשתיק אותנו - היינו משותקים מפחד. מעט לאחר שאבינו נלקח יצאנו לדרך לבית הספר. כשהתקרבנו למבנה ראינו שהגישה אליו נחסמה ושמבית הכנסת הסמוך עולים להבות ועשן שחור סמיך. אדם שלא הכרנו המליץ לנו להתרחק מהמקום ולחזור הביתה. מאוחר יותר שמענו שבית הכנסת נשרף כליל והכיתות נחרבו. בית הספר נפתח כעבור חודשיים; בית הכנסת נהרס.

למחרת ניגשה אימי למשרדי הגסטפו כדי לנסות לברר מה עלה בגורלו של אבי. חיכיתי במתח מחוץ לבניין וחששתי שיעצרו גם אותה. בסופו של דבר היא יצאה ללא פגע, אך גם ללא מידע. גם במשרדי הקהילה היהודית (או Gemeinde כפי שקראנו להם, קיצור של Israelitische Kultusgemeinde) היא לא קיבלה תשובה, משום שהנאצים בזזו את הבניין וסגרו אותו. עם זאת, עד מהרה הגיעו לאוזניה שמועות שעל פיהן רבים מהגברים היהודים במינכן נשלחו למחנה הריכוז דכאו.

אבי חזר לאחר חודשיים, והוא היה שבר כלי. במשך שבועות סיפר על ההתעללות שעבר, על הקור והרעב שסבל מהם ועל הוצאות להורג שרירותיות של אסירים אחרים. לדבריו, בתקופה קצרה זו הרגו השומרים כעשרה אחוזים מהאסירים. תגובתנו לסיפוריו של אבי לא הייתה הולמת כלל; גודל מצוקתו חמק מאיתנו. חיילי האס־אס הפשיטו אותו מצלם אנוש והפכו אותו לקליפה ריקה. היינו צריכים לעזור לו להשיב לעצמו את כבודו, אך זה היה למעלה מכוחותינו. לאחר זמן־מה השתתק אבי ומעולם לא הזכיר שוב את שהותו בדכאו. הוא חזר למשימה הקשה של פרנסת משפחתו ועבד עד כלות כוחו במכירת ציוד למספרות עבור יוליוס אייזן, אחד הסיטונאים היהודים האחרונים שנותרו. אבי המשיך בעבודה זו עד למעצר הבא - הפעם בכלא שטדלהיים.

אם לשפוט על פי עדויות שנאספו, החוויה שעברתי בליל הבדולח לא הייתה יוצאת דופן. היא אף הייתה פחות אלימה ומפחידה מחוויותיהם של רוב הילדים האחרים. משפחתי הייתה ענייה מכדי לעורר את תשומת ליבם של בריוני האס־אה (פלוגות הסער, Sturmabteilung) בליל הבדולח, אך בכל זאת היא הופיעה ברשימות של האס־אס אשר שלח יהודים למחנות ריכוז כדי "לזרז את הגירתם". אף על פי כן נצרב האירוע בליבי והוא עדיין חי בזיכרוני. עד היום ליבי מחסיר פעימה כשפעמון הכניסה מצלצל, וגם, אולי כהרחבה של אותו פחד, כשאני שומע צלצול טלפון. בחוש ילדותי הבנתי שליל הבדולח איננו עוד הסלמה בסבל, באיסורים ובהגבלות שהמטירו הגרמנים בזה אחר זה על היהודים כדי לגרשם מהמדינה. ליל הבדולח סימן שינוי עמוק בגורלנו, שינוי שלא יכולתי לרדת לפשרו. זמן רב לאחר מכן למדתי שההנהגה הנאצית בחרה פתרון קיצוני לבעיה היהודית שיצרה. מעתה היא לא תעודד יהודים להגר מגרמניה, אלא תגזול את רכושם ולאחר מכן תמחה את עקבותיהם מעל פני אדמת אירופה. משרדים ממשלתיים אחדים כבר הטילו שלל מגבלות על ההגירה, ויהודים רבים הבינו שמי שלא יֵצא בזמן - גורלו נחרץ. הוריי הכפילו אפוא את מאמציהם לעזוב את גרמניה. משלא הצליחו במשימה, הם דאגו לאחי ולי למקלט אצל קרובי משפחה במנצ'סטר, אנגליה. אלה היו ימי "משלוחי הנוער" (Kindertransporte), תוכנית של ממשלת בריטניה שהופעלה על ידי ארגוני צדקה ומתנדבים. התוכנית פעלה מ-2 בדצמבר 1938 עד 1 בספטמבר 1939, ובתקופה קצרה זו כמעט 10,000 ילדים יהודים בני שנתיים עד שבע־עשרה מהרייך הגרמני קיבלו מקלט בבריטניה (Benz, 2003: 12. ואילו Leverton and Lowensohn, 1990: 8 מדווחים שהגיל הצעיר ביותר היה שלושה חודשים). אף על פי שלא נכללנו רשמית בתוכנית, הצלחנו לנצל את המסגרת הבירוקרטית שלה ולקבל אשרות כניסה לבריטניה.

עזבנו את גרמניה ביוני 1939 ברכבת שהביאה אותנו להוּק שבהולנד. אינני זוכר את רגעי הפרידה; אינני זוכר אפילו אם הורינו ליוו אותנו לרציף, אך אני זוכר כל פרט ופרט מהנסיעה. הפרידה הייתה כנראה קשה מנשוא. בסוף המלחמה התברר שתשעה מתוך עשרה ילדים לא שבו לראות את הוריהם (Benz, 2003: 12). אחי ואני היינו מקומץ בני המזל שזכו להתאחד עם משפחתם. ארבעה חודשים לאחר מכן, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, קיבלו הוריי את אשרות העלייה המיוחלות לארץ ישראל. כשאימי הגישה למשטרה החשאית את האישורים ואת המסמכים הורתה המשטרה לשחרר את אבי, שהיה עצור באותה עת ב"מעצר מגן" (Schutzhaft) בכלא שטדלהיים במינכן. מאחר שאיטליה טרם הצטרפה למלחמה, הוריי נסעו לטרייֶסטֶה ומשם עלו על אונייה לחיפה; הם הצליחו אפילו לשלוח לחיפה מכולה עם מה שנותר מרכושם. הוריי התיישבו בירושלים, ואחי ואני הצטרפנו אליהם בינואר 1940.

כשאני מהרהר במפגש הקצר שלי עם הטרור הנאצי בפוגרום ליל הבדולח אני מבין שהמעצר של אבי שיתק אותי בעיקר משום שהתרגלתי במשך שנים לחיות באווירה רוויית פחד. סוג הפחד הזה, כפי שתיארה אותו הרטה נטהורף (Nathorff, 1988: 57), היה עימות יום־יומי עם התעמרות בירוקרטית, הצקות קולניות ברחוב והפניית גב של חברים. אולם העובדה שאני יכול להיזכר בפרטי האירוע מראה שבמידה מסוימת השלמתי איתו. הטראומה החמורה היא זו שאינני מצליח לזכור כל השנים: רגע הפרידה מהוריי. הוא סתם את הגולל לעד על עולם ילדותי. הבנתי שהוריי הקריבו רבות כדי לשלוח אותי לאנגליה ושמטרתם היחידה הייתה להציל את חיי, אבל בה בעת הרגשתי שהם זנחו אותי על סיפּו של עולם זר. הם נטשו אותי ולעולם לא אוכל לתת בהם שוב אמון. גם המפגש המחודש עמם לא השיב על כנו את הקשר הורה־ילד.1

טראומות הילדות הן הסבר אפשרי לרתיעתי ארוכת השנים מעיסוק בכל זיכרון מגרמניה הנאצית. רק ב-1998, שישים שנה לאחר המלחמה, נעניתי לבקשה להקליט את זיכרונותיי לארכיונים של יד ושם. לאחר שמונה שנים נוספות הבאתי את עצמי להשיב בחיוב על הזמנתו של חיים חזן להצטרף לקבוצת לימוד שלו ושל עמוס גולדברג ששמה "זיכרון השואה בעידן גלובלי" במכון ון ליר. חשבתי שאם אצטרף לקבוצה אוכל לחקור את זיכרונות הילדות שלי ממרחק בטוח לכאורה. אלא שעד מהרה הוצפתי בזיכרונות ובמחשבות, ואלה הבשילו אט־אט לדחף שְׁלוּחַ רסן להבין את התקופה הנאצית. מחקר זה הוא ככל הנראה תוצר לוואי של התמודדות מאוחרת מאוד עם טראומות ילדות. אני חב חוב גדול לחיים חזן שהעלה אותי על המסלול, ואני מקדיש לו את הספר.

מקורות

במשך רוב הזמן הייתי מתלמד. ערכתי היכרות עם הספרות העצומה העוסקת בתקופה הנאצית וכמעט טבעתי בים של מידע. אבל ככל שהשקעתי את עצמי בספרות, כך גברה תמיהתי. גיליתי שהקהילה האקדמית צברה כמויות גדולות של נתונים בקצב מהיר, אך לאחר מכן היססה כשנדרשה לפרש אותם ולמזג אותם לכדי תמונה רחבה. גם שמתי לב שלספרות המקצועית הייתה נטייה להתעלם לעיתים מממצאים של חוקרים בעלי שם כשהם לא עלו בקנה אחד עם הנרטיבים המקובלים. תופעה זו לא הייתה צריכה להפתיע אותי, משום שגם במקצוע שלי - אנתרופולוגיה חברתית - נתקלתי בהתנגדות מושרשת לרעיונות חדשים. מקס גלקמן (Gluckman), ראש המחלקה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת מנצ'סטר, שבה למדתי, הפציר בתלמידיו לצאת לשדה ולתת לנתונים האתנוגרפיים להוביל אותם (Gordon, 2018: 348, מצטט את גלקמן). אנו, תלמידי המחקר, אימצנו עצה זו ברצינות רבה, התייחסנו לנתוני השדה שלנו בכבוד המרבי ולמדנו להעריך מחדש נתונים בכל פעם שנגלו חומרים חדשים ולתקן הסברים שוב ושוב, בתהליך דיאלקטי אין־סופי (Hazan and Hertzog, 2012: 1-3). כך גיבשנו כמה רעיונות חדשים. אלא שאז גילינו לא פעם שקשה לפרסם רעיונות מקוריים, ושגם כשהם מתפרסמים - הקהילה האקדמית לא ששה לאמצם. מצב הספרות העוסקת בתקופה הנאצית אינו שונה בהרבה. הנה כמה דוגמאות בולטות להשמטות מכוונות או מקריות כאלה.

ראשית, ההיסטוריון הגרמני וילהלם טרויה (Treue, 1955) פרסם את העותק היחיד ששרד מתזכיר (Denkschrift) שכתב היטלר באוגוסט 1936 ושבו פרשׂ תוכנית ארבע־שנתית המציעה בצורה מפורשת "פתרון סופי [endgültige Lösung] לבעיה הגרמנית" על ידי הקמת אימפריה קולוניאלית במזרח אירופה. במסמך זה פירט היטלר את הנקודות המרכזיות של תוכניתו הפוליטית ונתן למונח "פתרון סופי" מובן מדויק ונורא: אם לא יכבשו הגרמנים אזורים נרחבים במזרח אירופה ויְיַשּׁבו אותם - סופם להיכחד. זו הייתה התוכנית המדינית הגדולה היחידה שניסה היטלר לממש בנחישות עיקשת. מדיניות זו הובילה את גרמניה למלחמת עולם שגבתה את חייהם של חמישים מיליון בני אדם, ובהם יותר מאחד־עשר מיליון גרמנים. רוב החוקרים אינם מייחסים חשיבות רבה למסמך זה (דוגמאות יוצאות מן הכלל הן Rossino, 2003: 4; Tooze, 2007: 219-223).

שנית, העיתונאי הגרמני ארנסט קליי (Klee, 1985) גילה שהנאצים הוציאו אל הפועל את תוכניתם לרצוח גרמנים נכים המאושפזים במוסדות טיפוליים כבר ב-1936, ואולי כבר ב-1933. כאשר החלו בשנת 1939 לקרוא לתוכנית "מבצע להמתת חסד" (Euthanasia), היא כבר גדלה והפכה לארגון ממוסד שפיתח שיטות רצח יעילות, לרבות תאי גזים. אף על פי שמחקרו של קליי מוכר בקרב היסטוריונים, רובם עדיין מייחסים את תחילתה של תוכנית האותנסיה לפלישה לפולין בספטמבר 1939, וכך הם מתעלמים למעשה מהעובדה שהיא שימשה מתחילתה לרצח של אזרחים גרמנים.

שלישית, ההיסטוריון הגרמני כריסטיאן שטרייט (Streit, 1978) הוכיח שבשלביה המוקדמים של המלחמה נגד רוסיה הסובייטית חיסלו הצבאות וכוחות הביטחון הנאציים 3.3 מיליון שבויי מלחמה סובייטים באופן שיטתי על ידי הרעבה, ירי וחשיפה למוראות האקלים, כחלק מהתוכנית הגדולה לטהר את מזרח אירופה מרוב תושביה כדי להכשירה להתיישבות גרמנית. הוא הראה, בין השאר, שמחנות המוות אושוויץ־בירקנאו ולובלין־מיידנק הוקמו כדי להאיץ את קצב הרצח של השבויים הסובייטים. עם המפנה שחל במלחמה באוגוסט 1941 והעצירה הזמנית באספקה של שבויי מלחמה סובייטים סיפק הימלר קורבנות יהודים כדי שמנגנוני ההשמדה ימשיכו לפעול. חרף עובדות אלה, היסטוריונים אחדים, בעיקר בישראל, עדיין מאמינים שהנאצים ראו ביהודים אויב עיקרי מיום עלייתם לשלטון ושמחנות המוות הידועים לשמצה הוקמו במיוחד עבור היהודים. גם בגרמניה עצמה קיבל שטרייט הוקרה מועטה על מאמציו. עבודתו אומנם זוכה להערכה, אך הוא מעולם לא קיבל מינוי קבוע באוניברסיטה (ראו Berg, 2013: 438).

דוגמה אחרונה היא הטענות הסותרות על תחילתה של שואת יהודי אירופה, אף על פי שאין ספק שהיא התחילה בפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939. ההוכחות ברורות וחותכות: היטלר החליט שהפלישה לפולין תלווה ברצח המוני חסר תקדים של האוכלוסייה הפולנית הקתולית ושל האוכלוסייה היהודית. הן ההיסטוריון הישראלי־אמריקאי שאול פרידלנדר (1997, 2010) והן ההיסטוריון הגרמני פטר לונגריך (Longerich, 2010: 143) מדווחים שהיטלר הכריז בנאום פומבי שנשא ב-30 בינואר 1939 שבמהלך המלחמה הבאה היהודים יושמדו. הוראות שהיטלר נתן ב-22 באוגוסט 1939 בהרצאה לגנרלים היו מפורשות אף יותר: "המטרה [של המלחמה הבאה] היא סילוק כוחותיה החיוניים [של פולניה]". הוא אף הצהיר שמדינת פולניה תישבר לרסיסים (Klee und Dressen, 1989: 12; Rossino, 2003: 9-10). גדודי רצח ייעודיים של האס־אס והמשטרה ומיליציות של גרמנים אתנים הגיעו בעקבות הצבאות הפולשים והוציאו להורג, יום אחר יום, מאות קורבנות קתולים ויהודים פולנים. השואה התחילה. אף על פי כן, שני החוקרים האלה, ועוד רבים אחרים, מתארכים את תחילת השואה לסתיו 1941. לונגריך (Longerich, 2010: 179-183) מראה שהנאצים תכננו את הפלישה לברית המועצות (שם קוד: מבצע ברברוסה) כמלחמת השמדה של מיליוני בני אדם, בעיקר יהודים. פרידלנדר (2010) סבור שאפשר לייחס את שורשי ההחלטה להשמיד את היהודים לצו הצבאי של היטלר מ-2 באוקטובר 1941 ולנאומו לאומה ביום שלמחרת, שני אירועים שסימנו את היהודים כאויביה הראשיים של גרמניה. טיעוניהם מעוררים את השאלה מדוע נחישותו של היטלר לנהל מלחמת השמדה בפולניה לא נחשבה רצינית כמו המלחמה נגד ברית המועצות. נראה שאלכסנדר רוסינו (Rossino, 2003: xv) היה עד לאחרונה כמעט היחיד מבין חוקרי השואה הבכירים שהכיר בעובדה ש"מיגור אויבים פוליטיים ואידאולוגיים [...] על ידי הנציונל־סוציאליזם לא התחיל ב-1941 כפי שנטען בדרך כלל; הוא התחיל בפולין ב-1939".

נראה שהשִכחה הסלקטיבית הזאת שיטתית. בגרמניה שלאחר המלחמה התקשו היסטוריונים רבים במשך שנים לקבל את האמת הבסיסית שלא רק הצבא, יחידות אס־אס ומשטרה ומיליציות מקומיות הוציאו אל הפועל את זוועות המשטר הנאצי, אלא גם מאות אלפי גרמנים אחרים השתתפו בהן במישרין או בעקיפין ורוב הגרמנים ידעו על קיומן, אף על פי שלא בהכרח הסכימו איתן; שרוב המשתתפים בפשעים חזרו עם תום המלחמה לאורח החיים הסולידי והמכובד שידעו קודם ותכופות מילאו תפקידי מפתח בגרמניה המתחדשת. לעיתים נעשו מנהלים, עמיתים וידידים של היסטוריוני גרמניה והשואה. עובדות אלה היו אבני נגף בדרכם של ההיסטוריונים לחקור את העבר הנאצי. לדברי איאן קרשו (2011), היסטוריונים גרמנים התחילו לחקור את השואה ברצינות בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-20 וקיימו את הכנס המדעי הגרמני הראשון שהוקדש לרדיפת היהודים רק ב-1984. הפחד לגעת בעבר הנאצי השפיע על עמדותיהם של היסטוריונים גרמנים ביחס לשאלה מי היו מחוללי השואה. בעיקר הם היו חלוקים בשאלה למי היה תפקיד מוביל בהשמדת היהודים: להיטלר ומרעיו או לכוחות המזוינים - הצבא, האס־אס והמשטרה (Berg, 2015: 15). הצבת השאלה בצורה זו הפגישה את בעלי העמדות המנוגדות ומיקדה את תשומת הלב במספר מוגבל של מעוולים. ברוח זו אנו יכולים להבין את טיעונו המפתיע של ההיסטוריון הגרמני הנס מומזן שעל פיו אף על פי שלרוב הגרמנים היה מושג כלשהו על השואה, "אין ספק שרוב האוכלוסייה הגרמנית למדה בפועל על קיומם של מחנות ההשמדה ועל ההשמדה ההמונית השיטתית רק לאחר התבוסה" (Mommsen, 1988: 192, 200). מובן שאמירה זו הושפעה ממאמציהן של המדינות הגרמניות החדשות לחזור לנורמליות ולשלב מחדש את רבבות הגרמנים שהשתתפו בהרג הנאצי או הסכינו איתו ועתה העמידו פנים של אי־ידיעה. הם שאפו "למתוח קו על תקופת היטלר" (קרשו, 2011: 301), וכך החמיצו את מספרם העצום של קורבנות הנאצים ואת ריבוי הארגונים הגרמניים והיחידים (ועוזריהם מקרב בני המקום שראו בעצמם "גרמנים אתנים" ובני עמים אחרים) שהיו מעורבים ברצח העמים. לא מקרה הוא שכמה היסטוריונים שכחו גם את מיליוני הקורבנות של המשטר הנאצי שלא "נרצחו" אלא "נפלו" כחיילים וכאזרחים גרמנים ארים. אפילו המאמץ שנדרש מאזרחים גרמנים בעורף להישאר בחיים בוודאי היה קשה מנשוא. בעוד שהרומן לבד בברלין של הנס פאלאדה (Fallada), שראה אור בשנת 1947, אחרי מות המחבר, מתאר בצורה מהימנה את הפחדים המצמיתים, את האומללות ואת הבדידות של גרמנים במשך שנות המלחמה, המחקר ההיסטורי אינו עושה חסד עם התמה הזאת. עם זאת, הזמנים משתנים, פושעי המלחמה ועמיתיהם באקדמיה מתים בזה אחר זה ודור חדש של חוקרים עומד לחשוף את רוחב היריעה ההיסטורית (ראו Kellenbach, 2003).

גם המחקר הישראלי על השואה עדיין מושפע מקשרי הידידות בין ישראל לגרמניה ומוגבל כמעט לחלוטין, לפחות בקרב דור החוקרים הוותיק, לרדיפת היהודים על ידי הנאצים. רוב המחקר נעשה בסיוע יד ושם - המוסד הרשמי שהוקם בשנת 1953 משמש מרכז לכל הפעילויות הקשורות לשואה ומתוקצב בנדיבות על ידי המדינה. פוליטיקאים מכל גוני הקשת האידאולוגית שותפים לאמונה שעל פיה השואה אפשרה את הקמתה של מדינה יהודית, או לפחות תרמה לה. לא מפתיע שחוקרים ישראלים רבים משוכנעים בטענה ששואת היהודים ייחודית ושהיא מגמדת את המקרים האחרים של רצח עם. הם אומנם מכירים בעובדה שהנאצים רצחו בשיטתיות קטגוריות רבות של קורבנות, כגון גרמנים בעלי מום, צוענים ושבויי מלחמה סובייטים, אך מאמינים ששואת היהודים שונה ממקרים אחרים של רצח עם, משום שהנאצים שמו להם למטרה להשמיד עם שלם. יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה וההיסטוריון הראשי לשעבר של יד ושם, טוען ששואת היהודים שונה ממקרים אחרים של רצח עם, הן משום ש"האידאולוגיה הנאצית הגזענית הייתה הגורם המרכזי בהתפתחות שהוליכה אל השואה" (באואר, 2008: 50) והן משום שהאידאולוגיה הנאצית לא התבססה על שיקולים פרגמטיים - שהיו מרכזיים במקרים אחרים של רצח עם. חוקרים אלה נמנעים במכוון מקישור השואה למקרים אחרים של רצח המוני מאורגן שהנאצים הוציאו אל הפועל בשנות שלטונם, ולכן הם אינם יכולים להבין במלואה את ייחודה של המדיניות כלפי היהודים ושל השינויים שחלו בה במשך השנים. חוקרים ישראלים אחדים, כגון טשרני (1982) במחקריו החלוצים, בלטמן (2020), פלדמן (Feldman, 2008), אורון (2014), קדרון (Kidron, 2012), בשיר וגולדברג (2015) ובשנים האחרונות גם מכמן (Michman, 2017), אינם מסתפקים עוד בגישה זו וקוראים למחקרים השוואתיים הכוללים לא רק את מקרי רצח העם האחרים של הנאצים, אלא גם מקרים של רצח עם בתקופות אחרות ובאזורים אחרים. העובדה שהתקופה הנאצית מתרחקת אל העבר והפושעים הנותרים מתים בהדרגה סוללת את הדרך עבור חוקרים חדשנים בעלי חשיבה עצמאית, שיוכלו לספק לנו תיאורים היסטוריים מפורטים של התקופה הנאצית ולהגיע לפריצות דרך אינטלקטואליות חשובות, ואפילו מפתיעות.

כשהראיות אילצו אותי לשחות נגד הזרם - הן הגרמני והן הישראלי - חששתי שעבודתי תעורר התנגדות בקרב היסטוריונים. חששותיי היו משוללי יסוד: המאמר הראשון שלי (Marx, 2015) לא עורר תגובות רבות. היסטוריון אחד טרח לפסול את המאמר, והיסטוריון אחר תמך בו. בתחום שהניב כמות עצומה של פרסומים, אך טבעי שמאמר יחיד שכתב מישהו מחוץ לתחום יאבד. אינני סבור שהנושא "הובן במלואו", כפי שטענו כמה מומחים בולטים משנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך (Berg, 2015: 9), אלא שהוא מפוקח היטב על ידי ברית חזקה של חוקרים, עורכים ומוציאים לאור בעלי שם, החוששים לפגוע במתים או לצער את צאצאיהם. אם התרגום הגרמני לספרו של ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה (פורסם לראשונה בארצות הברית בשנת 1961), התעכב במשך שני עשורים כמעט (Aly, 2017), והתרגום העברי הופיע רק ב-2012, באיחור של חמישים שנה, מי אני שאלין. בכל אופן, אני עצמי אינני שלם עם עבודתי. אף על פי שאני עומד מאחורי התובנות החדשות שגיבשתי במהלך עשור של חשיבה וכתיבה על האלימות של המשטר הנאצי, הן נראות לי עתה כמעט מובנות מאליהן (ואולי הן בכל זאת נכונות). בה בעת אני מרגיש ששאלות יסוד חמקו ממני: יש בידי רק הסברים חלקיים לשאלה מדוע השקיע את עצמו המשטר הנאצי במלחמות ובמסעות טרור ורצח עם, שהיו אין־סופיים ואף יקרים, ומדוע הקריב ללא היסוס את חייהם של כאחד־עשר מיליון גרמנים ולא הצליח לסיים בעוד מועד מלחמה הרת אסון שהלכה והידרדרה. אינני יכול להיכנס לראשים המסובכים של היטלר ושל חבר מרעיו. ביחס לשאלה מדוע הצבא מעולם לא התקומם ברצינות נגד הפקודות האובדניות של היטלר יש לי רק השערות. מאמציי המתמשכים לגבש תשובות טובות יותר לא צלחו, אך אמשיך לחקור וייתכן שעוד אגיע אליהן. אני מאמין בכל מאודי שטראומת הילדות שלי היא כוח מניע למחקר. אני מקווה, תקוות שווא אולי, שמחקר זה יעזור לי להבין טוב יותר את עברי ואולי יעלה מתהום הנשייה כמה זיכרונות מוקדמים שאבדו.

תחום ההתמחות שלי הוא אנתרופולוגיה חברתית. אני מאמין שהניסיון שלי במחקר שדה על שיטותיו המגוונות עזר לי לחשוב מחדש על הראיות על ידי בחינה מחודשת של ספרות המחקר העשירה העוסקת בשואה ובמקרים אחרים של רצח עם שהנאצים הוציאו אל הפועל. אני מודע היטב לעובדה שרוב המחקר המשמעותי על התקופה הנאצית היה פרי עבודתם של היסטוריונים וימשיך להיות. אחדים מן ההיסטוריונים המוקדמים נשענו בעיקר על חומר שנאסף בארכיונים, ובאופן הזה קיבעו אולי העדפה לחומר כתוב או "רשמי". העדפה זו הובילה לעיתים למסקנות שגויות, כמו במקרה של הדוחות שהגישו עוּצבּוֹת הרצח הגרמניות בפלישה לפולין, קבוצות המשימה כפי שנקראו (Einsatzgruppen), למטה הגסטפו בברלין. הדוחות היו אמורים לאשר שהיחידות ביצעו מכסה יומית אך בלתי מוגדרת של הוצאות להורג. כל יחידה הגישה שני דוחות פעילות יומיים, ופקיד במטה בברלין ערך אותם וגם צנזר ומחק את רשימת הקורבנות. בגלל מקורות מעורפלים כאלה, מספר הקורבנות הפולנים והיהודים שיוחס לפלישה הנאצית לפולין היה נמוך במידה ניכרת מהמספר האמיתי. לעומת זאת, אנתרופולוגים וסוציולוגים נוהגים להשתמש במגוון מקורות נרחב ולהסתמך על התבוננות ועל דיווח בעל פה, ואולי ממעיטים בערכם של נתונים ארכיוניים והיסטוריים אחרים. הם מסתמכים על המידע שנאסף בעבודת השדה, כלומר באינטראקציה חיה עם בני זמנם. בשל נסיבות המלחמה הטרגיות, רוב העדויות שבעל פה על רציחות המוניות של הנאצים נאספו שנים רבות לאחר האירועים. מובן שהיום גם היסטוריונים משתמשים בעדויות שבעל פה מקורבנות וממעוולים, ובכללן כאלה שמגיעות ממקורות "לא רשמיים", וגם מנצלים במחקריהם יומנים, מכתבים וצילומים. אלה מניבים נקודות מבט ותובנות חדשות.

מקור מידע עיקרי הוא ההכרזות והנאומים הציבוריים של היטלר ושל שותפיו הקרובים. כמו פוליטיקאים מקצועיים רבים, המנהיגים הגרמנים שיקרו ביד רחבה, בשיטתיות ובלי בושה, כשהדבר התאים לצורכיהם. אך מפעם לפעם הם הסגירו את האמת, כל אחד בסגנונו הוא. היטלר והימלר נחשפו במיוחד כשנשאו נאומים לקהלים מוכרים וממושמעים; יוסף גבלס (Goebbels) נהג לחשוף את צפונות ליבו ביומנו; והרמן גרינג הפגין כנות בסביבות בירוקרטיות, והערותיו השנונות מצאו את דרכן לפרוטוקולים. קריאה יסודית עשויה לחשוף רגעי אמת יקרי ערך.

מאחר שנולדתי וגדלתי במינכן, אני מכיר את הגרמנית הדרומית המדוברת של התקופה הנאצית, ובכלל זה את הדיאלקט הבווארי. זו הייתה השפה שחלקתי עם פונקציונרים נאצים שנולדו בדרום גרמניה וגם עם המעמדות הנמוכים והבינוניים של האזור. ידע זה דרבן אותי לבדוק את כל הציטוטים בגרמנית, לספק להם תרגום משלי ולתקן טעויות מזדמנות במקומות הנדרשים. אני סבור שמפעם לפעם הצלחתי להוסיף עוד גוון של משמעות לביטוי מסוים.

אני מביט ביראת כבוד בכמות המחקרים ההיסטוריים המבוססים על מקורות ארכיוניים וביבליוגרפיים. כמה מהמחקרים האלה מציגים סינתזות מרשימות ובלתי נשכחות של השואה או של היבטים מסוימים שלה. בעוד שמחברים מסוימים טענו שעבודתם היא הגרסה הסופית של האירועים ושאין צורך במחקר נוסף, מעולם לא הוטל ספק רציני בחופש להמשיך לחקור. אפילו פרידלנדר (2010), במחקרו ה"מסכם" הנפלא על "גורמים אידאולוגיים ותרבותיים בתור הכוחות המניעים הראשיים של מדיניות הנאצים בסוגיית היהודים" (פרידלנדר, 2010: 17-16), מעיד שהיה יכול לבחור גישה חלופית:

רדיפתם והשמדתם של יהודי אירופה לא היתה אלא תוצאה משנית של המדיניות הפוליטית העיקרית שנקטה גרמניה כדי להשיג יעדים שונים בתכלית. בין היעדים האלה [...] השגתו של שיווי משקל כלכלי ודמוגרפי חדש באירופה הכבושה על־ידי רציחת אוכלוסייה עודפת, [...] כדי לאפשר את יישוב המזרח בידי הגרמנים, ובזיזת רכושם של היהודים כדי לאפשר את ניהול המלחמה.

אני מאמין שאימצתי, תחילה מבלי משים ולאחר מכן באופן שיטתי, את הגישה החלופית הזאת. למטרה זו קראתי מגוון רחב של חומר משני, כולל ספרות שאינה נוגעת במישרין להיסטוריה של השואה. השתמשתי גם במקורות ראשוניים, כגון עיתונים מהתקופה, אוספי מסמכים ועדויות אישיות של קורבנות, של משקיפים ושל מעוולים. מכיוון שהעניין המרכזי שלי הוא "רצח וביזה" וגילויים דומים של אלימות מצד המדינה, ניצלתי את שפע הנתונים כדי לחקור את הנושא הזה ודילגתי ביודעין על היבטים חשובים אחרים. בחנתי גם מקרים של אלימות מצד המדינה שבמבט ראשון אינם קשורים לשואה, כגון אלימות נאצית כלפי גרמנים "ארים". לצרכים השוואתיים התייחסתי בקצרה למקרה המתועד בהרחבה של האלימות הקולוניאלית הבריטית כלפי בני הקיקויו בקניה בשנות ה-50 של המאה ה-20, ששחזר מאפיינים מסוימים של התקופה הנאצית. חומרים אלו סייעו לי לנסח כמה מסקנות כלליות.

 

לקרוא עוד...

עמנואל מרקס

עמנואל מרקס, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח, הוא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב. ספריו "הבדווים בהר סיני", "החברה הבדווית בנגב" ו"ההקשר החברתי של התנהגות אלימה" ראו אור באנגלית ובעברית.

סקירות וביקורות

דיון חשוב ומעניין בשורשי הרצחנות הנאצית עופר אשכנזי הארץ 29/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית

נושאים

מלחמת העולם השנייההיסטוריהאלימותשואה מזוית לא יהודיתנאציזםנאצים ועוזריהם

סקירות וביקורות

דיון חשוב ומעניין בשורשי הרצחנות הנאצית עופר אשכנזי הארץ 29/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
לקרוא עוד...
אלימות מצד המדינה עמנואל מרקס

הקדמה


זה היה בקיץ 1939. הייתי בת שמונה, ילדה יחידה להוריי. התגוררנו במנצ'סטר, בצפון מערב אנגליה. הוריי סיפרו לי ששני בנים, מבוגרים ממני, עומדים לבוא לגור איתנו. הם היו קרובים רחוקים למדי של אימי והתגוררו עם הוריהם במינכן, בדרום גרמניה. לא ידענו על קיומם, אך הם מצאו אותנו. יהודים רבים באירופה איתרו קרובי משפחה באנגליה באותם ימים, ורבים - מבוגרים וילדים - עברו לגור עמם או עברו לאנגליה וגרו לבדם. אחר צוהריים אחד לקחו אותי הוריי לתחנת הרכבת פיקדילי במנצ'סטר. על הרציף עמדו אריך וולטר מרקס, בני עשר ושתים־עשרה, לבושים מכנסי עור קצרים. אני עדיין רואה אותם בעיני רוחי.

ביתנו היה קטן מכדי להלין אותם, ולכן בכל לילה הם הלכו לישון אצל שכנים בהמשך הרחוב. גרה אצלנו נערה משרתת מוולס, ובואם של שני הזרים הטריד אותה. היא שמרה ענף מעץ לבנה על מדף הארון במטבח, למקרה שאחד מהם יתפרע, אך מעולם לא נעשה בו שימוש כמובן. למעשה, כולנו הסתדרנו יפה.

לאחר מכן הגיעה תקופה אידילית מבחינתי. אינני זוכרת שהיה מחסום של שפה, אם כי בוודאי היה. באותו קיץ מופלא רכשתי לי שני אחים גדולים; אני זוכרת שחשבתי שמַתּי והגעתי לגן עדן. מזג האוויר היה נהדר, לא היו לימודים וגרנו בקרבת פארק גדול - פארק היטון. הבנים ואני, ופעמים קרובות עוד ילדי פליטים מהשכונה, נהגנו לסייר בפארק. היו בו אגם, נדנדות, קרוסלות, פינת חי ועוד תענוגות.

הקיץ המופלא שלנו התארך, מפני שב-1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה. משמעות העניין מבחינתנו הייתה שבתי הספר לא נפתחו ושהיינו עדיין חופשיים. מזג האוויר המשיך להיות נהדר. אני זוכרת התרגשות גדולה יום אחד כשאבי יצא לחצר האחורית שלנו עם את חפירה גדול. הוא התכונן לחפור בדשא מקלט נגד הפצצה אווירית. האירוע הסב לנו הנאה רבה וכולנו הצטרפנו אליו ועזרנו לו לחפור בעזרת כל מה שבא ליד, ובכלל זה דליים ומעדרים מחופשות בחוף הים. המקלט הזה לא היה מספק לנו הגנה מפני הפצצות ומעולם לא עשינו בו שימוש. השתמשנו במקלט אנדרסון, במקלט מוריסון ובמקלטים ציבוריים.

בתי הספר נפתחו בסופו של דבר. הוריי מצאו לאריך וולטר בתי ספר והתחילו לדבר על לימודי בר מצווה לאריך, אשר יום הולדתו השלושה־עשר עמד לחול במאי הקרוב. מזג האוויר התקרר והגיע הסתיו. ואז שמענו מההורים של אריך וולטר שהם הצליחו לצאת מגרמניה ולעלות לארץ ישראל, ושהם רוצים שהבנים יצטרפו אליהם. הוריי עשו את הסידורים הדרושים במנצ'סטר, ובסביבות חג המולד 1939 הם עלו על אחת האוניות האחרונות, אם לא האחרונה ממש, שעשו את דרכן לפלשתינה באותה תקופה. עולמי חרב עליי. הבטחתי לכתוב להם לעיתים קרובות, אבל מעולם לא כתבתי.

הפעם הבאה שראיתי את הבנים ופגשתי את הוריהם הייתה בירושלים. עליתי לישראל באוקטובר 1949 ומשפחת מרקס הזמינה אותי לגור איתה. עמנואל אריך, שלמד אז באוניברסיטה, לקח אותי לכל האתרים בירושלים ובסביבתה והעניק לי חוויה מרתקת. שמעון ולטר עוד היה בצבא, ולקח אותי לטיול באילת.

ז'קלין רוז

אחותי ז'קלין ז"ל כתבה את המילים האלה לרגל יום הולדתי השמונים. הגיבורים העלומים של הקדמה זו הם ללא ספק הוריה, אסי וסידני שוגרמן ז"ל, שנדיבות ליבם הצילה את חיי ואת חיי אחי. זמן קצר אחרי יום הולדתי השמונים התחלתי לחשוב, לראשונה, על האירועים שהובילו לשואה. מחשבות אלה הולידו את הספר הזה.

עמנואל מרקס

 

מבוא
מדוע כתבתי את הספר

בשנת 1976 פרסמתי מחקר על אלימות אישית בעיירה חדשה בגליל (מרקס, 2015). המדינה יישבה בה עולים חדשים מצפון אפריקה בעל כורחם. המדינה סיפקה לעולים אלה, שהיו מעדיפים להתגורר באחת הערים הגדולות, דיור וסעד, אבל היא לא דאגה לתעסוקה. הספר עוסק באיומים האלימים, ולעיתים במעשים האלימים, שכמה מתושבי העיירה נקטו כלפי הפקידים כדי לקבל הטבות - תכופות הטבות שהם היו זכאים להן על פי חוק. תקיפות אלה היו מחושבות ומאופקות, ובדרך כלל התוקפים השיגו תוצאות; רוב תושבי העיירה סברו שהן מוצדקות. הפקידים, שהיו היעד לאלימות, חשבו אחרת: מבחינתם התושבים האלימים היו לקוחות טרדנים ואפילו עבריינים שיש למצות איתם את הדין. מסקנה חשובה שאליה הגעתי בעקבות המחקר הזה היא שאלימות היא מונח מטרייה למגוון רחב של תופעות חברתיות, ושאני חקרתי רק סוג אחד. הבנתי שכל עוד מדעני החברה ימשיכו לחקור אלימות באופן כללי, הסיכוי להתקדם קלוש.

נדרשו לי עוד שלושים שנה כדי לעשות את הצעד ההגיוני הבא: כתיבת מאמר תאורטי המציג את סוגי האירועים האלימים (Marx, 2009). מאמר זה הוא הבסיס לפרק 1 בספר שלפנינו. חזרתי לחקור אלימות קודם לכן, בשנת 2004, כשעמיתי חיים חזן הציע לי להצטרף לסדנה אקדמית חודשית על שואה וגלובליזציה שהעביר עם עמוס גולדברג במכון ון ליר בירושלים. נעניתי להזמנה בחופזה ואף הצעתי שבתור התחלה אדבר על המפגש הקצר שלי כילד עם אירועי ליל הבדולח, אירוע שבישר את השואה המתקרבת. בבוקר 10 בנובמבר 1938 נכחתי כשאבי נעצר בביתנו בעיר הולדתי מינכן ונלקח למחנה הריכוז דכאו. הייתי אכול דאגה בהיעדרו, ודאגתי רק התגברה עם שובו. מקץ חודשיים הוא חזר הביתה, חולה ומדוכא. ליל הבדולח והאירועים שהתרחשו בעקבותיו מתועדים היטב, כמובן. זיכרונות הילדות שלי, לעומת זאת, מוגבלים לכמה אירועים שנחקקו עמוק בזיכרוני; אירועים אחרים נשתכחו ממני כליל (Marx, 2015). אין לי, למשל, כל זיכרון שהוא מרגע הפרידה מהוריי, אותו רגע ביוני 1939 שבו הם שלחו את אחי ואותי לשהות אצל קרובי משפחה במנצ'סטר, אנגליה. אולם האירועים הנשכחים הותירו ככל הנראה רושם בל יימחה ואף העניקו לי את כוחות הנפש הנחוצים כדי להתחיל מחקר מתמשך על התקופה הנאצית. מחקר זה העסיק את מחשבותיי במשך עשור, וככל שחלף הזמן הוא גדל והתפתח לבחינה מדוקדקת של השימוש הקיצוני והאכזרי של המשטר הנאצי באלימות. המחקר היה יכול להתמשך ללא סוף, ולכן החלטתי לצמצמו ולהתמקד בתקופה שבין 10 בנובמבר 1938, התאריך שבו ביצעה ההנהגה הנאצית פרעות נגד האזרחים היהודים ­ברחבי גרמניה - פרעות שסימנו את החלטתה להתקדם לעבר פתרון רדיקלי של השאלה היהודית - לבין סוף אוגוסט 1941, הרגע הקצר שבו הבינה ההנהגה הנאצית שהיא לא תצליח לגבור על ברית המועצות, אך עדיין האמינה שתוכל לנצח במאבקה המתמשך נגד "יהדות העולם". בשלוש השנים האלה הגיעה האלימות מצד המדינה הגרמנית לשיא חסר תקדים. המחקר עלה בקנה אחד עם התעניינותי ארוכת השנים בנושא האלימות. האם הוא נתן מזור לחוויות ילדות קשות? רק במידה מועטה, אך גם מידה זו הייתה שווה את המאמץ.

מבנה הספר

פרק 1 מציג את הרקע התאורטי לדיון באלימות מצד המדינה. הטענה שעל פיה "האנתרופולוגיה הגיעה באיחור לתחום [לימודי רצח העם]" (Scheper-Hughes, 2002: 348) נכונה; היא הזניחה היבטים אחרים של אלימות המדינה. המחקר נפגע גם בגלל ניסיונות עקרים של חוקרים לעסוק בכל סוגי האלימות בעת ובעונה אחת. בפרק זה אסביר שאפשר להבין אלימות רק כשרואים בה חלק מאירוע אתנוגרפי. אבחין בין חמישה סוגים עיקריים של אירועים אלימים. אלימות מצד המדינה היא אחד מהם.

פרק 2 דן בפרעות שהתחוללו ברחבי גרמניה בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח". נקודת ההנחה היא שמדובר באירוע אלים מבוים שהממשל הנאצי עשה בו שימוש, כפי שמקובל באירועים המוניים מאורגנים, לצורך העברת מסרים חשובים למגוון קהלים. האירוע האיר באור סנוורים את הפרויקט המרכזי של המשטר הנאצי: להכין את העם הגרמני למלחמה כוללת. המטרה המיידית של המלחמה הייתה להקים אימפריה קולוניאלית במזרח אירופה. המטרה לטווח הארוך הייתה להפוך את גרמניה למעצמה עולמית. מסוף 1936 ואילך הפכו היהודים למרכיב חיוני בתוכנית. באותה עת החליטו מנהיגים נאצים, ובראשם אדולף היטלר והרמן גרינג (Göring), להפקיע את רכושם של יהודי גרמניה כדי לממן את תוכנית החימוש עד לתחילת מלחמת הכיבוש. הנאצים סברו שבשלבים המתקדמים יותר של המלחמה כבר לא יהיה צורך ביהודי גרמניה, ואז יצטרכו להיפטר מהם בדרך זאת או אחרת. בשלב זה תכננו הנאצים לנצל את המשאבים של המדינות שיכבשו, לרבות את רכוש תושביהן היהודים. היינריך הימלר (Himmler) וארגון האֶס־אֶס (SS) שבהנהגתו לא היו מודעים בתחילה לתוכנית זו והמשיכו לקרוא להגירה של היהודים. לאחר שנה הם הצטרפו לתוכנית מורחבת לנישול כל יהודי אירופה ולחיסולם והפכו למוציאים אל הפועל המרכזיים שלה.

על פי הטענה העומדת בבסיס פרק 3, הנאצים לא תכננו "פתרון סופי" אחד לבעיות החברתיות המרכזיות בעיניהם, אלא שלושה. על פי מזכר שכתב היטלר ב-1936, הבעיה החשובה ביותר הייתה למצוא "פתרון סופי של הבעיה הגרמנית": העם הגרמני זקוק נואשות לשטחי מחיה ועלול למות מרעב אם גרמניה לא תכבוש מושבות במזרח הפורה של אירופה. "פתרון סופי" מתועד שני תוכנן על ידי הימלר ב-1938 - לפקח על הקבוצות השונות שאותן כינו הנאצים "צוענים" (Zigeuner) ולחסלן. "הפתרון הסופי" השלישי, השמדת יהודי אירופה, אומנם מתועד לפרטי פרטים, אך ההיסטוריונים עדיין מתלבטים בשאלה מתי החליטה ההנהגה הנאצית לבצע שואה זו ומדוע. הנאצים רדפו את היהודים עוד בטרם עלו לשלטון, אך בתחילה הייתה התוכנית לגרש אותם מגרמניה; מאוחר יותר, מ-1938 ואילך, לנשל אותם מרכושם; ולאחר מכן למצוא דרכים להיפטר מהם. המנהיגות הנאצית אומנם לא פרסמה מעולם תוכנית כתובה או צו ל"פתרון סופי של הבעיה היהודית", אך משנת 1939 ואילך היא הצהירה בפומבי תכופות על כוונותיה האכזריות. כשפלשו הנאצים לפולין בספטמבר 1939 הם החלו ליישם אותן ורצחו בשיטתיות המוני יהודים וקתולים פולנים. רצח הקתולים פחת לאחר 1940, אולם רצח היהודים נמשך במלוא העוצמה ואף קיבל משנה חשיבות שלושה חודשים לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. כאשר נעצר כיבוש ברית המועצות באוגוסט 1941 הפכה ההנהגה הנאצית את השמדת היהודים למטרת מלחמה.

פרק 4 בוחן את השלבים השונים שעברה המדיניות הנאצית כלפי היהודים, שהגיעה לשיאה בהקמת מחנות המוות על אדמת פולניה ב-1942. בין השנים 1933 ל-1938 עודדו השלטונות הנאציים הגירה של יהודי גרמניה, ומ-1938 ועד סוף המלחמה הם גזלו את רכושם של היהודים בגרמניה ובשטחים הכבושים. מהרגע שבו נושלו היהודים, לשלטונות כבר לא היה כמעט שימוש בהם והם תכננו דרכים להשמידם כליל. אסביר גם מדוע מאוגוסט 1941 ואילך הפך חיסול היהודים ליעד מלחמה רשמי.

פרק 5 מראה שהנאצים ניסו לממש את "הפתרון הסופי לבעיה הגרמנית" באמצעים שונים, אך באכזריות ובחוסר רחמים שלא נפלו מאלה שאפיינו את הפתרונות הסופיים האחרים. הם הפגינו מעט מאוד חמלה וכבוד כלפי אחיהם, והובילו מיליוני גרמנים אל מותם. יתר על כן, הם הפעילו - בתחילה על גרמנים ארים ורק לאחר מכן על יהודים וסלאבים - אמצעי דיכוי ורצח שונים, כגון רצח המוני של מתנגדים מתוך שורותיהם, איסור על יחסי מין ונישואים עם בני עמים "לא־ארים", "המתה מתוך רחמים" של בעלי נכויות ונישול אזרחים מן השורה והפקעת אדמותיהם.

בפרק 6 אני שב בקצרה לטראומות ילדוּת ובוחן כיצד הזיכרונות שלי מהתקופה הנאצית משפיעים על תגובותיי לדילמות מוסריות בנות זמננו. אולם עיקר הפרק הוא ניסיון להבין, מתוך החומר המוצג, מדוע עשה הממשל הנאצי שימוש נרחב כל כך באלימות.

באחרית הדבר אני מציג מסקנות ומחשבות. כמה מהמסקנות שלי עשויות להפתיע, אבל כולן נתמכות בדברים שכתבו חוקרים מובילים ומהימנים. תרומתי מתבטאת בניסיון לשלב יחד מגוון ממצאים המרכיבים תמונת אירועים מסועפת מאוד ולהסיט מעט, אם לא לפרק, פרדיגמות חשיבה קיימות. לדוגמה, אני מראה שברגע שהגיעו לשלטון איבדו הנאצים כל עניין באידאולוגיה שלהם ואף התעקשו למנוע כל דיון אידאולוגי, אך דבקו בדוגמטיות רבה ברעיון של הקמת מושבה גרמנית בשטחי הדגן של מזרח אירופה, שירוקנו מתושביהם הקודמים. אראה גם שהנאצים השתמשו באופן קבוע באמצעים האלימים ביותר כדי להחיל מדיניות שהשתנתה תדיר.

במהלך המחקר אני מתבונן מחדש בהתפתחויות היסטוריות שונות שאירעו בתקופה הנאצית. הבנתי בהדרגה שהחלוקה הנהוגה לתקופות אינה מוצלחת. המנהיגים הנאצים המרכזיים היו אנשי מעשה אלימים וחסרי סבלנות, ולמעשה הם התחילו ליישם את כל תוכניות הרדיפה, ההרס והרצח כמה שנים לפני המתועד בדיווחים היסטוריים של התקופה. סלקציה גזעית התחילה כבר בגיוסים לאס־אס ב-1932. מסעות רצח שכוונו כלפי קומוניסטים וסוציאליסטים, ולצידם הקמה של מאות מחנות ריכוז "פראיים", החלו מיד עם עלייתו לשלטון של היטלר ב-1933. מבצע המתת החסד לכאורה (אותנסיה), שבו נרצחו אנשים עם מוגבלויות, החל ב-1936. השואה, רצח היהודים ההמוני, התחילה בפולין בספטמבר 1939, ולא בברית המועצות ביוני 1941, ונמשכה עד סוף המלחמה. אפילו התובנה ש"מלחמת הבזק" נגד ברית המועצות נחלה תבוסה ושגרמניה לא תצליח לנצח במלחמה עלתה בהנהגה הנאצית כבר באוגוסט 1941, ולא רק לאחר המפלה בסטלינגרד בינואר 1943. לאור הידע הזה קשה להבין מדוע המשיכו הגרמנים להילחם במשך עוד ארבע שנים ולספוג עוד ועוד אבידות, עד הסוף המר במאי 1945.

ליל הבדולח שלי

ליל הבדולח חרות עמוק בזיכרוני, אף על פי שהייתי ילד והמראות הקשים ביותר נחסכו ממני. נולדתי להורים יהודים בעיר מינכן. אימי ניהלה חנות למוצרי עור, שהייתה שייכת לאביה האמיד, וסגרה אותה כשהוא גורש לפולין מולדתו באפריל 1934. אבי החזיק במשרה קבועה לכאורה בחברת ביטוח גדולה. באוקטובר 1935 הוא פוטר כלאחר יד, ככל הנראה במסגרת ההכנות לחוקי נירנברג. מאותו רגע הוא עבד במזבלה העירונית של מינכן או בכל מקום אחר שנשלח אליו מטעם שירות התעסוקה. מצבה הכלכלי של המשפחה הלך והורע. אני הבכור מבין שני בנים. אחי ואני למדנו בבית הספר היסודי היהודי "אוהל יעקב" ברחוב הרצוג רודולף, מרחק עשר דקות הליכה מדירתנו במרכז העיר. בית הספר היה צמוד לבית כנסת אורתודוקסי, ואני הייתי חבר במקהלת בית הכנסת ושרתי בו בכל שבת וחג. הורינו אומנם גידלו אותנו כיהודים, אך הם יכלו להחדיר בנו יהדות רק עד גבול מסוים, מאחר שהיכרותם עם הדת התמצתה בסידור התפילה. הם החשיבו את עצמם לגרמנים "משכילים" (gebildet), אך כבר לא הרגישו בטוחים בסביבה שמיום ליום נהייתה יותר ויותר עוינת. אנו הילדים היינו חשופים תכופות להערות אנטי־יהודיות ברחובות העיר, בעיקר מצד נערים, אך מעולם לא שמענו מילה רעה מדיירים בבניין או מבעלי חנויות בשכונה. בעוד שאיש ממשפחתנו לא הותקף פיזית על ידי נאצים, ידענו שדבר כזה עלול להתרחש בכל יום.

משנת 1935 החלו הוריי להרגיש לחץ ממשי לצאת מגרמניה. ירושה קטנה שהופקדה בבנק בירושלים אפשרה להם להגיש בקשה לאשרת עלייה השמורה ל"קפיטליסטים". עורך הדין ששכרו קרובינו בירושלים לצורך קבלת האשרות לא הצליח לקדם את העניין, ומפעם לפעם ניסו הוריי לקבל אשרות הגירה למדינות אחרות, אך ללא הצלחה. ב-1938, אם כן, משפחתי עדיין התגוררה במינכן.

בסביבות השעה שבע בבוקרו של 10 בנובמבר 1938 צלצל פעמון הדירה שלנו. שני שוטרים בבגדים אזרחיים נכנסו פנימה והורו לאבי להצטרף אליהם, בלי ליידע אותו מדוע הם עוצרים אותו או לאן הם לוקחים אותו. כשביקש כמה דקות כדי להתלבש הם הסכימו, אך ליוו אותו לאמבטיה ולא הסירו ממנו את עיניהם. הם לא הרימו את קולם ולא הפעילו אלימות, אך לא ענו על שאלותיה של אימי המודאגת. הייתי בן אחת־עשרה, אחי היה צעיר ממני בשנה ולא היה שום צורך להשתיק אותנו - היינו משותקים מפחד. מעט לאחר שאבינו נלקח יצאנו לדרך לבית הספר. כשהתקרבנו למבנה ראינו שהגישה אליו נחסמה ושמבית הכנסת הסמוך עולים להבות ועשן שחור סמיך. אדם שלא הכרנו המליץ לנו להתרחק מהמקום ולחזור הביתה. מאוחר יותר שמענו שבית הכנסת נשרף כליל והכיתות נחרבו. בית הספר נפתח כעבור חודשיים; בית הכנסת נהרס.

למחרת ניגשה אימי למשרדי הגסטפו כדי לנסות לברר מה עלה בגורלו של אבי. חיכיתי במתח מחוץ לבניין וחששתי שיעצרו גם אותה. בסופו של דבר היא יצאה ללא פגע, אך גם ללא מידע. גם במשרדי הקהילה היהודית (או Gemeinde כפי שקראנו להם, קיצור של Israelitische Kultusgemeinde) היא לא קיבלה תשובה, משום שהנאצים בזזו את הבניין וסגרו אותו. עם זאת, עד מהרה הגיעו לאוזניה שמועות שעל פיהן רבים מהגברים היהודים במינכן נשלחו למחנה הריכוז דכאו.

אבי חזר לאחר חודשיים, והוא היה שבר כלי. במשך שבועות סיפר על ההתעללות שעבר, על הקור והרעב שסבל מהם ועל הוצאות להורג שרירותיות של אסירים אחרים. לדבריו, בתקופה קצרה זו הרגו השומרים כעשרה אחוזים מהאסירים. תגובתנו לסיפוריו של אבי לא הייתה הולמת כלל; גודל מצוקתו חמק מאיתנו. חיילי האס־אס הפשיטו אותו מצלם אנוש והפכו אותו לקליפה ריקה. היינו צריכים לעזור לו להשיב לעצמו את כבודו, אך זה היה למעלה מכוחותינו. לאחר זמן־מה השתתק אבי ומעולם לא הזכיר שוב את שהותו בדכאו. הוא חזר למשימה הקשה של פרנסת משפחתו ועבד עד כלות כוחו במכירת ציוד למספרות עבור יוליוס אייזן, אחד הסיטונאים היהודים האחרונים שנותרו. אבי המשיך בעבודה זו עד למעצר הבא - הפעם בכלא שטדלהיים.

אם לשפוט על פי עדויות שנאספו, החוויה שעברתי בליל הבדולח לא הייתה יוצאת דופן. היא אף הייתה פחות אלימה ומפחידה מחוויותיהם של רוב הילדים האחרים. משפחתי הייתה ענייה מכדי לעורר את תשומת ליבם של בריוני האס־אה (פלוגות הסער, Sturmabteilung) בליל הבדולח, אך בכל זאת היא הופיעה ברשימות של האס־אס אשר שלח יהודים למחנות ריכוז כדי "לזרז את הגירתם". אף על פי כן נצרב האירוע בליבי והוא עדיין חי בזיכרוני. עד היום ליבי מחסיר פעימה כשפעמון הכניסה מצלצל, וגם, אולי כהרחבה של אותו פחד, כשאני שומע צלצול טלפון. בחוש ילדותי הבנתי שליל הבדולח איננו עוד הסלמה בסבל, באיסורים ובהגבלות שהמטירו הגרמנים בזה אחר זה על היהודים כדי לגרשם מהמדינה. ליל הבדולח סימן שינוי עמוק בגורלנו, שינוי שלא יכולתי לרדת לפשרו. זמן רב לאחר מכן למדתי שההנהגה הנאצית בחרה פתרון קיצוני לבעיה היהודית שיצרה. מעתה היא לא תעודד יהודים להגר מגרמניה, אלא תגזול את רכושם ולאחר מכן תמחה את עקבותיהם מעל פני אדמת אירופה. משרדים ממשלתיים אחדים כבר הטילו שלל מגבלות על ההגירה, ויהודים רבים הבינו שמי שלא יֵצא בזמן - גורלו נחרץ. הוריי הכפילו אפוא את מאמציהם לעזוב את גרמניה. משלא הצליחו במשימה, הם דאגו לאחי ולי למקלט אצל קרובי משפחה במנצ'סטר, אנגליה. אלה היו ימי "משלוחי הנוער" (Kindertransporte), תוכנית של ממשלת בריטניה שהופעלה על ידי ארגוני צדקה ומתנדבים. התוכנית פעלה מ-2 בדצמבר 1938 עד 1 בספטמבר 1939, ובתקופה קצרה זו כמעט 10,000 ילדים יהודים בני שנתיים עד שבע־עשרה מהרייך הגרמני קיבלו מקלט בבריטניה (Benz, 2003: 12. ואילו Leverton and Lowensohn, 1990: 8 מדווחים שהגיל הצעיר ביותר היה שלושה חודשים). אף על פי שלא נכללנו רשמית בתוכנית, הצלחנו לנצל את המסגרת הבירוקרטית שלה ולקבל אשרות כניסה לבריטניה.

עזבנו את גרמניה ביוני 1939 ברכבת שהביאה אותנו להוּק שבהולנד. אינני זוכר את רגעי הפרידה; אינני זוכר אפילו אם הורינו ליוו אותנו לרציף, אך אני זוכר כל פרט ופרט מהנסיעה. הפרידה הייתה כנראה קשה מנשוא. בסוף המלחמה התברר שתשעה מתוך עשרה ילדים לא שבו לראות את הוריהם (Benz, 2003: 12). אחי ואני היינו מקומץ בני המזל שזכו להתאחד עם משפחתם. ארבעה חודשים לאחר מכן, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, קיבלו הוריי את אשרות העלייה המיוחלות לארץ ישראל. כשאימי הגישה למשטרה החשאית את האישורים ואת המסמכים הורתה המשטרה לשחרר את אבי, שהיה עצור באותה עת ב"מעצר מגן" (Schutzhaft) בכלא שטדלהיים במינכן. מאחר שאיטליה טרם הצטרפה למלחמה, הוריי נסעו לטרייֶסטֶה ומשם עלו על אונייה לחיפה; הם הצליחו אפילו לשלוח לחיפה מכולה עם מה שנותר מרכושם. הוריי התיישבו בירושלים, ואחי ואני הצטרפנו אליהם בינואר 1940.

כשאני מהרהר במפגש הקצר שלי עם הטרור הנאצי בפוגרום ליל הבדולח אני מבין שהמעצר של אבי שיתק אותי בעיקר משום שהתרגלתי במשך שנים לחיות באווירה רוויית פחד. סוג הפחד הזה, כפי שתיארה אותו הרטה נטהורף (Nathorff, 1988: 57), היה עימות יום־יומי עם התעמרות בירוקרטית, הצקות קולניות ברחוב והפניית גב של חברים. אולם העובדה שאני יכול להיזכר בפרטי האירוע מראה שבמידה מסוימת השלמתי איתו. הטראומה החמורה היא זו שאינני מצליח לזכור כל השנים: רגע הפרידה מהוריי. הוא סתם את הגולל לעד על עולם ילדותי. הבנתי שהוריי הקריבו רבות כדי לשלוח אותי לאנגליה ושמטרתם היחידה הייתה להציל את חיי, אבל בה בעת הרגשתי שהם זנחו אותי על סיפּו של עולם זר. הם נטשו אותי ולעולם לא אוכל לתת בהם שוב אמון. גם המפגש המחודש עמם לא השיב על כנו את הקשר הורה־ילד.1

טראומות הילדות הן הסבר אפשרי לרתיעתי ארוכת השנים מעיסוק בכל זיכרון מגרמניה הנאצית. רק ב-1998, שישים שנה לאחר המלחמה, נעניתי לבקשה להקליט את זיכרונותיי לארכיונים של יד ושם. לאחר שמונה שנים נוספות הבאתי את עצמי להשיב בחיוב על הזמנתו של חיים חזן להצטרף לקבוצת לימוד שלו ושל עמוס גולדברג ששמה "זיכרון השואה בעידן גלובלי" במכון ון ליר. חשבתי שאם אצטרף לקבוצה אוכל לחקור את זיכרונות הילדות שלי ממרחק בטוח לכאורה. אלא שעד מהרה הוצפתי בזיכרונות ובמחשבות, ואלה הבשילו אט־אט לדחף שְׁלוּחַ רסן להבין את התקופה הנאצית. מחקר זה הוא ככל הנראה תוצר לוואי של התמודדות מאוחרת מאוד עם טראומות ילדות. אני חב חוב גדול לחיים חזן שהעלה אותי על המסלול, ואני מקדיש לו את הספר.

מקורות

במשך רוב הזמן הייתי מתלמד. ערכתי היכרות עם הספרות העצומה העוסקת בתקופה הנאצית וכמעט טבעתי בים של מידע. אבל ככל שהשקעתי את עצמי בספרות, כך גברה תמיהתי. גיליתי שהקהילה האקדמית צברה כמויות גדולות של נתונים בקצב מהיר, אך לאחר מכן היססה כשנדרשה לפרש אותם ולמזג אותם לכדי תמונה רחבה. גם שמתי לב שלספרות המקצועית הייתה נטייה להתעלם לעיתים מממצאים של חוקרים בעלי שם כשהם לא עלו בקנה אחד עם הנרטיבים המקובלים. תופעה זו לא הייתה צריכה להפתיע אותי, משום שגם במקצוע שלי - אנתרופולוגיה חברתית - נתקלתי בהתנגדות מושרשת לרעיונות חדשים. מקס גלקמן (Gluckman), ראש המחלקה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת מנצ'סטר, שבה למדתי, הפציר בתלמידיו לצאת לשדה ולתת לנתונים האתנוגרפיים להוביל אותם (Gordon, 2018: 348, מצטט את גלקמן). אנו, תלמידי המחקר, אימצנו עצה זו ברצינות רבה, התייחסנו לנתוני השדה שלנו בכבוד המרבי ולמדנו להעריך מחדש נתונים בכל פעם שנגלו חומרים חדשים ולתקן הסברים שוב ושוב, בתהליך דיאלקטי אין־סופי (Hazan and Hertzog, 2012: 1-3). כך גיבשנו כמה רעיונות חדשים. אלא שאז גילינו לא פעם שקשה לפרסם רעיונות מקוריים, ושגם כשהם מתפרסמים - הקהילה האקדמית לא ששה לאמצם. מצב הספרות העוסקת בתקופה הנאצית אינו שונה בהרבה. הנה כמה דוגמאות בולטות להשמטות מכוונות או מקריות כאלה.

ראשית, ההיסטוריון הגרמני וילהלם טרויה (Treue, 1955) פרסם את העותק היחיד ששרד מתזכיר (Denkschrift) שכתב היטלר באוגוסט 1936 ושבו פרשׂ תוכנית ארבע־שנתית המציעה בצורה מפורשת "פתרון סופי [endgültige Lösung] לבעיה הגרמנית" על ידי הקמת אימפריה קולוניאלית במזרח אירופה. במסמך זה פירט היטלר את הנקודות המרכזיות של תוכניתו הפוליטית ונתן למונח "פתרון סופי" מובן מדויק ונורא: אם לא יכבשו הגרמנים אזורים נרחבים במזרח אירופה ויְיַשּׁבו אותם - סופם להיכחד. זו הייתה התוכנית המדינית הגדולה היחידה שניסה היטלר לממש בנחישות עיקשת. מדיניות זו הובילה את גרמניה למלחמת עולם שגבתה את חייהם של חמישים מיליון בני אדם, ובהם יותר מאחד־עשר מיליון גרמנים. רוב החוקרים אינם מייחסים חשיבות רבה למסמך זה (דוגמאות יוצאות מן הכלל הן Rossino, 2003: 4; Tooze, 2007: 219-223).

שנית, העיתונאי הגרמני ארנסט קליי (Klee, 1985) גילה שהנאצים הוציאו אל הפועל את תוכניתם לרצוח גרמנים נכים המאושפזים במוסדות טיפוליים כבר ב-1936, ואולי כבר ב-1933. כאשר החלו בשנת 1939 לקרוא לתוכנית "מבצע להמתת חסד" (Euthanasia), היא כבר גדלה והפכה לארגון ממוסד שפיתח שיטות רצח יעילות, לרבות תאי גזים. אף על פי שמחקרו של קליי מוכר בקרב היסטוריונים, רובם עדיין מייחסים את תחילתה של תוכנית האותנסיה לפלישה לפולין בספטמבר 1939, וכך הם מתעלמים למעשה מהעובדה שהיא שימשה מתחילתה לרצח של אזרחים גרמנים.

שלישית, ההיסטוריון הגרמני כריסטיאן שטרייט (Streit, 1978) הוכיח שבשלביה המוקדמים של המלחמה נגד רוסיה הסובייטית חיסלו הצבאות וכוחות הביטחון הנאציים 3.3 מיליון שבויי מלחמה סובייטים באופן שיטתי על ידי הרעבה, ירי וחשיפה למוראות האקלים, כחלק מהתוכנית הגדולה לטהר את מזרח אירופה מרוב תושביה כדי להכשירה להתיישבות גרמנית. הוא הראה, בין השאר, שמחנות המוות אושוויץ־בירקנאו ולובלין־מיידנק הוקמו כדי להאיץ את קצב הרצח של השבויים הסובייטים. עם המפנה שחל במלחמה באוגוסט 1941 והעצירה הזמנית באספקה של שבויי מלחמה סובייטים סיפק הימלר קורבנות יהודים כדי שמנגנוני ההשמדה ימשיכו לפעול. חרף עובדות אלה, היסטוריונים אחדים, בעיקר בישראל, עדיין מאמינים שהנאצים ראו ביהודים אויב עיקרי מיום עלייתם לשלטון ושמחנות המוות הידועים לשמצה הוקמו במיוחד עבור היהודים. גם בגרמניה עצמה קיבל שטרייט הוקרה מועטה על מאמציו. עבודתו אומנם זוכה להערכה, אך הוא מעולם לא קיבל מינוי קבוע באוניברסיטה (ראו Berg, 2013: 438).

דוגמה אחרונה היא הטענות הסותרות על תחילתה של שואת יהודי אירופה, אף על פי שאין ספק שהיא התחילה בפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939. ההוכחות ברורות וחותכות: היטלר החליט שהפלישה לפולין תלווה ברצח המוני חסר תקדים של האוכלוסייה הפולנית הקתולית ושל האוכלוסייה היהודית. הן ההיסטוריון הישראלי־אמריקאי שאול פרידלנדר (1997, 2010) והן ההיסטוריון הגרמני פטר לונגריך (Longerich, 2010: 143) מדווחים שהיטלר הכריז בנאום פומבי שנשא ב-30 בינואר 1939 שבמהלך המלחמה הבאה היהודים יושמדו. הוראות שהיטלר נתן ב-22 באוגוסט 1939 בהרצאה לגנרלים היו מפורשות אף יותר: "המטרה [של המלחמה הבאה] היא סילוק כוחותיה החיוניים [של פולניה]". הוא אף הצהיר שמדינת פולניה תישבר לרסיסים (Klee und Dressen, 1989: 12; Rossino, 2003: 9-10). גדודי רצח ייעודיים של האס־אס והמשטרה ומיליציות של גרמנים אתנים הגיעו בעקבות הצבאות הפולשים והוציאו להורג, יום אחר יום, מאות קורבנות קתולים ויהודים פולנים. השואה התחילה. אף על פי כן, שני החוקרים האלה, ועוד רבים אחרים, מתארכים את תחילת השואה לסתיו 1941. לונגריך (Longerich, 2010: 179-183) מראה שהנאצים תכננו את הפלישה לברית המועצות (שם קוד: מבצע ברברוסה) כמלחמת השמדה של מיליוני בני אדם, בעיקר יהודים. פרידלנדר (2010) סבור שאפשר לייחס את שורשי ההחלטה להשמיד את היהודים לצו הצבאי של היטלר מ-2 באוקטובר 1941 ולנאומו לאומה ביום שלמחרת, שני אירועים שסימנו את היהודים כאויביה הראשיים של גרמניה. טיעוניהם מעוררים את השאלה מדוע נחישותו של היטלר לנהל מלחמת השמדה בפולניה לא נחשבה רצינית כמו המלחמה נגד ברית המועצות. נראה שאלכסנדר רוסינו (Rossino, 2003: xv) היה עד לאחרונה כמעט היחיד מבין חוקרי השואה הבכירים שהכיר בעובדה ש"מיגור אויבים פוליטיים ואידאולוגיים [...] על ידי הנציונל־סוציאליזם לא התחיל ב-1941 כפי שנטען בדרך כלל; הוא התחיל בפולין ב-1939".

נראה שהשִכחה הסלקטיבית הזאת שיטתית. בגרמניה שלאחר המלחמה התקשו היסטוריונים רבים במשך שנים לקבל את האמת הבסיסית שלא רק הצבא, יחידות אס־אס ומשטרה ומיליציות מקומיות הוציאו אל הפועל את זוועות המשטר הנאצי, אלא גם מאות אלפי גרמנים אחרים השתתפו בהן במישרין או בעקיפין ורוב הגרמנים ידעו על קיומן, אף על פי שלא בהכרח הסכימו איתן; שרוב המשתתפים בפשעים חזרו עם תום המלחמה לאורח החיים הסולידי והמכובד שידעו קודם ותכופות מילאו תפקידי מפתח בגרמניה המתחדשת. לעיתים נעשו מנהלים, עמיתים וידידים של היסטוריוני גרמניה והשואה. עובדות אלה היו אבני נגף בדרכם של ההיסטוריונים לחקור את העבר הנאצי. לדברי איאן קרשו (2011), היסטוריונים גרמנים התחילו לחקור את השואה ברצינות בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-20 וקיימו את הכנס המדעי הגרמני הראשון שהוקדש לרדיפת היהודים רק ב-1984. הפחד לגעת בעבר הנאצי השפיע על עמדותיהם של היסטוריונים גרמנים ביחס לשאלה מי היו מחוללי השואה. בעיקר הם היו חלוקים בשאלה למי היה תפקיד מוביל בהשמדת היהודים: להיטלר ומרעיו או לכוחות המזוינים - הצבא, האס־אס והמשטרה (Berg, 2015: 15). הצבת השאלה בצורה זו הפגישה את בעלי העמדות המנוגדות ומיקדה את תשומת הלב במספר מוגבל של מעוולים. ברוח זו אנו יכולים להבין את טיעונו המפתיע של ההיסטוריון הגרמני הנס מומזן שעל פיו אף על פי שלרוב הגרמנים היה מושג כלשהו על השואה, "אין ספק שרוב האוכלוסייה הגרמנית למדה בפועל על קיומם של מחנות ההשמדה ועל ההשמדה ההמונית השיטתית רק לאחר התבוסה" (Mommsen, 1988: 192, 200). מובן שאמירה זו הושפעה ממאמציהן של המדינות הגרמניות החדשות לחזור לנורמליות ולשלב מחדש את רבבות הגרמנים שהשתתפו בהרג הנאצי או הסכינו איתו ועתה העמידו פנים של אי־ידיעה. הם שאפו "למתוח קו על תקופת היטלר" (קרשו, 2011: 301), וכך החמיצו את מספרם העצום של קורבנות הנאצים ואת ריבוי הארגונים הגרמניים והיחידים (ועוזריהם מקרב בני המקום שראו בעצמם "גרמנים אתנים" ובני עמים אחרים) שהיו מעורבים ברצח העמים. לא מקרה הוא שכמה היסטוריונים שכחו גם את מיליוני הקורבנות של המשטר הנאצי שלא "נרצחו" אלא "נפלו" כחיילים וכאזרחים גרמנים ארים. אפילו המאמץ שנדרש מאזרחים גרמנים בעורף להישאר בחיים בוודאי היה קשה מנשוא. בעוד שהרומן לבד בברלין של הנס פאלאדה (Fallada), שראה אור בשנת 1947, אחרי מות המחבר, מתאר בצורה מהימנה את הפחדים המצמיתים, את האומללות ואת הבדידות של גרמנים במשך שנות המלחמה, המחקר ההיסטורי אינו עושה חסד עם התמה הזאת. עם זאת, הזמנים משתנים, פושעי המלחמה ועמיתיהם באקדמיה מתים בזה אחר זה ודור חדש של חוקרים עומד לחשוף את רוחב היריעה ההיסטורית (ראו Kellenbach, 2003).

גם המחקר הישראלי על השואה עדיין מושפע מקשרי הידידות בין ישראל לגרמניה ומוגבל כמעט לחלוטין, לפחות בקרב דור החוקרים הוותיק, לרדיפת היהודים על ידי הנאצים. רוב המחקר נעשה בסיוע יד ושם - המוסד הרשמי שהוקם בשנת 1953 משמש מרכז לכל הפעילויות הקשורות לשואה ומתוקצב בנדיבות על ידי המדינה. פוליטיקאים מכל גוני הקשת האידאולוגית שותפים לאמונה שעל פיה השואה אפשרה את הקמתה של מדינה יהודית, או לפחות תרמה לה. לא מפתיע שחוקרים ישראלים רבים משוכנעים בטענה ששואת היהודים ייחודית ושהיא מגמדת את המקרים האחרים של רצח עם. הם אומנם מכירים בעובדה שהנאצים רצחו בשיטתיות קטגוריות רבות של קורבנות, כגון גרמנים בעלי מום, צוענים ושבויי מלחמה סובייטים, אך מאמינים ששואת היהודים שונה ממקרים אחרים של רצח עם, משום שהנאצים שמו להם למטרה להשמיד עם שלם. יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה וההיסטוריון הראשי לשעבר של יד ושם, טוען ששואת היהודים שונה ממקרים אחרים של רצח עם, הן משום ש"האידאולוגיה הנאצית הגזענית הייתה הגורם המרכזי בהתפתחות שהוליכה אל השואה" (באואר, 2008: 50) והן משום שהאידאולוגיה הנאצית לא התבססה על שיקולים פרגמטיים - שהיו מרכזיים במקרים אחרים של רצח עם. חוקרים אלה נמנעים במכוון מקישור השואה למקרים אחרים של רצח המוני מאורגן שהנאצים הוציאו אל הפועל בשנות שלטונם, ולכן הם אינם יכולים להבין במלואה את ייחודה של המדיניות כלפי היהודים ושל השינויים שחלו בה במשך השנים. חוקרים ישראלים אחדים, כגון טשרני (1982) במחקריו החלוצים, בלטמן (2020), פלדמן (Feldman, 2008), אורון (2014), קדרון (Kidron, 2012), בשיר וגולדברג (2015) ובשנים האחרונות גם מכמן (Michman, 2017), אינם מסתפקים עוד בגישה זו וקוראים למחקרים השוואתיים הכוללים לא רק את מקרי רצח העם האחרים של הנאצים, אלא גם מקרים של רצח עם בתקופות אחרות ובאזורים אחרים. העובדה שהתקופה הנאצית מתרחקת אל העבר והפושעים הנותרים מתים בהדרגה סוללת את הדרך עבור חוקרים חדשנים בעלי חשיבה עצמאית, שיוכלו לספק לנו תיאורים היסטוריים מפורטים של התקופה הנאצית ולהגיע לפריצות דרך אינטלקטואליות חשובות, ואפילו מפתיעות.

כשהראיות אילצו אותי לשחות נגד הזרם - הן הגרמני והן הישראלי - חששתי שעבודתי תעורר התנגדות בקרב היסטוריונים. חששותיי היו משוללי יסוד: המאמר הראשון שלי (Marx, 2015) לא עורר תגובות רבות. היסטוריון אחד טרח לפסול את המאמר, והיסטוריון אחר תמך בו. בתחום שהניב כמות עצומה של פרסומים, אך טבעי שמאמר יחיד שכתב מישהו מחוץ לתחום יאבד. אינני סבור שהנושא "הובן במלואו", כפי שטענו כמה מומחים בולטים משנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך (Berg, 2015: 9), אלא שהוא מפוקח היטב על ידי ברית חזקה של חוקרים, עורכים ומוציאים לאור בעלי שם, החוששים לפגוע במתים או לצער את צאצאיהם. אם התרגום הגרמני לספרו של ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה (פורסם לראשונה בארצות הברית בשנת 1961), התעכב במשך שני עשורים כמעט (Aly, 2017), והתרגום העברי הופיע רק ב-2012, באיחור של חמישים שנה, מי אני שאלין. בכל אופן, אני עצמי אינני שלם עם עבודתי. אף על פי שאני עומד מאחורי התובנות החדשות שגיבשתי במהלך עשור של חשיבה וכתיבה על האלימות של המשטר הנאצי, הן נראות לי עתה כמעט מובנות מאליהן (ואולי הן בכל זאת נכונות). בה בעת אני מרגיש ששאלות יסוד חמקו ממני: יש בידי רק הסברים חלקיים לשאלה מדוע השקיע את עצמו המשטר הנאצי במלחמות ובמסעות טרור ורצח עם, שהיו אין־סופיים ואף יקרים, ומדוע הקריב ללא היסוס את חייהם של כאחד־עשר מיליון גרמנים ולא הצליח לסיים בעוד מועד מלחמה הרת אסון שהלכה והידרדרה. אינני יכול להיכנס לראשים המסובכים של היטלר ושל חבר מרעיו. ביחס לשאלה מדוע הצבא מעולם לא התקומם ברצינות נגד הפקודות האובדניות של היטלר יש לי רק השערות. מאמציי המתמשכים לגבש תשובות טובות יותר לא צלחו, אך אמשיך לחקור וייתכן שעוד אגיע אליהן. אני מאמין בכל מאודי שטראומת הילדות שלי היא כוח מניע למחקר. אני מקווה, תקוות שווא אולי, שמחקר זה יעזור לי להבין טוב יותר את עברי ואולי יעלה מתהום הנשייה כמה זיכרונות מוקדמים שאבדו.

תחום ההתמחות שלי הוא אנתרופולוגיה חברתית. אני מאמין שהניסיון שלי במחקר שדה על שיטותיו המגוונות עזר לי לחשוב מחדש על הראיות על ידי בחינה מחודשת של ספרות המחקר העשירה העוסקת בשואה ובמקרים אחרים של רצח עם שהנאצים הוציאו אל הפועל. אני מודע היטב לעובדה שרוב המחקר המשמעותי על התקופה הנאצית היה פרי עבודתם של היסטוריונים וימשיך להיות. אחדים מן ההיסטוריונים המוקדמים נשענו בעיקר על חומר שנאסף בארכיונים, ובאופן הזה קיבעו אולי העדפה לחומר כתוב או "רשמי". העדפה זו הובילה לעיתים למסקנות שגויות, כמו במקרה של הדוחות שהגישו עוּצבּוֹת הרצח הגרמניות בפלישה לפולין, קבוצות המשימה כפי שנקראו (Einsatzgruppen), למטה הגסטפו בברלין. הדוחות היו אמורים לאשר שהיחידות ביצעו מכסה יומית אך בלתי מוגדרת של הוצאות להורג. כל יחידה הגישה שני דוחות פעילות יומיים, ופקיד במטה בברלין ערך אותם וגם צנזר ומחק את רשימת הקורבנות. בגלל מקורות מעורפלים כאלה, מספר הקורבנות הפולנים והיהודים שיוחס לפלישה הנאצית לפולין היה נמוך במידה ניכרת מהמספר האמיתי. לעומת זאת, אנתרופולוגים וסוציולוגים נוהגים להשתמש במגוון מקורות נרחב ולהסתמך על התבוננות ועל דיווח בעל פה, ואולי ממעיטים בערכם של נתונים ארכיוניים והיסטוריים אחרים. הם מסתמכים על המידע שנאסף בעבודת השדה, כלומר באינטראקציה חיה עם בני זמנם. בשל נסיבות המלחמה הטרגיות, רוב העדויות שבעל פה על רציחות המוניות של הנאצים נאספו שנים רבות לאחר האירועים. מובן שהיום גם היסטוריונים משתמשים בעדויות שבעל פה מקורבנות וממעוולים, ובכללן כאלה שמגיעות ממקורות "לא רשמיים", וגם מנצלים במחקריהם יומנים, מכתבים וצילומים. אלה מניבים נקודות מבט ותובנות חדשות.

מקור מידע עיקרי הוא ההכרזות והנאומים הציבוריים של היטלר ושל שותפיו הקרובים. כמו פוליטיקאים מקצועיים רבים, המנהיגים הגרמנים שיקרו ביד רחבה, בשיטתיות ובלי בושה, כשהדבר התאים לצורכיהם. אך מפעם לפעם הם הסגירו את האמת, כל אחד בסגנונו הוא. היטלר והימלר נחשפו במיוחד כשנשאו נאומים לקהלים מוכרים וממושמעים; יוסף גבלס (Goebbels) נהג לחשוף את צפונות ליבו ביומנו; והרמן גרינג הפגין כנות בסביבות בירוקרטיות, והערותיו השנונות מצאו את דרכן לפרוטוקולים. קריאה יסודית עשויה לחשוף רגעי אמת יקרי ערך.

מאחר שנולדתי וגדלתי במינכן, אני מכיר את הגרמנית הדרומית המדוברת של התקופה הנאצית, ובכלל זה את הדיאלקט הבווארי. זו הייתה השפה שחלקתי עם פונקציונרים נאצים שנולדו בדרום גרמניה וגם עם המעמדות הנמוכים והבינוניים של האזור. ידע זה דרבן אותי לבדוק את כל הציטוטים בגרמנית, לספק להם תרגום משלי ולתקן טעויות מזדמנות במקומות הנדרשים. אני סבור שמפעם לפעם הצלחתי להוסיף עוד גוון של משמעות לביטוי מסוים.

אני מביט ביראת כבוד בכמות המחקרים ההיסטוריים המבוססים על מקורות ארכיוניים וביבליוגרפיים. כמה מהמחקרים האלה מציגים סינתזות מרשימות ובלתי נשכחות של השואה או של היבטים מסוימים שלה. בעוד שמחברים מסוימים טענו שעבודתם היא הגרסה הסופית של האירועים ושאין צורך במחקר נוסף, מעולם לא הוטל ספק רציני בחופש להמשיך לחקור. אפילו פרידלנדר (2010), במחקרו ה"מסכם" הנפלא על "גורמים אידאולוגיים ותרבותיים בתור הכוחות המניעים הראשיים של מדיניות הנאצים בסוגיית היהודים" (פרידלנדר, 2010: 17-16), מעיד שהיה יכול לבחור גישה חלופית:

רדיפתם והשמדתם של יהודי אירופה לא היתה אלא תוצאה משנית של המדיניות הפוליטית העיקרית שנקטה גרמניה כדי להשיג יעדים שונים בתכלית. בין היעדים האלה [...] השגתו של שיווי משקל כלכלי ודמוגרפי חדש באירופה הכבושה על־ידי רציחת אוכלוסייה עודפת, [...] כדי לאפשר את יישוב המזרח בידי הגרמנים, ובזיזת רכושם של היהודים כדי לאפשר את ניהול המלחמה.

אני מאמין שאימצתי, תחילה מבלי משים ולאחר מכן באופן שיטתי, את הגישה החלופית הזאת. למטרה זו קראתי מגוון רחב של חומר משני, כולל ספרות שאינה נוגעת במישרין להיסטוריה של השואה. השתמשתי גם במקורות ראשוניים, כגון עיתונים מהתקופה, אוספי מסמכים ועדויות אישיות של קורבנות, של משקיפים ושל מעוולים. מכיוון שהעניין המרכזי שלי הוא "רצח וביזה" וגילויים דומים של אלימות מצד המדינה, ניצלתי את שפע הנתונים כדי לחקור את הנושא הזה ודילגתי ביודעין על היבטים חשובים אחרים. בחנתי גם מקרים של אלימות מצד המדינה שבמבט ראשון אינם קשורים לשואה, כגון אלימות נאצית כלפי גרמנים "ארים". לצרכים השוואתיים התייחסתי בקצרה למקרה המתועד בהרחבה של האלימות הקולוניאלית הבריטית כלפי בני הקיקויו בקניה בשנות ה-50 של המאה ה-20, ששחזר מאפיינים מסוימים של התקופה הנאצית. חומרים אלו סייעו לי לנסח כמה מסקנות כלליות.