אהבה בתענוגים

הקדמה

אהבת הפסיכואנליזה שלי החלה בגיל 18, כשנפל לידי ספרו של פרויד פשר החלומות (כך נקרא אז בתרגום הישן, העגנוני). קראתי והתאהבתי. המשפט האלמותי "החלום הוא דרך המלך אל הלא-מודע" פתח לי שבילים אל הנפש. התחלתי לרשום את חלומותיי ולפענח אותם. לא חדלתי עד היום. בפשר החלומות גיליתי ספר שיכול להיות מושא לאהבה, ובכך לקבוע את גורלו של האדם. הקריאה הובילה אותי להחלטה על דרכי בעתיד. היה זה אירוע מכונן, נקודת מפנה החובקת בתוכה אקט של החלטה שיש לה השפעה מתמשכת. 
שני האירועים המכוננים הבאים בחיי קשורים במוות, בהתקלות בממשי של חוסר האונים ואי-האפשרות לדעת. האירוע הראשון התחולל מעט לפני תחילת הלימודים האקדמיים שלי, במלחמת יום הכיפורים. המלחמה התפוצצה בפנינו בתוך זמן שמחת החיים של שחרור ואהבה חופשית והובילה אותי לתובנה שהעדפתי להדחיק במשך חיי. אלא שתובנה זו חזרה מדי פעם בפעם מן המודחק אל אותה תדהמה שאין מי שיודע, שאין מי ששומר. האירוע השני של ההתקלות המכוננת היה שוב בתוך זמן של חופש, זמן המסע הגדול (במרחבי מרכז אמריקה ודרום אמריקה), אחרי התואר הראשון בפסיכולוגיה (שבכל שלוש השנים שלו כמעט לא למדנו להכיר את משנתו של פרויד). זכיתי בזמן המסע לקרוא לעומק את ספריו של אוספנסקי, הפסיכולוגיה של ההתפתחות האפשרית של האדם והחיפוש אחר המופלא, ולדון בהם בכל ערב עם בן זוגי. שוב התעוררה אהבה לספרים שהקסימו ונגעו בנימי נפשי הסקרנית והמחפשת אחר אפשרויות של התפתחות מעבר לעצמי ותובנות חדשות הקשורות למשמעות החיים. אלא שאז פגש אותי המוות הפתאומי של חברתי האהובה, מוות שעליו נודע לי במקרה בבר בגוואטמלה שלושה חודשים אחרי שהתרחש. הבור הממשי נפער שוב. מראית העין המדומה של העולם נשברה, ושוב הבנתי, לא רק שאין מי שיודע או מי ששולט, גם אין אפשרות לדעת או להתכונן. ואני לא ידעתי, וגם לא חלמתי. 
ספר נוסף שאזכיר כאן, מכיוון ששינה את חיי, הוא ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה של לאקאן. ההתאהבות בו הייתה דו-ערכית הפעם. שילוב של אהבה–שנאה לעמימות המכוונת של דרך ביטויו. בספר זה קראתי על ההתענגות הנרקיסיסטית ועל התשוקה המובילה את ההתענגות לוותר לאהבה ועל אפשרות של אהבה אחרת, חדשה. 
כל אירוע ומפגש כזה הכה בבטן הרכה, אבל בו בזמן גם עורר. הוא עורר מחדש את שאלות המשמעות, הידע, האמונה והאהבה, שאלות שעלו שוב ושוב במלוא חריפותן. 
במרוצת הזמן חזרו הסימנים הדקים שהתווה פרויד סביב עקרון העונג ומעבר לו, וכך גם התשוקה לחיים ולדחף המוות, ויחד איתם, במקביל אליהם או בניגוד להם, היו התגלויות מעבר לאני, נחשפו שבילים רוחניים הנפרשים עבור מי שמחפש אחריהם, על נשגבותם ועל הסכנות שבהם, ואפשרויות של חיבורים בין שני ממדים אלה, הנפשי והרוחני, מתוך היחד ומתוך הלבד. גם בהתוודעות לתורות היהדות, החסידות והקבלה גיליתי מעיינות שמהם יכולתי לשתות מים חיים. 
יום אחד, לפני שנים רבות, ישבתי על שפת הגנגס בהודו, אחרי סדנה עם מורה רוחני (שהענקתי לו לזמן מסוים את הזכות להיות "זה שיודע", פנטזיה שגם ממנה התפכחתי בפתאומית כואבת). ישבתי על סלע במדיטציה עמוקה וחשבתי על החור שאני נושאת בתוכי כל חיי כמו שק מלא אבנים על גב כואב. הרי זה הממשי, אמרתי לעצמי, ועליי לקבל את המשא, כי אין דרך אחרת. כהרף עין הופיע ספק ועלתה שאלה – האומנם? ובאותו רגע ממש התרוקן השק מאבניו, והחור הפך לעוד דימוי לכאב ולאכזבה, עוד דימוי מטפורי, ולא יותר מכך. החוויה הפלאית הייתה עוצמתית. הזמן עצר מלכת, כל מה שנותר היה האין והאהבה.
לשילובים השונים של שאלות אהבה אקדיש ספר זה. ועל אהבה הלא תמיד אפשר לדבר אך מעט, באופן חלקי בלבד. אומנם אין מילים שיכולות לומר את חוויית האהבה, ולמרות זאת אני מסתכנת בקפיצה לנהר האהבה הסוער בתקווה ללגום ממנו עוד כמה טיפות ולהגיש לקוראים כוס קטנה ומלאה ביהלומי מים חיים. כי ללא מילים אין האהבה מתקיימת.
לספרי הראשון קראתי אהבת הפסיכואנליזה, הוא עסק בקשר בין הפסיכואנליזה לתחומים שונים בתרבות. אחד הפרקים החשובים בו נקרא "מה אנחנו יכולים לדעת על אהבה?" כשאני קוראת בו עתה, לאחר כ-20 שנה, אני שוב נוכחת עד כמה מעט אנחנו יכולים לדעת על אהבה וכמה חסרת ערך היא ידיעתנו, ועוד יותר כשאנו מנסים להגות ידע זה בשפה. ובכל זאת, התשוקה התעוררה בי לנסות ולגעת שוב, בזהירות, בנושא גלוי–נסתר זה, בלי להירתע מפני החלקיות והכישלון שבלדבר על... 
ב-1910, במאמרו "על סוג מיוחד של בחירת אובייקט", כשהציג פרויד את התנאים ההכרחיים לאהבה, הוא התנצל על כך שהוא פולש לטריטוריה שהיא נחלתם של המשוררים. לטענתו, המדע צריך לפסוע בזהירות בתוך שדה האהבה, ולו משום שהמגע של המדע מגושם יותר ממגע השירה ותפוקת ההנאה ממנו מעטה יותר. אולם, לדידו של פרויד, על הפסיכואנליזה מוטלת האחריות להתייחס לאהבה, מכיוון שהמשוררים מראים רק עניין מועט במקורם של מצבים מנטליים. מכאן ניתן להבין כיצד באותה שנה, כשעסק בניסוח התאוריה הראשונה של האהבה, כתב פרויד ליונג ב-13 בינואר 1910: "לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות לנעוץ את דגל הפסיכואנליזה שלנו בתחום חיי האהבה הנורמליים המקביל למחקרנו" (פרויד ויונג, 2008: 161).
גם לאקאן (2015) בסמינר ה-8: העברה (1960–1961), בפרק 12, אמר שאי-אפשר לומר דבר מה משמעותי או הגיוני ביחס לאהבה, ובסמינר ה-20: עוד (1972–1973), בפרק 1 העוסק רובו באהבה, טען לאקאן (2005) שברגע שמתחילים לדבר על אהבה, יורדים לרמה של טמטום. עם זאת, לדבריו, האהבה היא התפתחות של פונקציה שהיא הקשר העמוק ביותר, הרדיקלי ביותר והמסתורי ביותר בין בני אדם (לאקאן, 2015). 
שעות רבות הקדשתי למחשבה המתסכלת איך לומר משהו על אהבה בלי לרדת לרמת הטמטום. לפני שנים, בפארק הירקון, שרה דנה אינטרנשיונל את ההמנון של המאה ה-21: "לכל אדם זכות להיות נאהב כפי שהוא". רובנו מכירים בכך שבמציאות הצהרה זו אינה מתממשת במלואה, אבל למשמע הדברים הגיב הקהל באקסטזה, מכיוון שהאהבה היא כמעט הרגש הנשגב היחידי שנותר במאה ה-21. 
אם כן, מהי האהבה שלכולנו יש זכות אליה? ואולי נכון יותר לומר אהבות ולא אהבה, כדי להכיר במורכבות ובמגוון של המושג וכדי לא לשכשך באמבטיה שבה הכול מתמצה באותן מילים שחוקות כמו טראומה, התענגות וכיוצא באלה.
תוך כדי חקירת האהבה עלה בראשי כמו מתוך מאגר סמוי הצירוף "אהבה בתענוגים" הלקוח ממגילת שיר השירים, טקסט השירה הגדול בהיסטוריה על האהבה, ושם כתוב: "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז', ז'). שני פסוקים אחר כך מופיע המשך מפתיע לאהבה בתענוגים: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז', י'). האהבה הזו נמשלת ליין, והיין, העובר מהאהובה לדודהּ, מדובב שפתי ישנים, מחזיר את הדגש לשפה. שפה והתעוררות. הישנים מתעוררים ומתחילים לדבר אהבה. אם כך, בו בזמן שאי-אפשר לדבר אהבה, אין אהבה ללא מילות אהבה.
במאה ה-14 פורסמה אנציקלופדיה מדעית יהודית שנקראה אהבה בתענוגים. עניינה של האנציקלופדיה היה אהבת הלימוד והתענוג הקיים בהשכלה. הטקסט הזה מעולם לא הודפס ושרד בארבעה כתבי יד בלבד. 
החיבור אהבה בתענוגים, שנכתב בשנים 1353–¬1356 כנראה בספרד, מיוחס לרבי משה בן-יהודה. לדעת רבי בן-יהודה, מי שרוצה ללמוד תורה ולהבין את סודותיה חייב ללמוד פילוסופיה (מדע). אסתי אייזנמן (2002), שחקרה את כתב היד וניתחה אותו, הסיקה שתפיסה זו הייתה נחלתם של פילוסופים יהודים רבים בימי הביניים למן המאה ה-10, ביניהם רב סעדיה גאון ורבי משה בן-מימון (רמב"ם). לדבריה, הספר הוא עדות מרשימה לאהבת הלימוד ותענוג ההשכלה בתרבות היהודית במאה הי"ד.
אם כן, הכותרת "אהבה בתענוגים" שצצה פתאום בראשי מתייחסת הן לאהבת שיר השירים והן לאהבת הידע, שתי אהבות שהן מושא לכמיהה ולחיפוש, בשתיהן אפשר לאחוז לרגע קט ואז הן חומקות: "וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" (שיר השירים ה', ו').
בספר הזה שלושה שערים: שער ראשון יוחד למקורות היהודיים והפילוסופיים המתייחסים לאהבה, להבדל בין אהבה עזה כמוות לאהבה בתענוגים, זו הקשורה לדיבור ולשפה; עניינו של השער השני הוא השאלה מהי אהבה? כפי שניסחו פרויד ולאקאן וגם אחרים כמו אפלטון, סרן קירקגור, ז'וליה קריסטבה ועוד. שער זה עוסק בהיבטים שונים של אהבה והוויה, אהבה ושנאה, אהבה ואמת, אהבת העברה, אהבה נרקיסיסטית, אהבה וממשי, אהבה ומיניות ועוד. בסוף שער זה אנתח סיפור קבלי קדום בעזרת המושגים הפסיכואנליטיים והפילוסופים; השער השלישי של הספר מוקדש להיבטים נוספים הקשורים באהבה: מיניות, נשיות, עדות, ויובאו בו גם כמה דוגמאות קליניות שעניינן היבטים פתולוגיים של אהבה.
השתדלתי לכתוב את הספר בלשון פשוטה ומובנת. לפיכך גם בחרתי לתרגם את המונח desire כתשוקה (ולא במילה החצצית "איווי"), את המונח אגו כאני (כפי שכתב פרויד במקור הגרמני), ובמקום המונח סובייקט השתמשתי בדרך כלל במילה אדם, להוציא מקרים שבהם התוכן עוסק בניגוד סובייקט–אובייקט או כדי להבדיל בין הממד הלא-מודע של האדם לממד המודע שלו.

תודות
תודה עמוקה לכל אהוביי ואוהביי שלימדו אותי על אהבה מלידה ועד היום ועד בכלל.
תודה לד"ר אלכס ליבן ולבני גלייטמן שקראו את כתב היד לעומק, העירו והאירו מקומות הדורשים תיקון.
תודה לעורכת הלשונית, דקלה מארק-אופנהיימר, על תיקוניה המדויקים והרגישים ולעורכי הוצאת רסלינג, בית ההוצאה המפרסם את ספריי התאורטיים מהראשון ועד לאחרון.

לנוחות הקוראים שאינם בקיאים מספיק במינוח הפסיכואנליטי של פרויד ולאקאן, להלן אסביר בקצרה כמה מונחים פסיכואנליטיים חשובים. אני סבורה שהסברים אלה עשויים להקל על קריאתם.  

האחר (L'Autre) 
הייצוג הסמלי של האחרות בחיינו. אין זו אחרות של היחיד, אלא אחרות הייצוג של החוק, של התרבות, של השפה ושל כל העולם הסמלי. בחיי האדם תופסות דמויות שונות את מקום האחר, לדוגמה האם, האב, המדינה וכדומה. בהוראתו המאוחרת של לאקאן הפך האחר גם למייצג את המין האחר, דהיינו האישה או התענגותה.

מדומה, סמלי, ממשי (Imaginaire, Symbolique, Réel) 
שלושה סדרים או ממדים שעל פיהם תיאר לאקאן את הנפש האנושית. מושגים אלה עברו פיתוחים ושינויים רבים לאורך הוראתו. המדומה כולל את האני (האגו) ובנוי על הזדהויות נרקיסיסטיות, בין היתר מכיוון שהמציאות ברובה בנויה על דימויים בהקשרים חזותיים. הסמלי הוא תוצר של היותנו מדברים, והוא בנוי על שרשרת של מסמנים. מסמנים הם מרכיבי השפה המקבלים את משמעותם רק באמצעות מערכת היחסים ביניהם. הממשי הוא מה שנופל מתוך הרשת הסמלית, הוא הבלתי אפשרי. במילים אחרות, הממשי הוא מה שנתקלים בו ושאי-אפשר לדבר על אודותיו, אלא רק מסביבו, ולכן הממשי הוא הטראומטי או ההתענגותי. שלושת הממדים קשורים ביניהם בקשרים שונים שלאקאן תיארם באמצעות הקשר הבורומאי.

התענגות (Jouissance)
מושג שפיתח לאקאן כדי לתאר הנאה שהולכת מעבר לעקרון העונג לכיוון דחף המוות, הנאה מסבל ומכאב. ההתענגות קשורה לממשי, לגוף ולחזרה הכפייתית ומאפיינת בדרך כלל את האחד לבדו ולא את יחסיו עם זולת כלשהו. מושג זה התרחב וקיבל משמעויות נוספות שכוללות גם את ההתענגות שבדיבור.

אובייקט a (Objet petit a)
מושג שקיבל מובנים שונים לאורך הוראתו של לאקאן. החל באובייקט הראשוני האבוד, סיבת התשוקה ומה שמתחיל את תנועתה, האובייקט המסתורי שנמצא בלב אובייקט האהבה וכלה באובייקט השארית שנופל מרשת המסמנים של השפה.

עידון, סובלימציה (Sublimation) 
עידון הוא מנגנון שמתמודד עם בעיית סיפוק הדחף לא באמצעות שינויים בדחף עצמו (כמו הדחקה או אילוף), אלא באמצעות שינוי באובייקט. עידון הוא התקה של הליבידו: לא מאלפים את הדחף, אלא מזיזים את המטרה בדרך שתהיה לגיטימית מבחינה חברתית. עידון הדחף מאפשר פעילויות נפשיות גבוהות יותר – מדעיות, אומנותיות או אידאולוגיות – שזוכות להכרה בחיי התרבות. זהו ניסיון לתפוס את החבל בשני קצותיו: מצד אחד, אפשרות לסיפוק הדחף, מצד אחר, אפשרות לקבלת הערכה חברתית בעקבות הרחבה ופיתוח של האובייקטים בממד הדמיוני והפנטזמטי.

אלביתי (Uncanny)
תרגום למונח הגרמני Das Unheimliche שבו השתמש פרויד לתיאור המוכר ההופך לזר, או המפגש עם החור בלב ההוויה המוכרת. האלביתי יוצר בעיקר חוויה של מועקה ולעיתים אימה ולכן קשור לחזרה הכפייתית ולממשי.