הפיצול השלם

פתח דבר
 

אני מנחה קבוצה של מנהלים בכירים בארגון היררכי גדול. זהו המפגש העשירי והאחרון; המפגשים מתקיימים אחת לשבועיים, כל מפגש נמשך שמונה שעות, הנושא המרכזי הינו מנהיגות. בשלב הסיכום דויד (שם בדוי), מנהל בכיר בארגון, מסכם את התהליך, מציין שחווה חוויה משמעותית, ומדגיש שהוא יוצא מהמפגשים עם תובנות רבות. הוא ממשיך להחמיא לי ולמנחה שעובד עימי, ומציין שזאת הייתה סדנה ייחודית באיכותה לעומת אחרות שבהן השתתף. אני מופתעת; אפשר לומר שאני חווה נתק בין החלק הרגשי לבין החלק הקוגניטיבי שלי.

החל מהפגישה השלישית דויד לא יצר עימי קשר ישיר: לא קשר עין ולא קשר מילולי. בתחילת הפגישה השלישית הוא התנדב לנהל משימה מורכבת, שצולמה ונותחה. בעת הניתוח דויד קיבל משובים ממנהלים אחרים וגם מאיתנו המנחים. דויד חש שהייתי ביקורתית מאוד בעת ניתוח סגנון המנהיגות שלו במשימה שניתנה. הוא נפגע ואמר לקבוצה: "אני איתה לא מדבר יותר". אומר ועושה. כך שמאז המפגש השלישי התקשורת המילולית בינינו הייתה חד־סיטרית. אני המשכתי לדבר אליו, לשתף אותו, להתייחס ולמשב, אולם לא הצלחתי לרתום אותו לתקשורת עימי (התקיימה בינינו תקשורת לא־מילולית, תקשורת דרך היעדר התקשורת).

החל מהמפגש השלישי דויד הפגין כלפיי התנהגות עוינת ומנוכרת, התעלם מדבריי ואף דיבר בזמן שאני דיברתי. עם זאת, כלפי המנהלים האחרים דויד מפגין פרגון, חום ואהבה. הוא ממשב, מתייחס, קשוב ואמפטי. הוא תופס תפקיד מנהיגותי משמעותי בקבוצה וזוכה ליחס חיובי מצד המשתתפים. נראה כאילו שתי ישויות כמעט שונות משתתפות בקבוצה: האחת באה לידי ביטוי בעיקר בקשר איתי, והשנייה באה לידי ביטוי בקשר עם המנהלים האחרים ועם המנחה השני בקבוצה. שתי הישויות הינן אותנטיות לחלוטין. לדויד מצבי־עצמי תוקפניים ומנוכרים, ויחד עם זאת, לדויד גם מצבי־עצמי אוהבים, אמפטיים, רכים וכריזמטיים. מצבי־העצמי הללו מפוצלים בקבוצה ומופקדים אצל אובייקטים שונים.

הקבוצה מאפשרת לנתק בין הישויות להתקיים - וממשיכה לעבוד. גם המשוב של דויד כלפיי הינו אותנטי ואמיתי. דויד יכול ללמוד ממני בזכות הנתק, ולא למרות הנתק. באופן פרדוקסלי, אילמלא הנתק, כנראה שדויד לא היה מסוגל להיות קשוב אליי. הנתק־פיצול עוזר לדויד לווסת עוררות פנימית, שדמותי כמנחה מייצגת עבורו.

אני מכילה באופן חלקי את ה"רווחים", את שני התפקידים ואת מצבי העצמי השונים של דויד. עם זאת, מתוך פגיעות נרקסיסטית שלי ומתוך בלבול, אני מייחסת למצבי־העצמי המנוגדים של דויד שיפוט איכותני. רוב הזמן אני נוטה לראות את מצבי־העצמי שמולי כ"אותנטיים", ואת מצבי־העצמי האחרים כ"לא אותנטיים". אני מתקשה לחבר ולהכיל את הניגוד, את התוקפנות כלפיי מצד אחד ואת הרוך כלפי הקבוצה מצד שני. זאת משום שאני מחפשת אינטגרציה במצבי־העצמי של דויד, וחווה בעצמי איום מול הניגוד במצבי־העצמי שדויד מבטא.

כיום, כתוצאה מהמחקר שלי ומפיתוח מושגי הדיסוציאציה השפירה והבולמת בקבוצות ובארגונים אני מזמינה לראייה שונה מעט. ההבנה כי האינטגרציה למעשה אינה קיימת - לא אצל דויד, לא בתוכי ולא בקבוצה - הייתה מקנה לי דרגות חופש בהנחיה ומאפשרת לי לראות יותר גוונים ונתקים במצבי־העצמי. כיום החיפוש אחר קוהורנטיות בין מצבי־העצמי התוקפניים והמנוכרים של דויד ובין מצבי־העצמי החברותיים והכובשים שלו היה עקרוני פחות עבורי. מתוך האיום שחשתי התעלמתי מן הריבוי וחיפשתי אינטגרציה והלימה בין חלקי האישיות שלו שבאו לידי ביטוי בקבוצה. בהיותי הסמכות בחדר, חוויתי מדויד מצד אחד מצבי־עצמי של ניכור ותוקפנות, אך גם מצבי־עצמי של כעס מול סמכות, שיכולים לרמז גם על מצבי־עצמי של בושה או פגיעות. עבורו אני נתפסתי כמיטיבה וכמסוכנת בו זמנית, ניגוד שהיה לו קשה להכיל. מצבי־העצמי מול הקולגות איפיינו את מצבי־העצמי החברתיים שלו מול ה"אחאים", שאותם צריך להרשים ולספק, ובהם יש להתחרות. לכולם היה מקום בקבוצה, ואת כולם היינו אני והקבוצה צריכים להכיל ולכבד.

במהלך שנות עבודתי כמנחה נתקלתי במצבים דיסוציאטיביים, הן של פרטים בקבוצה והן של הקבוצה עצמה, ולא זיהיתי אותם, או שלא ידעתי לקרוא להם בשם. משום כך גם לא נטיתי להמשיג ולזהות את הסימפטומים - ובכך "הפסדתי" דרגות חופש בהתנהלות מול המוּנְחִים והקבוצה. כיום הנחת העבודה שלי הינה שהדיסוציאציה מתקיימת בקבוצות ובארגונים, שהיא מנהלת חלק מהתהליכים התוך־אישיים והבין־אישיים בקבוצות ובארגונים. ביכולתנו ליצור תגובות גמישות ומסתגלות בקבוצה, גם כאשר מתקיימים בקבוצה פיצולים. איתור הפיצולים והכלתם על ידי אנשי מקצוע יולידו מגוון רחב יותר של אפשרויות בעבודה עם קבוצות וארגונים.

הספר שלפניכם בוחן מהי המשמעות הקבוצתית והארגונית של הדיסוציאציה, כיצד היא נראית, ומהם הסימפטומים המצביעים על הימצאותה - הן ברמת הפרט והנתקים בין מצבי־העצמי שלו, והן ברמת הקבוצה והארגון. במרכז הספר נמצאת השאלה: מתי דיסוציאציה היא "שפירה" או "נורמלית", ומתי היא "בולמת"?

בספרות המקצועית נהוג לייחס את המושג "דיסוציאציה" (פיצול/ניתוק) לפתולוגיה. בעוד פרויד (1915) טען כי מקור ההיסטריה הינו בהדחקה שאינה נגישה למודע, ז'אנה (Janet, 1925) השתמש בדיסוציאציה כדי לתאר את העובדה שאדם, בהיבט זה או אחר, נחצה בתוך עצמו. הדיון בדיסוצאציה נעצר לאחר ז'אנה אולם הופיע מחדש בשנות ה-70 - התנועה הפמיניסטית קשרה בין פגיעות מיניות לטראומה ודיסוציאציה. בספרות ובסרטים מתוארים חולים הסובלים מהתופעה המסקרנת "פיצול אישיות" - הלוא היא ״הפרעת אישיות דיסוציאטיבית״.

פיליפ ברומברג (Bromberg) בספרו לעמוד ברווחים (Standing In The Spaces, 2001) מציע להתייחס לדיסוציאציה כאל כל תכונה אישיותית אחרת. לדבריו אין עצמי־אינטגרטיבי שהוא "עצמי אמיתי". בריאות נפשית איננה אינטגרציה, אלא היכולת לעמוד בחללים שבין מציאויות, מבלי לאבד אף אחת מהן; היכולת להרגיש כמו עצמך, בזמן שאתה "עצמיים" מרובים. בהמשך לברומברג, אליזבט הוואל ((Howell בספרה The Dissociative Mind (2016) מציעה כי מושג הדיסוציאציה מתייחס להפרדה של תכנים חווייתיים, אשר באופן נורמלי אמורים היו להיות מחוברים או מקושרים זה לזה.

ספרי מבקש להרחיב את מושג הדיסוציאציה, ולהדגיש את ההיבטים ה"שפירים" (הנורמליים) של המושג. הספר מדגים ומעמיק את השימוש במושג על ידי השאלתו מן הטיפול הפרטני גם לקבוצות וארגונים - זאת לשם הרחבת מרחב התנועה והפעולה של מנחים ויועצים העובדים בקבוצות ובארגונים דיסוציאטיביים. ספר זה מבקש לטעון שבעבודה עם קבוצות וארגונים, המנחה או היועץ לא צריך "לטפל" בדיסוציאציה, אלא לזהות אותה, להכיל אותה ולהוביל מתוך כך ליצירת דיאלוג.⁴