הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל

נולדתי בירושלים בב' אלול תרפ"ט (7.9.1929) בעיצומן של ימי ה"מאורעות". בן שני להוריי, צבי ישראל בן מנחם אליעזר שביד ואסנת בת יוסף רוזין, ואח ליוסף בכורם, שנולד שנתיים וחצי לפניי. הוריי הגיעו מארצות מוצאם כחלוצי העלייה השלישית ונפגשו בארץ־ישראל. דרך חיי עד היום היא המשך דרכם.

אבי היה יליד פולין (תרס"א־1901). הוא גדל והתחנך בילדותו ובנעוריו כאחד מצעירי הבנים במשפחה מרובת ילדים בבית הוריו, חסידי צאנז, שהתפרנסו בדוחק מבית מרזח בנווה סונץ' (בפולנית: סונץ' החדשה) שבמחוז גליציה, שנכלל אז במדינת פולין. אבי סיפר מעט מאוד על משפחתו בפולין. כל תשעה בניה ובנותיה התפזרו בעולם והקשר שלו עם רובם אבד. הוא נשמר רק עם צעיר אחיו נח ועם האחות שרה (סליה), שעלו לארץ אחריו וגרו בחיפה ובקריות הסובבות אותה. אחר כך נשמר הקשר עם סוניה, בת אחיו זלמן, שהיגר לארצות־הברית וכיהן כחזן של בית כנסת וכשען אומן בניו יורק. סוניה גילתה עניין באילן היוחסין של המשפחה ויצרה קשר מכתבים עם אבי, והקשר הזה נמשך ואפילו התהדק, בעיקר בינה לביני.

מילדותו התגלו באבי כישרונות גדולים. אחיו הבכור, שהצליח להתעשר ממסחר עם גרמניה, אִבחן את הכישרונות הללו ודאג להשכלתו. הוא הוציא אותו מן ה"חדר" החסידי ורשם אותו כתלמיד בגימנסיה הפולנית הקלאסית בעירם. אבי סיים את הגימנסיה בהצטיינות יתרה ויצא – בעזרת אחיו, שעבר לרגל מסחרו לברלין – להשתלם שם באוניברסיטה בלימודים קלאסיים: תרבות יוון ורומא. כוונתו הייתה להכשיר את עצמו למפעלו כסופר, משורר ומתרגם עברי בארץ־ישראל. אחיו המעשי, שדאג לפרנסתו, התנה את תמיכתו באבי בהוספת לימודי הכימיה.

בעיר מולדתו נווה סונץ' היה אבי חבר בתנועת השומר הצעיר, כשעוד הייתה תנועת צופים יהודית־ציונית לא מרקסיסטית. בעקבות לימודיו בגימנסיה וחברותו בתנועת השומר הצעיר, הוא עזב את הדתיות האדוקה של הוריו החסידים, אבל נשאר אדם מאמין ואוהב מסורת. השירה החסידית לא פסקה להישמע מפיו. בהשקפת עולמו היה ציוני־רוחני וסוציאליסט אוטופי נלהב (לא מרקסיסטי), ומבחינה דתית לא הגדיר את עצמו כ"חילוני", אלא כ"יהודי חופשי". זה היה גם המסר שהעביר לנו. ההליכה לברלין הייתה ה"הכשרה" שבחר בה בדרכו לארץ־ישראל להגשים בה את שליחותו האישית כמשורר. מספר ומתרגם עברי. המופת שלאורו הלך היה מפעלו של המשורר והמתרגם העברי הדגול שאול טשרניחובסקי. גם סגנון שיריו של אבי מעיד על כך וכן שקידתו הגדולה על לימוד לשונות: מלבד העברית של ה"חדר", היידיש של בית הוריו, הפולנית של עירו, הגרמנית, היוונית והלטינית של הגימנסיה הקלאסית ושל אוניברסיטת ברלין, למד אבי בעצמו עוד חמש לשונות אירופיות: אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית ורוסית, וכשעלה לארץ הוסיף את הערבית והפרסית, ובכולן ידע לדבר, לקרוא ולכתוב בשטף.

תוכניתו הראשונה הייתה לעלות ארצה אחרי סיום לימודיו באוניברסיטה. אבל הנסיבות בגרמניה אילצו אותו להקדים ולעלות לארץ בלי לסיים את עבודת הדוקטור לכימיה, שכבר עבד עליה. הימים היו ימי התסיסה החברתית־פוליטית בגרמניה, שמתוכם צמח הנאציזם ההיטלראי. בחושיו הערים ובחשיבתו המעמיקה, צפה אבי את העתיד. אחרי שהגיע ארצה פרסם ב"דבר" סדרת כתבות בשם "הקברט הגדול". הן מספרות את סיפורם של כמה אישים, משולי החברה הגרמנית, שהקדימו את היטלר ובישרו את האידאולוגיה הנאצית. הכתובת שעל הקיר כבר הצטיירה לנגד עיניו באותיות של קידוש לבנה. הוא חש אותה על בשרו באוניברסיטה של ברלין. הסטודנטים הגרמנים, שעבדו איתו במעבדה לכימיה, שבה פיתח את מחקרו, התנכלו לו, ובין היתר קלקלו ושפכו את ניסוייו. אבי הסיק את המסקנה: כיהודי־ציוני אין לו עוד מה לחפש בגרמניה. בלי להשלים את עבודת הדוקטור, קם ועלה לארץ בחודש אב תרפ"ד (1924).

למרות גילו הצעיר היה אבי בעלייתו לארץ כבר איש אשכולות בשל. מלבד הלשונות שידע, הוא צבר בזיכרונו הפנומנלי ידיעה מעמיקה בספרויות אירופה וידע לצטט מהן בעל־פה פרקים שלמים. בעלותו לארץ, הרכוש היחיד שהביא איתו העיד על השכלתו הספרותית־היסטורית הרחבה: ארגז ספרים גדוש ביצירות הקלאסיות של מיטב ספרויות אירופה. הספרים, נטולי הכריכות – כדי להכיל הכול ולהפחית את הנפח – עמדו אחר כך על גבי כוננית מקרטעת בכל דירות מגורינו, והיא סימלה את מורשתו, ואחרי פטירתו העברתי אותה לדירתנו שבאבו תור וצירפתיה לספרייתי. הון לא היה לו. את סכום הכסף שנתן לו אחיו כדי שיוכל להתפרנס בהגיעו ארצה, הוא נתן במתנה לעולה צעיר שאיתו התיידד באונייה, כדי שיוכל לפתוח בארץ את העסק שתכנן. קרובי משפחה או מכרים בני עירו בארץ לא היו לו. אבל הוא היה איש רעים להתרועע, טוב לב, נדיב ונותן אמון בכל אדם. מהר מאוד הצליח לקשור קשרים עם סופרים, מחנכים ואנשי רוח, שבעזרתם מצא עבודות שונות לפרנסתו המצומצמת, שרווק כמוהו נזקק לה. מדבר אחד נזהר לנפשו ויצא בכך דופן מכל העולים ארצה בימים ההם: הוא נמנע מלהסתפח לאחת המפלגות, ואפילו לא להסתדרות העובדים. הוא מאס בפוליטיקה, בפוליטיקניוּת ובפוליטיקאים. הוא ראה בהם את התגלמות אי־היושר, השתלטנות והעוול. הייתה זו מסקנה שעלתה מהשקפת עולמו הסוציאליסטית־אוטופית, הנוטה לאנרכיזם, שאותה גיבש בימי הסטודנטיאליות שלו בברלין, בהשפעת הוגה הדעות היהודי־גרמני גוסטב לנדאואר.

מידות "לא מעשיות" אלה התנקמו בו בהמשך דרכו. השייכות למפלגה הייתה בימים ההם המפתח להיקלטות בארץ: קבלת עבודה משתלמת, שיכון ושירותי בריאות וחינוך. ואולם, בשנותיו הראשונות לעלייתו עמדו לאבא אהבת הבריות שלו, נדיבותו, וכישרונותיו יוצאי הדופן. אחרי שירד מן האונייה לא חשב על מגורי קבע. הוא יצא לשוט בארץ ולהתהלך בה ולאסוף חוויות ורשמים לכתיבת שיריו וסיפוריו. השירים שכתב מעידים על עליזות רוח שובבה, רגשנות לירית למראה נופה של ארץ־ישראל, התאהבויות נעורים, אמונה בתחיית העם והארץ ותקוות של גאולה. בסוף שנת תרפ"ו הגיע בנדודיו לראשון לציון. שם פגש את אמי, שעלתה לארץ מרוסיה הלבנה שנה אחת אחריו, בשנת תרס"ה (1925).

אמי אסנת לבית רוזין נולדה בשנת תר"ס (1900) בכפר קטן בשם אוז'לן שליד מינסק ברוסיה הלבנה. היא התחנכה בבית דתי אדוק אבל לא קנאי. אביה יוסף, סוחר תבואות אמיד, היה חסיד, ואמה מיכל, שאותה העריצה כל ימיה בשל מידות מוסרהּ והבנת נפש האדם שהייתה בה, הייתה "מתנגדית". אמי הייתה השנייה לאחיה הבכור במשפחה בת תשעה בנים ובנות. בניגוד לאבי, היא הרבתה לספר לנו על המשפחה שהשאירה אחריה, שאותה ערגה להעלות ארצה אחריה. על כן אני זוכר את השמות כסדרם: אחרי נח ואסנה באים הירשלה, בתיה, סוניה ושפרה, יענק'לה, אהר'לה ופיניה.

האב יוסף היה, כאמור, סוחר תבואות אמיד. "נגיד" בעיירתו הקטנה. אבל אחרי שנרצח על ידי שודדים רוסים בדרכו לטחון שק של גרעיני חיטה לקמח בשביל בני ביתו, נפלה המשפחה הגדולה לתנאי עוני ומחסור. האחים והאחיות המבוגרים יצאו לעבודה, ואמי נעשתה האחראית להחזקת הבית ולטיפול ביתומים הקטנים, אהר'לה ופניה, שכן האם החולנית כבר לא יכלה לשאת את המעמסה לבדה, וכעבור כשנה נפטרה גם היא.

למרות אהבתה של אמי לאביה החסיד והערצתה לאמה יראת השמים, היא נטשה את הדת כמו כל אחיה ואחיותיה. בגיל צעיר חברה למפלגת "פועלי ציון" הציונית־מרקסיסטית מיסודו של בר בורוכוב. המרקסיזם לא שבה את לבה וגם המפלגתיות דחתה אותה. בזה דמתה לאבי. אחרי כמה ניסיונות שהיו לה עם עסקני מפלגתה בארץ היא נטשה אותה, אבל דבקה בהשקפת עולמה הציונית־סוציאליסטית, החלוצית־מגשימה. בבואה ארצה שקלה את האפשרות להצטרף לאחד הקיבוצים. מסיבות שאינן ברורות לי הדבר לא הסתייע, וכשנשאה לאבי, ששאף, כאמור, להיות סופר ומתרגם ודבק בירושלים, היה עליה לוותר על הרעיון הזה, אבל עדיין קיוותה שאנו, בניה, נזכה להגשימו.

עוד בהיותה ברוסיה חשבה אמי להכשיר את עצמה לעלייה כמורה. לא היו לה האמצעים הנחוצים ללמוד ולקבל הסמכה, אבל היא קיבלה משרת מחנכת בבית יתומים יהודי במינסק והצטיינה שם בעבודתה. היא הייתה מחנכת מעולה. אני יכול להעיד על כך מניסיוני. היא הייתה מורתי הראשונה: לימדה אותי קרוא וכתוב ואת לוח הכפל לפני לכתי לבית הספר, שקדה איתי על הכנת שיעוריי בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי, הקשיבה לחיבוריי ועודדה בשיחותיה ובהקשבתה קריאת ספרים ולימוד בעל־פה של פרקי שירה, בעיקר את שירת ביאליק ורחל שאהבה. היא גם עודדה אותי ללמוד יידיש, שהייתה שפת נפשה, ולקרוא את ספרותהּ. אבל אחי ואני לא היינו תלמידיה היחידים: כל ילדי קרובינו ושכנינו נמשכו גם הם אליה. היא ידעה להקשיב לרחשי לבם, לשוחח איתם על בעיותיהם, לייעץ להם ולהדריכם. השכלה פורמלית לא הייתה לה, כאמור. את השכלת בית הספר היסודי רכשה בחוגי הלימוד של מפלגת "פועלי ציון" ברוסיה ומקריאת ספרים בשלוש הלשונות שידעה על בוריין: יידיש, עברית ורוסית.

בשנת תרפ"ה, אחרי פטירת אמה, היא הגיעה למסקנה שאין למשפחתה עתיד בברית־המועצות הקומוניסטית. היא החליטה לעלות ראשונה לארץ, למצוא בה אחיזה כלכלית ולהעלות אחריה את אחיה ואחיותיה. אחרי שהגיעה באונייה מאודסה לחיפה, יצאה לתור את הארץ כדי למצוא דירת מגורים ופרנסה. היא פנתה לכמה קרובים וחברים שעלו לפניה: בראש ובראשונה לחנה ושמעון שניפר, אנשי העלייה השנייה, שגרו אז במושב תל עדשים, ולמשפחת רבינוביץ שגרה בחיפה. שתי המשפחות הביעו נכונות לארח אותה בבתיהם עד שיימצא לה מקום עבודה, אבל אותו הם לא יכלו להמציא לה. אמי לא רצתה לנצל את עזרת קרוביה שהתפרנסו בדוחק והמשיכה בחיפושיה. כמה חודשים עבדה כעוזרת־בית בתל־אביב. לבסוף הגיעה למושבה ראשון לציון, וכיוון שעוד הייתה חברת מפלגת "פועלי ציון", היא קיבלה שם עבודה יומית בסלילת הכביש המחבר את המושבה לתל־אביב.

אמי הצטיינה בכוח רצונה ובכוח סבלה. היא הייתה מוכנה לכל עבודה. אבל גופה היה חלש והיא התעלפה על ערמת החצץ כחום יום עבודתה הראשון. המשגיח הבין שהיא לא תחזיק מעמד בעבודת ניפוץ האבנים לחצץ ומצא לה עבודות קלות יותר. אבל היה זה סידור זמני, שעל יסודו לא יכלה להגשים את שליחותה להביא ארצה את כל אחיה ואחיותיה. היה עליה אפוא לדחות את הגשמת תוכניתה לימים יותר טובים, שלא הגיעו. בשנת 1927 נעלה ברית־המועצות את שערי היציאה. בחלוף עוד כמה שנים נעלה גם אנגליה את שערי הכניסה. בהדרגה דעך גם קשר המכתבים עם משפחתה עד שנפסק, והוא התחדש רק בשנות מלחמת העולם השנייה. אבל אמא לא הרפתה. היא חיפשה כל דרך כדי לחדש את הקשר, לדעת את גורל אחיה ואחיותיה ולשלוח להם חבילות של לבושים ומזונות. בדאגתה היום־יומית שיתפה אותנו בסיפוריה על אחיה ואחיותיה ועל שאיפתה להביאם ארצה. היה זה המסר הציוני המשפיע ביותר שעליו חונכתי: מסר האחריות לגורלו של עם ישראל הגולה ומסר תקוות הגאולה, שתוכל להתממש רק בארץ־ישראל.

אמי ואבי נפגשו בראשון לציון בשנת תרפ"ו (1926). הם התאהבו במבט ראשון והחליטו להקים מיד משפחה. דירה לא הייתה להם. גם לא אמצעים כספיים. אבל אבא בטח בכישרונותיו. בעיקר על רקע התחלת הפעילות של המכון לכימיה באוניברסיטה העברית. הם העמידו את החופה בבית הרבנות של המושבה, ולמחרת היום עלו לירושלים לייסד בה את ביתם.

מחסור על סף הרעב, חוסר עבודה ורמת שירותים ירודה היו מנת חלקם של רוב העולים לארץ בימים ההם. בעיר הבירה ירושלים היו התנאים קשים יותר מאשר בשאר אזורי ארץ־ישראל בגלל מכלול של סיבות, ביניהן חוסר מקורות פרנסה יצרניים. עד היום ירושלים היא עיר ענייה ובימים ההם היא הייתה ענייה שבעתיים. הציונות נקראת על שם ציון, היא ירושלים, בירת ממלכת ישראל הנצחית, אבל העלייה הציונית, בעיקר העלייה החילונית, התרחקה ברובה מירושלים והעדיפה את ההתיישבות בשפלת החוף, בעמק יזרעאל ובגליל. ואולם, אבי דבק בירושלים, בנופה השמימי, בזיכרון ההיסטורי הגלום בה, בקדושתה כעיר הנצח ובחיי הרוח התוססים שפיעמו בה, שמהם קיווה לינוק את ההשראה ליצירתו הספרותית. הוריי לא עזבו את ירושלים למגורים ביישוב אחר אלא פעמיים בלבד, ובכל פעם למשך שנה אחת, וזאת בשל אילוצים כלכליים. את אהבתי הגדולה לירושלים ואת נאמנותי לה ינקתי מאבי.

למרות התנאים הקשים ששררו בירושלים, היו שנות משפחתנו הראשונות בעיר שנים של הצלחה ותקווה. אחרי כמה תעסוקות במקומות עבודה שונים, הצליח אבי לקבל את משרת המזכיר המדעי של הבוטניקאי המפורסם בימים ההם, פרופ' אייג מהאוניברסיטה העברית. משרה זאת הבטיחה משכורת צנועה אך יציבה. אבי יכול היה להשלים על ייסודה את עבודת הדוקטור שלו בכימיה ולזכות בקידום אקדמי. הוא גם הספיק ליצור קשרים הדוקים עם כמה מחשובי המרצים באוניברסיטה העברית, כמו הפילוסוף הוגו ברגמן והארכאולוג בנימין מייזלר (מזר), שאת מאמריהם הראשונים, שנכתבו במקור בגרמנית, הוא תרגם לעברית. באמצעותם הוא יצר קשר גם עם יצחק בן־צבי ורעייתו רחל ינאית ועם המוזיקאי קרל סלומון, שלפי הזמנתו הכין ליברית עברי ארץ־ישראלי לאחת הקנטטות של בך, שאכן נוגנה בהמשך בקונצרט חגיגי באולם אדיסון בירושלים.

אבי יצר בשנים אלו גם קשרים עם כמה סופרים ומשוררים עברים מאנשי ירושלים: יצחק עברי, יוסף חנני וישראל זרחי, שנעשו ידידיו ובאי ביתו. בהמלצתם, הוא התחיל לפרסם את ביכורי יצירותיו הספרותיות: ב"דבר", בעריכתו של ברל כצנלסון, פרסם אבי את סדרת הכתבות "הקברט הגדול" וכן שירים לכבוד האחד במאי, וב"התקופה", בעריכתו של המשורר יעקב כהן, הוא פרסם שני סיפורים גדולים: "החמור מסנהדריה" ו"הנזירה מכפר נחום". על כל היצירות הללו זכה אבי לשבח ולעידוד חם משני העורכים שראו בו הבטחה גדולה. הוא גם התחיל את מפעלו כמתרגם מיוונית. הראשון היה מחזהו של אייסכילוס "פרומתאוס הכבול". הוצאת ירושלמית רצתה לפרסם את התרגום והוא כבר סודר בדפוס, אך על סף ההדפסה פשטה הוצאת הספרים את הרגל. היה זה אחד מאותות המשבר הכלכלי החמור של שנות השלושים של המאה שעברה. הוצאת ספרים אחרת שתקבל עליה את הדפסת התרגום לא נמצאה. לדעת אמי, אכזבה קשה זאת הייתה סיבת השיתוק של יצירתו. לדעתי, נבע השיתוק לא רק מן התקלה הזאת אלא בעיקר מן הסיבה שגרמה לה: המשבר הכלכלי החמור ששבר את מטה לחמנו. במאבק על קיום המשפחה, נשללו מאבי התנאים הבסיסיים לעבודת יצירה ספרותית.

המאבק הכלכלי על קיום המשפחה התחיל בעצם בשנים הראשונות. אבי לא החזיק במשרתו הטובה באוניברסיטה העברית יותר משלושה חודשים. הוא סירב לקבל את התנאים שבהם הסכימה האוניברסיטה העברית להעסיק אותו. הוא עמד בהצלחה בחודשי הניסיון, ופרופ' אייג החליט לקבע את משרתו, אבל האוניברסיטה העברית הקציבה למשרה זו משכורת של רווק. לפי הסכם העבודה בין הסתדרות העובדים הכללית למוסדות היישוב העברי, נקבע אז נוהג של דירוג משכורות לפי מצבו המשפחתי של השכיר: רווק קיבל את המשכורת הנמוכה ביותר, אבל אבי כבר היה אז נשוי עם ילד והוא עמד על זכותו לקבל את מלוא השכר המשפחתי המגיע לו. הוא לא שעה להפצרותיו של פרופ' אייג שהבטיח לדאוג לקידומו בעתיד. הוא לא שעה גם לתחנוניה של אמי ולעצות ידידיו. בירושלים הייתה אבטלה, ומשכורת קבע של רווק באוניברסיטה העברית נחשבה להצלחה גדולה. אבל אבי, הסוציאליסט הנלהב, היה קנאי לזכויותיו כעובד ולא סבל עוול. מבחינתו זה היה עניין עקרוני. הוא מחה, התפטר והתחיל לחפש את פרנסתו כעובד עצמאי. הוא רכש שתי מכונות כתיבה משומשות במצב טוב, עברית ואנגלית, ומכונת הדפסה בשיטת הסטנסיל, שכר חדר בבניין סמוך ל"מגרש הרוסים" ופתח משרד עצמאי לתרגומים, להעתקות ולהדפסות. זמן־מה הצליח להחזיק מעמד ואפילו להחזיר את ההלוואה שלקח כדי לקנות את הציוד המשרדי. אבל בשנת 1930, כשלושה חודשים אחרי היוולדי, החמיר המשבר הכלכלי. העבודות הפסיקו להגיע. אבי כבר לא יכול לשלם לא רק את שכר המשרד אלא גם את שכר הדירה שבה גרנו בשכונת אבן יהושע, הסמוכה לשכונת "מאה שערים". במשך כמה שבועות נאלצה אמי לבלות עם ילדהּ בן השלוש ותינוקה בן שלושה החודשים בגני ירושלים וללון במשרדו של עורך דין ידוע, ידיד של אבי שחמל עלינו. את המוצא מן הצרה הזאת יזמה אז משפחת שניפר. מצבנו נודע לה מפי קרובינו הירושלמים. חנה ושמעון הזמינו את אמי עם שני ילדיה לעזור בהחזקת משקם הקטן שבמושב תל עדשים תמורת האירוח שלנו בביתם. עשינו שם שנה, שכמובן אינני זוכר ממנה דבר, פרט למראה לידת עגל ברפת, שנחקק בזיכרוני בבהירות עזה. אבי נשאר בירושלים, עבד חלקית ולן במשרדו של עורך הדין הידידותי, ובתוך כך חיפש עבודה קבועה. אחרי שנה הוא מצא מקום עבודה קבועה במשרד להעתקות ולהדפסות. בעליו, מר דגני, ניאות לקבל את אבי כשותף. בשכרו הראשון שכר אבי דירת חדר עם שירותים ברחוב החבשים, ואמי יכלה לשוב איתנו לירושלים.

אבל זה לא היה סוף מאבקיו של אבי על פרנסת המשפחה. חלוקת העבודה בינו לבין מר דגני הטילה על אבי את כל עבודות הכתיבה, ההדפסה והתרגום. מר דגני ניהל את העסק, קיבל את העבודות וגבה את התשלום, וחלק הארי מן ההכנסות נשאר בידו. הייתה לכך הצדקה עסקית, אבל אבי הסוציאליסט ראה בזה ניצול. כעבור שנה פירק את השותפות ופתח את משרדו העצמאי בדירת מגורינו. לבסוף, בשנת תרצ"ו (1936), השנה שבה התחלתי את לימודי בכיתה א' של בית הספר היסודי – גרנו אז בקומת המרתף של בית מנדלבוים, בדרך להר הצופים, על הגבול שבין השכונות היהודיות לשכונות הערביות בצפון ירושלים – הזדמנה לאבי משרת קבע כמתורגמן בבית משפט השלום המנדטורי שב"מגרש הרוסים" תמורת שכר של שש לא"י לחודש. במושגים של ימינו, זה היה שכר מינימום. משכורת משפחתית, כזו המאפשרת רמת חיים סבירה, הייתה אז של עשר לא"י. אמי הוסיפה על משכורתו של אבי את השכר הדל שקיבלה תמורת עבודות של עוזרת־בית: כביסה, רחיצת רצפות וסידור הבית, ומפעם לפעם נאלצו הוריי להשכיר חדר בדירת שני החדרים שלנו לדייר משנה. אך גם עם התוספות הללו הספיקה הכנסתנו רק בדוחק רב לתשלום שכר הדירה ולכל הצריכה השוטפת של מזון, לבוש ושירותים ברמת עוני. במשך כל שנות עבודתו של אבי בבית המשפט המנדטורי, עד להקמת מדינת ישראל, לא יכלו הוריי להרשות לעצמם שום רווחה: אמי חסכה מזון מפיה והסתפקה בלחם ובתה בכל ימי השבוע, מלבד בשבת, כדי שתוכל לספק לילדיה את מזונם. תאטרון, קולנוע, קונצרטים, יציאה לנופש, קניית ספרים, כל תנאי הרווחה הללו, שאבי נזקק להם כדי להיפנות ולקבל השראה לעבודת היצירה הספרותית שלו, נחשבו למותרות שהוריי לא יכלו להרשותם לעצמם בשום אופן. אבל הייתה זו לפחות משכורת קבועה ובטוחה – וזה היה יתרונה הגדול.

אבי שנא את מקום עבודתו: חדר משרדי דחוק ודחוס שקירותיו מכוסים מן הרצפה ועד לתקרה במדפים שעליהם מונחים בצפיפות תיקים מאובקים. שורה של שולחנות עבודה וכיסאות שחורים, שעשרה פקידים יושבים עליהם כפופים על שולחנם ותיקים לפניהם: עבודה בירוקרטית משמימה באווירה דיכאונית. בעבודתו כמתורגמן הוא מצא מפעם לפעם עניין, אבל לרוב הייתה זו שגרה בנלית שהעכירה את רוחו. נחמתו היחידה הייתה טוב לבו וחמלתו על החלכאים שהופיעו בבית המשפט כדי לגונן על צדקתם. הוא תר אחריהם, איתר אותם, הנחה אותם בעצתו וכתב עבורם את בקשותיהם. כך יצר גם קשר עם יושב הראש של אגודת העיוורים "ששת" בירושלים והתגייס בהתנדבות לשמש לו כמזכיר האגודה אחרי שעות עבודתו. כל חברי אגודת העיוורים הירושלמית נעשו בדרך זו לידידיו הטובים. ביום הולדתי השלושה־עשר, כשנעשיתי בר מצווה, הם הכינו לי מסיבת הפתעה. חקרו ושמעו שאני משתוקק ללמוד לנגן על כינור, אלא שהוריי אינם יכולים לקנות לי כינור ולשלם את שכר לימודי. ביום הולדתי התכנסו כולם לבושים חגיגית בביתנו שרו ובירכו והעניקו לי במתנה כינור נתון בתיבת עץ שחורה והודיעו כי חברם שמואל בכר, מוזיקאי מוכשר, התנדב ללמד אותי נגינה על כינור פעמיים בשבוע בלי תשלום. אבי ראה במעשי הצדקה שעשה את הגשמת שליחותו הסוציאליסטית והיא שיוותה משמעות לחייו. אבל מבחינת יצירתו הספרותית, היו אלה תנאים בלתי אפשריים בעליל. עבודתו המשמימה התישה את שאר רוחו, הוא חסר את המפגש עם הטבע, מקור השראתו השירית, לא נותר לו זמן פנוי לעצמו וגם לא פינה, שבה יכול היה להתבודד לכתיבה יוצרת. עבודתו הספרותית שותקה לחלוטין, והדבר חולל תמורה גדולה באישיותו: מאדם מלא שמחת חיים והשראה, הוא היה לאדם מאוכזב ומר נפש.

בעיניי היה זה פרדוקס שלא ירדתי לפשרו. ביחסיו עם מכרים, קרובים וחברים הוא הפגין את אותן מידות של טוב הלב, הנדיבות המופלגת וההשכלה הרחבה, אבל ביחסיו איתנו, בני משפחתו הגרעינית, הוא הקרין את אכזבתו, קיפוחו ומרירותו, כאילו היינו אנחנו האשמים בהם. את עיקר הרגשת קיפוחו הוא הפנה לאמי. לזה הייתה אולי סיבה מוצדקת מבחינתו: אמי הקדישה את כל תשומת לבה לנו, ילדיה, שלא נחסר דבר הנחוץ לבריאותנו ולהתפתחותנו התקינה. היא חסכה מעצמה כל דבר שהוא בחזקת מותרות וציפתה מאבי לאותן מידות של ויתור. אבי, שבשבילו כל מה שאמי החשיבה כמותרות היו צרכים חיוניים לרווחת חייו, ושנזקק לא פחות מילדיו לתשומת לבה האמפתית של רעייתו, הרגיש שהוא אינו מקבל את המינימום המגיע לו, והוא מחה על כך לעתים קרובות בקולניות נרגזת.

עם זאת, הוריי שמרו אמונים זה לזה כל ימי חייהם. אבי הפקיד בידי אמי את כל משכורתו מדי חודש בחודשו ולא לקח לעצמו לצרכיו האישיים אפילו פרוטה אחת. הוא גם קיבל בהכנעה את כל החלטותיה הנוגעות לניהול הבית, ואילו היא חיפתה עליו תמיד וגוננה על כבודו בעינינו הילדים. את מסר האהבה, הנאמנות וקדושת היחסים בין איש לאשתו – מבחינה זו נהגו שניהם כדת משה וישראל – קיבלתי משניהם. אבל המתח שנפער ביניהם על רקע העוני ועל רקע מרירותו הנכזבת של אבי, שהחטיא את ייעודו כמשורר, סופר ומתרגם עברי, הטיל צל כבד על חיי כשהתעוררתי מגן העדן של ילדותי המוקדמת ובגרתי כנער.