ציפור בקרקעית אגם

פרק 1
ציפור בקרקעית אגם

במונגוליה, כך אומרים, ישנה ציפור אחת אשר שוכנת בקרקעית אגם עמוק, ושרה לעצמה. איש אינו שומע את שיריה, אך התנודות העדינות של הצלילים מוצאות דרכן אל מזמורי תפילה של נזירים מונגוליים; מַרְוות בִּצְלִילֵי־עַל את סיפורי המיתוסים העתיקים; שרות את אובך הטיפות במפלי המים הגדולים; מוצאות מפלט לבטח בשתיקות בין המילים.

בחדרי במרכז תל־אביב, במרחק של 7,580 ק"מ בערך מאותו אגם, אני כורה אוזני אל הצלילים ההם, שדרך השקיפות המדומה של עומק לא־נִדְלֶה — יצאו לנדוד, ובעושר סולמות מסתוריים שאח וָרֵעַ אין להם — עצרו לרגע, בלבי. כי בעולם לכל דבר יש משהו דומה לו. רק לצלילים האלה אין. וייחודם קורע את המרחק ואת הזמן, ורענן כמו טיפה של גשם קיץ נוגע בי. עולם עייף הוא זה שכל דבר בו מזכיר דבר אחר שכבר קרה. שבו הכול מובן לפי מה שאני, וארץ רחוקה היא רק גרסה נוספת של עצמי. אך הציפור היא צליל חדש, וגם עתיק, שלא נשמע כמוהו. גם לא בחלומות.

כיום, בעומס המידע, חוצים את העולם המסרים האלקטרוניים במהירות האור. האם גם הם, אחרי אלפי שנים — ישאירו כאן, כמו הציפור, עקבות של יופי?

מהו סודה של הציפור? האם זו השקיפות הבלתי חדירה של האגם, אשר מתעתעת בחושים וכך פוערת סדק אל מתיקות בלתי מובנת שנִכְחָה הלב נדהם? או שמא כובד הדממה שבוודאי שוררת במעמקים האלה, כמו אומר "עצרי!", "זה לא עניין של מה בכך", ובעוגן של געגועים אותי אליו רוֹצֵעַ? אולי הסוד טמון במשטחים האלה. שכבות על פני שכבות המחזירות את אור השמש ולא חושפות את החבוי בעומק. אולי אין עומק כלל. רק מסכות המגלות יותר ממה שמסתירות. אולי זה עומק שאסור, אסור לנגוע בו. גם אם מותר — קשה לדעת מה ראוי. חוץ משתיקה. כל ניסיון אחר הוא גס וגולמני, ורק מבהיר כמה אתה, בסך הכול, פשוט גורם מפריע בדממה.

אלוהים ובורחס אינם רודפים אחר העומק. הם מכירים בקסם של החיצוני, של הגלוי לעין. בסיפורו "הזָאהִיר" (זָאהִר — חיצוני, בערבית — הוא אחד השמות היפים ביותר של אלוהים) מתאר בורחס את אהבתו לטיאודולינה ויז'אר ש"חיפשה את המוחלט שברגעי" ועקבה באדיקות אחר אופנת הכובעים הפריסאית, עד ש"סטתה מכללי הטעם הטוב ומתה בלב הרובע הדרומי". מותה מביא את בורחס אל הבר השכונתי, שבו הוא מקבל כעודף את מטבע הזָאהִיר המופלא והמקולל. הזָאהִיר — החיצוני, הגלוי — רודף אותו ואינו נותן לו מנוח. כדי להיטמע באל, כותב בורחס, חוזרים הסוּפים על שמם ועל תשעים ותשעה שמות האל, עד שהללו מתרוקנים מכל משמעות. "אני נכסף ללכת בדרכם", הוא כותב. "אולי אצליח בסופו של דבר לכלות את הזָאהִיר מרוב מחשבה חוזרת ונשנית על אודותיו. אולי בצדו השני של המטבע נמצא אלוהים". דווקא בורחס, בעיוורונו, ידע את המסתורין של הגלוי. זה שעל ידי התדפקות ללא ליאות על דלתותיו אולי ייחשף סודו.

נראה שכל ניסיון לדבר על עומק הופך אותו לשטוח וחסר חיים. "אין רעיונות אלא בדברים — אין דבר מלבד פניהם הריקים של הבתים" (מתוך הפואמה "פטרסון" מאת ו.ק. ויליאמס) אולי באמת כדי שרעיון יתקיים "על מחשבתו להיות רשומה בספר הטלפונים" ("פטרסון"). אולי רק לשירה יש עומק אמיתי, כי הוא נובע מן המרווחים בין המילים. מהו עומק? — בסרטים אמריקאיים הכוונה לפסיכולוגיה. שם — עומק הוא חשיפת הרגשות של הדמויות. בשבילי עומק הוא הפתעה. הגילוי הפתאומי שהאוטומטיות, הסיבתיות הפשטנית, אינה ההתרחשות האמיתית של העולם. האם "החיצוני" הוא כמו חורי ההצצה בסרט של "קנדיד קאמרה", שאנשים אינם יכולים להתאפק מלהציץ דרכם ולתהות על החבוי מאחוריהם?

איפה יושבת אותה ציפור השובה את דמיוני? — אולי היא גרה באגם של חובסגול, כ-900 ק"מ מצפון לעיר הבירה של מונגוליה אוּלַן בַּטוּר. שטחו של האגם הזה הוא 2,620 קמ"ר, אורכו 136 ק"מ ורוחבו בין 20 ל-40 ק"מ. חובסגול הוא מאגר המים המתוקים השני בגודלו באסיה, והוא מכיל 2% מכמות המים המתוקים בעולם. המונגולים מכנים אותו "פנינה כחולה עמוקה" או "אמא". בחורף הוא קופא ושכבת הקרח שעליו מגיעה עד 120 ס"מ עובי. והיא, הציפור היחידה במינה בעולם, יושבת אולי מתחת לאותה שכבת קרח עבה, בעומק של 262 מ', ומפיקה צלילים של וָדָאוּת צרופה, שגם אחרי המעבר במים, קרח, עפר ואוויר — פועלת על הלב כמו מִכְוָוה של אש.

כשהמכון הגיאופיזי בישראל ערך פיצוץ של 100 טונות חומר נפץ בדרום הנגב, במטרה לכייל מכשירי תחנות ברחבי העולם למעקב אחר ניסויים גרעיניים — נישאו הגלים האקוסטיים למרחק של כ-6,000 ק"מ ונקלטו ברוסיה, בקזחסטאן ואף במונגוליה. הפיצוץ יצר פטריית עשן אדירה שעל־פי הערכות הגיעה לגובה של שניים־שלושה קילומטרים. פטריית הענק האפורה החלה לצמוח סביב גבעות דרום הנגב בדממה גמורה, ולאחר כ-25 שניות השמיעה קול נפץ עז. הפיצוץ פער בור בקוטר של כ-20 מטרים ובעומק של ארבעה מטרים, ומדענים בתחומים שונים הסיקו מסקנות חשובות לגבי תנועת הגלים האקוסטיים באטמוספירה, עם השלכות כבדות משקל בתחומי הסיסמולוגיה, טכנולוגיות מיגון, וניסויים גרעיניים.

לנוכח העובדות הברורות הללו — איזו השפעה כבר יכולה להיות לזמרתה של ציפור אחת, בלי פטריית עשן, בלי בור, ובלי מלומדים שיחקרו אותה? האם לעדינות ישנה עוצמה של 100 טונות חומר נפץ? או יותר? אולי התווך בו פועל שירה של הציפור יותר נקי מרעשים ומאבק, ויש בו רמזים להתחלה של משהו אחר? — "עד כה היו רק הכנות. עכשיו מתחילה העבודה האמיתית", אמר ראש אגף סיסמולוגיה במכון הגיאופיזי בסופו של הניסוי, עם טעם של הבטחה. אני מהמרת, בכל זאת, על הציפור ועל ההשלכות כבדות המשקל של הגלים האקוסטיים באטמוספירה.

בתחילתה של מגיפת הקורונה, כשהעולם כולו עצר את פעילותו, ירדו ריכוזי זיהום האוויר באופן חד. כתב העת נייצ'ר דיווח כי גיאולוגים במצפה המלכותי הבלגי בבריסל זיהו גם ירידה של שליש בכמות הרעש. אצלנו — הגלאים הסיסמוגרפיים באזור בית לחם הגלילית הראו ירידה של 30% עד 40%. השקט הלא־אופייני של ימי הקורונה איפשר לזהות תופעות טבעיות עדינות יותר, כמו רעידות אדמה קטנות, רעשי משנה ופעילות וולקנית, שבימי שיגרה היו טובעות תחת הרעש האנושי. מחקרים חדשים על זמרת ציפורים יצאו לדרך. אסטרופיזיקאי אחד אומר שבזכות השקט אנחנו יכולים להביט עמוק לתוך הקוסמוס, ובעיתון ("הארץ" 5.4.20) כתוב שדממת המגיפה משפיעה אפילו על האופן שבו כדור הארץ עצמו זז.

כך גם שירתה של הציפור. כי המרחק, צריך לדעת, אינו קובע במקרים כאלה. גם לא הזמן. ומשהו שכלל אינו מורגש בסביבתו — יכול להרעיד את אמות הסִפים שנים אחר כך, במרחקים שאין לשערם. כי יש דברים שאין בהם תיווך, והם חודרים ישר ללב כאילו זה עתה נולדו, גם אם עברו בדרך אלף מתווכים או אף יותר. טביעת האצבע שלהם היא מיוחדת וכל אחד מוצא בה סוד אינטימי אשר רק לאוזנו נועד ובשבילו נברא.

הן יש לאלוהים פנים כאלה. הן "הפנים הפרטיות" שלו, והוא מביט בך דרכן. בך בלבד. יש מי שהעולם נחווה לו דרך החמלה. אחר מכור ליופי. שלישי עובד את השלמות, הרביעי סוגד לאור, החמישי לתהילה, והשישי אוהב בלי מְצָרים את היָקָר, זה שערכו לא יסולא בפז ואין ערוך לו. כל אלה הן פנים של אלוהים והוא מביט בהן אל העולם אשר מחזיר לו השתקפות חלקית. אך "הפנים הפרטיות" הן אחרות. קרובות יותר. מהותיות יותר. ואין להן תיאור מלבד יִיחוּדִיוּת. ודומיה לו תהילה.

מה פנימי? מה חיצוני?
האם מוטב, לכן, להניח לחבוי להיות חבוי, ולהתייצב במרחק מה ממנו, מתוך יראה? "אם ראית אותי — הישמר! אל תגלה לאיש מה שראית", כותב ג'ללאדין רומי, המיסטיקן הסוּפִי הגדול בן המאה ה-13. או אולי יש להניח לחבוי לספר את עצמו, שהרי היופי זקוק לעֵד?

מיסטיקן סוּפִי אחר, ג'אמי בן המאה ה-15, כותב: "חוק הוא ליופי שפנים נאוות אינן סובלות להישאר חבויות מאחורי צעיף. אין הן מסוגלות לצניעות, ואם תסגור את הדלת עליהן — הן יופיעו בחלון. כפי שתדע בעצמך, כשרעיון נפלא ונדיר עולה בדעתך, אתה נעשה רדוף על ידיו וחייב לבטא אותו בדיבור או בכתיבה. כשהיופי חש דחף זה להופיע, כדי לזרום בכל האופקים ובכל הנשמות, בכל מקום שבו גילה את בבואתו, השמועה אודותיו עלתה במהרה על שפתי כולם. ניצוץ אחד ממנו הבזיק והעלה את השמיים והארץ באור. מלאכים הוכו בסנוורים על ידיו, ושוררו את תהילותיו עד טירוף דעת. מן הצוללים לתוך האוקיינוסים השמימיים עלתה הקריאה: 'השבח לאל!'."

בת 76 אני היום. לפני שאסתלק מן העולם הזה ("יתרגמו" אותי, בלשונו של אבן ערבי) הייתי רוצה לדבר על הצליל היחיד במינו שזכיתי לשמוע, קורא אליי, מתחת לכל שכבות הקרח, מים, עפר, אוויר, של עצמי.

יש כאן סכנה, אני יודעת. הקומדיה, במקורותיה, הייתה בנויה סביב שתי דמויות: אָיירוֹן ואָלָזוֹן. האיירון תמיד יודע יותר מכפי שהוא מגלה. האלזון הוא מתחזה. מתיימר לדעת את מה שאין בו. הוא מתפרץ למסיבה אליה לא הוזמן. עליי להיזהר שלא להיות אלזון.

מי שאני רואה כמורה שלי, אף כי הוא מתכחש נמרצות לתפקיד, כתב פעם: "כשאנחנו מגלים משהו אמיתי — קורה שאנו נוטים לייחס אותו באופן אקסקלוסיבי לְמקום או לאדם, לספר או לסרטון ביו־טיוב, שבו גילינו אותו. לאחר שזכינו להבין אותו אנו מעמידים פנים שֶׁמִימַשְׁנוּ אותו בעצמנו. אנו מתחברים אז למקור זה, מפיקים ממנו תחושה כלשהי של זהות, ואולי מדמיינים שאנחנו נמצאים בשירותו. זוהי היצמדות, וממנה אנחנו מפיקים גאווה".

נכון. האמת שנגעתי בה, ונוגעתי על ידה, קשורה אצלי בבית הספר בצ'יזהולם, וכתביו של אבן ערבי, הנלמדים שם, עדיין מחוללים אצלי, לעתים, הרגשה של קסם, שהוא שבירת השִגרה של הצפוי מראש. נכון שאני מפיקה מכך תחושה של זהות ומדמיינת שחיי מסורים לשירות הקסם הזה. ללא ספק יש כאן היצמדות, והרגשה של אקסקלוסיביות. אפילו פתח להתנשאות מסוימת על מי שאינו מזהה את הנדירוּת והערך של המציאות המסוימת הזאת, שהחתימה את חיי בחותמה.

ברי לי שאינני מגלמת את מה שעליו אני רוצה לכתוב. מי אני בכלל? המעשים שעשיתי, ועודני עושה? המחשבות הנסתרות? הרגשות (שליליים, חיוביים, חולפים ומשתנים במהירות)? או שמא — אני החלומות שלי, השאיפות שלא הגשמתי, הגעגוע השׂוֹרף? אולי אנחנו מוגדרים, לפחות במידת מה, גם על ידי מה שאנחנו אוהבים. וזה חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, מהיומרות הקטנות והשגיאות הגדולות (או להיפך: היומרות הגדולות והשגיאות הקטנות) בהם רצופים חיינו. כי מה שאנו אוהבים קובע כיוון, דוחף ומניע, ומי יודע — אולי פותח שערים לגן העדן הנסתר?

הצליל של הוָודָאוּת
מה שאני אוהבת קשור אצלי בצליל. זה צליל שמכסה את בית האחוזה של צ'יזהולם כמו שמיכה עבה, בדממה עמוקה של נוכחות. במערה שנועדה להתבודדות אני צופה בשלג הצונח לאיטו מבעד לזגוגית הדלת הנשקפת אל הגיא. עטופה בחום האח שאני מזינה מדי פעם בבולי עץ מתוך סל נצרים גדול. עוצמת את עיניי, וכשאני פוקחת אותן — השמש זורחת על העץ ממול. טיפות המים שתלויות על ענפיו קורנות באור יקרות, כמו נברשת גדולה, או כמו ספינת חלל של חייזרים בסרט של שפילברג. אני זוכרת את פכפוך המים בפלג הזורם אל האגם, בו משייטת משפחה של עופות מים נודדים. ואת המשימה שהוטלה עליי, יום אחד בקורס הראשון, לנקות את הפלג. במשך יום שלם דליתי מתוך המים אבנים שהפריעו לזרימתו, והרגשתי כמו פֵיָה שמופקדת על תחזוקת הנחלים.

שלושה שעוני קיר עתיקים קוצבים לי את הזמן. צמיגי מכוניות חורקים ברחוב והיונים הומות המיית אביב מעבר לחלון. האם מתחת, או מעל, כל אלה יש צליל אחר? מין קול בסיסי של העולם? כמו זמזום קבוע של כבל חשמלי? כמו כף יד שהעולם מוחזק בה בעדנה?

לפני למעלה משבעים שנה ירדה עלי אמנזיה, כי אצבעו של המלאך, אומרים, הכתה על סנטרי ואת הכול השכיחה. רק זיכרון עמום של צליל השאיר עמי להזכירני מנין באתי, ואת זיכרון הצליל הזה שמרתי בלבי במסָעַי. אחר כך הוא פיזר לי, בתוך הזמן, שפע של רמזים ועקבות עם ריח שאין לטעות בו. בכפר ערבי נטוש, ליד שעלבים, קפאה נשימתי כששר לי את "מריה" מ"סיפור הפרוורים" מתוך באר ריקה. בהודו הוא ניגן לי מנגינה זרה וגם מוכרת עד כאב בידי נגן עיוור בעיר של רפאים. ובי ניבט באדישות מקלף של טארוט בדמותו של השוטה. מכנסיו נקרעים מגופו אך עיניו נשואות לשחקים והגשם נוטף דמעות של תמימות לתוך פיו הפעור. שמעתי את הצליל המוחלט, כשראשה של אמי המתה נקש בחבטה חלולה על ריצפת חדרה, לשם הורדנו אותה, אחי ואני, כמנהג בני ישראל. אחרי מותה הנחתי את ידי במרכז חָזֶהַ וחשתי, יותר מששמעתי, צליל מתמשך של פס־ס—ס־ס—ס־ס. צליל החיים הנוטשים את הקליפה? הנשימה, שכבר איננה? הנשמה — אם יש כזאת? או דעיכת הפעילות אחרי הסבל? — עקבתי כמו צייד אחר הרמזים שנחרתו בספר של לבי, וכשנשמע הצליל הוודאי ידעתי: כאן אין בחירה. ובאתי.

במשך כל הלילה נסע האוטובוס מלונדון להויק בחלונות אפלים, עם הבלחות קצרות של פונדקים בדרך, שירות עצמי, נהג עייף וכסף זר. שחר עלה על ארץ של ערפלים ושל ביצות, עם רמזים ליערות בדרך, וציפייה בלתי ברורה להתחלה כלשהי. בבוקר באתי אל גן עדן סקוטי ולבי חדל לפעום. הוא כאן, הסוד, ידעתי. לזה חיכיתי כל ימיי. הוא כאן, ואין דומה לו. לא אצבעות רכות של גשם. לא קרן שמש. לא אגם. גם לא ציפור פראית ביערות העד. יופיו הוא חשאי. אך עקבותיו בכול. כמו רחם התנועה נקלטת בי. קבוצה של ציפורים חוצה את הרקיע. עלים מרשרשים, והכבשים כבר מחליקות בעשב במורד, כשאחריהן שבילים כהים כמו ריר של חילזון. פסיון צורח בחורשה וארנבים ממהרים לשום מקום. וגם השמש, בין ענני אביב, יוצאת ומאירה לרגע, נושקת פעם פה ופעם שם, וכל מקום עונה לה בנהרה. דומע את דמעות הכפור שלו בהכרת תודה.

כאן, במקום שבו אין רעשים — ברור שהדממה איננה רִיק. שיש לה נוכחות וקול חודר. והצלילים האחרים — כמו רחש הכבשים, פצפוץ הכפור כמו מחטים, ונשימות כבדות ממאמץ — רק מתמזגים בצליל היסודי, הוא צליל ההוויה.

דממה של שפע
כאן יש דממה אחרת. דממה של הריון שמבשרת שפע. אני אוהבת התחלות. וגם סוֹפים. הראשונות צופנות לי הבטחה. האחרונים מעניקים תבנית ומשמעות לאי הסדר. מה שיהיה או לא יהיה אינו יכול להיות בלי גבול. לכול יש סוף. את זה אני יודעת. רק מה שיש בתווך לא פשוט. קשה לדחוק אותו לתוך תבנית, לצקת לו צורה, שלא יחרוג, שלא יפרוץ, שלא יאמר את מה שלא שייך, את מה שאי אפשר לומר עליו דבר — את החיים עצמם. כי רק התכריכים נותנים צורה נוקשה לסבל, לשמחה, למה שלעולם כבר לא יהיה.

היכן ההתחלה ואיפה הוא הסוף? בכל מקום אולי. הסוף הוא רגע זה. ההתחלה — כל נקודה שבה החיצוני והפנימי התערבבו ומשהו מכל אחד מהם פרץ אל פני השטח. מה חיצוני ומה פנימי? ומה תלוי במה? האם הדברים החשובים סמויים מן העין? או שמא הם זמינים לכול, ורק העיוורון עוטה אותם בלוט? זה הפנימי? החיצוני? או משהו אחר — לא זה ואף לא זה? האם חיי אינם אלא טבעת מֶבְּיוּס שבה החיצוני והפנימי הם ביטויים חולפים של ערך לא נודע? — כמו אדיפוס, כך מתברר, שאלתי שאלה. והתשובה, כמו אצלו, הובילה את חיי למחוזות לא מוכרים.

הגעתי הנה לשמונה ימים בלבד. חשבתי — כאורחת, אך המקום אותי קיבל כמו אחות נשכחת, כאהובה, כמו ילדה מוזמנת אל החגיגה שלא נגמרת לעולם. את אלוהים חיפשתי. מצאתי את עצמי. אבל עצמי אחרת. קרובה ורחוקה. אמן אחד, סתת באבן, אמר בראיון: "בפעם הראשונה שנגעתי באבן — הרגשתי כמו ברווז שמצא מים וגילה שהוא יודע לשחות". גם אני כך.

"התהילה לאל שלפני אחדותו אין 'לפני' אלא אם ה'לפני' הינו הוא, ושאחרי יחידותו אין 'אחרי' אלא אם ה'אחרי' הינו הוא. הוא ישנו, ואין עמו לא אחרי ולא לפני, לא מעל ולא מתחת, לא רחוק ולא קרוב, לא אחדות ולא הפרדה, לא איך, לא איפה, לא מתי, לא זמנים, לא רגע, לא תקופה, לא ישות, לא מקום. והוא עתה כפי שהיה... אין ראשון ואין אחרון, אין חיצוני ואין פנימי, אלא הוא". אני קוראת משפטים אלה, שבעבר קראתי וגם השוויתי למה שכבר ידעתי (זה ניאו־אריסטוטלי, זה ניאו פלטוני, וזה מזכיר לי מיסטיקנים נוצריים) והם צורבים בנשמתי מסלול חדש וחי. בהצפה, ללא יכולת להכיל את העוצמה של הערגה, וכל משפט נוסף, נראה לי, יהיה ללא נשוא. אך זה נמשך. ועונג שאינני מסוגלת לעמוד בו הולם בכוח על קירות לבי. בלי הפוגה. מה זה קורה לי? אף פעם לא חוויתי רגישות כזאת. כאילו אין לי חוּץ בכלל, וכל מה שקורה חודר ישר אל הנשמה. אך הדמעות שופעות כמעיין בלתי נדלה, נראה שבלי כל קשר למצבי הנפש.

ההצפות מתרחשות באופנים שונים: בעבודה או בגינה, בגיהוץ או בקריאה, או סתם בטיולים לאור השחר. לכמה מהן יש טעם של הבנה חדשה, ניתנת לניסוח במילים. האחרות אילמוֹת, ורק תחושה של רוחב פתאומי, בלי תוכן, באה לציין אותן. כולן באות והולכות כרצונן ובי עושות כבשלהן. בלילות אני חולמת על מראות וקמה עם האור בשעה שלוש בבוקר, באביב הסקוטי, לצעידה בשביל, ביער סביב האגם. שמונה ימים של אושר לא מובן וגעגועים קשים. שמונה ימים של אהבה נואשת. של לב שבור והתייפחות בלי הפוגה. של הריון ללא לידה. של צער ושמחה. של אי שליטה גמורה. "זאת לא אני", אני אומרת לעצמי. "זאת מישהי אחרת שבי עושה שימוש".

באמצע החיים נפתח לי פתח. תחילה חשבתי שזו הדלת בחומה בסיפורו של ה. ג'. ולס, שנפתחה רק פעם, בשבילי, ואם אצא מכאן שוב לא אמצא אותה. וכל חיי רק יעברו בחיפושים, לשווא. אך בחיים כמו בחיים — הכול אחרת. כי "הַמְסַפֵּר" של החיים אינו אדם ודמיונו אינו מוגבל ל"כלכלה של חסר" ("זה במקום זה" ו"זה על חשבון זה"). לנדיבות הלב שלו אין גבול. גם זה אשר נראה כהפרעה או כמכשול אינו אלא מסלול של הַמְרָאָה לכל אדם, אל קצה יכולותיו.

הדלת, כך מצאתי, בכלל פתוחה לאופק. זה אופק העולם, וגם מעבר לו. הגן הנעלם הוא כאן בפנים, אצלי, ולא יאבד אם לא ארמוס אותו ברגל אדישה. הפתח לא דומה לשום דבר. פעולתו בלתי צפויה. גם אם נדמה ששום דבר לא השתנה — הכול יכול להיות אחרת אחרי שבו עברת. ודווקא אי־הוודאות תגן עליך מן היוהרה. גם זה אשר נראה ככאוס הוא כמובן צורה אחרת, של רמה יותר גבוהה. כי הסיפור הוא סיפורו של אלוהים, והוא תמיד רואה מעבר לחוקים המוגבלים של הטרגדיה, הרומנסה, או הקומדיה הגרוטסקית.

בסרט של טְרִיפוֹ, על אהבה הורסת, עלמה נודדת, טרופת יגון, בדרכי אבק באיים רחוקים. אחריה נשרך השובל הקרוע של שמלתה המהודרת־לשעבר, והילדים המקומיים משחקים "קלאס" ומדלגים בתוך החורים של הבד הנסחב אחריה. "האומנם החיים חזקים מהטרגדיה? איך המצאת דימוי חזותי נפלא כל כך?" אני שואלת את הבימאי שמבקר בארץ לרגל הקרנת סרטו. — "לא המצאתי", הוא עונה. "שיתפתי את ילדי המקום בסרט, וזה מה שהם עשו". כשהדמיון הוא דמיונו של אלוהים ואין מי שיפריע — הכול חדש ורענן.

הפתח שנפתח לי שם בסקוטלנד נושא את חותמו של היוצר הזה אשר ממציא את המציאות יום יום, שעה שעה ורגע רגע. לכן דבר בגן מעבר לחומה אינו צפוי מראש ולא דומה לתסריטים המוגבלים של הדמיון שלי. אך זה עוד לא היה ידוע לי, מקץ שמונה ימים בבית האחוזה של צ'יזהולם. לכן, כשבא הזמן להיפרד, נשבר לבי, וברך שמאל שלי הגיבה בתלונה מרה. צולעת, עם מזוודה כבדה, שוחה בדמעות שאליהן התחלתי כבר להתרגל, אני עולה לאוטובוס לשוב ללונדון. מאזינה באוזן אדישה למנגינה שלה קוראים אנגלית בסקוטלנד, בוהה בעיוורון חלקי בנוף שכבר בהדרגה הופך לי זר. ושוב שוכחת.