הנערה מתחת לדגל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנערה מתחת לדגל
מכר
מאות
עותקים
הנערה מתחת לדגל
מכר
מאות
עותקים

הנערה מתחת לדגל

4.7 כוכבים (29 דירוגים)

עוד על הספר

זיו עמית

זיו עמית, סופר, חובב היסטוריה ובעל תואר בפסיכולוגיה, כותב במשך שנים, מצייר ומצלם ואבא לשני ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הבוגרים. הרומן "הנערה מתחת לדגל" הוא הדרמה ההיסטורית הראשונה שלו, לפני כן קדמו לו דרמה על חיי הנישואים "הגשר בינינו", רומן רומנטי "חמישה ימים ואיש אחד" וספר צילומים ושירים "אבנים של אהבה".

תקציר

מוניק תעשה הכול על מנת להישאר בחיים.

מוניק, נערה יהודייה בת שבע־עשרה, נמלטת על חייה מפני הנאצים, בורחת ברחובות פריז ומחפשת מקום להסתתר בו.

פיליפ, איש הרזיסטנס, מציע לה במרתף בפרברי העיר עסקה – המחתרת תעזור לה להחליף את זהותה, ובתמורה היא תצטרך להתקרב לגרמנים השולטים בעיר ולספק עליהם מידע.

מוניק נקרעת בין רגשותיה לפיליפ ובין הצורך להיות עם ארנסט, קצין גרמני אשר מעוניין להכיר אותה, וצועדת עמוק יותר ויותר אל תוך מלתעות הנאצים. היא יודעת שזאת רק שאלה של זמן עד שתעשה טעות, והם יגלו את זהותה האמיתית.

פריז של ימי הכיבוש הנאצי מתוארת מבעד לעיניה, על בתי הקפה ההומים חיילים גרמנים ונערות צרפתיות מול תורי האנשים המשתרכים מחוץ לחנויות המזון הריקות. אבל מעל הכול, זהו סיפורה של נערה אשר נאלצת להילחם על זהותה ועל חייה ומסרבת לוותר באותם ימים אפלים שבהם מגפיהם המסומרים של החיילים הגרמנים צעדו ברחובות פריז.

זיו עמית, סופר, חובב היסטוריה ובעל תואר בפסיכולוגיה, כותב במשך שנים, מצייר ומצלם ואבא לשני ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הבוגרים. הרומן "הנערה מתחת לדגל" הוא הדרמה ההיסטורית הראשונה שלו, לפני כן קדמו לו דרמה על חיי הנישואים "הגשר בינינו", רומן רומנטי "חמישה ימים ואיש אחד" וספר צילומים ושירים "אבנים של אהבה".

פרק ראשון

מוניק
יולי 1942

סודי ביותר

חמישה־עשר ביוני 1942

מאת: פיקוד הווארמאכט חזית המערב

אל: מטה הגסטאפו פריז

מבצע רוח אביב

המטרה: טיהור פריז מיהודים

השיטה: איסוף כלל יהודי פריז וריכוזם באצטדיון ספורט החורף ולודרום לשם שליחתם למזרח פולין לטובת יישוב מחדש.

כוחות ומשימות: לטובת המבצע יתואם שיתוף פעולה עם משטרת פריז אשר תקצה כוחות למבצע. פיקוח על משטרת פריז באחריות גדוד אס־אס 1455. דיביזיית הרגלים 381 תשמש כעורף לוגיסטי.

באחריות פיקוד רכבות חזית המערב: אספקת קטרים וקרונות לטובת תחבורה.

לוחות זמנים: ש' תחילת המבצע — שישה־עשר ביולי 1942, 04:00

אס־אס מברקה 344

פריז, הרובע הרביעי, שישה־עשר ביולי 1942, 06:00

"לפי הרישומים שלנו, חסרה כאן מישהי, מוניק. נערה בת שבע־עשרה."

אני מתכווצת במקומי ונצמדת בחוזקה לקיר, מרגישה את חספוס הטיח מבעד לבד כותונת הלילה הדק אשר לגופי, עד כי נראה לי שהאבנים הקטנות שבקיר חורצות ופוצעות את גבי. כפות ידיי מכסות את פי על מנת שלא אצעק מפחד, ועיניי פקוחות בבהלה, אבל זה לא משנה, ממילא אינני יכולה לראות כלום באפלה.

"שלחתי אותה מוקדם שתלך לעמוד בתור למכולת ברחוב קפון, צריך להגיע לשם היום משלוח של קמח ושמן." אני שומעת את קולה של אמי עונה לזר מבעד לדלת העץ הקטנה הכולאת אותי.

רק כמה דקות, או אולי יותר, חלפו מאז שנשמעו הדפיקות החזקות על דלת הדירה שלנו וקריאות משטרה! לפתוח! ואני רצתי יחפה במסדרון וראיתי את אבא יוצא מחדר השינה שלהם בהליכה איטית, לובש את חלוק הבית החום שלו ומביט בי מבט מרגיע.

"מהר, את ג'ייקוב." אמא טלטלה אותי מעמידתי בפתח, כשהיא אוחזת את ידי בחוזקה ולוחשת לי בדיבור מהיר לקחת אותו ולהתחבא.

"מה עם הילד, ג'ייקוב, בן שמונה?" נשמע קול זר נוסף, כאילו הוא עובר וקורא מתוך רשימה מוכנה מראש, ואני מתכווצת עוד יותר במחבוא הקטן.

"הוא בחדר השני עם האבא, אורז איתו את המזוודה, תזרז אותם."

הוא לא היה מוכן לבוא איתי. אני משפשפת את זרועי במקום שבו אחזה בי אמא ומרגישה שדמעה זולגת על לחיי. הוא נצמד אליה בכוח, סירב להיפרד והתחיל לבכות בעוד הדפיקות על הדלת התגברו, עד שלא הייתה לי ברירה וברחתי מהמסדרון, משאירה אותו לחבק את רגלה בעודה מנסה להרגיעו.

רעש הדלת הנפתחת וקולות הגברים שבכניסה הדהדו באוזניי כשרצתי אל המזווה, התכופפתי לישיבה והשתחלתי אל פינת המחבוא של ילדותי, כשאני סוגרת אחריי בזהירות את לוח העץ ומשעינה את ראשי על ברכיי בחושך.

אצבעותיי ממוללות בלי הפסק את בד כותונת הלילה, רק שלא אשמיע רחש.

"מתי היא תחזור?"

"ביקשתי ממנה ללכת לאחות שלי ברובע השני, כך שהיא תחזור רק אחר הצהריים."

"אתה מאמין לה?" אני שומעת קול זר נוסף.

למה דווקא אותנו? תלכו מכאן, לכו תיקחו משפחה אחרת, לא אותנו, יש את משפחת ז'ק, בבניין ליד, במספר ארבעים ואחת, קומה שלישית. למה בחרתם לקחת אותנו? שרק לא תצא לי צעקה. אני תוחבת שוב את כף ידי אל פי, הופכת אותה לאגרוף ונושכת אותה עד זוב דם. לכו אליהם, לא עשינו לכם שום דבר רע.

"אפשר לשאול את השכנה מהדלת ממול. לך תדפוק אצלה על הדלת ותשאל אם היא ראתה את הנערה יוצאת." ממשיך הזר עם המילים האיומות שלו.

היא תגן עליי, היא חייבת להגן עליי, תמיד היא מרשה לבן שלה סבסטיאן ללמוד איתי ביחד, אפילו שאנחנו יהודים ואני כבר לא הולכת לבית ספר. היא אפילו אומרת שזה נורא, ושהמלחמה הזאת כבר נמשכת יותר מדי זמן. לנשום בשקט, עוד נשימה ועוד נשימה.

"שאלתי את השכנה. היא אומרת שהיא לא ראתה אותה יוצאת הבוקר, ושהיא אף פעם לא שולחת אותה כל כך מוקדם."

רק שלא יחפשו אותי, רק לא זה. כל גופי מכווץ בעודי מכסה את אוזניי בכפות ידיי, מנסה למנוע מן הקולות האיומים להלום בי כשהם חודרים מבעד ללוח העץ הדק המפריד ביני לבינם.

כבר כמה ימים שאמא אומרת לאבא שיש שמועות שמתכוננים לקחת את היהודים למזרח, מדברת בלחש בשולחן המשפחה לאחר ארוחת הערב, מקפידה שג'ייקוב לא ישמע וישאל שאלות. ואבא עונה לה בדיבור הסמכותי שלו שאלה רק שמועות ושזה לא יקרה, שאנחנו אזרחים צרפתים ושהגרמנים לא יעזו לעשות כזה דבר. אני לא רוצה לנסוע למזרח. ציפורניי אוחזות בחוזקה ברגליי המקופלות, שורטות אותן, ואני נצמדת עוד לקיר, רוצה להיעלם בתוכו, שלא יחפשו אותי.

"תחפש אותה." אני שומעת את הקול של הזר.

לא לנשום, רק שלא ישמעו את הנשימות. לא לזוז, לעצום עיניים חזק־חזק, תחשבי על הסיין בקיץ שלפני המלחמה, עד כמה הוא יפה בשמש. לא לצרוח. תכניסי שוב את היד לפה, לא לרעוד, הם ישמעו את הרעידות.

"את לא מתכוונת לעזור לו לארוז את המזוודה? רק מזוודה אחת למשפחה, במזרח יספקו לכם את כל מה שאתם צריכים."

"לא, אני רוצה להשגיח על כלי הכסף של המשפחה." אני שומעת את קולה של אמא, ונקישות נעליה על רצפת העץ במטבח, צמוד למחבוא שלי.

"מצאת אותה?" הזר מרים את קולו.

"היא לא כאן, והשכנה טועה. שלחתי אותה מוקדם בבוקר, תשאלו את המשגיחה בכניסה לבניין."

 

"תרד ותביא את המשגיחה, אתם צריכים למהר."

רק לא אודט השומרת של הבניין. מאז שהייתי ילדה, אני מפחדת ממנה. תמיד היא צועקת עליי ועל ג'ייקוב. כמו נמר היא אורבת לנו מתוך החדרון הקטן שבתחתית המדרגות, שם היא גרה. היא מזנקת לעברנו, כשאנחנו נכנסים דרך הדלת הגדולה וצוחקים או משחקים תופסת בחצר הפנימית, שואגת עלינו שאנחנו לא מחונכים ועושים רעש. לא לרעוד, לחשוב על משהו אחר, לנתק את המחשבות, לא להיות כאן בחושך, רק שלא ישאלו את אודט.

"את לא מתלבשת? לכי להתלבש." הקול של הזר האיום הזה לא מפסיק.

"רגע, אני ממתינה שהם יסיימו לארוז, עוד רגע."

כל כך הרבה רעש של צעדים בבית ושל קולות זרים, מכים על רצפת העץ, מתקרבים ומתרחקים כמו עוברים בין החדרים. עם כל רעש של דלת אני מתכווצת עוד טיפה, ממתינה לחריקה אשר תפתח את דלת העץ הקטנה ותגלה אותי.

"של מי הנעליים האלו? של הבת שלך? איך היא הלכה בלי נעליים?"

וקול חבטת נעליים נשמע על הרצפה.

"היא לקחה את הנעליים שלי, הנעליים האלה כבר לוחצות לה כשהיא צריכה לעמוד עליהן שעות."

"זה בגלל שהיא יהודייה מפונקת."

עוד רעש של צעדים ועוד דלת נסגרת, ואני מתכווצת יותר ויותר בחושך.

"ראית את הבת שלנו יוצאת הבוקר מוקדם מהבניין למכולת ברחוב קפון?"

"אל תשאלי אותה, אני שואל אותה. ראית את היהודייה יוצאת? כי אנחנו מפנים אותם."

הדמעות זולגות על לחיי. אני לא רוצה שיחפשו אותי, אני לא רוצה להיות יהודייה, אני רוצה להיות סתם נערה אלמונית. למה הם באו בכלל? למה הם לוקחים אותנו? גופי רועד, וכל כך קר לי.

"היהודייה? כן, היא יצאה הבוקר. כעסתי עליה שהיא יוצאת כל כך מוקדם, אבל החצופה לא רצתה לומר לי לאן היא הולכת."

לחזור לנשום, נשימות קטנות.

"אז מה לעשות, להמשיך בחיפוש?"

לנשום בשקט, לא לזוז.

"לא, אנחנו צריכים למהר, יש לנו עוד משאית שלמה להעמיס ביהודים לפינוי, כבר יתפסו אותה ברחוב ויעמיסו אותה."

נקישות הנעליים של אמא נשמעות במטבח, הולכות ומתרחקות, הופכות לחלשות יותר ויותר.

"תיתני לשכנה את המפתח לדירה, היא תשמור עליה עד שנשוב." אני שומעת את אבא אומר לאמא לפני שהדלת נטרקת. ואף שאני ממשיכה להתאמץ ולהקשיב מתוך מחבואי, אני לא שומעת יותר שום קול בתוך הדירה, רק את הבכי של ג'ייקוב מחדר המדרגות ואת מילות ההרגעה של אמא, עד שגם הן אינן נשמעות יותר. אסור לי לצאת מהמחבוא.

 

* * *

 

רעש כלים נופלים מקפיץ אותי ממקומי, וראשי נחבט במשטח קשה, מעיר אותי בכאב. פי נפתח לצעקה, אבל אני מצליחה לשלוט בעצמי, והזעקה הפורצת קופאת בפי בעודי עוצרת את נשימתי ופותחת את עיניי בתדהמה, מביטה באפלה כמו מנסה לחדור אותה מבעד ללוחות הסוגרים עליי. איפה אני?

לוקח לי רגע להיזכר איפה אני ומהיכן הגיע כל החושך הזה שמסביבי. רגליי כואבות מהישיבה הממושכת ללא תנועה ומחוסר היכולת ליישר אותן, ואני כל כך צריכה לשירותים. כמה זמן אני נמצאת כאן? איך נתתי לעצמי להירדם אחרי שלקחו את אמא, אבא וג'ייקוב מהבית?

"איפה היא החביאה את התכשיטים שלה?" אני מצליחה לזהות את קולה של איווט השכנה שלנו, זאת שדלת דירתה נמצאת בהמשך המסדרון. "תחפש כבר, אל תתבטל. היהודים הקמצנים לא יחזרו," היא ממשיכה לדבר, אולי לסבסטיאן, אבל אני לא בטוחה.

איך להפסיק את הרעידות? כפות ידיי אוחזות ברגליי בחוזקה בעודי מקופלת בתנוחת הישיבה הלא נוחה, כשגבי צמוד לקיר המחוספס.

"ותחפש גם אוכל. הם בטח השאירו משהו אחריהם, אני יודעת שהיא אגרה מצרכים לזמנים קשים." קולה מתרחק ביחד עם נקישות הצעדים על רצפת הפרקט, ואני משערת שהיא הולכת לחפש בחדרי הבית. למה אמא ואבא לא חוזרים הביתה לגרש אותה? אבא היה עומד במסדרון במבטו הסמכותי, והיא ישר הייתה מחייכת ומתנצלת, אומרת שהיא לא התכוונה ושהיא רק רצתה לשמור לנו על הדברים ולא לקחת שום דבר. קולות חריקה של הזזת רהיטים על הרצפה חודרים מבעד ללוח העץ, ואני נזכרת ביומן הפרטי שלי. איפה היומן שלי?

היומן שקיבלתי מתנה ליום הולדת החמישה־עשר, עם כריכה קשה בצבע חום, שעליה כתבתי בעדינות את ראשי התיבות של שמי בכתב מעוגל, ואני כותבת בו באדיקות את מחשבותיי הכמוסות כמעט כל ערב. דף אחר דף אני כותבת בשורות צפופות, מספרת לו את כל מה שקרה ומציירת פרחים מדמיוני. אסור לי יותר ללכת לגני טווילרי. השלט שבכניסה אוסר זאת. שרק לא תגלה את היומן בחיפושים שלה, שלא תקרא את המילים הסודיות שלי. אני צריכה אותו עכשיו צמוד אליי בכל החושך הזה והרעשים שלא מפסיקים, אני חייבת לעשות משהו.

אני מנסה לנסח משפטים לכתיבה על היום הנורא הזה שלא נגמר ומכסה את אוזניי בכפות ידיי, להתרחק מכל רעש הארונות שנפתחים ונסגרים מעליי ומהצלצול הצורם של כלי החרסינה הנוגעים זה בזה כאשר הם מונחים בפראות על לוח השיש אשר במטבח. לפתע הבזק של אור מסנוור את עיניי בעודי ממלמלת משפטים ללא קול.

מבטי מוסט מפני האור הבהיר, ועיניי ממצמצות. רוצה להסתתר, להיות חלק מהקיר, דף ביומן, פינה קטנה בחושך, אבל כבר מאוחר מדי. האור חודר אל תוך המחבוא, תוקף אותי ופוצע את עיניי בסנוור חזק. מבטי מתרומם באיטיות, ועיניי מבחינות בסבסטיאן. הוא רוכן על ברכיו לצד המחבוא שלי, אוחז בידו את לוח העץ ומביט בי במבט רציני וללא חיוך. עיניי מנסות להתרגל אל אור היום בעודי נועצת בו מבט, עדיין יושבת מקופלת בתוך הגומחה הפרוצה שלי.

כמה שניות של שקט חולפות, כשאנו בוחנים זה את זה בשתיקה. אני ממתינה שיעשה משהו, תלויה במעשיו וברצונותיו ובמה שיבחר לעשות, כמו הייתי אותו עכבר שראינו לפני פרק זמן. שיחקנו אז יחדיו בחצר הפנימית של הבניין ועמדנו וצחקנו מעליו, מביטים כיצד הוא מתרוצץ לאורך הקיר ומנסה להימלט מהחתול האפור שהשתעשע בו, מתקרב אליו באיטיות ולוכד אותו בפינה, ממתין בנחת על מנת להסתער עליו בציפורניים שלופות.

"מצאת את התכשיטים שלה?" קולה של איווט נשמע מהחדר השני, וצעדיה מתקרבים ברעש על הפרקט. ולפני שאני מספיקה לבקש ממנו שלא יספר כלום ושלא יסגיר אותי, אני מרגישה את ידו מונחת בחיקי לרגע וחושבת שהוא מתכונן למשוך אותי החוצה, אבל הדלת נסגרת והחושך שוב עוטף אותי.

"מה גילית? מצאת משהו?"

"לא, אמא, אין כאן שום דבר במטבח. הם לא השאירו כאן כלום חוץ מהכלי חרסינה."

"לא מצאת שום דבר שהם החביאו? אני בטוחה שהיא החביאה כאן תכשיטים, זה כל כך מתאים לה."

"לא, שום דבר. קצת אוכל, זה הכול."

אצבעותיי ממששות בעדינות את התפוח שהוא השאיר בחיקי, עוטפות אותו באיטיות כמו היה תכשיט יקר ערך, חשה את כאב הרעב שבבטני. אני כל כך רוצה לנגוס בו, אבל אני מתאפקת כל עוד אני שומעת את צעדיה של איווט במטבח, מסתפקת בלהריח אותו ולהחליק אותו על לחיי. משום מה, המגע החלק שלו מרגיע אותי, מזכיר לי את מגע שמיכת הצמר שבחדר השינה, זאת שעוטפת אותי כל לילה. אתאפק ואשמור אותו.

דלת הבית נטרקת, ורעשי הצעדים וגרירת הרכוש אינם נשמעים עוד. השקט חזר לעטוף את הפינה הקטנה שבה אני נמצאת, אבל למרות רגליי הכואבות, אינני מרשה לעצמי לצאת החוצה או אפילו לשנות תנוחה. איך הוא גילה אותי בתוך המחבוא? אסור לי להירדם שוב.

 

* * *

 

מה השעה? אני חייבת לחשוב על משהו. קודם, כשהצמדתי את אוזני לדופן העץ, הצלחתי לשמוע את רחשי הרחוב, אבל הוא שקט עכשיו. מה זה אומר? כבר לילה? אולי אמא, אבא וג'ייקוב יחזרו? לרגע נדמה לי שאני שומעת צעדים בחדר המדרגות, ואני מצמידה את אוזני בחוזקה ומאזינה בתקווה, כמעט מתפתה לצאת כבר מהחושך הזה. אולי המשטרה הבינה שקרתה טעות ברשימות ושחררה אותם הביתה?

הם ייכנסו בדלת ויסלחו לאיווט על שהיא שדדה להם את הבית ולא שמרה עליו כמו שהיא הבטיחה, ואמא תסדר את הכלים במטבח ותחבק אותי כמו פעם, ולא יהיה לה אכפת בכלל שלא נשאר לנו אוכל, עד הפעם הבאה שנקבל תלושים.

התפוח? איפה התפוח? הוא בטח נפל לי מהיד כשנמנמתי. ידיי מטיילות בתוך החלל הקטן ומחפשות על הרצפה, עד שמרגישות את מגעו החלק, ואני אוספת אותו שוב אל חיקי, נשבעת לשמור עליו מכל משמר. אני כל כך רעבה.

כבר לילה? מה קורה עם אמא ואבא? איפה הם? ומה עם ג'ייקוב? הוא ממשיך לבכות? אם הוא היה מצטופף כאן איתי הייתי שרה לו שיר ערש ומרגיעה אותו, כמו שהוא אהב כשהוא היה קטן, לפני שהגרמנים הגיעו ונהגתי לזמזם לו בשקט עד שהוא נרדם.

 

"לך לישון, אחי הקטן

לך לישון, אחי הקטן

אמא מכינה לך עוגה

אבא יכין לך שוקולד."

 

כל כך הייתי רוצה עוגה עכשיו, כל כך הרבה זמן לא אכלתי עוגה. בכל יום שישי בערב היינו יושבים ליד השולחן ומדליקים נרות ושרים שירים של שבת, ואמא הייתה מגישה לנו פרוסת עוגה שאפתה. הזיכרון ממלא את פי ברוק, ואני בולעת אותו בתסכול. מאז שהגיעו הגרמנים כמעט שנגמר האוכל, וגם בימי שישי כבר לא היינו שרים, חוששים שמישהו ישמע אותנו במקרה ברחוב. רק אבא היה מברך בשקט על האוכל, ואמא, אחרי שווידאה שווילונות הבית סגורים, הייתה מדליקה שני נרות קטנים ששמרה במיוחד. אבל פמוטים כבר לא היו לנו, אמא החליפה אותם בשוק השחור או בשוק הפשפשים בתמורה למעט חמאה.

ליום הולדתי השבעה־עשר אמא הביאה לי חפיסת שוקולד. אין לי מושג איך היא הצליחה להשיג אותה וכמה היא שילמה עבורה. היא באה אליי וחיבקה אותי, אפילו שרבנו בערב הקודם, ואמרה לי שעכשיו אני כבר בת שבע־עשרה ובוגרת, ואני חיבקתי אותה בחזרה אפילו שעוד כעסתי עליה, וכל כך שמחתי על השוקולד. במשך ימים התאפקתי ואכלתי ממנו בנגיסות קטנות, כשאני מקפידה לשמור ממנו כמה שיותר, יודעת שלא יהיה לי עוד שוקולד אחרי שהחבילה תיגמר.

נגיסה אחת קטנה מהתפוח, לא יותר.

אני יכולה לעשות חזרה על מה שלמדתי בבית ספר, שלא אשכח דבר. היקף המעגל הוא שני פאי־אר, שטח המעגל הוא פאי־אר בריבוע. התלמידה מוניק מורנו תעמוד בפינה ותיתן לי את הפתק שניסתה להעביר לחברה שלה. רק עוד נגיסה אחת מהתפוח ואפסיק. התלמידה מוניק מורנו חייבת ללכת מהיום עם טלאי צהוב צמוד לבגד, כדי שיזהו אותה, ואסור לה לשחק עם החברים שלה בהפסקה. התלמידה מוניק מורנו לא תצטרף לסיור הכיתה, כי אסור ליהודים להיכנס למוזיאונים. עוד קצת מהתפוח. הנערה מוניק מורנו תלך ברחוב במבט שפוף ולא תתבונן בכרזות אשר מודבקות על הקירות, אלה המראות את היהודים כעכברושים אשר משתלטים על העולם.

גרמנית. אני יכולה ללחוש ולהתאמן על הגרמנית שלי. אני מתחילה ללחוש בגרמנית. איפה התעודות שלך? איפה תלושי המזון שלך? את האחרונה בתור, לא נשארה היום הקצבה של חמאה לאחרונים בתור. תיצמדי לקיר כשחייל גרמני עובר ברחוב, תשפילי מבט, יהודייה מטונפת.

 

* * *

 

להישאר עוד? עד מתי? אינני מסוגלת יותר. חריקת לוח העץ נשמעת לי כרועמת, ואני סוגרת אותה במהירות, אבל אינני יכולה להתאפק יותר, ואצבעותיי פותחות אותה שוב כדי סדק.

הבית חשוך ושקט, ואני זוחלת החוצה ומתיישבת על רצפת המטבח. אני מנסה לרגע לעמוד ולהציץ מהחלון, אבל שרירי רגליי שהיו מכווצים כל היום בוגדים בי, ואני נאלצת לחזור ולכרוע על רצפת העץ, מותחת את רגליי באיטיות ומנסה להאזין לרחש הרחוב מתוך הבית השומם. שרק לא ייכנס עכשיו מישהו, כשאינני יכולה לברוח.

הריקנות מאיימת עליי. אני חוששת להדליק את האור, וגם כשאני נעזרת בידי ונשענת על אדן החלון ומציצה בזהירות החוצה, הרחוב ריק ונטוש מאדם. רק פנס רחוב מאיר באור קלוש את המדרכה השוממה, צובע אותה באור צהבהב. מה השעה?

היומן, אני נזכרת וממהרת אל החדר שלי, מגששת את ידיי באפלה וכמעט מועדת על ערימת חפצים שהושלכה בכניסה לחדר. המיטה שלי הוזזה ממקומה, וידיי מחפשות בחושך במרווח שליד הקיר בתנועות מהירות על הרצפה. אני נרגעת רק כשאצבעותיי חשות בכריכתו הקשה, עוטפות ומקרבות אותו אל ליבי, כמו היה יכול לספק הגנה כנגד כל היום הזה.

אסור לי להדליק אור. אם הם ידעו שאני כאן, הם שוב יבואו, ירעימו על הדלת בדפיקות חזקות ובצעקות משטרה. איפה אמא ואבא? מתי הם יחזרו?

מה לעשות?

"אלוהים," אני מתפללת בשקט, רכונה על רצפת חדרי ומצמידה את היומן אל חזי. אני מבטיחה להיות בת טובה ולא לריב איתם יותר כשהם אומרים שצריך להצטמצם. אני מבטיחה, רק תשיב אותם אליי, בבקשה. אף פעם לא אצעק שנמאס לי להיות יהודייה ושאני לא מוכנה לתפור לשמלה שלי טלאי צהוב.

אני חייבת להתלבש, להיות מוכנה. הנר שמצאתי במגירת המטבח מאיר את חדרי המבולגן בעודי מחפשת אחר שמלה. אני מוצאת את נעליי מוטלות בכניסה למטבח, אבל חוץ מהן, הארונות ריקים. כלי הכסף של אמא נעלמו וגם האוכל מהמזווה. נשארו רק מעט פירורי לחם שאני מצליחה לגרד בעזרת אצבעותיי מהמדפים, מכניסה אותם לפי ומלקקת בתאוותנות, אבל זה לא משקיט את הרעב. הייתי חייבת לשמור חלק מהתפוח.

רעש צעדים במדרגות הבניין מקפיץ אותי ממקומי, ואני נושפת ומכבה את הנר, נשארת לעמוד בלי לזוז. שלא ישמעו שיש מישהו בבית, שרק לא ייכנסו, שאלו יהיו אמא ואבא וג'ייקוב. אלוהים, אני מבטיחה להתנהג יפה ולא לריב איתם אף פעם.

אבל הדלת נשארת סגורה, ולא נשמע רעש מפתח בחור המנעול או דפיקות חזקות על הדלת. הצעדים ממשיכים לטפס במעלה המדרגות בעודי מחזירה את נשימתי אט־אט.

אסור לי להישאר בבית. הם יחפשו אותי. השוטר אמר שהם יאספו אותי. למה אמא אמרה לו שאני אלך אל דודה אוולין? אני אלך אליה, היא בטח תדע לאן המשטרה לקחה את כולם.

אני חייבת למהר לפני שהם חוזרים. חדר המדרגות החשוך נראה פחות מאיים מהבית הריק, ואני יוצאת אליו וטורקת אחריי את הדלת בנקישה. ידיי מגששות אחר המעקה בעודי יורדת בזהירות בגרם המדרגות החשוך אשר מוביל כלפי מטה אל הרחוב. מבטי מרוכז באור החלש אשר בוקע מדלת חדרה הפתוחה של אודט השומרת.

 

* * *

 

פריז, לילה

"מוניק, תעצרי!" נשמעת קריאתה של אודט, אבל אינני מקשיבה לה. רגליי חולפות בריצה על פני הדלת הפתוחה של חדרה, מדלגות מעל פס האור אשר נשלח אל תוך החושך של רחבת הכניסה, ואני רצה הלאה. החשש מפניה מדרבן אותי, בעודי מושכת בכוח את ידית הבריח של דלת הכניסה הכבדה. אני פותחת אותה לכדי סדק ונמלטת אל הרחוב כשלגופי רק השמלה והיומן אשר מוצמד בחוזקה אל חזי, לא מביטה לאחור ולא יכולה לעצור את הפחד שמא היא תנסה לתפוס אותי.

אבל ברגע שאני מאיטה את צעדיי ברחוב, מסדירה את נשימתי ונזהרת לא למעוד על אבני המדרכה החלקות מגשם קל של קיץ, אני מבחינה בהם.

אין לי מושג מה השעה, אבל אם אחרי שתים־עשרה בלילה, שעת העוצר, אסור לאף אחד להיות ברחוב, במיוחד לא לנערה יהודייה.

שניהם ניצבים בקצה הרחוב, נראים כצלליות כהות לאורו של הפנס אשר מאיר באור קלוש, ולראשם הכובע העגול של אנשי משטרה.

הם מחפשים אותי, הם ממתינים במיוחד לי על מנת לעצור אותי, גם השוטר מהבוקר אמר את זה. ידיי מפשפשות במהירות בכיסי השמלה, מחפשת אחר המפתח של הדירה, מבינה שהוא איננו, אין לי דרך חזרה. שכחתי גם את תעודת הזהות שלי.

"נערה יהודייה אשר נתפסת בשעת העוצר נחשבת למתה," הייתה אמא נוזפת בי כשהייתי נכנסת הביתה בשעת ערב מאוחרת, מנסה לסגור את דלת הכניסה בשקט ככל יכולתי, יודעת שהיא אורבת לשובי ושלא אצליח להתחמק.

"אסור לך לשכוח מי את," היה אבא אומר לי בפנים עייפות, בעודו מגיח מחדר ההורים בשעה מאוחרת של לילה, תוך כדי שהוא מסדר באיטיות את חלוקו. "המצב קשה," הוא היה נוזף בי כשהיה נקלע לריב בינינו, ואמא הייתה קוראת לו להטיל בי מרות.

"אני לא יהודייה, אני נערה צרפתייה," הייתי מטיחה בו בעקשנות, אבל למרות כל המילים הקשות שהייתי אומרת לו, מסרבת להשפיל את מבטי, ממש פחדתי מהמשטרה. הייתי מקפידה לחזור בשעות הבטוחות, מתגנבת דרך דלת הכניסה של הבניין, חולפת על פני אודט וההערות שלה, ויושבת בשקט בחדר המדרגות וממתינה שעות על מנת להיכנס הביתה ולריב עם אמא. פעם אבא מצא אותי יושבת בחושך בחדר המדרגות, רועדת מקור וממתינה, ולא כעס עליי. הוא רק ליטף את ראשי ואמר שאנחנו בתקופה לא פשוטה, ושלאמא יש מספיק דאגות חוץ מלחשוש היכן הבת שלה מטיילת ברחובות, ושלא משנה מה יקרה, אסור לי לשכוח מי אני. כל כך הייתי רוצה שהוא ילטף את ראשי עכשיו ויגיד לי את אותם הדברים, כשאני באמצע הרחוב מול שני שוטרים בשעת העוצר.

שרק לא יביטו לכיווני. בבקשה, אל תבחינו בי. לרגע קופאות רגליי במקומן, ואני כמעט מועדת על אבני המדרכה, אבל מצליחה להתעשת ולצעוד מספר צעדים עד לצל הבניין אשר מסתיר אותי מפניהם, משתופפת לישיבה מאחורי מדרגות הכניסה. כל אותו זמן ידי ממשיכה לחפש בכיס השמלה את תעודת הזהות, אבל היא איננה.

איפה היא? המשטרה לקחה אותה איתם הבוקר? שכחתי אותה בבית? אותה תעודת קרטון בצבע בז' מקופלת לשניים אשר בלעדיה אין לי חיים. מה אעשה בלי התמונה שלי וטביעת האצבע שלי ובול כחול של מיסים בסך שנים־עשר פרנק שאמא שילמה לפקיד, וכל החותמות שצריך בתעודה? אני חייבת אותה, אפילו שבראשה מתנוססת חותמת אדומה גדולה ומשפילה — יהודי.

אחרי שהגרמנים הגיעו, נקראנו בצו להגיע לתחנת המשטרה, אבל התביישתי ללכת. צעקתי לאמא שאנחנו צרפתים גאים ורשאים לסרב להוראות. מה אעשה עכשיו בלעדיה?

אני חייבת להגיע אל דודה אוולין, היא תמצא פתרון. אני מתרחקת בהליכה שפופה משני השוטרים, נצמדת אל צילם של קירות הבתים עד לפינת הרחוב. מעבר לפינה, אני שומעת קולות נוספים, והאומץ לפנות לרחוב דה בלאנש נוטש אותי. כל מה שאני מסוגלת לעשות זה להזדחל בין שני פחי אשפה, להסתתר ולהמתין לבוקר, מותשת, עייפה ורעבה.

כשתזרח השמש, אגיע אליה, והיא תעזור לי.

 

* * *

 

"הם לא כאן, המשטרה לקחה אותם," אומרת לי מטילד, המשגיחה בפתח הבניין של דודה אוולין, בעודה מחזיקה את דלת העץ הכבדה פתוחה כדי סדק, מונעת ממני להיכנס אל פנים המבנה.

"לקחו את ההורים שלי, אני לבד. בבקשה, לאן לקחו אותם?" אני מתחננת בפניה. היא מכירה אותי מאז שהייתי ילדה קטנה, מקפצת בעליזות ברחוב ודופקת בחוזקה על דלת העץ וצועקת "מטילד, באתי לבקר את דודה אוולין." כשעוד לא הצלחתי להגיע לפעמון.

"המשטרה באו אתמול בבוקר ולקחו את כולם. אין לי מושג לאן, אני מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך." והיא סוגרת בטריקה את דלת העץ הגדולה.

אני מביטה לצדדים, מחפשת אחר סימן לשוטרים או לאנשי צבא גרמנים שיבואו לקחת אותי, תוהה אם לא כדאי כבר שימצאו אותי וייקחו אותי לאן שלקחו את אמא ואבא. אין לי כוח להמשיך לפחד ככה.

עד אור ראשון הסתתרתי בין הפחים, קפצתי מכל רחש וקול. ברגע שהחלו להופיע אנשים ברחוב, יצאתי ממחבואי והלכתי בהליכה מהירה. נזהרתי לא לרוץ ולא לעורר חשד, בחנתי כל הזמן אם עוקבים אחריי וחיפשתי שוטרים או קסדות עגולות במבטי. הגעתי לבית הדירות של דודה אוולין וצלצלתי בפעמון, אבל מטילד גירשה אותי.

העוברים ושבים המועטים שברחוב מתעלמים ממני, מפנים את מבטם קדימה בעודם צועדים במהירות, ואני דופקת שוב על דלת העץ החומה, "מטילד, בבקשה."

"נו, בואי." היא מתרצה לבסוף ומושכת אותי פנימה, אחרי שפתחה את הדלת לכדי חריץ, מקפידה מייד לסגור אותה ולהגיף את הבריח השחור הגדול.

"תעזרי לי, אני חייבת למצוא אותה, לאן לקחו אותם?"

"הם לא היו כשהשוטרים הגיעו לקחת אותם." היא מפתיעה אותי בעודי צועדת אחריה אל החצר הפנימית. היא מדברת בלחש תוך כדי הליכה ומביטה סביב שאין אף שכן אשר יורד במדרגות.

"אמרתי לשוטרים שחיפשו אותם שהם עזבו את פריז." היא ניגשת ומזיזה סולם עץ רעוע אשר מונח על דלת עץ קטנה למחסן של כלי עבודה אשר נמצא בפינה האחורית של החצר, דופקת שלוש דפיקות שקטות על דלת העץ. "הם בפנים, ממתינים לפינוי, תצטרפי אליהם ותקפידי להיות בשקט."

 

* * *

 

"אין לנו מקום בשבילך," אומר לי דוד אלברט, בעלה של דודה אוולין מבעד לדלת הפתוחה כדי סדק, מחזיק אותה בחוזקה כדי שלא אוכל להיכנס פנימה.

"אבל אלברט, היא הבת של אחותי, אני לא יכולה להשאיר אותה ברחוב." אני שומעת את קולה של דודה אוולין.

"שמעת בדיוק כמוני מה האיש מהמחתרת אמר. יש מקום לארבעה אנשים, אפילו לא אחד נוסף. אין לנו ברירה, היא חייבת ללכת."

"אנחנו חייבים להכניס אותה, יתפסו אותה."

"את רוצה שיתפסו את כולנו? את רוצה שישלחו את כולנו למזרח פולין?"

"אנחנו נצליח לשכנע אותו להוסיף עוד אחד, הוא יסכים."

"לא, הוא לא יסכים, לא בלי המסמכים המזויפים."

"אני לא יכולה להשאיר אותה לבד. היא המשפחה שלי."

"אנחנו המשפחה שלך. את רוצה לסכן את כל המשפחה שלך?"

"היא תמות כאן לבד ברחובות. יתפסו אותה, והיא תמות." אני שומעת את בכיה השקט של אוולין מבעד לדלת הפתוחה לכדי סדק של המחסן, אבל אלברט לא עונה לה יותר וסוגר בפניי את הדלת.

למשך מספר רגעים מבטי נשאר קבוע על הדלת הסגורה. מה זה יעזור אם אדפוק שוב על הדלת? הם לא יפתחו לי ולא יצרפו אותי אליהם. רגליי מתקפלות כמו מעצמן, ואני מתיישבת על האדמה, נשענת על קיר הבניין ומתחילה לבכות.

זה לא בכי חזק אלא נשימות קטנות של ייאוש מעורבבות בדמעות ובתחושה שכל כך הייתי רוצה לחזור להיות קטנה יותר. לטייל ברחובות פריז ללא דאגות, לדעת שאמא ממתינה לי בבית החם עם ריח של עוגת קינמון, ולשכב כל ערב לפני השינה במיטה הנעימה. לחייך ולמלא את היומן החדש שלי במחשבות ובדמיונות על מה אעשה כשאהיה גדולה.

קולות צעדים נשמעים מכיוון הכניסה של הבניין, אבל אני לא מרימה את ראשי, כי אם ממשיכה לקרוא ביומן שלי אשר מונח על רגליי המשולבות. מעלעלת בין הדפים והמשפטים שכתבתי פעם לפני שנים. גם כשרחש הצעדים כבר קרוב אליי, אני לא מביטה, לא אכפת לי מי בא לחפש אותי ולתפוס אותי, ממילא אמות.

 

* * *

 

"בואי כבר, תמהרי, מה את עושה כאן בחוץ?" כף ידה של מטילד תופסת בזרועי, והיא ספק מושכת, ספק גוררת אותי אל פנים הבניין. היא מכניסה אותי כמעט בכוח לתוך החדרון הקטן שלה שליד דלת הכניסה, סוגרת במהירות את הדלת מאחורינו ומושיבה אותי על כיסא העץ שבפינה.

"מה את עושה שם בחוץ?"

"הם לא מוכנים לקחת אותי איתם," אני ממלמלת ומשפילה את מבטי, ידיי נאחזות ביומן ותופסות אותו בחוזקה.

"בואי, בואי." היא מתקרבת אליי ומחבקת אותי לרגע. ידיי נצמדות אליה בתודה, אבל היא מתנתקת ממני ורק מניחה את ידיה על כתפיי. היא כנראה לא רגילה להפגנת רגשות או מכירה בהבדל המעמדות שבינינו. ייתכן שעכשיו הוא התהפך לגמרי, כשאני יהודייה נרדפת, והיא בטוחה בחדרון הקטן שלה.

"אני לא יכולה לעזור לך. אין לי איפה להחביא אותך, ואם יתפסו אותי, יהרגו את שתינו," היא אומרת כאשר היא מפנה את גבה אליי וניגשת למטבחון הקטן, מוציאה מקופסת הלחם כיכר עטופה בנייר חום ופורסת אותה, בעודי מביטה בשקיקה באצבעותיה המחזיקות בסכין.

"אני לא יודעת איפה המשפחה שלך, את חייבת לסמוך רק על עצמך." מילותיה כמעט אינן מגיעות אליי כשהיא מתכופפת ומוציאה צנצנת ריבה מהארון, פותחת אותה ומורחת על פרוסות הלחם שכבה דקה בצבע בורדו.

"את חייבת לשכוח את מי שהיית," היא חוזרת על מילותיה כמה פעמים כשהיא יושבת לידי, ואני מחזיקה את הצלחת בחיקי, נוגסת מפרוסות הלחם ומתענגת על טעמה המתוק של הריבה. "את שומעת? את חייבת לשכוח את מי שהיית. את מקשיבה לי?"

"כן, אני חייבת לשכוח את מי שהייתי. אני חייבת לעשות משהו."

 

* * *

 

"את חייבת לצאת," אומרת לי מטילד שעה מאוחר יותר, לא לפני שהיא מחבקת אותי שוב חיבוק רגעי ותוחבת לכיס שמלתי תפוח ושתי פרוסות לחם מרוחות בריבה, עטופות בנייר חום. "זה לאחר כך, ילדתי היקרה, שאלוהים יגן עלייך," היא לוחשת לי בעודה הודפת אותי החוצה מבעד לדלת הבניין ומצטלבת בתנועה מהירה. ואני, שכל כך רציתי להמשיך להיות מוגנת בחדרה, נדחפת אל הרחוב אשר עמוס באנשים החוזרים ממקום עבודתם בשעת אחר הצהריים של קיץ, פוסעת בצעדים מהוססים ומביטה בחשש בחיפוש אחר השוטרים אשר ממתינים לאסוף אותי.

אבל אף שוטר לא מסתער עליי או קורא לי לעצור, ואני גם לא רואה שום חייל גרמני. אפילו לא כשאני מטפסת על מספר מדרגות בכניסה לאחד הבתים ומביטה על המשך הרחוב, מנסה לזהות במבטי כובע כחול של שוטר או מדים ירוקים־אפורים של חייל, אינני מצליחה להבחין בהם.

העיר נשארה אותו הדבר, האנשים צועדים באותה הליכה רגילה. הגברים בחליפות ובכובעים והנשים בשמלות של קיץ. אף אחד לא מאט או פורץ בריצה מהירה, כולם ממשיכים בחייהם. רובם אפילו לא מעיפים מבט של סקרנות או שנאה בטלאי הצהוב אשר צמוד לשמלתי, הופך אותי לחשופה כל כך. כמו שום דבר לא השתנה בעולם מאז אתמול, והמשטרה איננה מחפשת אותי ולא לקחו את אמא ואבא וג'ייקוב למקום לא ידוע.

אני צועדת בזהירות, צמודה לקירות הבתים, מקפידה לבחון את הכניסות ומביטה מדי פעם לאחור, לראות שלא מפתיעים אותי. קשה לי ללכת כשאני כל כך מתוחה, אבל אני חייבת להתקדם, לחפש לי מקום מחבוא חדש. עד שבהמשכו של רחוב ריבולי, אני מבחינה בהם מרחוק ונעצרת במקומי. גוש כהה של דמויות אשר מתקדם לעברי בהליכה איטית, וכל האנשים שברחוב סוטים מדרכם ומפנים לו מקום, משפילים את עיניהם בעודם חולפים על פני השוטרים המלווים.

עיניי מחפשות מסתור, ואני נצמדת לכמה ארגזי מזון ריקים מעץ אשר מונחים כמגדל בצד חנות מכולת, מקפידה להסתיר בכף ידי את הטלאי הצהוב אשר תפור לשמלתי, ומנסה להתבונן בהם למרות מבטי המושפל. הם צועדים בשקט, במבט כבוי, מחזיקים את מעיליהם בידיהם מחום ההליכה והקיץ. חלקם נושאים מזוודות כבדות או צרור ארוז בפיסת בד. ורק ילדה אחת הולכת בין שני הוריה, נותנת לשניהם ידיים ומקפצת בצעד עליז, כמו הייתה בטיול קיצי של אחר הצהריים. כשהם חולפים על פניי, ואני מסיטה את מבטי על מנת לא לעורר חשד, אני שומעת אותה שואלת את אביה לאן הם הולכים בטיול הזה, ויש בי רצון לרוץ מספר צעדים להצטרף אליהם. רק לא להיות כל כך לבד.

הם יתפסו גם אותי, זאת רק שאלה של זמן. המחשבה מתרוצצת בראשי לאחר שהם חולפים ומתרחקים בהמשך הרחוב, ואני נמלטת בהליכה מהירה לסמטה צדדית ומוזנחת. אני חייבת לעשות משהו, אני חייבת לשכוח את מי שהייתי.

כמה אבנים של הרחוב הוצאו ממקומן על ידי עובדי העירייה, ואני מבינה כי זה המקום המתאים להיפרד מהיומן. אני חופרת באצבעותיי ובעזרת מקל עץ קטן באדמה הקשה, עובדת במהירות לפני שמישהו יבחין בנערה היהודייה אשר יושבת בפינת הסמטה הלא מוכרת ויבוא לבדוק.

אצבעותיי הפצועות מחזיקות את היומן שלי בפעם האחרונה, ואני מצמידה אותו אל חזי ומקרבת אותו אל פי, מנשקת אותו עם שפתיי, מרגישה את ריח הכריכה הקשה ואחר כך מניחה אותו בתוך הבור הקטן שחפרתי באדמה.

אחרי שהיומן מונח בגומה, ידיי מכסות אותו בעפר ובאבנים, ואני נעמדת ומהדקת את האדמה עם כפות רגליי תוך כדי מבט סביב, מנסה לצרוב את המיקום המדויק בזיכרוני ומבטיחה לעצמי לשוב יום אחד כדי לקחת אותו.

"עכשיו תור היהודייה," אני לוחשת לעצמי כשמתיישבת ונשענת על קיר הבניין הקרוב, מנסה לפרום בעזרת ציפורניי ושיניי את הטלאי הצהוב מהשמלה ולהסיר אותו.

"מה את עושה?"

אני מרימה את מבטי ומבחינה בילד אשר עומד ומביט בי בסקרנות, הוא בערך בגילו של ג'ייקוב, אבל נראה מוזנח יותר.

"מצאתי את השמלה הזאת, ואני מתקנת אותה," אני עונה לו, למה הוא הגיע עכשיו?

"אמא אומרת שכל היהודים מלוכלכים ומזל שהגרמנים לוקחים אותם."

"יהודים שלא מתקלחים מלוכלכים ויהודים שמתקלחים נקיים, אתה אוהב להתקלח?"

"כן," הוא עונה לי, ונראה לי שהתשובה שלי מספקת אותו, לפחות בינתיים, אבל הוא נשאר לעמוד קרוב אליי, מביט בסקרנות באצבעותיי המשופשפות המנסות לפרום את חוט התפירה.

"רגע," הוא אומר לי ורץ בהמשך הסמטה. עיניי עוקבות אחריו, אבל עליי לחזור לעבודת הפרימה, אני חייבת למהר לפני שמישהו ישים לב.

"קחי." הוא שוב עומד מעליי, מגיש לי מסמר חלוד, ואני מודה לו בחיוך קטן.

"את פוחדת מהיהודים?"

"לא, למה?"

"אמא אומרת שהיהודים מביאים מחלות כמו העכברושים ושהם רוצים להשתלט על העולם. היא ראתה את זה בתערוכה."

אני מרימה אליו את עיניי וסוקרת אותו, מנסה לפרום את חוט התפירה מהר יותר בעזרת המסמר החלוד. העיקר לא לחשוב על הכרזות לתערוכה האיומה הזאת אשר הודבקו על כל לוחות המודעות בעיר, מזמינות את הציבור לבוא ולראות כיצד יש לנו אף גדול וכסף כשאנחנו משתלטים על העולם. כרזות אשר גרמו לי לשנוא את עצמי ואת המשפחה שלי בכל פעם שחלפתי ליד לוח מודעות.

"היהודים הם סתם אנשים רגילים," אני עונה לו ומתלבטת מה לעשות עם הטלאי הצהוב אשר מונח בכף ידי. אני מתעבת אותו, אבל אמא נאלצה לשלם עליו בתלושי ביגוד יקרים מפז במקום בגדים לחורף הקודם. ישבתי בסלון הקר של הבית שלנו והבטתי בה רוקמת אותם בשתיקה על הבגדים של כל בני המשפחה, שונאת אותה על כך שהיא נכנעת לגרמנים. איפה היא עכשיו?

"הם עכברושים, ככה אמא אומרת, ורואים את הסימן." הוא מצביע, ואני רואה לחרדתי שנשאר סימן פחות דהוי על בד השמלה במקום שבו היה רקום המגן דויד.

"רגע." אני שומעת אותו בעודי מנסה לשפשף את הבד ולטשטש את הכתם, מבחינה שהוא שוב רץ בהמשך הסמטה, טובל את ידו בדלי מים אשר מונח בכניסה לאחד הבתים.

"הינה." ידו המרוחה בבוץ שאסף מהרחוב חולפת על בד השמלה שלי ומורחת את האזור הנגוע, צובעת אותו בחום אפור של בוץ כשהוא חולף עם ידו על חזי, לא שם לב שאני מתכווצת. "עכשיו לא רואים." הוא מתרחק טיפה ובוחן בעיון את הכתם המכוסה, ואני מביטה חליפות בו ובשמלה. עכשיו אני רק נערה רגילה ומוזנחת.

"את רעבה?"

"כן."

"רגע." הוא פונה ממני ורץ, נכנס בפתח אחד הבתים, אבל לאחר שהוא נעלם מעיניי ורק קול צעדיו נשמעים במעלה המדרגות, ואף שאני עדיין רעבה ויודעת שאני חייבת להשיג עוד מזון, אני נלחצת ויוצאת במהירות מהסמטה לרחוב הראשי, מתערבבת בין העוברים ושבים. אני חייבת להתרחק ממנו ומאמא שלו, להיות נערה אלמונית אחת מיני רבות. אני כבר לא יהודייה אשר משאירה מאחוריה יומן קבור ברישול מתחת לאבני רחוב וטלאי צהוב מונח בכיס שמלתה.

אינני מסוגלת להשליך אותו.

 

 

שוק המזון המרכזי לה האל, ארבעה ימים מאוחר יותר

"היא מתחבאת כאן איפשהו, תחפש בין הסוסים." אני שומעת את קולותיהם המתנשפים של שני השוטרים אשר מחפשים אותי.

כבר שלושה ימים אני מסתתרת ברחובות הסמוכים למבנה השוק הענק אשר במרכז העיר, מחליפה מקומות מסתור בכל פעם שאני שומעת קולות קרובים אליי ומשתדלת שאף אחד לא יבחין בי. כבר שלושה ימים אני ממתינה לשעות החשיכה שבהן אוכל לצאת ולחפש משהו לאכול, נעה בזהירות בין הסוחרים אשר פורשים שמיכות צמר ונשארים לישון על דוכני הסחורה שלהם, שומרים עליהם מכל משמר. כל לילה אני נעה באיטיות בין עמודי המתכת השחורים המחזיקים את הגג אשר מגן עליי מגשם הקיץ, מתחבאת ומציצה מאחורי עגלות העץ הגדולות אשר משמשות להעברת שקים וסחורה וממתינה לשעת כושר. פיסת ירק שנפלה, כמה צנוניות שנשכחו, שק תפוחי אדמה מעט קרוע שאוכל להרחיב באצבעותיי. אני מוכנה לאכול הכול.

כבר ארבעה ימים אני רעבה ונמלטת. פרוסות הלחם של מטילד נשארו כבר כזיכרון רחוק ובלתי מושג של טעם מתוק, שאני נמנעת מלחשוב עליו, על מנת שלא תתעורר בי שוב תחושת הרעב בבטן.

ביומיים הראשונים שיחק לי המזל והצלחתי למצוא כמה כרוביות שנפלו בשעת ערב מארגז עץ שבור ונשכחו, ואתמול כמעט גנבתי כמה גזרים משק שנקרע, כשהבחנתי בסוחר רזה שהשאיר את עגלתו נטושה לכמה דקות. הוא הלך לברך את חבריו לשלום ונטל את קראף היין מייצור עצמי אשר הגישו לו, ובזמן הזה ניסיתי לנצל את ההזדמנות. התקרבתי באיטיות אל העגלה, השתדלתי להישאר מוסתרת ולא להיכנס לאור אלומת הפנס הקטן אשר היה תלוי מעל הדוכן.

"זה טוב, הקלבדוס הזה, תמיד לפייר יש את התפוחים הכי טובים."

"בשבילך תמיד את הכי טובים."

"סוף־סוף הגרמנים מנקים את העיר."

"כן, מראים לנו איך להוביל עדרים ברחובות בצורה מסודרת, בלי הרבה לכלוך."

בחסות קולות הצחוק התקדמתי עוד מספר צעדים אל שק הגזרים הקרוע.

"תמזוג כאן עוד קצת."

"נהיית לי יהודון, רוצה לשדוד לי את כל הרכוש?"

קולות הצחוק התגברו ואפשרו לי לשלוח את ידי אל עבר העגלה, אבל כשמשכתי את ידי מתוך השק, מחזיקה בחופן גזרים מתוקים, התמוטט אחד השקים אשר בראש הערימה על רצפת השוק, וחברו של פייר הבחין בי כשנמלטתי. מאז הם והשוטרים בעקבותיי, מנסים לאתר את מקומות המחבוא שלי ולהניח עליי את ידם.

שמלתי כבר קרועה מהפעם ההיא שהחלקתי על האבנים כשרצתי בשעת לילה בין המעברים ונמלטתי מאימת משרוקית השוטרים. הצעדים של מגפיהם המסומרים מתקרבים אליי, וגם ברכי וזרועי שותתות דם אשר מלכלך את רגליי וצובע אותן בפסים קרושים של בורדו.

רק לסוסי המשא לא אכפת. הם לא רודפים אחריי ומרשים לי להתחבא ביניהם בתוך ערימת החציר אשר מונחת לפניהם. אפם הרך מרחרח אותי בסקרנות בעודם לועסים בנחת מהקש, בעת שהם ממתינים קשורים במכלאות לסוף היום. צמודים זה לזה הם מסתירים אותי בנוכחותם עד שעת הערב, עת יירתמו לעגלות הסוחרים. הם ייפרדו ממני לשלום, לא לפני שייתנו לי ללטף את צווארם בתנועה עדינה ויבטיחו לי שיחזרו למחרת לפני הזריחה עם סחורה חדשה. רק הם שומרים עליי.

"ששש... תהיו בשקט," אני לוחשת להם. עוד מעט ערב ואהיה יותר בטוחה. רק עוד מעט זמן נשאר לי להמתין, והם יתייאשו וילכו לצוד נערה אחרת או שישובו למשפחותיהם ולשולחן ארוחת הערב. אסור לי לחשוב על אוכל. הרעב מקשה עליי להסתתר ככה ללא תנועה. לכו כבר ממני! עם קצת מזל אצליח גם היום.

"הינה היא." נשמעת הצעקה ואחריה שריקת משרוקית המשטרה הצורמת. קולות צעדים מכים על החציר המפוזר סביבי, יחד עם רקיעת פרסות סוסים על המדרכה הקשה, ואני מתרוממת ממחבואי ורצה בין ערימות החציר, מדלגת מעל גדר המתכת ולא מביטה לאחור, מתעלמת מברכי הכואבת, יודעת שאסור לי להישבר.

לא להפסיק לרוץ. רגליי נושאות אותי אל תוך המעברים הצרים שבין הארגזים הריקים, מתנשפת וחולפת בינות למוכרים אדישים אשר מביטים בי בסקרנות, אבל הצעדים מאחוריי לא מוותרים. הלמות רגליהם מכה באוזניי כמו רכבת אשר דוהרת ולא מפסיקה. לא משנה לאיזה כיוון אני נמלטת, הם ממשיכים בעקבותיי, שורקים וצועקים לי לעצור. לא לוותר. אני רצה שפופה על מנת לא למשוך תשומת לב ומדלגת על מערומי שקים שממתינים לאשפה, פונה למסדרון אשר ננטש, בוחרת נתיב חדש ומנסה להאזין לקולות הרודפים, אבל נשימותיי מפריעות. הם איבדו אותי? קולם לא נשמע עוד. אני צריכה להביט לאחור, העיקר לא להפסיק לרוץ, ואני נחבטת ונופלת.

הוא איש גדול, ממש גדול, מזיע, לובש גופייה אפורה מלאת כתמים ומריח מכרוב חמוץ. לראשו כובע ברט מטונף, ועיניו מביטות בי בעניין בעודי שוכבת על הרצפה ליד רגליו. הוא מתכופף להרים את ארגז העץ אשר נפל מידו כאשר התנגשנו זה בזה, ולחרדתי אני רואה שעל אבני הרחוב שלרגליו, מונח טלאי צהוב. תנועתו של האיש הגדול נעצרת.

מבטי פוגש במבטו בעוד אצבעותיי מגששות מבלי משים אחר כיס השמלה, חשות כי הוא קרוע ופרום. מה לומר לו? אני מתנשפת ומנסה להתגבר על הכאב של רגלי הפצועה מבלי להסתכל על הדם הנוזל. אני לא מסוגלת להימלט יותר.

"ראית כאן נערה בורחת?" נשמע קולם של השוטרים מצידה השני של ערימת הארגזים.

"לא ראיתי, תשאלו אותו."

ואני נועצת באיש הגדול והמזיע בגופייה האפורה מבט מתחנן. לא יודעת בדיוק מה לבקש ממנו. אולי שיגן עליי, שיעזור לי, בבקשה שיעשה משהו. בעוד רגע או שניים הם יגיחו מעבר לפינה, ואהיה חלק מקבוצה של יהודים אשר נאספו ברחוב, מוצעדים אל עבר יעד לא ידוע, כמו היו עדר של בקר.

האיש מביט חליפות בעיניי המבקשות ובמעבר הסחורות הצר של השוק אשר מעבר לכתפי, מחפש את אלו אשר רודפים אחריי, ואחר רגע, בלי לומר מילה, זרועותיו הענקיות אשר העמיסו עד עכשיו ארגזי עץ ריקים אל תוך טנדר אפור, תופסות אותי במותניי, ואני מונפת באוויר כמו הייתי שק של תפוחי אדמה. הוא דוחף אותי בכוח אל ארגז המטען של הטנדר, ואני נחבטת ברצפת המתכת הקשה, מתכווצת כמו עובר, ונלחמת לא לצעוק מעוצמת הכאב.

"ראית כאן נערה נמלטת?" אני שומעת אותם מתנשפים ופונים אל האיש הגדול, בעודי שפופה בתא המטען, מתחבאת מאחורי ארגזי העץ שהוא ממשיך להעמיס בנחת.

"צוענייה?"

"אנחנו חושדים שהיא יהודייה, אנחנו תופסים את כולם."

"היא חלפה על פניי ורצה. היא באמת הייתה מסריחה."

הם אפילו לא עונים לו, רק הצליל של נעליהם המתרחקות מתערבב ברעש חבטות ארגזי העץ אשר מועמסים על הטנדר בקצב אחיד, בונים לי חומת הגנה הולכת וגדלה בעודי שכובה על רצפת המתכת הקרה, נותנת לנשימותיי להירגע מעט.

לבסוף אני שומעת את דלת תא המטען נטרקת, ואור הדמדומים אשר חדר דרך הפתח מוחלף בחשיכה. אחרי מספר דקות נשמע רעש מטרטר של מנוע הטנדר, ואנחנו מתחילים בנסיעה. טלטלות הרכב המקרטע על אבני המדרכה מכאיבות לי, ואני מנסה להתרומם לישיבה על מנת לא להיחבט ברצפת המתכת.

אין לי מושג לאן הוא לוקח אותי, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו.

 

* * *

 

למה הוא נעצר? אוזני צמודה לדופן המתכת של תא המטען, מנסה להקשיב לקולות. דלת הטנדר אשר נפתחת ונסגרת מרעידה אותו קלות, הוא יצא מהרכב? אני שומעת צעדים בקרבת מקום, דיבורים וקולות צחוק, הוא לבד? יש איתו עוד מישהו? הוא ענה לאיש זר אשר פגש אותו ברחוב? מישהו המתין לו? מה הם מתכננים לי?

חריקת דלת תא המטען ורעש הארגזים המוסטים מקפיצה אותי, ואני מבחינה בצלליתו הכהה.

"בואי." אבל אני חוששת לצאת, בטוח לי כאן במחסה שלי. "בואי, את יכולה לצאת."

כף ידי נעלמת בתוך כף ידו הגדולה, כאשר הוא עוזר לי לצאת ולעמוד על הכביש, תומך בי לרגע בעודי מנסה ליישר את רגליי הכואבות. אף שאנחנו כבר מחוץ לשוק, הריח שלו נשאר חזק ולא נעים כמו מקודם. זאת עדיין פריז, אבל בשכונה אחרת שאני לא מכירה. הרחוב צר וכמעט חשוך לגמרי בשעת הערב, ואינני מצליחה לקרוא את שמו מהשלט הקטן אשר מצויר על קצה הבניין הקרוב. איפה אני נמצאת?

עיניי מביטות סביב, אבל הוא מאיץ בי. חבית זרוקה ברחוב, עגלת עץ קשורה לעמוד, מספר כרזות מודבקות על הקיר, מביעות הערכה להישגי הממשלה, ופנס רחוב אחד מפזר אור חלש. זה כל מה שאני מספיקה לראות. לאן נעלם האיש ששוחח איתו כשהייתי כלואה ברכב?

"בואי," אומר לי שוב האיש הגדול ונכנס אל פתח הבניין הקרוב.

רגלי מועדת בחושך כשאני נתקלת במדרגה הראשונה, ואני נחבטת בקיר, מתאמצת לייצב את עצמי עם ידיי, אבל הוא לא נעצר, ועליי לעקוב אחריו בחדר המדרגות האפלולי. חריקת נעליו על לוחות העץ נשמעת בבירור, לאן הוא לוקח אותי? ידי מונחת בחוזקה על המעקה הפשוט, נשענת עליו לתמיכה בעודי מוכנה להסתובב ולברוח.

הדירה שנכנסנו אליה קטנה ופשוטה, הרבה יותר קטנה מהדירה שלנו. כאן הוא גר? רק חדר אחד ללא מסדרון כניסה, ללא חדרים נוספים. מבטי עוקב אחריו בעוד הוא ניגש לחלון וסוגר היטב את הווילון, לפני שהוא מדליק את האור. נשימותיו ממאמץ הטיפוס ממלאות את החלל הדל בעודו הולך בחדר ואוטם אותו לעיני זרים מהחוץ, מפנה את גבו אליי. בפינה אחת גומחה לרחצה, חבל כביסה קשור עם מספר אטבים, פינת מטבח, שני ארגזי עץ, שולחן קטן ושלושה כיסאות, מיטת ברזל צמודה לקיר ליד החלון, ארון עץ גבוה וצר, קירות מתקלפים בצבע קרם, והאיש הגדול אשר פונה אליי. הוא גר כאן?

מבטי מורם אליו בעודנו סוקרים זה את זה בפעם הראשונה אחרי אותן שניות בודדות בשוק. הוא עדיין גדול ומזיע מחום הקיץ, באותה גופייה מלוכלכת עם ריח של כרוב חמוץ, ורק כובע הברט אשר קודם היה לראשו מונח על השולחן הקטן. הוא עדיין לא מחייך אליי.

"שבי." הוא מרים כיסא ומניח אותו במרכז החדר בתנועה גמלונית, ואני מתיישבת. מה אספר לו כשיתחיל לשאול אותי שאלות? אבל הוא ממשיך לשתוק ולהביט בי, מעביר את מבטו משערי המרושל, כלפי מטה אל שמלתי המטונפת והקרועה, עד לרגליי החשופות עם פסי הדם הקרוש, גורם לי להשפיל את מבטי.

"השמלה שלך, תורידי אותה." אני שומעת את המילים יוצאות מפיו באיטיות ונחרדת.

לברוח? לקום מהכיסא ולרוץ לדלת? להסתער עליו? הוא נעל את הדלת? איפה המפתח? למה לא שמתי לב? למה עליתי אחריו בחדר המדרגות ולא נמלטתי לרחוב? למה זה קורה לי? זה לא קורה לי, זה לא יכול לקרות לי, איפה אמא שלי? מה לעשות? אני מביטה בו במבט שואל.

"תורידי את השמלה שלך." הוא חוזר על דבריו ומושיט את ידו, ואני קופאת, כל כך קר לי.

אני מתרוממת בתנועה איטית מהכיסא, ניגשת לפינת החדר, מסתובבת עם גבי אליו ופורמת את הכפתורים אחד־אחד, דמעה יורדת במורד לחיי. אני לא מסוגלת לעשות את זה. למה הוא כל כך גדול? זה לא מגיע לי.

השמלה נופלת מתוך ידיי אל הרצפה, ואני מדמיינת שאני שומעת את רעש הבד פוגע ברצפת העץ, כמו היה קול ירייה. לפעמים בשעות הלילה נשמעו יריות ברחוב, והייתי מתכווצת במיטתי. עכשיו בטני הופכת לגוש של כאב.

אני מסתובבת אליו לאט בחזייה ובתחתונים, מכסה את גופי ככל יכולתי ונותנת בו מבט מתחנן. בבקשה, אל תעשה לי כלום. אין לי כוחות להילחם בו, גם לא להימלט.

"השמלה, תביאי לי את השמלה." אני כורעת לרצפה ואוספת את הבד בזהירות עם אצבעותיי, מגלגלת אותה לכדי גוש ומניחה אותה בכף ידו המושטת, מגוננת על גופי ככל יכולתי עם ידי השנייה ומתבוננת בו. למה הוא עושה לי את זה?

 

* * *

 

הוא יחזור? מתי הוא יחזור? אני חייבת להיות מוכנה.

אין לי מושג כמה זמן עבר מאז שהוא לקח את פיסת הבד המלוכלכת מידי הרועדת. הוא צרר אותה לצרור אשר כמעט נעלם בכף ידו הענקית, חייך אליי חיוך קטן ויצא מהדלת. כרעתי על רצפת העץ המלוכלכת, כשלגופי רק חזייה ותחתונים, ושמעתי את רעש המנעול כולא אותי.

מה לעשות? איך להתכונן אליו שישוב? אני חייבת לברוח מכאן. אני מסיטה בזהירות לכדי סדק את הווילון המכסה את החלון וסוקרת בעיניי את הרחוב החשוך. אורו של פנס הרחוב חלש מדי, ואינני בטוחה אם בכניסה האפלה של הבית ממול עומדים שני אנשים או שזהו דמיוני, אבל אני נסוגה לאחור, חוששת שיראו אותי מציצה מהחלון.

הדלת. יש עוד מפתח בבית? איך אצא ככה לרחוב בחזייה ובתחתונים? אני חייבת למצוא משהו, אבל הדלת נעולה, ואצבעותיי הסוקרות את המדף הגבוה שליד הדלת לא מצליחות למצוא מפתח. קולות צעדים. יש צעדים בחדר המדרגות, תברחי! אני מתרחקת בצעדים מהירים ומתיישבת על מיטת הברזל. לא על המיטה. אני צריכה לעמוד, או לשבת על הכיסא, העיקר להיות מוכנה.

זה לא הוא, זה מישהו אחר, הצעדים ממשיכים. אני חייבת לעשות משהו. על השיש הקטן יש שקית חומה ובתוכה לחם, אבל למרות הרעב אין לי אומץ לאכול אותו. אני גם לא מסוגלת מרוב לחץ, אני רוצה לצרוח.

הוא יעשה לי את מה שאמא שלי תמיד הפחידה אותי מפניו? אני אמות. כבר עדיף לי למות או להגן על עצמי ולמות. סכין. במגירה במטבח יש סכין, אשתמש בה. שוב צעדים במדרגות. להיות מוכנה, ככה, כשאני יושבת על קצה המיטה, צמודה עם הגב לקיר, אוחזת בחוזקה בסכין עם ידי המוחבאת מאחורי הגב. אני חייבת להפסיק לרעוד, רעש המפתח בדלת.

 

* * *

 

"זה הכי טוב שהצלחתי להשיג." הוא מניח על הכיסא חבילה עטופה בנייר עיתון וקשורה בחבל גס, אבל אינני זזה ממקומי על קצה המיטה. אני חייבת להיות מוכנה. כף ידי אוחזת בחוזקה את הסכין מאחורי גבי, עד כי שריריי רועדים מהמתח.

"זה בשבילך."

"מה זה?"

"השגתי לך שמלה אחרת, פחות או יותר באותו גודל."

אני מתנתקת לאט מהקיר וקמה מהמיטה. רעש קפיצי המתכת צורם באוזניי, כשאני ניגשת בזהירות אל החבילה שעל הכיסא. ידי עדיין אוחזת בסכין מאחורי גבי, מוכנה להפתעה, אבל הוא לא מנסה לתפוס אותי. אני מניחה ביד רועדת את הסכין על הרצפה וניגשת לפתוח את השקית. אסור לי להתרחק מהסכין, אני חייבת אותה לצידי. זאת שמלת נשים אפורה ופשוטה, ואני מצמידה אותה אל גופי להסתיר את מערומיי.

"זה הכי טוב שהצלחתי להשיג."

"תודה."

"את צריכה להתנקות," הוא אומר ופונה לפינת הרחצה הקטנה, אוסף בכפו גוש סבון מחוספס ומניח אותו בכף ידי. אם הוא הבחין בסכין המונחת על הרצפה הוא מתעלם מכך ולא אומר דבר, רק פונה למטבחון ומתחיל לארגן מצרכים, אני כל כך רעבה.

איך להתנקות לידו? אני נשארת לעמוד בלי לזוז, לא מסוגלת לצעוד לפינת הרחצה לשטוף את עצמי, יודעת שעיניו יביטו בי.

מה לעשות?

אני רוצה לקפל את רגליי ולשבת על הרצפה, להרגיע את עצמי, זה יותר מדי בשבילי.

כשהוא מסתובב לעברי מפינת המטבח, בטח תוהה על רעש הנשימות שהוא שומע, הוא מוצא אותי יושבת על רצפת העץ ובוכה. הוא ניגש אליי, מרים אותי בלי מילה כמו הייתי בובת סמרטוטים ולוקח אותי לפינת הרחצה. ליד דלי המים הוא מוודא שאני יציבה ומניח שוב את הסבון בכף ידי, ואני מביטה בו במבט מתחנן, מריחה את ריח גופו החזק.

"נסדר משהו," הוא עונה בלי שאמרתי כלום, ולאחר כמה שניות של מחשבה, מתיר את חוט הכביסה שהיה תלוי על הקיר, מושך אותו לצד השני ואחר כך תולה עליו סדין אשר הוציא מהארון הקטן, מעניק לי מעט פרטיות אינטימית.

גבי אליו, ואני עוצמת את עיניי, שהוא לא יראה אותי גם אם ינסה להביט, כמו שהייתי ילדה קטנה, מסתירה את עיניי בכפות ידיי. הסבון הגס שורט את עור גופי וכואב לי, שורף בפצעים בברכי. מתי כל זה ייגמר? מה הוא יעשה לי? אסור לי לחשוב על זה עכשיו, למהר להתנקות ולהתלבש, להיות שוב לבושה ובטוחה.

ידיי עדיין רועדות מקור מי הרחצה, כשאצבעותיי נאבקות בכפתורי השמלה האפורה. אני שונאת את הצבע הזה מאז שהכול התחיל, כשהחיילים הגרמנים צעדו בשאנז אליזה בשורות בלתי נגמרות של מדים בצבע ירוק־אפור. איפה אמא ואבא? למה הם לא שומרים עליי? הוא גדול מדי, ואני פוחדת ממנו, למרות ריח האוכל המבושל אשר חודר את הסדין הפרוש. הוא ייתן לי מהאוכל?

שתי צלחות ממתינות על השולחן, ואנחנו יושבים ואוכלים בשתיקה את הנזיד שהוא הכין. יש לי תחושה שיש שם אפילו בשר. כל כך הרבה זמן לא אכלתי בשר. בלי לשאול אותי הוא מוזג לצלחתי כף גדושה של תוספת, אחרי שחיסלתי בתנועות מהירות את כל מה שהיה מונח לפניי, מנקה בזהירות עם הכף ככל יכולתי. הוא לא רוצה לשאול אותי שאלות? לדעת עליי? איפה המשפחה שלי? למה אני בורחת? איך זה להיות יהודייה מסריחה?

"תודה." אני עומדת בפינת החדר צמודה לקיר בעודו מסדר את המיטה, מוציא מהארון שמיכה דקה נוספת ומניח אותה על הרצפה, מיישר אותה לכדי מלבן.

"בבקשה."

"לקחו את ההורים שלי וברחתי."

"אני יודע."

"הייתי נערה רגילה, ויש לי אח קטן, ג'ייקוב, גם אותו לקחו. פשוט באו שוטרים לפני כמה ימים לבית שלנו, ומאז אני נמלטת." אני לא מפסיקה לדבר, אף שהוא לא שואל. הוא מארגן בתנועות שלוות את המיטה ואת השמיכה שעל הרצפה וניגש לפינת הרחצה, סוגר אחריו את הווילון המאולתר מתוך התחשבות בי בשעה שהוא מנקה את עצמו, ואני מביטה חליפות במיטת הברזל המוצעת ובשמיכה המסודרת שעל רצפת העץ. הוא יהיה טוב אליי ולא יתקוף אותי? אני יכולה לבטוח בו?

"למדתי בבית ספר, ואני יודעת גרמנית וקצת אנגלית, והייתי הכי טובה בכיתה שלי. יום אחד פשוט גירשו אותי מבית ספר, והייתי יושבת כל יום בבית וחושבת שאני שונאת את אמא שלי, מעמידה פנים שאני כבר ישנה כשהיא הייתה נכנסת בלילה לחדר שלי לדבר איתי, ועכשיו אני לא יודעת איפה היא." אני לא מסוגלת להפסיק, לא יודעת אם הוא כבר נרדם או שוכב בחושך, מביט בתקרה ומקשיב לי. ואולי בכלל המילים שלי מפריעות לו להירדם?

אינני מצליחה להירדם. זו הרגשה מוזרה לשכב על מיטה זרה ליד איש לא מוכר אשר על הרצפה לצידי. מדי פעם אני זזה, מניעה את גופי עד ששומעת את חריקת קפיצי המתכת של המיטה. אני יכולה לסמוך עליו ולעצום את עיניי? אני רוצה לשאול אותו לשמו ולמה הוא הציל אותי, ומה קרה לטלאי הצהוב שהיה מוטל על הרצפה, ואיך השוטרים לא הבחינו בו, אבל אני מתביישת, ובמקום זה לא מפסיקה לספר על עצמי, ממשיכה לדבר בחושך. אולי הוא מקשיב.

 

* * *

 

הרובע הלטיני

עיניי נפקחות באיטיות אל שמש הבוקר, מחפשות את הווילונות הפרחוניים של חדרי. עוד רגע אמא תיכנס ותכעס עליי שכבר מאוחר ושאני צריכה לקום וללכת לעמוד בתור לקמח או לשמן, ואני אתחיל שוב לריב איתה שממילא מגרשים אותי לסוף התור, עד שלא נשארת הקצבה במכולת רק כי אנחנו יהודים עלובים. אלו לא הווילונות של החדר שלי.

השמיכה מוטחת הצידה, ורגליי היחפות נוגעות ברצפה, חשות בעץ המחוספס בעוד שעיניי מביטות סביב, מחפשות לאן להימלט.

החדר הקטן שקט וריק, ואין בו איש מלבדי. השולחן במטבח עדיין באותו מקום, וגם שלושת הכיסאות לא הוזזו. הסדין שהונח על חבל הכביסה לטובת פרטיות מופשל, ואין מאחוריו איש, ורק השמיכה אשר נפרשה אתמול בלילה למרגלות המיטה, מקופלת בצד החדר צמודה לקיר.

לוקח לי מספר שניות להירגע בעודי סורקת את החדר. לאן הוא הלך? למה לא התעוררתי כשהוא קם? אני בודקת בחשש את הדירה, מטיילת בה באיטיות ומחפשת סימנים מחשידים.

"אשוב בערב." זה כל מה שהוא השאיר לי בפתק כתוב בכתב מרושל על פיסת קרטון אשר מונחת על שולחן המטבח לצד צלחת עם שתי פרוסות לחם ואגס. הסכין של אתמול הוחזרה למגירה, ואני שוב שולפת אותה, מניחה אותה על השולחן בהישג יד.

הכול בסדר? אני לא בסכנה?

באור היום אשר חודר מהחלון הקטן דרך הווילון ומאיר את הדירה בגוון צהבהב, היא נראית מעט יותר גדולה ויותר מוזנחת. כתמי הקילוף של הצבע מהקירות בולטים, וגם הדלת החומה זקוקה לצביעה. המטבח עם סימנים כהים, ורצפת העץ לא חלקה כמו בבית שלנו, אבל לא אכפת לי מכל זה. יש לי כאן אוכל, ואני פוחדת פחות ממה שפחדתי בימים האחרונים, זה מספיק.

פרוסת לחם אחת לעכשיו, ואת פרוסת הלחם השנייה אוכל בצהריים. את האגס אני מכניסה לכיס השמלה, שומרת אותו למקרה חירום, ועוד פרוסת לחם דקה־דקה שהרשיתי לעצמי לחתוך מהכיכר הארוזה בשקית חומה שעל השיש במטבח, מבטיחה לעצמי שהוא לא יבחין במעשה שלי כשישוב בערב. מה השעה?

כשאני מסיטה את הווילון אני יכולה לראות את הרחוב באור יום, את האיש החוצה אותו בהליכה מהירה ואת הילד אשר משחק ברחוב עם כדור, זורק אותו על הקיר ומצליח לתפוס.

לא הצלחתי לשמור על ג'ייקוב.

למה לא התעקשתי איתו יותר כמו שאמא אמרה לי? למה לא משכתי אותו בכוח? אז מה אם הוא בכה והשתולל, הוא היה יכול להיות איתי כאן עכשיו עם אוכל ומקום לישון. יכולתי להשגיח עליו, להראות לאמא שאני גם יודעת לעזור. תמיד היא ביקשה שאשמור עליו, והייתי רבה איתה. ועכשיו לקחו אותם.

פניי קבורות בשמיכה בשעה שאני בוכה, וגופי רועד ומסרב להירגע, כל כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי שהם בסדר במקום שלקחו אותם אליו. זאת אשמתי שג'ייקוב לא כאן איתי, בדירה הקטנה הזאת, עם מעט האוכל שיש בה. אם הוא ישוב, אני מבטיחה לשמור עליו ולא לתת לו ללכת לשום מקום.

 

* * *

 

"אנחנו צריכים ללכת," הוא אומר לי בשעת ערב, אחרי שהמתנתי שעות בדירה החשוכה.

רוב היום רכנתי לצד החלון, הסטתי מעט את הווילון וחיפשתי סימנים של סכנה — שוטרים במדים כחולים או קסדות עגולות של חיילים גרמנים אוחזים נשק. מדי פעם עזבתי את עמדתי אשר ליד החלון וניגשתי לדלת הנעולה, הצמדתי את אוזני לחור המנעול וניסיתי להקשיב אם יש צעדים אשר עולים במדרגות ונעצרים ליד הדלת. לבסוף הבחנתי בצמד אורות של טנדר כהה אשר הגיחו לסמטה. הרכב נעלם מעיניי כאשר הוא כנראה חנה ליד הכניסה.

עכשיו נשאר לי לאחוז בסכין ולהמתין, לקוות שהוא לא יפתיע אותי.

האיש הגדול נכנס בדלת, מחייך אליי חיוך קטן ומכין לשנינו לאכול. הוא שומר על שתיקתו בשעה שאנחנו אוכלים ולא אומר כלום, גם אם הוא הבחין כי פרסתי מן הלחם יותר מאשר הקציב לי. עוד פעם הוא מגיש לי תוספת מהתבשיל לאחר שאני מנקה עם הכף את הצלחת הריקה, מוודאת שלא נשארות שאריות, ובסוף הארוחה הוא מסתובב ומניח את הכלים בכיור, נעמד מולי.

"בואי, אנחנו צריכים ללכת."

"לאן?"

"לאנשים שאני מכיר, הם יטפלו בך."

הוא ידאג לי, הוא איש טוב, אני חייבת לסמוך עליו.

אני לא אומרת מילה וכמו יהודייה צייתנית קמה ממקומי וצועדת אל דלת הכניסה, מרשה לעצמי רק להעיף מבט אחרון בחדר המואר באור חלש שהיה לי מקלט ליום אחד ומבחינה בסכין אשר מונחת על השיש, מצטערת שלא החבאתי אותה איתי בכיס השמלה. לפחות יש לי אגס ופרוסת לחם.

הוא מציץ לחדר המדרגות, בודק שהוא ריק מאנשים, ולפני היציאה לרחוב הוא מניח את ידו על זרועי ועוצר אותי בכניסה החשוכה, בודק שהרחוב ריק מאדם ומסמן לי לצאת. בתוך הכוך שלי בטנדר, מאחורי ערימת הארגזים, הוא פרש שמיכה ישנה על רצפת תא המטען, ואני מתיישבת עליה, נהנית מרכותו של הבד אשר תעזור לי בקפיצות, אבל אז הוא מפתיע אותי.

"אל תורידי את זה בנסיעה." הוא שולף כיסוי בד כהה מכיס מכנסיו וקושר את עיניי לפני שאני מזדחלת פנימה ומתחבאת.

"למה זה?" אצבעות ידיי מתכווצות בתוך כף ידי.

"ככה צריך."

"יעשו לי משהו?" ציפורניי שורטות את כף ידי.

"הכול בסדר."

דלת תא המטען של הטנדר נטרקת וננעלת, מותירה אותי באפלה כפולה. אצבעותיי ממששות בזהירות את הכיסוי שלעיניי בעוד נשימותיי מתגברות. לאן לוקחים אותי? מה הוא יעשה איתי? הוא לא אדם רע, הוא ישמור עליי. קפיצות הטנדר ורעש המנוע לא מניחים לי להירגע, גם לא כשאני מנסה לשיר בשקט שיר ערש שאני אוהבת וגם לא כשהטנדר נעצר. לפתע אני שומעת קולות בגרמנית. גופי מתכווץ ופי צורח ללא קול, הכול לא בסדר.

 

* * *

 

"לאן זה?" שואל אותו האיש הגרמני בצרפתית רצוצה.

"להביא סחורה לשוק."

"למה אתה נוסע לשם בכזאת שעה מאוחרת?"

"אני צריך להביא משלוח של תרנגולות."

"יש לך תעודות?"

אוזני צמודה אל דופן המתכת של תא המטען, אבל אני לא מקשיבה לשיחה שלו ושל האיש, כי אם לקולות הנוספים אשר מסתובבים בינתיים סביב הרכב ומדברים ביניהם בגרמנית.

"אתה חושב שנצא בסוף השבוע?"

"תאיר מתחת לתא המטען. לא נראה לי שייתנו לנו לצאת."

"כבר נמאס לי לבדוק כלי רכב."

"מה הוא סוחב בתא המטען?"

"ראית איזה גדול הוא? איך הוא נכנס לטנדר הזה?"

"אולי הוא מבריח משהו?"

"הגדול הזה? הוא יכול להבריח את כל יהודי צרפת מתחת לחולצה שלו."

"ויישאר עוד מקום ללוחמי מחתרת."

"וגם לכלי נשק."

"שנבדוק בתא המטען?"

כבר שנתיים אני רועדת מפחד מהצבע הירוק־אפור של המדים שלהם. בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, אני מביטה למרחק עד קצהו, חוששת לפגוש אותם בדרכי. עיניי נוהגות לסרוק אחר קסדות עגולות וקנים של נשק, ואם מבחינה בהם, אני מחפשת לי דרך אחרת לעבור בה. כבר שנתיים אני מתעוררת לעיתים בלילות של סיוט, חולמת שהם עוצרים אותי ומעמידים אותי אל הקיר, מתעוררת שטופת זיעה וצורחת. לאזור האופרה וכיכר הקונקורד, שם נמצאת המפקדה הגרמנית, אינני מעיזה להתקרב. מי שם בחוץ? אלה חיילים? אני מנסה להקשיב לכל מילה בעוד כפות ידיי רועדות. יהיה בסדר. האיש הגדול יציל אותי, האנשים שהוא לוקח אותי אליהם יצילו אותי, מישהו יציל אותי.

"שהסמל האידיוט שלנו יחליט."

"כן, הוא חושב שהוא מבין צרפתית."

"מבחינתי שהנהג השמן ימשיך להבריח את כל יהודי צרפת בבטן שלו."

"העיקר שנצא בסוף השבוע."

"אתה יכול לנסוע." אני שומעת את הסמל בצרפתית הגרועה שלו. הלוואי שלא יתחרט.

"כבר יצא לך לבלות עם נערה צרפתייה?"

אבל אוזני הצמודה לדופן לא שומעת את המשך שיחתם, בעוד הטנדר ממשיך בנסיעה.

כשהטנדר נעצר פעם נוספת, האיש הגדול עם הריח החזק צריך לתת לי יד כדי לעזור לי לצאת מבין הארגזים ולתמוך בי כשאני יורדת ברגליים רועדות, מגששת אחר קרקע יציבה כשעיניי מכוסות בבד הכהה. רגליי פוסעות באיטיות ומגששות את דרכן. רק רעשי מכונה חלשים נשמעים מסביב, לאן הוא לוקח אותי?

"תיזהרי, אנחנו יורדים עכשיו במדרגות." כף ידי אוחזת בידו הגדולה, אני יכולה לבטוח בו? אשמע עוד גרמנית?

 

* * *

 

פיליפ

"מצטער, אין לנו מקום בשבילה."

עיניי מנסות להסתגל לאור מנורת התקרה הצהבהב, בעוד אצבעותיי אוחזות בבד השחור, ואני בוחנת את פנים המרתף ואת האיש הזר אשר איננו טורח להביט בי.

הוא לובש מכנסיים חומים וגופייה לבנה, לראשו בלורית כהה ובמותניו נעוץ אקדח. הוא קצת יותר מבוגר ממני, וגם קצת יותר גבוה. הוא נעמד מולנו לרגע, סוקר אותי לשנייה, ואחר ממשיך בעיסוקיו בתוך בית המלאכה המלוכלך והעמוס במכונות.

"בבקשה, אתה חייב לעזור לי." עיניי מתחננות אליו בעודי מרימה את קולי על מנת להתגבר על רעש המכונות המשקשקות סביב. הוא מפסיק להתבונן בכרזת הנייר אשר הוא אוחז בידיו המלוכלכות בכתמים של צבע דפוס שחור ומביט בי, כמו מבחין בנוכחותי בפעם הראשונה.

"אני מצטער, מאז שהגסטאפו התחיל את מבצע הגירוש הגדול, יש לנו המון נמלטים. כל המחתרת מלאה ביהודים שמנסים לצאת מהעיר ולהגיע לספרד הניטרלית. את לא היחידה."

"לקחו את המשפחה שלי."

"מצטער, באמת, אין לי מקומות מחבוא פנויים. הדרכים מלאות במחסומי צבא גרמני, נתיבי הבריחה לדרום סגורים."

"אין לי לאן ללכת." אני שוב מרימה את קולי ומדברת אל גבו בעודו עסוק במכונת הדפוס, מכה בחוזקה באחת הידיות.

"אולי עוד כמה חודשים המצב יהיה יותר טוב, אבל עד אז אני לא יכול לעזור לך, מצטער." הוא מנסה לנער את הידית בכוח.

"יהרגו אותי." אני מתקרבת אליו ומניחה את זרועי על ידו. הוא חייב להקשיב לי, אבל הוא לא עונה לי. עיניו החומות מביטות בי לרגע במבט עצוב, לפני שהוא שוב פונה אל מכונת הדפוס, מכה פעם נוספת בידית המתכת ומקלל אותה.

"אני מוכנה לעשות כל מה שתבקש, הכול." לא נשאר לי מה להפסיד. המרתף הזה עם האיש הזה אשר נושא אקדח בחגורתו ועם רעש המכונות ברקע הוא הסיכוי האחרון שלי לחיות.

"אני מצטער, באמת, אני לא יכול למלט אותך מהעיר." אני מתבוננת בעורפו ובמכונת הדפוס הפולטת מתוכה עלוני נייר בקצב מונוטוני, עוד עלון ועוד עלון ועוד עלון.

"אני יכול לתת לך קצת אוכל ממה שיש לי." הוא מסתובב אליי.

"לא תודה, אסתדר."

לא רוצים אותי. אף אחד לא יעזור לי, גם לא האיש הזה וגם לא אף אחד אחר. מה תעזור לי עוד ארוחה? כיסוי העיניים השחור אשר בידי נראה פתאום כמקום נעים לשקוע אליו, לעטוף את עצמי בתוך החשיכה.

אני פונה אל האיש הגדול אשר עומד מן הצד כל הזמן ומגישה לו את פיסת הבד השחורה, אבל הוא מתעלם מתנועת ידי וניגש לאיש הצעיר, מניח את זרועו הענקית על כתפו, והם מתלחשים בגבם אליי, פונים ומביטים בי מדי פעם.

"את דוברת גרמנית?" הצעיר מתקרב אליי ושואל אותי בגרמנית גרועה.

"כן, אני דוברת גרמנית."

"טוב?"

"גרמנית שוטפת."

"מאיפה את יודעת?"

"למשפחה שלי היו עסקים בגרמניה כשהייתי ילדה. גרנו שם כמה שנים עד שנת שלושים ושלוש, כשהמצב הפך להיות בעייתי ואבא שלי מכר את המפעל שלו וחזרנו לצרפת," אני עונה לו בגרמנית, לא בטוחה שהוא מבין את מה שאני אומרת לו. הוא ניצב קרוב אליי, ועיניו בוחנות אותי, מביטות בי בריכוז. "אתה רוצה שאשיר לך שיר בגרמנית?"

"את קוראת וכותבת בגרמנית?"

"כמו שפת אם."

הוא נותן לי את הכרזה אשר הוא אוחז אותה בידו, שולף מכיסו עיפרון ומגיש לי אותו.

"תכתבי."

"מה לכתוב לך?"

"מה שאת רוצה."

אצבעותיי כותבות את מילות האינטרנציונל, המנון השמאל בצרפת, על חלקה האחורי של הכרזה. מתורגמות למילים גרמניות בכתב עגול ויפה ככל יכולתי. ידי משעינה את הנייר על פלטת המתכת של מכונת הדפוס, שלא מפסיקה לעבוד ולרעוד, ואני ממלמלת את המילים תוך כדי כתיבתן.

"בבקשה."

הוא רק מעיף מבט קצר בגיליון הכתוב ותוחב אותו בכיס מכנסיו, חוזר להביט בי.

"ואת יהודייה?"

"כן."

"את יכולה לקרוא לי פיליפ."

"קוראים לי מוניק." משהו קורה... אולי יש לי סיכוי. פיליפ זה שמו האמיתי?

"שבי כאן." הוא אוחז בזרועי, לא בכוח או באלימות, ומוביל אותי אל כיסא מתכת פשוט אשר צמוד לקיר, מפנה ממנו ערימת ניירות ונותן לי לשבת.

"תמתיני."

עיניי עוקבות אחריו כאשר הוא ניגש לגבר נוסף בפינת האולם, אשר לא שמתי לב אליו עד עכשיו. איש רזה וגבוה אשר שפוף על שולחן עץ עמוס ניירות וחותמות וכלי חיתוך וקסתות של דיו. הוא יושב בגבו אליי, מרוכז במלאכתו לאור מנורת שולחן ולא מפנה את מבטו אליי, עד שפיליפ רוכן מעבר לכתפו ומדבר איתו. שניהם מביטים בי. הוא חושב רגע, מוציא משהו ממגירת השולחן, מתרומם ועוזב את שולחן הכתיבה המבולגן שלו, ניגש ועומד מולי.

"את יהודייה?"

"כן."

"מה שמך?"

"מוניק."

"מה שם המשפחה?"

"מורנו."

"מה את מתפללת ביום שישי?"

"ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת." ואני נזכרת באמא עומדת ליד הנרות ומברכת בקולה השקט ובאבא עומד לצידה, מבט של גאווה נסוך על פניו.

"מברכים לפני הדלקת הנרות או אחרי?" האיש הזר קוטע את חוט מחשבותיי.

"אחרי."

"ומה עושים עם הידיים?"

"מכסים איתן את הפנים." עיניי דומעות כשאני חושבת על אמא מתפללת.

"למה את בוכה, את בלחץ?"

"לא."

"אז למה את בוכה."

"סתם זיכרון." אסור לי להפגין חולשה, הם יגרשו אותי.

"מה מכינים למרק בפסח?"

"קניידלך."

"איך מכינים אותם?"

ואני מסבירה לו איך אמא הייתה משיגה קמח מצה וביצים ושמן, כשעוד היה אפשר, ומוסיפה מעט מלח ואיך כל המטבח היה מתמלא בריח שלהם כשהם מתבשלים במים החמים. אף פעם לא הייתי מצליחה להתאפק והייתי גונבת לה כמה מהמסננת, בעודה עושה עצמה כועסת עליי אבל לא באמת. איפה היא עכשיו?

אחר כך הוא נותן לי לקרוא תפילות מספר קטן שהחזיק בידו, בוחן אם אני מצליחה לקרוא את כתב התפילה העברי, ואני מקריאה לו ככל יכולתי בכל עמוד שהוא פותח, עד שלבסוף הוא מפנה את הגב אליי וניגש אל פיליפ אשר עומד בצד, נשען על מכונת הדפוס, וכל הזמן הזה בוחן אותי בעיון.

"אני מאמין לה, אבל היא צעירה מדי."

"אני בת תשע־עשרה." אני מפנה את מבטי אל פיליפ, מישירה אליו מבט.

״היא לא נראית לי בת תשע־עשרה."

"אני רק נראית צעירה יותר."

"היא לא תצליח, זה מסוכן מדי."

"אני אצליח."

האיש הגבוה מביט בי במבט כועס על כך שאני מתפרצת לדבריו, אבל פיליפ ממשיך להתבונן בי בעניין.

עיניי נעוצות בגלגלי המכונה המסתובבים ללא הפסק, בעוד פיליפ והאיש הגבוה שוב מפנים לי את גבם ומתווכחים. מה עוד אני יכולה לומר להם כדי שיסכימו? אין לי עוד אפשרויות, מה שהם יחליטו יקבע את גורלי.

"אולי אנחנו יכולים לעזור לך." פיליפ מסתובב אליי.

אני רוצה לחבק אותו או ליפול לרגליו או פשוט להודות לו שהוא פותח סדק קטן של תקווה בתוך כל השחור הזה שתוקף אותי, אבל אין לי כבר כוח, ואני חוששת שמחר הוא ישנה את דעתו ושוב אמצא את עצמי לבד, לכן אני פשוט משפילה את מבטי ואומרת לו תודה.

"בימים הקרובים ניצור איתך קשר ונראה איך אנחנו יכולים לעזור לך." הוא מסיים את השיחה בינינו, ואני מרימה את מבטי המושפל, רואה אותו מחייך אליי חיוך קטן לפני שהוא חוזר לעיסוקיו האחרים ואל מכונת הדפוס.

"בואי," אומר לי האיש הגדול אשר מריח ריחות של שוק, אבל אני נשארת לעמוד עוד רגע, מביטה בגבו של פיליפ ובאקדח הנעוץ בחגורתו, מתלבטת אם אני יכולה לבטוח בו, אפילו טיפה.

בדרך חזרה לעיר, כשאני מכוסת עיניים במחבוא הארגזים שלי בתוך הטנדר המקפץ ביחד עם ארגזי תרנגולות, אני שרה לעצמי את שירי השבת שהיינו נוהגים לשיר כשהיינו מסובים אל השולחן, נותנת לדמעות לזלוג ולהיספג בכיסוי השחור שלעיניי מבלי לעצור אותן. וכשאנחנו נשכבים לישון בדירה הקטנה אני לוחשת לילה טוב לאיש הגדול, מרגישה קצת יותר בטוחה וקצת יותר מוגנת.

 

* * *

 

"יהודייה מטונפת."

הצרחה אשר נשמעת בחלל החדר היא שלי, כאשר אני מושלכת מן המיטה לרצפה, ויד תופסת בחוזקה את שערותיי וגוררת אותי אל הקיר, מצמידה אותי בכוח אל הטיח הצהוב המתקלף, ואני צורחת שוב, מנסה להתעורר ולהבין איפה אני.

"איפה הוא?" צועק כלפיי בגרמנית הגבר שמצמיד אותי אל הקיר, ידו מונחת על צווארי וחונקת אותי.

"מי?" אני עונה לו בבכי.

"איפה האיש שגר כאן?" ידו מתהדקת אל צווארי, ואני מגרגרת מילים קטועות ומנסה לנשום. עיניי מחפשות בחדר את האיש הגדול שמגן עליי, אבל מבחינות בבעתה בחייל במדים אפורים־ירוקים וקסדה עגולה אשר ניצב ליד הדלת הסגורה, אוחז בידו אקדח.

היד הצמודה לגרוני משחררת אותי טיפה, ופניו הרעות נצמדות אליי, מסריחות מטבק.

"איפה הוא?" הוא צועק עליי.

"אני לא יודעת איפה הוא," אני ממררת בבכי. איפה האיש הגדול? מה קרה כשישנתי? למה הוא לא נמצא כאן לעזור לי?

"שקרנית!" הוא סוטר לי בחוזקה. "ראו אתכם יחד, אתם יחד במחתרת. איפה הוא?"

"אני לא במחתרת, אני צרפתייה רגילה." אני מרגישה את כאב הסטירה, מי הסגיר אותי? פיליפ עם האקדח בחגורה? למה הוא עשה לי את זה? אני כבר לא מסוגלת לסבול.

"את משקרת, את יהודייה מטונפת ושקרנית. ראו אותך מתפללת, איפה הוא?"

"אני לא יודעת איפה הוא. הוא רק נתן לי לישון כאן כמה לילות." מילותיי בקושי יוצאות כנגד ידו ההדוקה, והדמעות מטשטשות את ראייתי.

"למה את ישנה אצלו?" הוא סוטר לי שוב, ואני צורחת. אני לא רוצה למות.

"אני עוזרת לו בשוק עם הגרמנית. אני יודעת גרמנית," אני מייבבת. "בבקשה, אדוני, ארגז של כרוב." אני עוברת מצרפתית לגרמנית ופולטת את הדבר הראשון שאני מצליחה לחשוב עליו. איפה האיש שיציל אותי?

"את שקרנית!" הוא צורח עליי.

"זאת האמת. אני לא מכירה אותו, אני עוזרת לו עם הגרמנית," אני מתחננת.

"הזדמנות אחרונה, איפה הוא?" ידו האיומה תופסת בחוזקה בשערותיי, ואני שוב צורחת, כשהוא מוריד אותי לרצפה וראשי כמעט נחבט ברצפת העץ.

"בבקשה, אני לא יודעת." אני מביטה אל נעליו החומות ואל שולי מעילו, רואה את דמעותיי מרטיבות את הפרקט בעיגולים קטנים ועוצרת את נשימתי לבעיטה שתבוא.

"את לא יודעת איפה הוא?"

"אני צרפתייה, בבקשה."

"הזדמנות אחרונה, איפה הוא?"

"אני לא יודעת, בבקשה."

"תהרוג אותה." נשמעת לחישתו אל החייל אשר עומד בפתח, ואני נושמת במהירות, שומעת את צעדיו מתקרבים ורואה את קצות נעלי הצבא השחורות שלו. עיניי נעצמות בעודי חשה את הקנה הקר נצמד לראשי וממתינה לשחור שיגיע, אולי כבר עדיף ככה מהמקום האיום הזה. כל כך כואב לי.

 

* * *

 

שקט.

ועוד שקט.

קנה האקדח כבר לא מוצמד לראשי.

אני שומעת צעדים ודלת נפתחת ופוקחת את עיניי באיטיות, עדיין רואה את רצפת הפרקט הישנה של הדירה, ששמש הבוקר צובעת בגוון בהיר של חום, ואת העיגולים הקטנים של רטיבות דמעותיי. אבל נעלי החייל השחורות נעלמו וגם הנעליים החומות של האיש אשר הרביץ לי כבר אינן. אינני מעיזה להרים את מבטי, יודעת שהם עדיין בחדר ושהם רק משתעשעים עם היהודייה לפני ההוצאה הסופית להורג.

"זה בסדר, תשתי." יד ענקית מונחת על עורפי, ואף שאני מתכווצת בפחד, היא לא מכאיבה לי. כוס יין פשוטה מוגשת לשפתיי, ואני לוגמת אותה בלגימות קטנות, עושה מה שאומרים לי ומנסה להתרגל לטעם המריר אשר משולב בריח חמוץ של כרוב.

"זה בסדר, זה נגמר, היית בסדר." אני מרימה את מבטי כלפי מעלה ורואה את החייל לצד האיש האיום במעיל, עומדים ליד הדלת ומביטים בי, אבל כבר אין בהם מבטים של שנאה כלפיי. האיש הגדול רוכן לצידי, וידו תומכת בי שלא אתמוטט לרצפה, מחבקת אותי, והוא מניח את כוס היין בכף ידי. "תשתי, תיתני לנשימות לחזור."

הוא מתנתק ממני וניגש אליהם ומסתודד איתם בעודם מביטים בי כשאני מניחה את כוס היין על הרצפה, משפילה מבט ובוהה בקרני השמש אשר חודרות דרך היין ויוצרות גלים קטנים של צבע בורדו עליז על הרצפה, כמו לא אכפת לה כלל ממה שהתרחש כאן והיא תזרח לה גם מחר. כשמבטי מופנה שוב לדלת ולאנשים האיומים שבפתח, הם כבר לא נמצאים והדלת סגורה, אפילו לא שמעתי את קול טריקתה.

 

* * *

 

"בואי, קומי."

הוא מקים אותי מהרצפה ותומך בי. אחר הוא מרים מהרצפה את כיסא המטבח אשר התהפך במהומה, כאשר הם גררו אותי בשערותיי מהמיטה והטיחו את גופי אל הקיר, מסדר אותו במקומו ומניח אותי עליו.

"שבי." הוא מביט בי עוד רגע, מוודא שאני בסדר ושלא אפול שוב לרצפה, נוגע בכתפי בעדינות לעידוד ומסובב את גבו אליי. הוא מוציא משקית הנייר שבמטבח את כיכר הלחם ופורס אותה.

שתי פרוסות לחם בצלחת מרוחות בחמאה ובמעט ריבה בטעם תות שמלוחה בפי עם טעם הדמעות, חריץ גבינה צהובה וכוס חלב מתקתק, שתי קוביות של תחליף שוקולד.

"למה נתת להם?" הכאב נשמע בקולי, וגם חוסר הביטחון.

"היינו חייבים."

"מי זה היינו?"

"יסבירו לך בערב."

"מה יקרה בערב?" עוד פעם יהרגו אותי? צורחות המחשבות בראשי, וגוש הגבינה חונק את גרוני.

"נוסעים שוב."

"אל אותו מקום?" שבו לא רצו אותי? אל האיש שאמר לי שהוא מצטער? אל אותה דרך עם המחסום של החיילים הגרמנים שרק בגלל שאתה שמן לא פתחו ובדקו את תא המטען של הטנדר? מה יהיה אם הפעם יהיו שם חיילים אחרים? אז במקום למות בבוקר אני אמות בערב? ואם אספר לך מה שמעתי, תבטל את הנסיעה? ואז אטייל כאן ברחובות עד שיתפסו אותי? קשה לי לבלוע את פרוסת הלחם המתוקה.

"תדעי בערב לאן נוסעים, זה לא משנה." אולי זה באמת לא משנה, הרי זאת רק שאלה של זמן עד שמישהו יתפוס אותי ויהרוג אותי.

"אל תפתחי לאף אחד ותחכי לי עד הערב," הוא אומר לי לאחר שהארוחה מסתיימת בדממה, מפנה את הכלים ומתכונן ללכת. אני לא רוצה להישאר לבד.

טריקת הדלת מקפיצה אותי, אף שהוא סוגר אותה בעדינות. אני חייבת להתנקות ולקרצף את עצמי. אף אחד לא ייכנס ויפתיע אותי?

הסכין אחוזה בחוזקה בכף ידי כשאני מציצה לרחוב מבעד לווילון הפתוח, מקנאת בנערה הצעירה אשר צועדת בו ללא חשש, וגם כאשר אני שומעת צעדים בחדר המדרגות, נצמדת אל הדלת ומנסה להקשיב. כשאני מתנקה בדלי המים עם הספוג, היא במרחק הושטת זרוע, שומרת עליי מקרוב. היא מונחת לצידי אפילו כשאני מנמנמת, מוכנה לכל מצב. גם האגס ושתי פרוסות הלחם אשר בכיס השמלה. אני מוכנה כל הזמן.

 

* * *

 

"אנחנו צריכים ללכת."

מאז הבוקר אני חוששת מהמילים האלו, יודעת שהן יגיעו בסוף היום. מחשבותיי נתונות כל הזמן לסיור הגרמני שיעצור אותנו בדרך ולשאלות שאשמע מבעד לדופן הדקה של תא המטען. הם יאמינו לו?

"תיכנסי." דלת תא המטען נסגרת מאחוריי, כולאת אותי שוב מכוסת עיניים. ידיי מייצבות את עצמי לישיבה. מאוחר מדי להתחרט.

ריח הבנזין החריף של המנוע נישא באוויר, כשהטנדר מקרטע על אבני הכביש, מטלטל אותי בתוך תא המטען הדחוס. אני אחשוב על משהו טוב, על הקיץ שלפני המלחמה ועל גלידה בטעם וניל. אסור לי לחשוב על גלידה, אסור לי לחשוב על כל כך הרבה דברים, רק לנסות לנשום בשקט ולא להקשיב לרעשים שבחוץ. לנשום ולספור בלב ולהמתין. למה הטנדר נעצר?

כף ידו הגדולה מובילה אותי באיטיות במורד המדרגות, וריח הדפוס עולה באפי, אף שאינני שומעת את רעש המכונות של אתמול.

"חזרת."

אצבעותיו מסירות בעדינות את כיסוי הבד השחור, מניחות אותו בכף ידי. האקדח עדיין נעוץ בחגורתו, והוא קרוב אליי, מביט בעיניי אשר שוב מנסות להסתגל לפרץ האור הצהבהב של מנורת התקרה.

"כן, חזרתי."

"את בסדר?"

"כן, אני בסדר." האנשים שלך עשו לי דברים איומים.

"את רוצה לדעת למה עשינו את זה?"

"לא, זה בסדר." כי אתה כמוהם, רוצה לבדוק אם אפשר לסמוך על היהודייה או שכדאי להאשים אותה בבגידה. תמיד אנחנו חשודים במשהו.

"בת כמה את?"

"בת תשע־עשרה."

"את לא בת תשע־עשרה. בת כמה את?"

"בת שבע־עשרה."

"למה שיקרת?"

"כי אני רוצה להצליח להגיע לגיל תשע־עשרה."

פיליפ מתבונן בי בשתיקה, כמו חושב מה לעשות עם היהודייה הניצבת מולו, ואני מישירה אליו מבט. ממילא זה לא ישנה את החלטתו.

"היינו חייבים לוודא שאת לא סוכנת של הגסטאפו, אחת שתסגיר את כולנו."

"היו לי אבא ואמא וג'ייקוב שהגרמנים לקחו. אתה עדיין חושב שאני סוכנת של הגסטאפו?"

"תצטרכי ללמוד להיות יותר מנומסת, ואל תשקרי לי יותר." הוא מסתובב והולך לשולחן בקצה החדר. "בואי."

אני מתיישבת מולו על כיסא העץ. ידיי מתחת לירכיי, חשות את חספוס העץ הגס, אבל קרובות לסכין אשר מוחבאת בכיס השמלה ביחד עם האגס ושתי פרוסות הלחם.

"יש לך שתי אפשרויות," פיליפ פותח את דבריו, רוכן לעברי ומביט בעיניי. ידיו עם כתמי הדיו השחורים מונחות על השולחן, כמו היה מבקש להציג אותן לפניי ושכוונתו טובה.

"הראשונה, אנחנו נחזיר אותך לפריז. את תלכי לדרכך, תנסי להגיע בכוחות עצמך לדרום ואולי תצליחי לחצות את הגבול לספרד, ואני בכל ליבי מאחל לך בהצלחה. אני גם אתן לך קצת אוכל."

"והשנייה?"

"תצטרפי אלינו, תהיי איתנו."

"מה זה אומר?"

"כל מה שנצטרך."

"ומי זה אתם?"

"אנחנו הלוחמים למען צרפת החופשית."

"אני אמות?"

"אולי. אולי גם אני אמות. החיים מוענקים למי שמוכן להילחם למענם."

"אני רוצה לחיות."

"אני לא יכול להבטיח לך את זה."

מבעד לבד השמלה אני חשה את המתכת הקרה של הסכין אשר בכיסי. עייפתי מלברוח כל כך לבד, לחיות מדקה לדקה בפחד.

"מה אני צריכה לעשות בשבילכם?"

"את תשיגי לנו מידע על הגרמנים."

"אני מפחדת מהם." הם יהרגו אותי.

"הם כנראה יהרגו את כולנו."

"אני יהודייה."

"תצטרכי לשכוח את מי שאת ותהפכי להיות מישהי אחרת."

"אני שונאת את מי שאני."

"זה טוב."

פיליפ מחייך אליי חיוך קטן בפעם הראשונה מאז שהבחין בי אתמול בערב ומסתובב וקורא לאיש הרזה אשר רוכן ליד שולחן החותמות, עסוק במלאכתו ומתעלם מאיתנו. איש החותמות מתעכב לעוד רגע בעודו מרוכז בכתיבה איטית במסמך כלשהו ואחר מוריד מהמדף שמעליו קופסת קרטון ומוציא ממנה מצלמה.

"בואי, תסתדרי ותעמדי ליד הקיר הלבן. אני צריך לצלם אותך לטובת תעודת זהות מזויפת."

בעודי מתרוממת מהכיסא ומנסה לעכל את מה שבחרתי, אני מפנה את מבטי אל דלת הכניסה למרתף, מחפשת בעיניי את האיש הגדול אשר הביא אותי לכאן, רוצה להודות לו על כך שהעניק לי חיים חדשים, אבל הוא לא נמצא יותר.

 

 

זיו עמית

זיו עמית, סופר, חובב היסטוריה ובעל תואר בפסיכולוגיה, כותב במשך שנים, מצייר ומצלם ואבא לשני ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הבוגרים. הרומן "הנערה מתחת לדגל" הוא הדרמה ההיסטורית הראשונה שלו, לפני כן קדמו לו דרמה על חיי הנישואים "הגשר בינינו", רומן רומנטי "חמישה ימים ואיש אחד" וספר צילומים ושירים "אבנים של אהבה".

עוד על הספר

הנערה מתחת לדגל זיו עמית
מוניק
יולי 1942

סודי ביותר

חמישה־עשר ביוני 1942

מאת: פיקוד הווארמאכט חזית המערב

אל: מטה הגסטאפו פריז

מבצע רוח אביב

המטרה: טיהור פריז מיהודים

השיטה: איסוף כלל יהודי פריז וריכוזם באצטדיון ספורט החורף ולודרום לשם שליחתם למזרח פולין לטובת יישוב מחדש.

כוחות ומשימות: לטובת המבצע יתואם שיתוף פעולה עם משטרת פריז אשר תקצה כוחות למבצע. פיקוח על משטרת פריז באחריות גדוד אס־אס 1455. דיביזיית הרגלים 381 תשמש כעורף לוגיסטי.

באחריות פיקוד רכבות חזית המערב: אספקת קטרים וקרונות לטובת תחבורה.

לוחות זמנים: ש' תחילת המבצע — שישה־עשר ביולי 1942, 04:00

אס־אס מברקה 344

פריז, הרובע הרביעי, שישה־עשר ביולי 1942, 06:00

"לפי הרישומים שלנו, חסרה כאן מישהי, מוניק. נערה בת שבע־עשרה."

אני מתכווצת במקומי ונצמדת בחוזקה לקיר, מרגישה את חספוס הטיח מבעד לבד כותונת הלילה הדק אשר לגופי, עד כי נראה לי שהאבנים הקטנות שבקיר חורצות ופוצעות את גבי. כפות ידיי מכסות את פי על מנת שלא אצעק מפחד, ועיניי פקוחות בבהלה, אבל זה לא משנה, ממילא אינני יכולה לראות כלום באפלה.

"שלחתי אותה מוקדם שתלך לעמוד בתור למכולת ברחוב קפון, צריך להגיע לשם היום משלוח של קמח ושמן." אני שומעת את קולה של אמי עונה לזר מבעד לדלת העץ הקטנה הכולאת אותי.

רק כמה דקות, או אולי יותר, חלפו מאז שנשמעו הדפיקות החזקות על דלת הדירה שלנו וקריאות משטרה! לפתוח! ואני רצתי יחפה במסדרון וראיתי את אבא יוצא מחדר השינה שלהם בהליכה איטית, לובש את חלוק הבית החום שלו ומביט בי מבט מרגיע.

"מהר, את ג'ייקוב." אמא טלטלה אותי מעמידתי בפתח, כשהיא אוחזת את ידי בחוזקה ולוחשת לי בדיבור מהיר לקחת אותו ולהתחבא.

"מה עם הילד, ג'ייקוב, בן שמונה?" נשמע קול זר נוסף, כאילו הוא עובר וקורא מתוך רשימה מוכנה מראש, ואני מתכווצת עוד יותר במחבוא הקטן.

"הוא בחדר השני עם האבא, אורז איתו את המזוודה, תזרז אותם."

הוא לא היה מוכן לבוא איתי. אני משפשפת את זרועי במקום שבו אחזה בי אמא ומרגישה שדמעה זולגת על לחיי. הוא נצמד אליה בכוח, סירב להיפרד והתחיל לבכות בעוד הדפיקות על הדלת התגברו, עד שלא הייתה לי ברירה וברחתי מהמסדרון, משאירה אותו לחבק את רגלה בעודה מנסה להרגיעו.

רעש הדלת הנפתחת וקולות הגברים שבכניסה הדהדו באוזניי כשרצתי אל המזווה, התכופפתי לישיבה והשתחלתי אל פינת המחבוא של ילדותי, כשאני סוגרת אחריי בזהירות את לוח העץ ומשעינה את ראשי על ברכיי בחושך.

אצבעותיי ממוללות בלי הפסק את בד כותונת הלילה, רק שלא אשמיע רחש.

"מתי היא תחזור?"

"ביקשתי ממנה ללכת לאחות שלי ברובע השני, כך שהיא תחזור רק אחר הצהריים."

"אתה מאמין לה?" אני שומעת קול זר נוסף.

למה דווקא אותנו? תלכו מכאן, לכו תיקחו משפחה אחרת, לא אותנו, יש את משפחת ז'ק, בבניין ליד, במספר ארבעים ואחת, קומה שלישית. למה בחרתם לקחת אותנו? שרק לא תצא לי צעקה. אני תוחבת שוב את כף ידי אל פי, הופכת אותה לאגרוף ונושכת אותה עד זוב דם. לכו אליהם, לא עשינו לכם שום דבר רע.

"אפשר לשאול את השכנה מהדלת ממול. לך תדפוק אצלה על הדלת ותשאל אם היא ראתה את הנערה יוצאת." ממשיך הזר עם המילים האיומות שלו.

היא תגן עליי, היא חייבת להגן עליי, תמיד היא מרשה לבן שלה סבסטיאן ללמוד איתי ביחד, אפילו שאנחנו יהודים ואני כבר לא הולכת לבית ספר. היא אפילו אומרת שזה נורא, ושהמלחמה הזאת כבר נמשכת יותר מדי זמן. לנשום בשקט, עוד נשימה ועוד נשימה.

"שאלתי את השכנה. היא אומרת שהיא לא ראתה אותה יוצאת הבוקר, ושהיא אף פעם לא שולחת אותה כל כך מוקדם."

רק שלא יחפשו אותי, רק לא זה. כל גופי מכווץ בעודי מכסה את אוזניי בכפות ידיי, מנסה למנוע מן הקולות האיומים להלום בי כשהם חודרים מבעד ללוח העץ הדק המפריד ביני לבינם.

כבר כמה ימים שאמא אומרת לאבא שיש שמועות שמתכוננים לקחת את היהודים למזרח, מדברת בלחש בשולחן המשפחה לאחר ארוחת הערב, מקפידה שג'ייקוב לא ישמע וישאל שאלות. ואבא עונה לה בדיבור הסמכותי שלו שאלה רק שמועות ושזה לא יקרה, שאנחנו אזרחים צרפתים ושהגרמנים לא יעזו לעשות כזה דבר. אני לא רוצה לנסוע למזרח. ציפורניי אוחזות בחוזקה ברגליי המקופלות, שורטות אותן, ואני נצמדת עוד לקיר, רוצה להיעלם בתוכו, שלא יחפשו אותי.

"תחפש אותה." אני שומעת את הקול של הזר.

לא לנשום, רק שלא ישמעו את הנשימות. לא לזוז, לעצום עיניים חזק־חזק, תחשבי על הסיין בקיץ שלפני המלחמה, עד כמה הוא יפה בשמש. לא לצרוח. תכניסי שוב את היד לפה, לא לרעוד, הם ישמעו את הרעידות.

"את לא מתכוונת לעזור לו לארוז את המזוודה? רק מזוודה אחת למשפחה, במזרח יספקו לכם את כל מה שאתם צריכים."

"לא, אני רוצה להשגיח על כלי הכסף של המשפחה." אני שומעת את קולה של אמא, ונקישות נעליה על רצפת העץ במטבח, צמוד למחבוא שלי.

"מצאת אותה?" הזר מרים את קולו.

"היא לא כאן, והשכנה טועה. שלחתי אותה מוקדם בבוקר, תשאלו את המשגיחה בכניסה לבניין."

 

"תרד ותביא את המשגיחה, אתם צריכים למהר."

רק לא אודט השומרת של הבניין. מאז שהייתי ילדה, אני מפחדת ממנה. תמיד היא צועקת עליי ועל ג'ייקוב. כמו נמר היא אורבת לנו מתוך החדרון הקטן שבתחתית המדרגות, שם היא גרה. היא מזנקת לעברנו, כשאנחנו נכנסים דרך הדלת הגדולה וצוחקים או משחקים תופסת בחצר הפנימית, שואגת עלינו שאנחנו לא מחונכים ועושים רעש. לא לרעוד, לחשוב על משהו אחר, לנתק את המחשבות, לא להיות כאן בחושך, רק שלא ישאלו את אודט.

"את לא מתלבשת? לכי להתלבש." הקול של הזר האיום הזה לא מפסיק.

"רגע, אני ממתינה שהם יסיימו לארוז, עוד רגע."

כל כך הרבה רעש של צעדים בבית ושל קולות זרים, מכים על רצפת העץ, מתקרבים ומתרחקים כמו עוברים בין החדרים. עם כל רעש של דלת אני מתכווצת עוד טיפה, ממתינה לחריקה אשר תפתח את דלת העץ הקטנה ותגלה אותי.

"של מי הנעליים האלו? של הבת שלך? איך היא הלכה בלי נעליים?"

וקול חבטת נעליים נשמע על הרצפה.

"היא לקחה את הנעליים שלי, הנעליים האלה כבר לוחצות לה כשהיא צריכה לעמוד עליהן שעות."

"זה בגלל שהיא יהודייה מפונקת."

עוד רעש של צעדים ועוד דלת נסגרת, ואני מתכווצת יותר ויותר בחושך.

"ראית את הבת שלנו יוצאת הבוקר מוקדם מהבניין למכולת ברחוב קפון?"

"אל תשאלי אותה, אני שואל אותה. ראית את היהודייה יוצאת? כי אנחנו מפנים אותם."

הדמעות זולגות על לחיי. אני לא רוצה שיחפשו אותי, אני לא רוצה להיות יהודייה, אני רוצה להיות סתם נערה אלמונית. למה הם באו בכלל? למה הם לוקחים אותנו? גופי רועד, וכל כך קר לי.

"היהודייה? כן, היא יצאה הבוקר. כעסתי עליה שהיא יוצאת כל כך מוקדם, אבל החצופה לא רצתה לומר לי לאן היא הולכת."

לחזור לנשום, נשימות קטנות.

"אז מה לעשות, להמשיך בחיפוש?"

לנשום בשקט, לא לזוז.

"לא, אנחנו צריכים למהר, יש לנו עוד משאית שלמה להעמיס ביהודים לפינוי, כבר יתפסו אותה ברחוב ויעמיסו אותה."

נקישות הנעליים של אמא נשמעות במטבח, הולכות ומתרחקות, הופכות לחלשות יותר ויותר.

"תיתני לשכנה את המפתח לדירה, היא תשמור עליה עד שנשוב." אני שומעת את אבא אומר לאמא לפני שהדלת נטרקת. ואף שאני ממשיכה להתאמץ ולהקשיב מתוך מחבואי, אני לא שומעת יותר שום קול בתוך הדירה, רק את הבכי של ג'ייקוב מחדר המדרגות ואת מילות ההרגעה של אמא, עד שגם הן אינן נשמעות יותר. אסור לי לצאת מהמחבוא.

 

* * *

 

רעש כלים נופלים מקפיץ אותי ממקומי, וראשי נחבט במשטח קשה, מעיר אותי בכאב. פי נפתח לצעקה, אבל אני מצליחה לשלוט בעצמי, והזעקה הפורצת קופאת בפי בעודי עוצרת את נשימתי ופותחת את עיניי בתדהמה, מביטה באפלה כמו מנסה לחדור אותה מבעד ללוחות הסוגרים עליי. איפה אני?

לוקח לי רגע להיזכר איפה אני ומהיכן הגיע כל החושך הזה שמסביבי. רגליי כואבות מהישיבה הממושכת ללא תנועה ומחוסר היכולת ליישר אותן, ואני כל כך צריכה לשירותים. כמה זמן אני נמצאת כאן? איך נתתי לעצמי להירדם אחרי שלקחו את אמא, אבא וג'ייקוב מהבית?

"איפה היא החביאה את התכשיטים שלה?" אני מצליחה לזהות את קולה של איווט השכנה שלנו, זאת שדלת דירתה נמצאת בהמשך המסדרון. "תחפש כבר, אל תתבטל. היהודים הקמצנים לא יחזרו," היא ממשיכה לדבר, אולי לסבסטיאן, אבל אני לא בטוחה.

איך להפסיק את הרעידות? כפות ידיי אוחזות ברגליי בחוזקה בעודי מקופלת בתנוחת הישיבה הלא נוחה, כשגבי צמוד לקיר המחוספס.

"ותחפש גם אוכל. הם בטח השאירו משהו אחריהם, אני יודעת שהיא אגרה מצרכים לזמנים קשים." קולה מתרחק ביחד עם נקישות הצעדים על רצפת הפרקט, ואני משערת שהיא הולכת לחפש בחדרי הבית. למה אמא ואבא לא חוזרים הביתה לגרש אותה? אבא היה עומד במסדרון במבטו הסמכותי, והיא ישר הייתה מחייכת ומתנצלת, אומרת שהיא לא התכוונה ושהיא רק רצתה לשמור לנו על הדברים ולא לקחת שום דבר. קולות חריקה של הזזת רהיטים על הרצפה חודרים מבעד ללוח העץ, ואני נזכרת ביומן הפרטי שלי. איפה היומן שלי?

היומן שקיבלתי מתנה ליום הולדת החמישה־עשר, עם כריכה קשה בצבע חום, שעליה כתבתי בעדינות את ראשי התיבות של שמי בכתב מעוגל, ואני כותבת בו באדיקות את מחשבותיי הכמוסות כמעט כל ערב. דף אחר דף אני כותבת בשורות צפופות, מספרת לו את כל מה שקרה ומציירת פרחים מדמיוני. אסור לי יותר ללכת לגני טווילרי. השלט שבכניסה אוסר זאת. שרק לא תגלה את היומן בחיפושים שלה, שלא תקרא את המילים הסודיות שלי. אני צריכה אותו עכשיו צמוד אליי בכל החושך הזה והרעשים שלא מפסיקים, אני חייבת לעשות משהו.

אני מנסה לנסח משפטים לכתיבה על היום הנורא הזה שלא נגמר ומכסה את אוזניי בכפות ידיי, להתרחק מכל רעש הארונות שנפתחים ונסגרים מעליי ומהצלצול הצורם של כלי החרסינה הנוגעים זה בזה כאשר הם מונחים בפראות על לוח השיש אשר במטבח. לפתע הבזק של אור מסנוור את עיניי בעודי ממלמלת משפטים ללא קול.

מבטי מוסט מפני האור הבהיר, ועיניי ממצמצות. רוצה להסתתר, להיות חלק מהקיר, דף ביומן, פינה קטנה בחושך, אבל כבר מאוחר מדי. האור חודר אל תוך המחבוא, תוקף אותי ופוצע את עיניי בסנוור חזק. מבטי מתרומם באיטיות, ועיניי מבחינות בסבסטיאן. הוא רוכן על ברכיו לצד המחבוא שלי, אוחז בידו את לוח העץ ומביט בי במבט רציני וללא חיוך. עיניי מנסות להתרגל אל אור היום בעודי נועצת בו מבט, עדיין יושבת מקופלת בתוך הגומחה הפרוצה שלי.

כמה שניות של שקט חולפות, כשאנו בוחנים זה את זה בשתיקה. אני ממתינה שיעשה משהו, תלויה במעשיו וברצונותיו ובמה שיבחר לעשות, כמו הייתי אותו עכבר שראינו לפני פרק זמן. שיחקנו אז יחדיו בחצר הפנימית של הבניין ועמדנו וצחקנו מעליו, מביטים כיצד הוא מתרוצץ לאורך הקיר ומנסה להימלט מהחתול האפור שהשתעשע בו, מתקרב אליו באיטיות ולוכד אותו בפינה, ממתין בנחת על מנת להסתער עליו בציפורניים שלופות.

"מצאת את התכשיטים שלה?" קולה של איווט נשמע מהחדר השני, וצעדיה מתקרבים ברעש על הפרקט. ולפני שאני מספיקה לבקש ממנו שלא יספר כלום ושלא יסגיר אותי, אני מרגישה את ידו מונחת בחיקי לרגע וחושבת שהוא מתכונן למשוך אותי החוצה, אבל הדלת נסגרת והחושך שוב עוטף אותי.

"מה גילית? מצאת משהו?"

"לא, אמא, אין כאן שום דבר במטבח. הם לא השאירו כאן כלום חוץ מהכלי חרסינה."

"לא מצאת שום דבר שהם החביאו? אני בטוחה שהיא החביאה כאן תכשיטים, זה כל כך מתאים לה."

"לא, שום דבר. קצת אוכל, זה הכול."

אצבעותיי ממששות בעדינות את התפוח שהוא השאיר בחיקי, עוטפות אותו באיטיות כמו היה תכשיט יקר ערך, חשה את כאב הרעב שבבטני. אני כל כך רוצה לנגוס בו, אבל אני מתאפקת כל עוד אני שומעת את צעדיה של איווט במטבח, מסתפקת בלהריח אותו ולהחליק אותו על לחיי. משום מה, המגע החלק שלו מרגיע אותי, מזכיר לי את מגע שמיכת הצמר שבחדר השינה, זאת שעוטפת אותי כל לילה. אתאפק ואשמור אותו.

דלת הבית נטרקת, ורעשי הצעדים וגרירת הרכוש אינם נשמעים עוד. השקט חזר לעטוף את הפינה הקטנה שבה אני נמצאת, אבל למרות רגליי הכואבות, אינני מרשה לעצמי לצאת החוצה או אפילו לשנות תנוחה. איך הוא גילה אותי בתוך המחבוא? אסור לי להירדם שוב.

 

* * *

 

מה השעה? אני חייבת לחשוב על משהו. קודם, כשהצמדתי את אוזני לדופן העץ, הצלחתי לשמוע את רחשי הרחוב, אבל הוא שקט עכשיו. מה זה אומר? כבר לילה? אולי אמא, אבא וג'ייקוב יחזרו? לרגע נדמה לי שאני שומעת צעדים בחדר המדרגות, ואני מצמידה את אוזני בחוזקה ומאזינה בתקווה, כמעט מתפתה לצאת כבר מהחושך הזה. אולי המשטרה הבינה שקרתה טעות ברשימות ושחררה אותם הביתה?

הם ייכנסו בדלת ויסלחו לאיווט על שהיא שדדה להם את הבית ולא שמרה עליו כמו שהיא הבטיחה, ואמא תסדר את הכלים במטבח ותחבק אותי כמו פעם, ולא יהיה לה אכפת בכלל שלא נשאר לנו אוכל, עד הפעם הבאה שנקבל תלושים.

התפוח? איפה התפוח? הוא בטח נפל לי מהיד כשנמנמתי. ידיי מטיילות בתוך החלל הקטן ומחפשות על הרצפה, עד שמרגישות את מגעו החלק, ואני אוספת אותו שוב אל חיקי, נשבעת לשמור עליו מכל משמר. אני כל כך רעבה.

כבר לילה? מה קורה עם אמא ואבא? איפה הם? ומה עם ג'ייקוב? הוא ממשיך לבכות? אם הוא היה מצטופף כאן איתי הייתי שרה לו שיר ערש ומרגיעה אותו, כמו שהוא אהב כשהוא היה קטן, לפני שהגרמנים הגיעו ונהגתי לזמזם לו בשקט עד שהוא נרדם.

 

"לך לישון, אחי הקטן

לך לישון, אחי הקטן

אמא מכינה לך עוגה

אבא יכין לך שוקולד."

 

כל כך הייתי רוצה עוגה עכשיו, כל כך הרבה זמן לא אכלתי עוגה. בכל יום שישי בערב היינו יושבים ליד השולחן ומדליקים נרות ושרים שירים של שבת, ואמא הייתה מגישה לנו פרוסת עוגה שאפתה. הזיכרון ממלא את פי ברוק, ואני בולעת אותו בתסכול. מאז שהגיעו הגרמנים כמעט שנגמר האוכל, וגם בימי שישי כבר לא היינו שרים, חוששים שמישהו ישמע אותנו במקרה ברחוב. רק אבא היה מברך בשקט על האוכל, ואמא, אחרי שווידאה שווילונות הבית סגורים, הייתה מדליקה שני נרות קטנים ששמרה במיוחד. אבל פמוטים כבר לא היו לנו, אמא החליפה אותם בשוק השחור או בשוק הפשפשים בתמורה למעט חמאה.

ליום הולדתי השבעה־עשר אמא הביאה לי חפיסת שוקולד. אין לי מושג איך היא הצליחה להשיג אותה וכמה היא שילמה עבורה. היא באה אליי וחיבקה אותי, אפילו שרבנו בערב הקודם, ואמרה לי שעכשיו אני כבר בת שבע־עשרה ובוגרת, ואני חיבקתי אותה בחזרה אפילו שעוד כעסתי עליה, וכל כך שמחתי על השוקולד. במשך ימים התאפקתי ואכלתי ממנו בנגיסות קטנות, כשאני מקפידה לשמור ממנו כמה שיותר, יודעת שלא יהיה לי עוד שוקולד אחרי שהחבילה תיגמר.

נגיסה אחת קטנה מהתפוח, לא יותר.

אני יכולה לעשות חזרה על מה שלמדתי בבית ספר, שלא אשכח דבר. היקף המעגל הוא שני פאי־אר, שטח המעגל הוא פאי־אר בריבוע. התלמידה מוניק מורנו תעמוד בפינה ותיתן לי את הפתק שניסתה להעביר לחברה שלה. רק עוד נגיסה אחת מהתפוח ואפסיק. התלמידה מוניק מורנו חייבת ללכת מהיום עם טלאי צהוב צמוד לבגד, כדי שיזהו אותה, ואסור לה לשחק עם החברים שלה בהפסקה. התלמידה מוניק מורנו לא תצטרף לסיור הכיתה, כי אסור ליהודים להיכנס למוזיאונים. עוד קצת מהתפוח. הנערה מוניק מורנו תלך ברחוב במבט שפוף ולא תתבונן בכרזות אשר מודבקות על הקירות, אלה המראות את היהודים כעכברושים אשר משתלטים על העולם.

גרמנית. אני יכולה ללחוש ולהתאמן על הגרמנית שלי. אני מתחילה ללחוש בגרמנית. איפה התעודות שלך? איפה תלושי המזון שלך? את האחרונה בתור, לא נשארה היום הקצבה של חמאה לאחרונים בתור. תיצמדי לקיר כשחייל גרמני עובר ברחוב, תשפילי מבט, יהודייה מטונפת.

 

* * *

 

להישאר עוד? עד מתי? אינני מסוגלת יותר. חריקת לוח העץ נשמעת לי כרועמת, ואני סוגרת אותה במהירות, אבל אינני יכולה להתאפק יותר, ואצבעותיי פותחות אותה שוב כדי סדק.

הבית חשוך ושקט, ואני זוחלת החוצה ומתיישבת על רצפת המטבח. אני מנסה לרגע לעמוד ולהציץ מהחלון, אבל שרירי רגליי שהיו מכווצים כל היום בוגדים בי, ואני נאלצת לחזור ולכרוע על רצפת העץ, מותחת את רגליי באיטיות ומנסה להאזין לרחש הרחוב מתוך הבית השומם. שרק לא ייכנס עכשיו מישהו, כשאינני יכולה לברוח.

הריקנות מאיימת עליי. אני חוששת להדליק את האור, וגם כשאני נעזרת בידי ונשענת על אדן החלון ומציצה בזהירות החוצה, הרחוב ריק ונטוש מאדם. רק פנס רחוב מאיר באור קלוש את המדרכה השוממה, צובע אותה באור צהבהב. מה השעה?

היומן, אני נזכרת וממהרת אל החדר שלי, מגששת את ידיי באפלה וכמעט מועדת על ערימת חפצים שהושלכה בכניסה לחדר. המיטה שלי הוזזה ממקומה, וידיי מחפשות בחושך במרווח שליד הקיר בתנועות מהירות על הרצפה. אני נרגעת רק כשאצבעותיי חשות בכריכתו הקשה, עוטפות ומקרבות אותו אל ליבי, כמו היה יכול לספק הגנה כנגד כל היום הזה.

אסור לי להדליק אור. אם הם ידעו שאני כאן, הם שוב יבואו, ירעימו על הדלת בדפיקות חזקות ובצעקות משטרה. איפה אמא ואבא? מתי הם יחזרו?

מה לעשות?

"אלוהים," אני מתפללת בשקט, רכונה על רצפת חדרי ומצמידה את היומן אל חזי. אני מבטיחה להיות בת טובה ולא לריב איתם יותר כשהם אומרים שצריך להצטמצם. אני מבטיחה, רק תשיב אותם אליי, בבקשה. אף פעם לא אצעק שנמאס לי להיות יהודייה ושאני לא מוכנה לתפור לשמלה שלי טלאי צהוב.

אני חייבת להתלבש, להיות מוכנה. הנר שמצאתי במגירת המטבח מאיר את חדרי המבולגן בעודי מחפשת אחר שמלה. אני מוצאת את נעליי מוטלות בכניסה למטבח, אבל חוץ מהן, הארונות ריקים. כלי הכסף של אמא נעלמו וגם האוכל מהמזווה. נשארו רק מעט פירורי לחם שאני מצליחה לגרד בעזרת אצבעותיי מהמדפים, מכניסה אותם לפי ומלקקת בתאוותנות, אבל זה לא משקיט את הרעב. הייתי חייבת לשמור חלק מהתפוח.

רעש צעדים במדרגות הבניין מקפיץ אותי ממקומי, ואני נושפת ומכבה את הנר, נשארת לעמוד בלי לזוז. שלא ישמעו שיש מישהו בבית, שרק לא ייכנסו, שאלו יהיו אמא ואבא וג'ייקוב. אלוהים, אני מבטיחה להתנהג יפה ולא לריב איתם אף פעם.

אבל הדלת נשארת סגורה, ולא נשמע רעש מפתח בחור המנעול או דפיקות חזקות על הדלת. הצעדים ממשיכים לטפס במעלה המדרגות בעודי מחזירה את נשימתי אט־אט.

אסור לי להישאר בבית. הם יחפשו אותי. השוטר אמר שהם יאספו אותי. למה אמא אמרה לו שאני אלך אל דודה אוולין? אני אלך אליה, היא בטח תדע לאן המשטרה לקחה את כולם.

אני חייבת למהר לפני שהם חוזרים. חדר המדרגות החשוך נראה פחות מאיים מהבית הריק, ואני יוצאת אליו וטורקת אחריי את הדלת בנקישה. ידיי מגששות אחר המעקה בעודי יורדת בזהירות בגרם המדרגות החשוך אשר מוביל כלפי מטה אל הרחוב. מבטי מרוכז באור החלש אשר בוקע מדלת חדרה הפתוחה של אודט השומרת.

 

* * *

 

פריז, לילה

"מוניק, תעצרי!" נשמעת קריאתה של אודט, אבל אינני מקשיבה לה. רגליי חולפות בריצה על פני הדלת הפתוחה של חדרה, מדלגות מעל פס האור אשר נשלח אל תוך החושך של רחבת הכניסה, ואני רצה הלאה. החשש מפניה מדרבן אותי, בעודי מושכת בכוח את ידית הבריח של דלת הכניסה הכבדה. אני פותחת אותה לכדי סדק ונמלטת אל הרחוב כשלגופי רק השמלה והיומן אשר מוצמד בחוזקה אל חזי, לא מביטה לאחור ולא יכולה לעצור את הפחד שמא היא תנסה לתפוס אותי.

אבל ברגע שאני מאיטה את צעדיי ברחוב, מסדירה את נשימתי ונזהרת לא למעוד על אבני המדרכה החלקות מגשם קל של קיץ, אני מבחינה בהם.

אין לי מושג מה השעה, אבל אם אחרי שתים־עשרה בלילה, שעת העוצר, אסור לאף אחד להיות ברחוב, במיוחד לא לנערה יהודייה.

שניהם ניצבים בקצה הרחוב, נראים כצלליות כהות לאורו של הפנס אשר מאיר באור קלוש, ולראשם הכובע העגול של אנשי משטרה.

הם מחפשים אותי, הם ממתינים במיוחד לי על מנת לעצור אותי, גם השוטר מהבוקר אמר את זה. ידיי מפשפשות במהירות בכיסי השמלה, מחפשת אחר המפתח של הדירה, מבינה שהוא איננו, אין לי דרך חזרה. שכחתי גם את תעודת הזהות שלי.

"נערה יהודייה אשר נתפסת בשעת העוצר נחשבת למתה," הייתה אמא נוזפת בי כשהייתי נכנסת הביתה בשעת ערב מאוחרת, מנסה לסגור את דלת הכניסה בשקט ככל יכולתי, יודעת שהיא אורבת לשובי ושלא אצליח להתחמק.

"אסור לך לשכוח מי את," היה אבא אומר לי בפנים עייפות, בעודו מגיח מחדר ההורים בשעה מאוחרת של לילה, תוך כדי שהוא מסדר באיטיות את חלוקו. "המצב קשה," הוא היה נוזף בי כשהיה נקלע לריב בינינו, ואמא הייתה קוראת לו להטיל בי מרות.

"אני לא יהודייה, אני נערה צרפתייה," הייתי מטיחה בו בעקשנות, אבל למרות כל המילים הקשות שהייתי אומרת לו, מסרבת להשפיל את מבטי, ממש פחדתי מהמשטרה. הייתי מקפידה לחזור בשעות הבטוחות, מתגנבת דרך דלת הכניסה של הבניין, חולפת על פני אודט וההערות שלה, ויושבת בשקט בחדר המדרגות וממתינה שעות על מנת להיכנס הביתה ולריב עם אמא. פעם אבא מצא אותי יושבת בחושך בחדר המדרגות, רועדת מקור וממתינה, ולא כעס עליי. הוא רק ליטף את ראשי ואמר שאנחנו בתקופה לא פשוטה, ושלאמא יש מספיק דאגות חוץ מלחשוש היכן הבת שלה מטיילת ברחובות, ושלא משנה מה יקרה, אסור לי לשכוח מי אני. כל כך הייתי רוצה שהוא ילטף את ראשי עכשיו ויגיד לי את אותם הדברים, כשאני באמצע הרחוב מול שני שוטרים בשעת העוצר.

שרק לא יביטו לכיווני. בבקשה, אל תבחינו בי. לרגע קופאות רגליי במקומן, ואני כמעט מועדת על אבני המדרכה, אבל מצליחה להתעשת ולצעוד מספר צעדים עד לצל הבניין אשר מסתיר אותי מפניהם, משתופפת לישיבה מאחורי מדרגות הכניסה. כל אותו זמן ידי ממשיכה לחפש בכיס השמלה את תעודת הזהות, אבל היא איננה.

איפה היא? המשטרה לקחה אותה איתם הבוקר? שכחתי אותה בבית? אותה תעודת קרטון בצבע בז' מקופלת לשניים אשר בלעדיה אין לי חיים. מה אעשה בלי התמונה שלי וטביעת האצבע שלי ובול כחול של מיסים בסך שנים־עשר פרנק שאמא שילמה לפקיד, וכל החותמות שצריך בתעודה? אני חייבת אותה, אפילו שבראשה מתנוססת חותמת אדומה גדולה ומשפילה — יהודי.

אחרי שהגרמנים הגיעו, נקראנו בצו להגיע לתחנת המשטרה, אבל התביישתי ללכת. צעקתי לאמא שאנחנו צרפתים גאים ורשאים לסרב להוראות. מה אעשה עכשיו בלעדיה?

אני חייבת להגיע אל דודה אוולין, היא תמצא פתרון. אני מתרחקת בהליכה שפופה משני השוטרים, נצמדת אל צילם של קירות הבתים עד לפינת הרחוב. מעבר לפינה, אני שומעת קולות נוספים, והאומץ לפנות לרחוב דה בלאנש נוטש אותי. כל מה שאני מסוגלת לעשות זה להזדחל בין שני פחי אשפה, להסתתר ולהמתין לבוקר, מותשת, עייפה ורעבה.

כשתזרח השמש, אגיע אליה, והיא תעזור לי.

 

* * *

 

"הם לא כאן, המשטרה לקחה אותם," אומרת לי מטילד, המשגיחה בפתח הבניין של דודה אוולין, בעודה מחזיקה את דלת העץ הכבדה פתוחה כדי סדק, מונעת ממני להיכנס אל פנים המבנה.

"לקחו את ההורים שלי, אני לבד. בבקשה, לאן לקחו אותם?" אני מתחננת בפניה. היא מכירה אותי מאז שהייתי ילדה קטנה, מקפצת בעליזות ברחוב ודופקת בחוזקה על דלת העץ וצועקת "מטילד, באתי לבקר את דודה אוולין." כשעוד לא הצלחתי להגיע לפעמון.

"המשטרה באו אתמול בבוקר ולקחו את כולם. אין לי מושג לאן, אני מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך." והיא סוגרת בטריקה את דלת העץ הגדולה.

אני מביטה לצדדים, מחפשת אחר סימן לשוטרים או לאנשי צבא גרמנים שיבואו לקחת אותי, תוהה אם לא כדאי כבר שימצאו אותי וייקחו אותי לאן שלקחו את אמא ואבא. אין לי כוח להמשיך לפחד ככה.

עד אור ראשון הסתתרתי בין הפחים, קפצתי מכל רחש וקול. ברגע שהחלו להופיע אנשים ברחוב, יצאתי ממחבואי והלכתי בהליכה מהירה. נזהרתי לא לרוץ ולא לעורר חשד, בחנתי כל הזמן אם עוקבים אחריי וחיפשתי שוטרים או קסדות עגולות במבטי. הגעתי לבית הדירות של דודה אוולין וצלצלתי בפעמון, אבל מטילד גירשה אותי.

העוברים ושבים המועטים שברחוב מתעלמים ממני, מפנים את מבטם קדימה בעודם צועדים במהירות, ואני דופקת שוב על דלת העץ החומה, "מטילד, בבקשה."

"נו, בואי." היא מתרצה לבסוף ומושכת אותי פנימה, אחרי שפתחה את הדלת לכדי חריץ, מקפידה מייד לסגור אותה ולהגיף את הבריח השחור הגדול.

"תעזרי לי, אני חייבת למצוא אותה, לאן לקחו אותם?"

"הם לא היו כשהשוטרים הגיעו לקחת אותם." היא מפתיעה אותי בעודי צועדת אחריה אל החצר הפנימית. היא מדברת בלחש תוך כדי הליכה ומביטה סביב שאין אף שכן אשר יורד במדרגות.

"אמרתי לשוטרים שחיפשו אותם שהם עזבו את פריז." היא ניגשת ומזיזה סולם עץ רעוע אשר מונח על דלת עץ קטנה למחסן של כלי עבודה אשר נמצא בפינה האחורית של החצר, דופקת שלוש דפיקות שקטות על דלת העץ. "הם בפנים, ממתינים לפינוי, תצטרפי אליהם ותקפידי להיות בשקט."

 

* * *

 

"אין לנו מקום בשבילך," אומר לי דוד אלברט, בעלה של דודה אוולין מבעד לדלת הפתוחה כדי סדק, מחזיק אותה בחוזקה כדי שלא אוכל להיכנס פנימה.

"אבל אלברט, היא הבת של אחותי, אני לא יכולה להשאיר אותה ברחוב." אני שומעת את קולה של דודה אוולין.

"שמעת בדיוק כמוני מה האיש מהמחתרת אמר. יש מקום לארבעה אנשים, אפילו לא אחד נוסף. אין לנו ברירה, היא חייבת ללכת."

"אנחנו חייבים להכניס אותה, יתפסו אותה."

"את רוצה שיתפסו את כולנו? את רוצה שישלחו את כולנו למזרח פולין?"

"אנחנו נצליח לשכנע אותו להוסיף עוד אחד, הוא יסכים."

"לא, הוא לא יסכים, לא בלי המסמכים המזויפים."

"אני לא יכולה להשאיר אותה לבד. היא המשפחה שלי."

"אנחנו המשפחה שלך. את רוצה לסכן את כל המשפחה שלך?"

"היא תמות כאן לבד ברחובות. יתפסו אותה, והיא תמות." אני שומעת את בכיה השקט של אוולין מבעד לדלת הפתוחה לכדי סדק של המחסן, אבל אלברט לא עונה לה יותר וסוגר בפניי את הדלת.

למשך מספר רגעים מבטי נשאר קבוע על הדלת הסגורה. מה זה יעזור אם אדפוק שוב על הדלת? הם לא יפתחו לי ולא יצרפו אותי אליהם. רגליי מתקפלות כמו מעצמן, ואני מתיישבת על האדמה, נשענת על קיר הבניין ומתחילה לבכות.

זה לא בכי חזק אלא נשימות קטנות של ייאוש מעורבבות בדמעות ובתחושה שכל כך הייתי רוצה לחזור להיות קטנה יותר. לטייל ברחובות פריז ללא דאגות, לדעת שאמא ממתינה לי בבית החם עם ריח של עוגת קינמון, ולשכב כל ערב לפני השינה במיטה הנעימה. לחייך ולמלא את היומן החדש שלי במחשבות ובדמיונות על מה אעשה כשאהיה גדולה.

קולות צעדים נשמעים מכיוון הכניסה של הבניין, אבל אני לא מרימה את ראשי, כי אם ממשיכה לקרוא ביומן שלי אשר מונח על רגליי המשולבות. מעלעלת בין הדפים והמשפטים שכתבתי פעם לפני שנים. גם כשרחש הצעדים כבר קרוב אליי, אני לא מביטה, לא אכפת לי מי בא לחפש אותי ולתפוס אותי, ממילא אמות.

 

* * *

 

"בואי כבר, תמהרי, מה את עושה כאן בחוץ?" כף ידה של מטילד תופסת בזרועי, והיא ספק מושכת, ספק גוררת אותי אל פנים הבניין. היא מכניסה אותי כמעט בכוח לתוך החדרון הקטן שלה שליד דלת הכניסה, סוגרת במהירות את הדלת מאחורינו ומושיבה אותי על כיסא העץ שבפינה.

"מה את עושה שם בחוץ?"

"הם לא מוכנים לקחת אותי איתם," אני ממלמלת ומשפילה את מבטי, ידיי נאחזות ביומן ותופסות אותו בחוזקה.

"בואי, בואי." היא מתקרבת אליי ומחבקת אותי לרגע. ידיי נצמדות אליה בתודה, אבל היא מתנתקת ממני ורק מניחה את ידיה על כתפיי. היא כנראה לא רגילה להפגנת רגשות או מכירה בהבדל המעמדות שבינינו. ייתכן שעכשיו הוא התהפך לגמרי, כשאני יהודייה נרדפת, והיא בטוחה בחדרון הקטן שלה.

"אני לא יכולה לעזור לך. אין לי איפה להחביא אותך, ואם יתפסו אותי, יהרגו את שתינו," היא אומרת כאשר היא מפנה את גבה אליי וניגשת למטבחון הקטן, מוציאה מקופסת הלחם כיכר עטופה בנייר חום ופורסת אותה, בעודי מביטה בשקיקה באצבעותיה המחזיקות בסכין.

"אני לא יודעת איפה המשפחה שלך, את חייבת לסמוך רק על עצמך." מילותיה כמעט אינן מגיעות אליי כשהיא מתכופפת ומוציאה צנצנת ריבה מהארון, פותחת אותה ומורחת על פרוסות הלחם שכבה דקה בצבע בורדו.

"את חייבת לשכוח את מי שהיית," היא חוזרת על מילותיה כמה פעמים כשהיא יושבת לידי, ואני מחזיקה את הצלחת בחיקי, נוגסת מפרוסות הלחם ומתענגת על טעמה המתוק של הריבה. "את שומעת? את חייבת לשכוח את מי שהיית. את מקשיבה לי?"

"כן, אני חייבת לשכוח את מי שהייתי. אני חייבת לעשות משהו."

 

* * *

 

"את חייבת לצאת," אומרת לי מטילד שעה מאוחר יותר, לא לפני שהיא מחבקת אותי שוב חיבוק רגעי ותוחבת לכיס שמלתי תפוח ושתי פרוסות לחם מרוחות בריבה, עטופות בנייר חום. "זה לאחר כך, ילדתי היקרה, שאלוהים יגן עלייך," היא לוחשת לי בעודה הודפת אותי החוצה מבעד לדלת הבניין ומצטלבת בתנועה מהירה. ואני, שכל כך רציתי להמשיך להיות מוגנת בחדרה, נדחפת אל הרחוב אשר עמוס באנשים החוזרים ממקום עבודתם בשעת אחר הצהריים של קיץ, פוסעת בצעדים מהוססים ומביטה בחשש בחיפוש אחר השוטרים אשר ממתינים לאסוף אותי.

אבל אף שוטר לא מסתער עליי או קורא לי לעצור, ואני גם לא רואה שום חייל גרמני. אפילו לא כשאני מטפסת על מספר מדרגות בכניסה לאחד הבתים ומביטה על המשך הרחוב, מנסה לזהות במבטי כובע כחול של שוטר או מדים ירוקים־אפורים של חייל, אינני מצליחה להבחין בהם.

העיר נשארה אותו הדבר, האנשים צועדים באותה הליכה רגילה. הגברים בחליפות ובכובעים והנשים בשמלות של קיץ. אף אחד לא מאט או פורץ בריצה מהירה, כולם ממשיכים בחייהם. רובם אפילו לא מעיפים מבט של סקרנות או שנאה בטלאי הצהוב אשר צמוד לשמלתי, הופך אותי לחשופה כל כך. כמו שום דבר לא השתנה בעולם מאז אתמול, והמשטרה איננה מחפשת אותי ולא לקחו את אמא ואבא וג'ייקוב למקום לא ידוע.

אני צועדת בזהירות, צמודה לקירות הבתים, מקפידה לבחון את הכניסות ומביטה מדי פעם לאחור, לראות שלא מפתיעים אותי. קשה לי ללכת כשאני כל כך מתוחה, אבל אני חייבת להתקדם, לחפש לי מקום מחבוא חדש. עד שבהמשכו של רחוב ריבולי, אני מבחינה בהם מרחוק ונעצרת במקומי. גוש כהה של דמויות אשר מתקדם לעברי בהליכה איטית, וכל האנשים שברחוב סוטים מדרכם ומפנים לו מקום, משפילים את עיניהם בעודם חולפים על פני השוטרים המלווים.

עיניי מחפשות מסתור, ואני נצמדת לכמה ארגזי מזון ריקים מעץ אשר מונחים כמגדל בצד חנות מכולת, מקפידה להסתיר בכף ידי את הטלאי הצהוב אשר תפור לשמלתי, ומנסה להתבונן בהם למרות מבטי המושפל. הם צועדים בשקט, במבט כבוי, מחזיקים את מעיליהם בידיהם מחום ההליכה והקיץ. חלקם נושאים מזוודות כבדות או צרור ארוז בפיסת בד. ורק ילדה אחת הולכת בין שני הוריה, נותנת לשניהם ידיים ומקפצת בצעד עליז, כמו הייתה בטיול קיצי של אחר הצהריים. כשהם חולפים על פניי, ואני מסיטה את מבטי על מנת לא לעורר חשד, אני שומעת אותה שואלת את אביה לאן הם הולכים בטיול הזה, ויש בי רצון לרוץ מספר צעדים להצטרף אליהם. רק לא להיות כל כך לבד.

הם יתפסו גם אותי, זאת רק שאלה של זמן. המחשבה מתרוצצת בראשי לאחר שהם חולפים ומתרחקים בהמשך הרחוב, ואני נמלטת בהליכה מהירה לסמטה צדדית ומוזנחת. אני חייבת לעשות משהו, אני חייבת לשכוח את מי שהייתי.

כמה אבנים של הרחוב הוצאו ממקומן על ידי עובדי העירייה, ואני מבינה כי זה המקום המתאים להיפרד מהיומן. אני חופרת באצבעותיי ובעזרת מקל עץ קטן באדמה הקשה, עובדת במהירות לפני שמישהו יבחין בנערה היהודייה אשר יושבת בפינת הסמטה הלא מוכרת ויבוא לבדוק.

אצבעותיי הפצועות מחזיקות את היומן שלי בפעם האחרונה, ואני מצמידה אותו אל חזי ומקרבת אותו אל פי, מנשקת אותו עם שפתיי, מרגישה את ריח הכריכה הקשה ואחר כך מניחה אותו בתוך הבור הקטן שחפרתי באדמה.

אחרי שהיומן מונח בגומה, ידיי מכסות אותו בעפר ובאבנים, ואני נעמדת ומהדקת את האדמה עם כפות רגליי תוך כדי מבט סביב, מנסה לצרוב את המיקום המדויק בזיכרוני ומבטיחה לעצמי לשוב יום אחד כדי לקחת אותו.

"עכשיו תור היהודייה," אני לוחשת לעצמי כשמתיישבת ונשענת על קיר הבניין הקרוב, מנסה לפרום בעזרת ציפורניי ושיניי את הטלאי הצהוב מהשמלה ולהסיר אותו.

"מה את עושה?"

אני מרימה את מבטי ומבחינה בילד אשר עומד ומביט בי בסקרנות, הוא בערך בגילו של ג'ייקוב, אבל נראה מוזנח יותר.

"מצאתי את השמלה הזאת, ואני מתקנת אותה," אני עונה לו, למה הוא הגיע עכשיו?

"אמא אומרת שכל היהודים מלוכלכים ומזל שהגרמנים לוקחים אותם."

"יהודים שלא מתקלחים מלוכלכים ויהודים שמתקלחים נקיים, אתה אוהב להתקלח?"

"כן," הוא עונה לי, ונראה לי שהתשובה שלי מספקת אותו, לפחות בינתיים, אבל הוא נשאר לעמוד קרוב אליי, מביט בסקרנות באצבעותיי המשופשפות המנסות לפרום את חוט התפירה.

"רגע," הוא אומר לי ורץ בהמשך הסמטה. עיניי עוקבות אחריו, אבל עליי לחזור לעבודת הפרימה, אני חייבת למהר לפני שמישהו ישים לב.

"קחי." הוא שוב עומד מעליי, מגיש לי מסמר חלוד, ואני מודה לו בחיוך קטן.

"את פוחדת מהיהודים?"

"לא, למה?"

"אמא אומרת שהיהודים מביאים מחלות כמו העכברושים ושהם רוצים להשתלט על העולם. היא ראתה את זה בתערוכה."

אני מרימה אליו את עיניי וסוקרת אותו, מנסה לפרום את חוט התפירה מהר יותר בעזרת המסמר החלוד. העיקר לא לחשוב על הכרזות לתערוכה האיומה הזאת אשר הודבקו על כל לוחות המודעות בעיר, מזמינות את הציבור לבוא ולראות כיצד יש לנו אף גדול וכסף כשאנחנו משתלטים על העולם. כרזות אשר גרמו לי לשנוא את עצמי ואת המשפחה שלי בכל פעם שחלפתי ליד לוח מודעות.

"היהודים הם סתם אנשים רגילים," אני עונה לו ומתלבטת מה לעשות עם הטלאי הצהוב אשר מונח בכף ידי. אני מתעבת אותו, אבל אמא נאלצה לשלם עליו בתלושי ביגוד יקרים מפז במקום בגדים לחורף הקודם. ישבתי בסלון הקר של הבית שלנו והבטתי בה רוקמת אותם בשתיקה על הבגדים של כל בני המשפחה, שונאת אותה על כך שהיא נכנעת לגרמנים. איפה היא עכשיו?

"הם עכברושים, ככה אמא אומרת, ורואים את הסימן." הוא מצביע, ואני רואה לחרדתי שנשאר סימן פחות דהוי על בד השמלה במקום שבו היה רקום המגן דויד.

"רגע." אני שומעת אותו בעודי מנסה לשפשף את הבד ולטשטש את הכתם, מבחינה שהוא שוב רץ בהמשך הסמטה, טובל את ידו בדלי מים אשר מונח בכניסה לאחד הבתים.

"הינה." ידו המרוחה בבוץ שאסף מהרחוב חולפת על בד השמלה שלי ומורחת את האזור הנגוע, צובעת אותו בחום אפור של בוץ כשהוא חולף עם ידו על חזי, לא שם לב שאני מתכווצת. "עכשיו לא רואים." הוא מתרחק טיפה ובוחן בעיון את הכתם המכוסה, ואני מביטה חליפות בו ובשמלה. עכשיו אני רק נערה רגילה ומוזנחת.

"את רעבה?"

"כן."

"רגע." הוא פונה ממני ורץ, נכנס בפתח אחד הבתים, אבל לאחר שהוא נעלם מעיניי ורק קול צעדיו נשמעים במעלה המדרגות, ואף שאני עדיין רעבה ויודעת שאני חייבת להשיג עוד מזון, אני נלחצת ויוצאת במהירות מהסמטה לרחוב הראשי, מתערבבת בין העוברים ושבים. אני חייבת להתרחק ממנו ומאמא שלו, להיות נערה אלמונית אחת מיני רבות. אני כבר לא יהודייה אשר משאירה מאחוריה יומן קבור ברישול מתחת לאבני רחוב וטלאי צהוב מונח בכיס שמלתה.

אינני מסוגלת להשליך אותו.

 

 

שוק המזון המרכזי לה האל, ארבעה ימים מאוחר יותר

"היא מתחבאת כאן איפשהו, תחפש בין הסוסים." אני שומעת את קולותיהם המתנשפים של שני השוטרים אשר מחפשים אותי.

כבר שלושה ימים אני מסתתרת ברחובות הסמוכים למבנה השוק הענק אשר במרכז העיר, מחליפה מקומות מסתור בכל פעם שאני שומעת קולות קרובים אליי ומשתדלת שאף אחד לא יבחין בי. כבר שלושה ימים אני ממתינה לשעות החשיכה שבהן אוכל לצאת ולחפש משהו לאכול, נעה בזהירות בין הסוחרים אשר פורשים שמיכות צמר ונשארים לישון על דוכני הסחורה שלהם, שומרים עליהם מכל משמר. כל לילה אני נעה באיטיות בין עמודי המתכת השחורים המחזיקים את הגג אשר מגן עליי מגשם הקיץ, מתחבאת ומציצה מאחורי עגלות העץ הגדולות אשר משמשות להעברת שקים וסחורה וממתינה לשעת כושר. פיסת ירק שנפלה, כמה צנוניות שנשכחו, שק תפוחי אדמה מעט קרוע שאוכל להרחיב באצבעותיי. אני מוכנה לאכול הכול.

כבר ארבעה ימים אני רעבה ונמלטת. פרוסות הלחם של מטילד נשארו כבר כזיכרון רחוק ובלתי מושג של טעם מתוק, שאני נמנעת מלחשוב עליו, על מנת שלא תתעורר בי שוב תחושת הרעב בבטן.

ביומיים הראשונים שיחק לי המזל והצלחתי למצוא כמה כרוביות שנפלו בשעת ערב מארגז עץ שבור ונשכחו, ואתמול כמעט גנבתי כמה גזרים משק שנקרע, כשהבחנתי בסוחר רזה שהשאיר את עגלתו נטושה לכמה דקות. הוא הלך לברך את חבריו לשלום ונטל את קראף היין מייצור עצמי אשר הגישו לו, ובזמן הזה ניסיתי לנצל את ההזדמנות. התקרבתי באיטיות אל העגלה, השתדלתי להישאר מוסתרת ולא להיכנס לאור אלומת הפנס הקטן אשר היה תלוי מעל הדוכן.

"זה טוב, הקלבדוס הזה, תמיד לפייר יש את התפוחים הכי טובים."

"בשבילך תמיד את הכי טובים."

"סוף־סוף הגרמנים מנקים את העיר."

"כן, מראים לנו איך להוביל עדרים ברחובות בצורה מסודרת, בלי הרבה לכלוך."

בחסות קולות הצחוק התקדמתי עוד מספר צעדים אל שק הגזרים הקרוע.

"תמזוג כאן עוד קצת."

"נהיית לי יהודון, רוצה לשדוד לי את כל הרכוש?"

קולות הצחוק התגברו ואפשרו לי לשלוח את ידי אל עבר העגלה, אבל כשמשכתי את ידי מתוך השק, מחזיקה בחופן גזרים מתוקים, התמוטט אחד השקים אשר בראש הערימה על רצפת השוק, וחברו של פייר הבחין בי כשנמלטתי. מאז הם והשוטרים בעקבותיי, מנסים לאתר את מקומות המחבוא שלי ולהניח עליי את ידם.

שמלתי כבר קרועה מהפעם ההיא שהחלקתי על האבנים כשרצתי בשעת לילה בין המעברים ונמלטתי מאימת משרוקית השוטרים. הצעדים של מגפיהם המסומרים מתקרבים אליי, וגם ברכי וזרועי שותתות דם אשר מלכלך את רגליי וצובע אותן בפסים קרושים של בורדו.

רק לסוסי המשא לא אכפת. הם לא רודפים אחריי ומרשים לי להתחבא ביניהם בתוך ערימת החציר אשר מונחת לפניהם. אפם הרך מרחרח אותי בסקרנות בעודם לועסים בנחת מהקש, בעת שהם ממתינים קשורים במכלאות לסוף היום. צמודים זה לזה הם מסתירים אותי בנוכחותם עד שעת הערב, עת יירתמו לעגלות הסוחרים. הם ייפרדו ממני לשלום, לא לפני שייתנו לי ללטף את צווארם בתנועה עדינה ויבטיחו לי שיחזרו למחרת לפני הזריחה עם סחורה חדשה. רק הם שומרים עליי.

"ששש... תהיו בשקט," אני לוחשת להם. עוד מעט ערב ואהיה יותר בטוחה. רק עוד מעט זמן נשאר לי להמתין, והם יתייאשו וילכו לצוד נערה אחרת או שישובו למשפחותיהם ולשולחן ארוחת הערב. אסור לי לחשוב על אוכל. הרעב מקשה עליי להסתתר ככה ללא תנועה. לכו כבר ממני! עם קצת מזל אצליח גם היום.

"הינה היא." נשמעת הצעקה ואחריה שריקת משרוקית המשטרה הצורמת. קולות צעדים מכים על החציר המפוזר סביבי, יחד עם רקיעת פרסות סוסים על המדרכה הקשה, ואני מתרוממת ממחבואי ורצה בין ערימות החציר, מדלגת מעל גדר המתכת ולא מביטה לאחור, מתעלמת מברכי הכואבת, יודעת שאסור לי להישבר.

לא להפסיק לרוץ. רגליי נושאות אותי אל תוך המעברים הצרים שבין הארגזים הריקים, מתנשפת וחולפת בינות למוכרים אדישים אשר מביטים בי בסקרנות, אבל הצעדים מאחוריי לא מוותרים. הלמות רגליהם מכה באוזניי כמו רכבת אשר דוהרת ולא מפסיקה. לא משנה לאיזה כיוון אני נמלטת, הם ממשיכים בעקבותיי, שורקים וצועקים לי לעצור. לא לוותר. אני רצה שפופה על מנת לא למשוך תשומת לב ומדלגת על מערומי שקים שממתינים לאשפה, פונה למסדרון אשר ננטש, בוחרת נתיב חדש ומנסה להאזין לקולות הרודפים, אבל נשימותיי מפריעות. הם איבדו אותי? קולם לא נשמע עוד. אני צריכה להביט לאחור, העיקר לא להפסיק לרוץ, ואני נחבטת ונופלת.

הוא איש גדול, ממש גדול, מזיע, לובש גופייה אפורה מלאת כתמים ומריח מכרוב חמוץ. לראשו כובע ברט מטונף, ועיניו מביטות בי בעניין בעודי שוכבת על הרצפה ליד רגליו. הוא מתכופף להרים את ארגז העץ אשר נפל מידו כאשר התנגשנו זה בזה, ולחרדתי אני רואה שעל אבני הרחוב שלרגליו, מונח טלאי צהוב. תנועתו של האיש הגדול נעצרת.

מבטי פוגש במבטו בעוד אצבעותיי מגששות מבלי משים אחר כיס השמלה, חשות כי הוא קרוע ופרום. מה לומר לו? אני מתנשפת ומנסה להתגבר על הכאב של רגלי הפצועה מבלי להסתכל על הדם הנוזל. אני לא מסוגלת להימלט יותר.

"ראית כאן נערה בורחת?" נשמע קולם של השוטרים מצידה השני של ערימת הארגזים.

"לא ראיתי, תשאלו אותו."

ואני נועצת באיש הגדול והמזיע בגופייה האפורה מבט מתחנן. לא יודעת בדיוק מה לבקש ממנו. אולי שיגן עליי, שיעזור לי, בבקשה שיעשה משהו. בעוד רגע או שניים הם יגיחו מעבר לפינה, ואהיה חלק מקבוצה של יהודים אשר נאספו ברחוב, מוצעדים אל עבר יעד לא ידוע, כמו היו עדר של בקר.

האיש מביט חליפות בעיניי המבקשות ובמעבר הסחורות הצר של השוק אשר מעבר לכתפי, מחפש את אלו אשר רודפים אחריי, ואחר רגע, בלי לומר מילה, זרועותיו הענקיות אשר העמיסו עד עכשיו ארגזי עץ ריקים אל תוך טנדר אפור, תופסות אותי במותניי, ואני מונפת באוויר כמו הייתי שק של תפוחי אדמה. הוא דוחף אותי בכוח אל ארגז המטען של הטנדר, ואני נחבטת ברצפת המתכת הקשה, מתכווצת כמו עובר, ונלחמת לא לצעוק מעוצמת הכאב.

"ראית כאן נערה נמלטת?" אני שומעת אותם מתנשפים ופונים אל האיש הגדול, בעודי שפופה בתא המטען, מתחבאת מאחורי ארגזי העץ שהוא ממשיך להעמיס בנחת.

"צוענייה?"

"אנחנו חושדים שהיא יהודייה, אנחנו תופסים את כולם."

"היא חלפה על פניי ורצה. היא באמת הייתה מסריחה."

הם אפילו לא עונים לו, רק הצליל של נעליהם המתרחקות מתערבב ברעש חבטות ארגזי העץ אשר מועמסים על הטנדר בקצב אחיד, בונים לי חומת הגנה הולכת וגדלה בעודי שכובה על רצפת המתכת הקרה, נותנת לנשימותיי להירגע מעט.

לבסוף אני שומעת את דלת תא המטען נטרקת, ואור הדמדומים אשר חדר דרך הפתח מוחלף בחשיכה. אחרי מספר דקות נשמע רעש מטרטר של מנוע הטנדר, ואנחנו מתחילים בנסיעה. טלטלות הרכב המקרטע על אבני המדרכה מכאיבות לי, ואני מנסה להתרומם לישיבה על מנת לא להיחבט ברצפת המתכת.

אין לי מושג לאן הוא לוקח אותי, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו.

 

* * *

 

למה הוא נעצר? אוזני צמודה לדופן המתכת של תא המטען, מנסה להקשיב לקולות. דלת הטנדר אשר נפתחת ונסגרת מרעידה אותו קלות, הוא יצא מהרכב? אני שומעת צעדים בקרבת מקום, דיבורים וקולות צחוק, הוא לבד? יש איתו עוד מישהו? הוא ענה לאיש זר אשר פגש אותו ברחוב? מישהו המתין לו? מה הם מתכננים לי?

חריקת דלת תא המטען ורעש הארגזים המוסטים מקפיצה אותי, ואני מבחינה בצלליתו הכהה.

"בואי." אבל אני חוששת לצאת, בטוח לי כאן במחסה שלי. "בואי, את יכולה לצאת."

כף ידי נעלמת בתוך כף ידו הגדולה, כאשר הוא עוזר לי לצאת ולעמוד על הכביש, תומך בי לרגע בעודי מנסה ליישר את רגליי הכואבות. אף שאנחנו כבר מחוץ לשוק, הריח שלו נשאר חזק ולא נעים כמו מקודם. זאת עדיין פריז, אבל בשכונה אחרת שאני לא מכירה. הרחוב צר וכמעט חשוך לגמרי בשעת הערב, ואינני מצליחה לקרוא את שמו מהשלט הקטן אשר מצויר על קצה הבניין הקרוב. איפה אני נמצאת?

עיניי מביטות סביב, אבל הוא מאיץ בי. חבית זרוקה ברחוב, עגלת עץ קשורה לעמוד, מספר כרזות מודבקות על הקיר, מביעות הערכה להישגי הממשלה, ופנס רחוב אחד מפזר אור חלש. זה כל מה שאני מספיקה לראות. לאן נעלם האיש ששוחח איתו כשהייתי כלואה ברכב?

"בואי," אומר לי שוב האיש הגדול ונכנס אל פתח הבניין הקרוב.

רגלי מועדת בחושך כשאני נתקלת במדרגה הראשונה, ואני נחבטת בקיר, מתאמצת לייצב את עצמי עם ידיי, אבל הוא לא נעצר, ועליי לעקוב אחריו בחדר המדרגות האפלולי. חריקת נעליו על לוחות העץ נשמעת בבירור, לאן הוא לוקח אותי? ידי מונחת בחוזקה על המעקה הפשוט, נשענת עליו לתמיכה בעודי מוכנה להסתובב ולברוח.

הדירה שנכנסנו אליה קטנה ופשוטה, הרבה יותר קטנה מהדירה שלנו. כאן הוא גר? רק חדר אחד ללא מסדרון כניסה, ללא חדרים נוספים. מבטי עוקב אחריו בעוד הוא ניגש לחלון וסוגר היטב את הווילון, לפני שהוא מדליק את האור. נשימותיו ממאמץ הטיפוס ממלאות את החלל הדל בעודו הולך בחדר ואוטם אותו לעיני זרים מהחוץ, מפנה את גבו אליי. בפינה אחת גומחה לרחצה, חבל כביסה קשור עם מספר אטבים, פינת מטבח, שני ארגזי עץ, שולחן קטן ושלושה כיסאות, מיטת ברזל צמודה לקיר ליד החלון, ארון עץ גבוה וצר, קירות מתקלפים בצבע קרם, והאיש הגדול אשר פונה אליי. הוא גר כאן?

מבטי מורם אליו בעודנו סוקרים זה את זה בפעם הראשונה אחרי אותן שניות בודדות בשוק. הוא עדיין גדול ומזיע מחום הקיץ, באותה גופייה מלוכלכת עם ריח של כרוב חמוץ, ורק כובע הברט אשר קודם היה לראשו מונח על השולחן הקטן. הוא עדיין לא מחייך אליי.

"שבי." הוא מרים כיסא ומניח אותו במרכז החדר בתנועה גמלונית, ואני מתיישבת. מה אספר לו כשיתחיל לשאול אותי שאלות? אבל הוא ממשיך לשתוק ולהביט בי, מעביר את מבטו משערי המרושל, כלפי מטה אל שמלתי המטונפת והקרועה, עד לרגליי החשופות עם פסי הדם הקרוש, גורם לי להשפיל את מבטי.

"השמלה שלך, תורידי אותה." אני שומעת את המילים יוצאות מפיו באיטיות ונחרדת.

לברוח? לקום מהכיסא ולרוץ לדלת? להסתער עליו? הוא נעל את הדלת? איפה המפתח? למה לא שמתי לב? למה עליתי אחריו בחדר המדרגות ולא נמלטתי לרחוב? למה זה קורה לי? זה לא קורה לי, זה לא יכול לקרות לי, איפה אמא שלי? מה לעשות? אני מביטה בו במבט שואל.

"תורידי את השמלה שלך." הוא חוזר על דבריו ומושיט את ידו, ואני קופאת, כל כך קר לי.

אני מתרוממת בתנועה איטית מהכיסא, ניגשת לפינת החדר, מסתובבת עם גבי אליו ופורמת את הכפתורים אחד־אחד, דמעה יורדת במורד לחיי. אני לא מסוגלת לעשות את זה. למה הוא כל כך גדול? זה לא מגיע לי.

השמלה נופלת מתוך ידיי אל הרצפה, ואני מדמיינת שאני שומעת את רעש הבד פוגע ברצפת העץ, כמו היה קול ירייה. לפעמים בשעות הלילה נשמעו יריות ברחוב, והייתי מתכווצת במיטתי. עכשיו בטני הופכת לגוש של כאב.

אני מסתובבת אליו לאט בחזייה ובתחתונים, מכסה את גופי ככל יכולתי ונותנת בו מבט מתחנן. בבקשה, אל תעשה לי כלום. אין לי כוחות להילחם בו, גם לא להימלט.

"השמלה, תביאי לי את השמלה." אני כורעת לרצפה ואוספת את הבד בזהירות עם אצבעותיי, מגלגלת אותה לכדי גוש ומניחה אותה בכף ידו המושטת, מגוננת על גופי ככל יכולתי עם ידי השנייה ומתבוננת בו. למה הוא עושה לי את זה?

 

* * *

 

הוא יחזור? מתי הוא יחזור? אני חייבת להיות מוכנה.

אין לי מושג כמה זמן עבר מאז שהוא לקח את פיסת הבד המלוכלכת מידי הרועדת. הוא צרר אותה לצרור אשר כמעט נעלם בכף ידו הענקית, חייך אליי חיוך קטן ויצא מהדלת. כרעתי על רצפת העץ המלוכלכת, כשלגופי רק חזייה ותחתונים, ושמעתי את רעש המנעול כולא אותי.

מה לעשות? איך להתכונן אליו שישוב? אני חייבת לברוח מכאן. אני מסיטה בזהירות לכדי סדק את הווילון המכסה את החלון וסוקרת בעיניי את הרחוב החשוך. אורו של פנס הרחוב חלש מדי, ואינני בטוחה אם בכניסה האפלה של הבית ממול עומדים שני אנשים או שזהו דמיוני, אבל אני נסוגה לאחור, חוששת שיראו אותי מציצה מהחלון.

הדלת. יש עוד מפתח בבית? איך אצא ככה לרחוב בחזייה ובתחתונים? אני חייבת למצוא משהו, אבל הדלת נעולה, ואצבעותיי הסוקרות את המדף הגבוה שליד הדלת לא מצליחות למצוא מפתח. קולות צעדים. יש צעדים בחדר המדרגות, תברחי! אני מתרחקת בצעדים מהירים ומתיישבת על מיטת הברזל. לא על המיטה. אני צריכה לעמוד, או לשבת על הכיסא, העיקר להיות מוכנה.

זה לא הוא, זה מישהו אחר, הצעדים ממשיכים. אני חייבת לעשות משהו. על השיש הקטן יש שקית חומה ובתוכה לחם, אבל למרות הרעב אין לי אומץ לאכול אותו. אני גם לא מסוגלת מרוב לחץ, אני רוצה לצרוח.

הוא יעשה לי את מה שאמא שלי תמיד הפחידה אותי מפניו? אני אמות. כבר עדיף לי למות או להגן על עצמי ולמות. סכין. במגירה במטבח יש סכין, אשתמש בה. שוב צעדים במדרגות. להיות מוכנה, ככה, כשאני יושבת על קצה המיטה, צמודה עם הגב לקיר, אוחזת בחוזקה בסכין עם ידי המוחבאת מאחורי הגב. אני חייבת להפסיק לרעוד, רעש המפתח בדלת.

 

* * *

 

"זה הכי טוב שהצלחתי להשיג." הוא מניח על הכיסא חבילה עטופה בנייר עיתון וקשורה בחבל גס, אבל אינני זזה ממקומי על קצה המיטה. אני חייבת להיות מוכנה. כף ידי אוחזת בחוזקה את הסכין מאחורי גבי, עד כי שריריי רועדים מהמתח.

"זה בשבילך."

"מה זה?"

"השגתי לך שמלה אחרת, פחות או יותר באותו גודל."

אני מתנתקת לאט מהקיר וקמה מהמיטה. רעש קפיצי המתכת צורם באוזניי, כשאני ניגשת בזהירות אל החבילה שעל הכיסא. ידי עדיין אוחזת בסכין מאחורי גבי, מוכנה להפתעה, אבל הוא לא מנסה לתפוס אותי. אני מניחה ביד רועדת את הסכין על הרצפה וניגשת לפתוח את השקית. אסור לי להתרחק מהסכין, אני חייבת אותה לצידי. זאת שמלת נשים אפורה ופשוטה, ואני מצמידה אותה אל גופי להסתיר את מערומיי.

"זה הכי טוב שהצלחתי להשיג."

"תודה."

"את צריכה להתנקות," הוא אומר ופונה לפינת הרחצה הקטנה, אוסף בכפו גוש סבון מחוספס ומניח אותו בכף ידי. אם הוא הבחין בסכין המונחת על הרצפה הוא מתעלם מכך ולא אומר דבר, רק פונה למטבחון ומתחיל לארגן מצרכים, אני כל כך רעבה.

איך להתנקות לידו? אני נשארת לעמוד בלי לזוז, לא מסוגלת לצעוד לפינת הרחצה לשטוף את עצמי, יודעת שעיניו יביטו בי.

מה לעשות?

אני רוצה לקפל את רגליי ולשבת על הרצפה, להרגיע את עצמי, זה יותר מדי בשבילי.

כשהוא מסתובב לעברי מפינת המטבח, בטח תוהה על רעש הנשימות שהוא שומע, הוא מוצא אותי יושבת על רצפת העץ ובוכה. הוא ניגש אליי, מרים אותי בלי מילה כמו הייתי בובת סמרטוטים ולוקח אותי לפינת הרחצה. ליד דלי המים הוא מוודא שאני יציבה ומניח שוב את הסבון בכף ידי, ואני מביטה בו במבט מתחנן, מריחה את ריח גופו החזק.

"נסדר משהו," הוא עונה בלי שאמרתי כלום, ולאחר כמה שניות של מחשבה, מתיר את חוט הכביסה שהיה תלוי על הקיר, מושך אותו לצד השני ואחר כך תולה עליו סדין אשר הוציא מהארון הקטן, מעניק לי מעט פרטיות אינטימית.

גבי אליו, ואני עוצמת את עיניי, שהוא לא יראה אותי גם אם ינסה להביט, כמו שהייתי ילדה קטנה, מסתירה את עיניי בכפות ידיי. הסבון הגס שורט את עור גופי וכואב לי, שורף בפצעים בברכי. מתי כל זה ייגמר? מה הוא יעשה לי? אסור לי לחשוב על זה עכשיו, למהר להתנקות ולהתלבש, להיות שוב לבושה ובטוחה.

ידיי עדיין רועדות מקור מי הרחצה, כשאצבעותיי נאבקות בכפתורי השמלה האפורה. אני שונאת את הצבע הזה מאז שהכול התחיל, כשהחיילים הגרמנים צעדו בשאנז אליזה בשורות בלתי נגמרות של מדים בצבע ירוק־אפור. איפה אמא ואבא? למה הם לא שומרים עליי? הוא גדול מדי, ואני פוחדת ממנו, למרות ריח האוכל המבושל אשר חודר את הסדין הפרוש. הוא ייתן לי מהאוכל?

שתי צלחות ממתינות על השולחן, ואנחנו יושבים ואוכלים בשתיקה את הנזיד שהוא הכין. יש לי תחושה שיש שם אפילו בשר. כל כך הרבה זמן לא אכלתי בשר. בלי לשאול אותי הוא מוזג לצלחתי כף גדושה של תוספת, אחרי שחיסלתי בתנועות מהירות את כל מה שהיה מונח לפניי, מנקה בזהירות עם הכף ככל יכולתי. הוא לא רוצה לשאול אותי שאלות? לדעת עליי? איפה המשפחה שלי? למה אני בורחת? איך זה להיות יהודייה מסריחה?

"תודה." אני עומדת בפינת החדר צמודה לקיר בעודו מסדר את המיטה, מוציא מהארון שמיכה דקה נוספת ומניח אותה על הרצפה, מיישר אותה לכדי מלבן.

"בבקשה."

"לקחו את ההורים שלי וברחתי."

"אני יודע."

"הייתי נערה רגילה, ויש לי אח קטן, ג'ייקוב, גם אותו לקחו. פשוט באו שוטרים לפני כמה ימים לבית שלנו, ומאז אני נמלטת." אני לא מפסיקה לדבר, אף שהוא לא שואל. הוא מארגן בתנועות שלוות את המיטה ואת השמיכה שעל הרצפה וניגש לפינת הרחצה, סוגר אחריו את הווילון המאולתר מתוך התחשבות בי בשעה שהוא מנקה את עצמו, ואני מביטה חליפות במיטת הברזל המוצעת ובשמיכה המסודרת שעל רצפת העץ. הוא יהיה טוב אליי ולא יתקוף אותי? אני יכולה לבטוח בו?

"למדתי בבית ספר, ואני יודעת גרמנית וקצת אנגלית, והייתי הכי טובה בכיתה שלי. יום אחד פשוט גירשו אותי מבית ספר, והייתי יושבת כל יום בבית וחושבת שאני שונאת את אמא שלי, מעמידה פנים שאני כבר ישנה כשהיא הייתה נכנסת בלילה לחדר שלי לדבר איתי, ועכשיו אני לא יודעת איפה היא." אני לא מסוגלת להפסיק, לא יודעת אם הוא כבר נרדם או שוכב בחושך, מביט בתקרה ומקשיב לי. ואולי בכלל המילים שלי מפריעות לו להירדם?

אינני מצליחה להירדם. זו הרגשה מוזרה לשכב על מיטה זרה ליד איש לא מוכר אשר על הרצפה לצידי. מדי פעם אני זזה, מניעה את גופי עד ששומעת את חריקת קפיצי המתכת של המיטה. אני יכולה לסמוך עליו ולעצום את עיניי? אני רוצה לשאול אותו לשמו ולמה הוא הציל אותי, ומה קרה לטלאי הצהוב שהיה מוטל על הרצפה, ואיך השוטרים לא הבחינו בו, אבל אני מתביישת, ובמקום זה לא מפסיקה לספר על עצמי, ממשיכה לדבר בחושך. אולי הוא מקשיב.

 

* * *

 

הרובע הלטיני

עיניי נפקחות באיטיות אל שמש הבוקר, מחפשות את הווילונות הפרחוניים של חדרי. עוד רגע אמא תיכנס ותכעס עליי שכבר מאוחר ושאני צריכה לקום וללכת לעמוד בתור לקמח או לשמן, ואני אתחיל שוב לריב איתה שממילא מגרשים אותי לסוף התור, עד שלא נשארת הקצבה במכולת רק כי אנחנו יהודים עלובים. אלו לא הווילונות של החדר שלי.

השמיכה מוטחת הצידה, ורגליי היחפות נוגעות ברצפה, חשות בעץ המחוספס בעוד שעיניי מביטות סביב, מחפשות לאן להימלט.

החדר הקטן שקט וריק, ואין בו איש מלבדי. השולחן במטבח עדיין באותו מקום, וגם שלושת הכיסאות לא הוזזו. הסדין שהונח על חבל הכביסה לטובת פרטיות מופשל, ואין מאחוריו איש, ורק השמיכה אשר נפרשה אתמול בלילה למרגלות המיטה, מקופלת בצד החדר צמודה לקיר.

לוקח לי מספר שניות להירגע בעודי סורקת את החדר. לאן הוא הלך? למה לא התעוררתי כשהוא קם? אני בודקת בחשש את הדירה, מטיילת בה באיטיות ומחפשת סימנים מחשידים.

"אשוב בערב." זה כל מה שהוא השאיר לי בפתק כתוב בכתב מרושל על פיסת קרטון אשר מונחת על שולחן המטבח לצד צלחת עם שתי פרוסות לחם ואגס. הסכין של אתמול הוחזרה למגירה, ואני שוב שולפת אותה, מניחה אותה על השולחן בהישג יד.

הכול בסדר? אני לא בסכנה?

באור היום אשר חודר מהחלון הקטן דרך הווילון ומאיר את הדירה בגוון צהבהב, היא נראית מעט יותר גדולה ויותר מוזנחת. כתמי הקילוף של הצבע מהקירות בולטים, וגם הדלת החומה זקוקה לצביעה. המטבח עם סימנים כהים, ורצפת העץ לא חלקה כמו בבית שלנו, אבל לא אכפת לי מכל זה. יש לי כאן אוכל, ואני פוחדת פחות ממה שפחדתי בימים האחרונים, זה מספיק.

פרוסת לחם אחת לעכשיו, ואת פרוסת הלחם השנייה אוכל בצהריים. את האגס אני מכניסה לכיס השמלה, שומרת אותו למקרה חירום, ועוד פרוסת לחם דקה־דקה שהרשיתי לעצמי לחתוך מהכיכר הארוזה בשקית חומה שעל השיש במטבח, מבטיחה לעצמי שהוא לא יבחין במעשה שלי כשישוב בערב. מה השעה?

כשאני מסיטה את הווילון אני יכולה לראות את הרחוב באור יום, את האיש החוצה אותו בהליכה מהירה ואת הילד אשר משחק ברחוב עם כדור, זורק אותו על הקיר ומצליח לתפוס.

לא הצלחתי לשמור על ג'ייקוב.

למה לא התעקשתי איתו יותר כמו שאמא אמרה לי? למה לא משכתי אותו בכוח? אז מה אם הוא בכה והשתולל, הוא היה יכול להיות איתי כאן עכשיו עם אוכל ומקום לישון. יכולתי להשגיח עליו, להראות לאמא שאני גם יודעת לעזור. תמיד היא ביקשה שאשמור עליו, והייתי רבה איתה. ועכשיו לקחו אותם.

פניי קבורות בשמיכה בשעה שאני בוכה, וגופי רועד ומסרב להירגע, כל כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי שהם בסדר במקום שלקחו אותם אליו. זאת אשמתי שג'ייקוב לא כאן איתי, בדירה הקטנה הזאת, עם מעט האוכל שיש בה. אם הוא ישוב, אני מבטיחה לשמור עליו ולא לתת לו ללכת לשום מקום.

 

* * *

 

"אנחנו צריכים ללכת," הוא אומר לי בשעת ערב, אחרי שהמתנתי שעות בדירה החשוכה.

רוב היום רכנתי לצד החלון, הסטתי מעט את הווילון וחיפשתי סימנים של סכנה — שוטרים במדים כחולים או קסדות עגולות של חיילים גרמנים אוחזים נשק. מדי פעם עזבתי את עמדתי אשר ליד החלון וניגשתי לדלת הנעולה, הצמדתי את אוזני לחור המנעול וניסיתי להקשיב אם יש צעדים אשר עולים במדרגות ונעצרים ליד הדלת. לבסוף הבחנתי בצמד אורות של טנדר כהה אשר הגיחו לסמטה. הרכב נעלם מעיניי כאשר הוא כנראה חנה ליד הכניסה.

עכשיו נשאר לי לאחוז בסכין ולהמתין, לקוות שהוא לא יפתיע אותי.

האיש הגדול נכנס בדלת, מחייך אליי חיוך קטן ומכין לשנינו לאכול. הוא שומר על שתיקתו בשעה שאנחנו אוכלים ולא אומר כלום, גם אם הוא הבחין כי פרסתי מן הלחם יותר מאשר הקציב לי. עוד פעם הוא מגיש לי תוספת מהתבשיל לאחר שאני מנקה עם הכף את הצלחת הריקה, מוודאת שלא נשארות שאריות, ובסוף הארוחה הוא מסתובב ומניח את הכלים בכיור, נעמד מולי.

"בואי, אנחנו צריכים ללכת."

"לאן?"

"לאנשים שאני מכיר, הם יטפלו בך."

הוא ידאג לי, הוא איש טוב, אני חייבת לסמוך עליו.

אני לא אומרת מילה וכמו יהודייה צייתנית קמה ממקומי וצועדת אל דלת הכניסה, מרשה לעצמי רק להעיף מבט אחרון בחדר המואר באור חלש שהיה לי מקלט ליום אחד ומבחינה בסכין אשר מונחת על השיש, מצטערת שלא החבאתי אותה איתי בכיס השמלה. לפחות יש לי אגס ופרוסת לחם.

הוא מציץ לחדר המדרגות, בודק שהוא ריק מאנשים, ולפני היציאה לרחוב הוא מניח את ידו על זרועי ועוצר אותי בכניסה החשוכה, בודק שהרחוב ריק מאדם ומסמן לי לצאת. בתוך הכוך שלי בטנדר, מאחורי ערימת הארגזים, הוא פרש שמיכה ישנה על רצפת תא המטען, ואני מתיישבת עליה, נהנית מרכותו של הבד אשר תעזור לי בקפיצות, אבל אז הוא מפתיע אותי.

"אל תורידי את זה בנסיעה." הוא שולף כיסוי בד כהה מכיס מכנסיו וקושר את עיניי לפני שאני מזדחלת פנימה ומתחבאת.

"למה זה?" אצבעות ידיי מתכווצות בתוך כף ידי.

"ככה צריך."

"יעשו לי משהו?" ציפורניי שורטות את כף ידי.

"הכול בסדר."

דלת תא המטען של הטנדר נטרקת וננעלת, מותירה אותי באפלה כפולה. אצבעותיי ממששות בזהירות את הכיסוי שלעיניי בעוד נשימותיי מתגברות. לאן לוקחים אותי? מה הוא יעשה איתי? הוא לא אדם רע, הוא ישמור עליי. קפיצות הטנדר ורעש המנוע לא מניחים לי להירגע, גם לא כשאני מנסה לשיר בשקט שיר ערש שאני אוהבת וגם לא כשהטנדר נעצר. לפתע אני שומעת קולות בגרמנית. גופי מתכווץ ופי צורח ללא קול, הכול לא בסדר.

 

* * *

 

"לאן זה?" שואל אותו האיש הגרמני בצרפתית רצוצה.

"להביא סחורה לשוק."

"למה אתה נוסע לשם בכזאת שעה מאוחרת?"

"אני צריך להביא משלוח של תרנגולות."

"יש לך תעודות?"

אוזני צמודה אל דופן המתכת של תא המטען, אבל אני לא מקשיבה לשיחה שלו ושל האיש, כי אם לקולות הנוספים אשר מסתובבים בינתיים סביב הרכב ומדברים ביניהם בגרמנית.

"אתה חושב שנצא בסוף השבוע?"

"תאיר מתחת לתא המטען. לא נראה לי שייתנו לנו לצאת."

"כבר נמאס לי לבדוק כלי רכב."

"מה הוא סוחב בתא המטען?"

"ראית איזה גדול הוא? איך הוא נכנס לטנדר הזה?"

"אולי הוא מבריח משהו?"

"הגדול הזה? הוא יכול להבריח את כל יהודי צרפת מתחת לחולצה שלו."

"ויישאר עוד מקום ללוחמי מחתרת."

"וגם לכלי נשק."

"שנבדוק בתא המטען?"

כבר שנתיים אני רועדת מפחד מהצבע הירוק־אפור של המדים שלהם. בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, אני מביטה למרחק עד קצהו, חוששת לפגוש אותם בדרכי. עיניי נוהגות לסרוק אחר קסדות עגולות וקנים של נשק, ואם מבחינה בהם, אני מחפשת לי דרך אחרת לעבור בה. כבר שנתיים אני מתעוררת לעיתים בלילות של סיוט, חולמת שהם עוצרים אותי ומעמידים אותי אל הקיר, מתעוררת שטופת זיעה וצורחת. לאזור האופרה וכיכר הקונקורד, שם נמצאת המפקדה הגרמנית, אינני מעיזה להתקרב. מי שם בחוץ? אלה חיילים? אני מנסה להקשיב לכל מילה בעוד כפות ידיי רועדות. יהיה בסדר. האיש הגדול יציל אותי, האנשים שהוא לוקח אותי אליהם יצילו אותי, מישהו יציל אותי.

"שהסמל האידיוט שלנו יחליט."

"כן, הוא חושב שהוא מבין צרפתית."

"מבחינתי שהנהג השמן ימשיך להבריח את כל יהודי צרפת בבטן שלו."

"העיקר שנצא בסוף השבוע."

"אתה יכול לנסוע." אני שומעת את הסמל בצרפתית הגרועה שלו. הלוואי שלא יתחרט.

"כבר יצא לך לבלות עם נערה צרפתייה?"

אבל אוזני הצמודה לדופן לא שומעת את המשך שיחתם, בעוד הטנדר ממשיך בנסיעה.

כשהטנדר נעצר פעם נוספת, האיש הגדול עם הריח החזק צריך לתת לי יד כדי לעזור לי לצאת מבין הארגזים ולתמוך בי כשאני יורדת ברגליים רועדות, מגששת אחר קרקע יציבה כשעיניי מכוסות בבד הכהה. רגליי פוסעות באיטיות ומגששות את דרכן. רק רעשי מכונה חלשים נשמעים מסביב, לאן הוא לוקח אותי?

"תיזהרי, אנחנו יורדים עכשיו במדרגות." כף ידי אוחזת בידו הגדולה, אני יכולה לבטוח בו? אשמע עוד גרמנית?

 

* * *

 

פיליפ

"מצטער, אין לנו מקום בשבילה."

עיניי מנסות להסתגל לאור מנורת התקרה הצהבהב, בעוד אצבעותיי אוחזות בבד השחור, ואני בוחנת את פנים המרתף ואת האיש הזר אשר איננו טורח להביט בי.

הוא לובש מכנסיים חומים וגופייה לבנה, לראשו בלורית כהה ובמותניו נעוץ אקדח. הוא קצת יותר מבוגר ממני, וגם קצת יותר גבוה. הוא נעמד מולנו לרגע, סוקר אותי לשנייה, ואחר ממשיך בעיסוקיו בתוך בית המלאכה המלוכלך והעמוס במכונות.

"בבקשה, אתה חייב לעזור לי." עיניי מתחננות אליו בעודי מרימה את קולי על מנת להתגבר על רעש המכונות המשקשקות סביב. הוא מפסיק להתבונן בכרזת הנייר אשר הוא אוחז בידיו המלוכלכות בכתמים של צבע דפוס שחור ומביט בי, כמו מבחין בנוכחותי בפעם הראשונה.

"אני מצטער, מאז שהגסטאפו התחיל את מבצע הגירוש הגדול, יש לנו המון נמלטים. כל המחתרת מלאה ביהודים שמנסים לצאת מהעיר ולהגיע לספרד הניטרלית. את לא היחידה."

"לקחו את המשפחה שלי."

"מצטער, באמת, אין לי מקומות מחבוא פנויים. הדרכים מלאות במחסומי צבא גרמני, נתיבי הבריחה לדרום סגורים."

"אין לי לאן ללכת." אני שוב מרימה את קולי ומדברת אל גבו בעודו עסוק במכונת הדפוס, מכה בחוזקה באחת הידיות.

"אולי עוד כמה חודשים המצב יהיה יותר טוב, אבל עד אז אני לא יכול לעזור לך, מצטער." הוא מנסה לנער את הידית בכוח.

"יהרגו אותי." אני מתקרבת אליו ומניחה את זרועי על ידו. הוא חייב להקשיב לי, אבל הוא לא עונה לי. עיניו החומות מביטות בי לרגע במבט עצוב, לפני שהוא שוב פונה אל מכונת הדפוס, מכה פעם נוספת בידית המתכת ומקלל אותה.

"אני מוכנה לעשות כל מה שתבקש, הכול." לא נשאר לי מה להפסיד. המרתף הזה עם האיש הזה אשר נושא אקדח בחגורתו ועם רעש המכונות ברקע הוא הסיכוי האחרון שלי לחיות.

"אני מצטער, באמת, אני לא יכול למלט אותך מהעיר." אני מתבוננת בעורפו ובמכונת הדפוס הפולטת מתוכה עלוני נייר בקצב מונוטוני, עוד עלון ועוד עלון ועוד עלון.

"אני יכול לתת לך קצת אוכל ממה שיש לי." הוא מסתובב אליי.

"לא תודה, אסתדר."

לא רוצים אותי. אף אחד לא יעזור לי, גם לא האיש הזה וגם לא אף אחד אחר. מה תעזור לי עוד ארוחה? כיסוי העיניים השחור אשר בידי נראה פתאום כמקום נעים לשקוע אליו, לעטוף את עצמי בתוך החשיכה.

אני פונה אל האיש הגדול אשר עומד מן הצד כל הזמן ומגישה לו את פיסת הבד השחורה, אבל הוא מתעלם מתנועת ידי וניגש לאיש הצעיר, מניח את זרועו הענקית על כתפו, והם מתלחשים בגבם אליי, פונים ומביטים בי מדי פעם.

"את דוברת גרמנית?" הצעיר מתקרב אליי ושואל אותי בגרמנית גרועה.

"כן, אני דוברת גרמנית."

"טוב?"

"גרמנית שוטפת."

"מאיפה את יודעת?"

"למשפחה שלי היו עסקים בגרמניה כשהייתי ילדה. גרנו שם כמה שנים עד שנת שלושים ושלוש, כשהמצב הפך להיות בעייתי ואבא שלי מכר את המפעל שלו וחזרנו לצרפת," אני עונה לו בגרמנית, לא בטוחה שהוא מבין את מה שאני אומרת לו. הוא ניצב קרוב אליי, ועיניו בוחנות אותי, מביטות בי בריכוז. "אתה רוצה שאשיר לך שיר בגרמנית?"

"את קוראת וכותבת בגרמנית?"

"כמו שפת אם."

הוא נותן לי את הכרזה אשר הוא אוחז אותה בידו, שולף מכיסו עיפרון ומגיש לי אותו.

"תכתבי."

"מה לכתוב לך?"

"מה שאת רוצה."

אצבעותיי כותבות את מילות האינטרנציונל, המנון השמאל בצרפת, על חלקה האחורי של הכרזה. מתורגמות למילים גרמניות בכתב עגול ויפה ככל יכולתי. ידי משעינה את הנייר על פלטת המתכת של מכונת הדפוס, שלא מפסיקה לעבוד ולרעוד, ואני ממלמלת את המילים תוך כדי כתיבתן.

"בבקשה."

הוא רק מעיף מבט קצר בגיליון הכתוב ותוחב אותו בכיס מכנסיו, חוזר להביט בי.

"ואת יהודייה?"

"כן."

"את יכולה לקרוא לי פיליפ."

"קוראים לי מוניק." משהו קורה... אולי יש לי סיכוי. פיליפ זה שמו האמיתי?

"שבי כאן." הוא אוחז בזרועי, לא בכוח או באלימות, ומוביל אותי אל כיסא מתכת פשוט אשר צמוד לקיר, מפנה ממנו ערימת ניירות ונותן לי לשבת.

"תמתיני."

עיניי עוקבות אחריו כאשר הוא ניגש לגבר נוסף בפינת האולם, אשר לא שמתי לב אליו עד עכשיו. איש רזה וגבוה אשר שפוף על שולחן עץ עמוס ניירות וחותמות וכלי חיתוך וקסתות של דיו. הוא יושב בגבו אליי, מרוכז במלאכתו לאור מנורת שולחן ולא מפנה את מבטו אליי, עד שפיליפ רוכן מעבר לכתפו ומדבר איתו. שניהם מביטים בי. הוא חושב רגע, מוציא משהו ממגירת השולחן, מתרומם ועוזב את שולחן הכתיבה המבולגן שלו, ניגש ועומד מולי.

"את יהודייה?"

"כן."

"מה שמך?"

"מוניק."

"מה שם המשפחה?"

"מורנו."

"מה את מתפללת ביום שישי?"

"ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת." ואני נזכרת באמא עומדת ליד הנרות ומברכת בקולה השקט ובאבא עומד לצידה, מבט של גאווה נסוך על פניו.

"מברכים לפני הדלקת הנרות או אחרי?" האיש הזר קוטע את חוט מחשבותיי.

"אחרי."

"ומה עושים עם הידיים?"

"מכסים איתן את הפנים." עיניי דומעות כשאני חושבת על אמא מתפללת.

"למה את בוכה, את בלחץ?"

"לא."

"אז למה את בוכה."

"סתם זיכרון." אסור לי להפגין חולשה, הם יגרשו אותי.

"מה מכינים למרק בפסח?"

"קניידלך."

"איך מכינים אותם?"

ואני מסבירה לו איך אמא הייתה משיגה קמח מצה וביצים ושמן, כשעוד היה אפשר, ומוסיפה מעט מלח ואיך כל המטבח היה מתמלא בריח שלהם כשהם מתבשלים במים החמים. אף פעם לא הייתי מצליחה להתאפק והייתי גונבת לה כמה מהמסננת, בעודה עושה עצמה כועסת עליי אבל לא באמת. איפה היא עכשיו?

אחר כך הוא נותן לי לקרוא תפילות מספר קטן שהחזיק בידו, בוחן אם אני מצליחה לקרוא את כתב התפילה העברי, ואני מקריאה לו ככל יכולתי בכל עמוד שהוא פותח, עד שלבסוף הוא מפנה את הגב אליי וניגש אל פיליפ אשר עומד בצד, נשען על מכונת הדפוס, וכל הזמן הזה בוחן אותי בעיון.

"אני מאמין לה, אבל היא צעירה מדי."

"אני בת תשע־עשרה." אני מפנה את מבטי אל פיליפ, מישירה אליו מבט.

״היא לא נראית לי בת תשע־עשרה."

"אני רק נראית צעירה יותר."

"היא לא תצליח, זה מסוכן מדי."

"אני אצליח."

האיש הגבוה מביט בי במבט כועס על כך שאני מתפרצת לדבריו, אבל פיליפ ממשיך להתבונן בי בעניין.

עיניי נעוצות בגלגלי המכונה המסתובבים ללא הפסק, בעוד פיליפ והאיש הגבוה שוב מפנים לי את גבם ומתווכחים. מה עוד אני יכולה לומר להם כדי שיסכימו? אין לי עוד אפשרויות, מה שהם יחליטו יקבע את גורלי.

"אולי אנחנו יכולים לעזור לך." פיליפ מסתובב אליי.

אני רוצה לחבק אותו או ליפול לרגליו או פשוט להודות לו שהוא פותח סדק קטן של תקווה בתוך כל השחור הזה שתוקף אותי, אבל אין לי כבר כוח, ואני חוששת שמחר הוא ישנה את דעתו ושוב אמצא את עצמי לבד, לכן אני פשוט משפילה את מבטי ואומרת לו תודה.

"בימים הקרובים ניצור איתך קשר ונראה איך אנחנו יכולים לעזור לך." הוא מסיים את השיחה בינינו, ואני מרימה את מבטי המושפל, רואה אותו מחייך אליי חיוך קטן לפני שהוא חוזר לעיסוקיו האחרים ואל מכונת הדפוס.

"בואי," אומר לי האיש הגדול אשר מריח ריחות של שוק, אבל אני נשארת לעמוד עוד רגע, מביטה בגבו של פיליפ ובאקדח הנעוץ בחגורתו, מתלבטת אם אני יכולה לבטוח בו, אפילו טיפה.

בדרך חזרה לעיר, כשאני מכוסת עיניים במחבוא הארגזים שלי בתוך הטנדר המקפץ ביחד עם ארגזי תרנגולות, אני שרה לעצמי את שירי השבת שהיינו נוהגים לשיר כשהיינו מסובים אל השולחן, נותנת לדמעות לזלוג ולהיספג בכיסוי השחור שלעיניי מבלי לעצור אותן. וכשאנחנו נשכבים לישון בדירה הקטנה אני לוחשת לילה טוב לאיש הגדול, מרגישה קצת יותר בטוחה וקצת יותר מוגנת.

 

* * *

 

"יהודייה מטונפת."

הצרחה אשר נשמעת בחלל החדר היא שלי, כאשר אני מושלכת מן המיטה לרצפה, ויד תופסת בחוזקה את שערותיי וגוררת אותי אל הקיר, מצמידה אותי בכוח אל הטיח הצהוב המתקלף, ואני צורחת שוב, מנסה להתעורר ולהבין איפה אני.

"איפה הוא?" צועק כלפיי בגרמנית הגבר שמצמיד אותי אל הקיר, ידו מונחת על צווארי וחונקת אותי.

"מי?" אני עונה לו בבכי.

"איפה האיש שגר כאן?" ידו מתהדקת אל צווארי, ואני מגרגרת מילים קטועות ומנסה לנשום. עיניי מחפשות בחדר את האיש הגדול שמגן עליי, אבל מבחינות בבעתה בחייל במדים אפורים־ירוקים וקסדה עגולה אשר ניצב ליד הדלת הסגורה, אוחז בידו אקדח.

היד הצמודה לגרוני משחררת אותי טיפה, ופניו הרעות נצמדות אליי, מסריחות מטבק.

"איפה הוא?" הוא צועק עליי.

"אני לא יודעת איפה הוא," אני ממררת בבכי. איפה האיש הגדול? מה קרה כשישנתי? למה הוא לא נמצא כאן לעזור לי?

"שקרנית!" הוא סוטר לי בחוזקה. "ראו אתכם יחד, אתם יחד במחתרת. איפה הוא?"

"אני לא במחתרת, אני צרפתייה רגילה." אני מרגישה את כאב הסטירה, מי הסגיר אותי? פיליפ עם האקדח בחגורה? למה הוא עשה לי את זה? אני כבר לא מסוגלת לסבול.

"את משקרת, את יהודייה מטונפת ושקרנית. ראו אותך מתפללת, איפה הוא?"

"אני לא יודעת איפה הוא. הוא רק נתן לי לישון כאן כמה לילות." מילותיי בקושי יוצאות כנגד ידו ההדוקה, והדמעות מטשטשות את ראייתי.

"למה את ישנה אצלו?" הוא סוטר לי שוב, ואני צורחת. אני לא רוצה למות.

"אני עוזרת לו בשוק עם הגרמנית. אני יודעת גרמנית," אני מייבבת. "בבקשה, אדוני, ארגז של כרוב." אני עוברת מצרפתית לגרמנית ופולטת את הדבר הראשון שאני מצליחה לחשוב עליו. איפה האיש שיציל אותי?

"את שקרנית!" הוא צורח עליי.

"זאת האמת. אני לא מכירה אותו, אני עוזרת לו עם הגרמנית," אני מתחננת.

"הזדמנות אחרונה, איפה הוא?" ידו האיומה תופסת בחוזקה בשערותיי, ואני שוב צורחת, כשהוא מוריד אותי לרצפה וראשי כמעט נחבט ברצפת העץ.

"בבקשה, אני לא יודעת." אני מביטה אל נעליו החומות ואל שולי מעילו, רואה את דמעותיי מרטיבות את הפרקט בעיגולים קטנים ועוצרת את נשימתי לבעיטה שתבוא.

"את לא יודעת איפה הוא?"

"אני צרפתייה, בבקשה."

"הזדמנות אחרונה, איפה הוא?"

"אני לא יודעת, בבקשה."

"תהרוג אותה." נשמעת לחישתו אל החייל אשר עומד בפתח, ואני נושמת במהירות, שומעת את צעדיו מתקרבים ורואה את קצות נעלי הצבא השחורות שלו. עיניי נעצמות בעודי חשה את הקנה הקר נצמד לראשי וממתינה לשחור שיגיע, אולי כבר עדיף ככה מהמקום האיום הזה. כל כך כואב לי.

 

* * *

 

שקט.

ועוד שקט.

קנה האקדח כבר לא מוצמד לראשי.

אני שומעת צעדים ודלת נפתחת ופוקחת את עיניי באיטיות, עדיין רואה את רצפת הפרקט הישנה של הדירה, ששמש הבוקר צובעת בגוון בהיר של חום, ואת העיגולים הקטנים של רטיבות דמעותיי. אבל נעלי החייל השחורות נעלמו וגם הנעליים החומות של האיש אשר הרביץ לי כבר אינן. אינני מעיזה להרים את מבטי, יודעת שהם עדיין בחדר ושהם רק משתעשעים עם היהודייה לפני ההוצאה הסופית להורג.

"זה בסדר, תשתי." יד ענקית מונחת על עורפי, ואף שאני מתכווצת בפחד, היא לא מכאיבה לי. כוס יין פשוטה מוגשת לשפתיי, ואני לוגמת אותה בלגימות קטנות, עושה מה שאומרים לי ומנסה להתרגל לטעם המריר אשר משולב בריח חמוץ של כרוב.

"זה בסדר, זה נגמר, היית בסדר." אני מרימה את מבטי כלפי מעלה ורואה את החייל לצד האיש האיום במעיל, עומדים ליד הדלת ומביטים בי, אבל כבר אין בהם מבטים של שנאה כלפיי. האיש הגדול רוכן לצידי, וידו תומכת בי שלא אתמוטט לרצפה, מחבקת אותי, והוא מניח את כוס היין בכף ידי. "תשתי, תיתני לנשימות לחזור."

הוא מתנתק ממני וניגש אליהם ומסתודד איתם בעודם מביטים בי כשאני מניחה את כוס היין על הרצפה, משפילה מבט ובוהה בקרני השמש אשר חודרות דרך היין ויוצרות גלים קטנים של צבע בורדו עליז על הרצפה, כמו לא אכפת לה כלל ממה שהתרחש כאן והיא תזרח לה גם מחר. כשמבטי מופנה שוב לדלת ולאנשים האיומים שבפתח, הם כבר לא נמצאים והדלת סגורה, אפילו לא שמעתי את קול טריקתה.

 

* * *

 

"בואי, קומי."

הוא מקים אותי מהרצפה ותומך בי. אחר הוא מרים מהרצפה את כיסא המטבח אשר התהפך במהומה, כאשר הם גררו אותי בשערותיי מהמיטה והטיחו את גופי אל הקיר, מסדר אותו במקומו ומניח אותי עליו.

"שבי." הוא מביט בי עוד רגע, מוודא שאני בסדר ושלא אפול שוב לרצפה, נוגע בכתפי בעדינות לעידוד ומסובב את גבו אליי. הוא מוציא משקית הנייר שבמטבח את כיכר הלחם ופורס אותה.

שתי פרוסות לחם בצלחת מרוחות בחמאה ובמעט ריבה בטעם תות שמלוחה בפי עם טעם הדמעות, חריץ גבינה צהובה וכוס חלב מתקתק, שתי קוביות של תחליף שוקולד.

"למה נתת להם?" הכאב נשמע בקולי, וגם חוסר הביטחון.

"היינו חייבים."

"מי זה היינו?"

"יסבירו לך בערב."

"מה יקרה בערב?" עוד פעם יהרגו אותי? צורחות המחשבות בראשי, וגוש הגבינה חונק את גרוני.

"נוסעים שוב."

"אל אותו מקום?" שבו לא רצו אותי? אל האיש שאמר לי שהוא מצטער? אל אותה דרך עם המחסום של החיילים הגרמנים שרק בגלל שאתה שמן לא פתחו ובדקו את תא המטען של הטנדר? מה יהיה אם הפעם יהיו שם חיילים אחרים? אז במקום למות בבוקר אני אמות בערב? ואם אספר לך מה שמעתי, תבטל את הנסיעה? ואז אטייל כאן ברחובות עד שיתפסו אותי? קשה לי לבלוע את פרוסת הלחם המתוקה.

"תדעי בערב לאן נוסעים, זה לא משנה." אולי זה באמת לא משנה, הרי זאת רק שאלה של זמן עד שמישהו יתפוס אותי ויהרוג אותי.

"אל תפתחי לאף אחד ותחכי לי עד הערב," הוא אומר לי לאחר שהארוחה מסתיימת בדממה, מפנה את הכלים ומתכונן ללכת. אני לא רוצה להישאר לבד.

טריקת הדלת מקפיצה אותי, אף שהוא סוגר אותה בעדינות. אני חייבת להתנקות ולקרצף את עצמי. אף אחד לא ייכנס ויפתיע אותי?

הסכין אחוזה בחוזקה בכף ידי כשאני מציצה לרחוב מבעד לווילון הפתוח, מקנאת בנערה הצעירה אשר צועדת בו ללא חשש, וגם כאשר אני שומעת צעדים בחדר המדרגות, נצמדת אל הדלת ומנסה להקשיב. כשאני מתנקה בדלי המים עם הספוג, היא במרחק הושטת זרוע, שומרת עליי מקרוב. היא מונחת לצידי אפילו כשאני מנמנמת, מוכנה לכל מצב. גם האגס ושתי פרוסות הלחם אשר בכיס השמלה. אני מוכנה כל הזמן.

 

* * *

 

"אנחנו צריכים ללכת."

מאז הבוקר אני חוששת מהמילים האלו, יודעת שהן יגיעו בסוף היום. מחשבותיי נתונות כל הזמן לסיור הגרמני שיעצור אותנו בדרך ולשאלות שאשמע מבעד לדופן הדקה של תא המטען. הם יאמינו לו?

"תיכנסי." דלת תא המטען נסגרת מאחוריי, כולאת אותי שוב מכוסת עיניים. ידיי מייצבות את עצמי לישיבה. מאוחר מדי להתחרט.

ריח הבנזין החריף של המנוע נישא באוויר, כשהטנדר מקרטע על אבני הכביש, מטלטל אותי בתוך תא המטען הדחוס. אני אחשוב על משהו טוב, על הקיץ שלפני המלחמה ועל גלידה בטעם וניל. אסור לי לחשוב על גלידה, אסור לי לחשוב על כל כך הרבה דברים, רק לנסות לנשום בשקט ולא להקשיב לרעשים שבחוץ. לנשום ולספור בלב ולהמתין. למה הטנדר נעצר?

כף ידו הגדולה מובילה אותי באיטיות במורד המדרגות, וריח הדפוס עולה באפי, אף שאינני שומעת את רעש המכונות של אתמול.

"חזרת."

אצבעותיו מסירות בעדינות את כיסוי הבד השחור, מניחות אותו בכף ידי. האקדח עדיין נעוץ בחגורתו, והוא קרוב אליי, מביט בעיניי אשר שוב מנסות להסתגל לפרץ האור הצהבהב של מנורת התקרה.

"כן, חזרתי."

"את בסדר?"

"כן, אני בסדר." האנשים שלך עשו לי דברים איומים.

"את רוצה לדעת למה עשינו את זה?"

"לא, זה בסדר." כי אתה כמוהם, רוצה לבדוק אם אפשר לסמוך על היהודייה או שכדאי להאשים אותה בבגידה. תמיד אנחנו חשודים במשהו.

"בת כמה את?"

"בת תשע־עשרה."

"את לא בת תשע־עשרה. בת כמה את?"

"בת שבע־עשרה."

"למה שיקרת?"

"כי אני רוצה להצליח להגיע לגיל תשע־עשרה."

פיליפ מתבונן בי בשתיקה, כמו חושב מה לעשות עם היהודייה הניצבת מולו, ואני מישירה אליו מבט. ממילא זה לא ישנה את החלטתו.

"היינו חייבים לוודא שאת לא סוכנת של הגסטאפו, אחת שתסגיר את כולנו."

"היו לי אבא ואמא וג'ייקוב שהגרמנים לקחו. אתה עדיין חושב שאני סוכנת של הגסטאפו?"

"תצטרכי ללמוד להיות יותר מנומסת, ואל תשקרי לי יותר." הוא מסתובב והולך לשולחן בקצה החדר. "בואי."

אני מתיישבת מולו על כיסא העץ. ידיי מתחת לירכיי, חשות את חספוס העץ הגס, אבל קרובות לסכין אשר מוחבאת בכיס השמלה ביחד עם האגס ושתי פרוסות הלחם.

"יש לך שתי אפשרויות," פיליפ פותח את דבריו, רוכן לעברי ומביט בעיניי. ידיו עם כתמי הדיו השחורים מונחות על השולחן, כמו היה מבקש להציג אותן לפניי ושכוונתו טובה.

"הראשונה, אנחנו נחזיר אותך לפריז. את תלכי לדרכך, תנסי להגיע בכוחות עצמך לדרום ואולי תצליחי לחצות את הגבול לספרד, ואני בכל ליבי מאחל לך בהצלחה. אני גם אתן לך קצת אוכל."

"והשנייה?"

"תצטרפי אלינו, תהיי איתנו."

"מה זה אומר?"

"כל מה שנצטרך."

"ומי זה אתם?"

"אנחנו הלוחמים למען צרפת החופשית."

"אני אמות?"

"אולי. אולי גם אני אמות. החיים מוענקים למי שמוכן להילחם למענם."

"אני רוצה לחיות."

"אני לא יכול להבטיח לך את זה."

מבעד לבד השמלה אני חשה את המתכת הקרה של הסכין אשר בכיסי. עייפתי מלברוח כל כך לבד, לחיות מדקה לדקה בפחד.

"מה אני צריכה לעשות בשבילכם?"

"את תשיגי לנו מידע על הגרמנים."

"אני מפחדת מהם." הם יהרגו אותי.

"הם כנראה יהרגו את כולנו."

"אני יהודייה."

"תצטרכי לשכוח את מי שאת ותהפכי להיות מישהי אחרת."

"אני שונאת את מי שאני."

"זה טוב."

פיליפ מחייך אליי חיוך קטן בפעם הראשונה מאז שהבחין בי אתמול בערב ומסתובב וקורא לאיש הרזה אשר רוכן ליד שולחן החותמות, עסוק במלאכתו ומתעלם מאיתנו. איש החותמות מתעכב לעוד רגע בעודו מרוכז בכתיבה איטית במסמך כלשהו ואחר מוריד מהמדף שמעליו קופסת קרטון ומוציא ממנה מצלמה.

"בואי, תסתדרי ותעמדי ליד הקיר הלבן. אני צריך לצלם אותך לטובת תעודת זהות מזויפת."

בעודי מתרוממת מהכיסא ומנסה לעכל את מה שבחרתי, אני מפנה את מבטי אל דלת הכניסה למרתף, מחפשת בעיניי את האיש הגדול אשר הביא אותי לכאן, רוצה להודות לו על כך שהעניק לי חיים חדשים, אבל הוא לא נמצא יותר.