החיים שלי, דוֹט. קוֹם.

פרק ראשון

כשאבא גמר לארוז את המזוודה שלו - הוא אלוף באריזה, ועושה את זה בתוך רבע שעה, בעיניים עצומות, והפעם גם אמא ארזה לעצמה מזוודה, כי הזמינו אותה ללונדון לדבר על הספר האחרון שלה - שמחתי שהם נוסעים, אבל עוד לא ידעתי שכששניהם יהיו בחו"ל, החיים שלנו ישתנו מקצה אל קצה. לא היה לי שמץ מושג שכשייוולד לי האח שנמצא בבטן של אמא, הוא ייוולד למשפחה שאין בה סודות, שבה כל הקלפים על השולחן. לא ידעתי שבגללי יקרה כל השינוי הזה. ובעיקר לא ידעתי עד כמה זה יטלטל את כולנו.

שמי אסף. אני בן שתים־עשרה. ילד חנון ומחונן. באמת חנון - אף על פי שלא רואים עלי. אני נראה נורמלי לגמרי ואפילו חתיך: שיער בהיר ומתולתל, עיניים אפורות, קומה ממוצעת, ובאמת מחונן: יש לי אַיי.קיו. גבוה ואני יודע המון. לא יודע איך זה אצלכם, אצלנו בכיתה, הידע שיש לך בראש לא מוסיף כבוד ולא מוסיף חברים. אף אחד לא אוהב להיות בחברת ילדים שיודעים יותר מדי. לפעמים בכיתה משתמשים בידע שלי, אבל בשביל דברים כמו תחרויות ספורט, משחקי חברה ופעילויות אחרות לא סופרים אותי. לא הבנים ולא הבנות. רוב הזמן זה בסדר מצידי, תנו לי לקרוא, לשוטט באינטרנט, לנגן בפסנתר, אני לא צריך יותר. אבל בכל זאת, יש לי לב, יש לי רגשות, אני רוצה שיאהבו אותי. אני אפילו אוהב ילדה אחת מהכיתה - מי בגילנו לא אוהב ילדה אחת מהכיתה? - אבל אין טעם לדבר על זה. זה כמו לרצות לטוס לחלל.

אבא שלי, חזי, הוא איש עסקים שנמצא באוויר יותר מאשר על האדמה. ואי אפשר לתפוס אותו בלי המחשב הנייד שצמוד אליו. גם אמא רוב הזמן באוויר - אבל במובן אחר. היא סופרת, טיפוס מרחף, מצליחה מאוד. קוראים את הספרים שלה וכותבים עליה בעיתונים. אנחנו משפחה מוצלחת! ועכשיו שניהם באמת באוויר - אבא נסע לעסקים שלו, ואמא למפגש עם קוראים בלונדון - והשטח פנוי. נהדר. אני אוהב שרק סוֹפי ואני נשארים בבית.

למחרת הנסיעה של ההורים התעוררתי, התרחצתי, התלבשתי וניגשתי למטבח. ידעתי שאמצא שם את סופי. בכל בוקר היא באה, מכינה ארוחת בוקר, סנדוויצ'ים לבית הספר, וכשכולנו הולכים היא נשארת לנקות, לבשל ולעזור לאמא.

סופי איתנו שתים־עשרה שנה, מיום שנולדתי. כשהייתי תינוק היא טיפלה בי, ובאותה הזדמנות גם ניהלה את הבית. היא נהייתה בת משפחה. כשהתחלתי ללכת לגן היא המשיכה לבוא אלינו, פעמיים בשבוע, אבל בחודשים האחרונים, היות שאמא בהיריון מתקדם וכבר לא כל כך צעירה, כמו שהיא אומרת, וההיריון קשה יותר כשמתבגרים, סופי שוב באה אלינו יום יום. וזה כיף לכולנו. כולנו ממש אוהבים אותה. האשה הזאת היא גוש של אנרגיה - רזה, זריזה, עם תלתלים אדומים, עיניים שחורות ומבט נבון. היא יותר מבוגרת מההורים והאמת - קצת כמו אמא גם בשבילם. סופי אלמנה, אין לה ילדים ואף פעם לא בוער לה לחזור לבית הריק שלה. עכשיו, כשההורים נסעו לחו"ל, היא נשארת לישון אצלנו. עד שיחזרו.

סופי לא משכילה, אבל יש לה חוכמת חיים. אם אתה רוצה עצה טובה, או מישהו שמבין משהו בחיים - סופי הכתובת. והיא לא מחטטת. רואה הכול - אבל לא אומרת כלום אם אתה לא רוצה לשמוע. אני ממש אוהב אותה.

סופי אמרה לי, "נסעו, מה? עכשיו זה רק אני ואתה. במה לפנק אותך?"

ביקשתי, "טוסט עם גבינה צהובה ושוקו." בדרך כלל אין זמן בבוקר לטוסט עם גבינה צהובה.

סופי חייכה בעונג וסילקה את התלתלים האדומים ממצחה.

"זה הילד שלי," אמרה ונופפה בסכין הלחם שהחזיקה בידה.

החלטתי לנצל את המומנטום, "אני לא הולך היום לבית ספר!"

סופי הסתכלה עלי בעיניים מצומצמות ואמרה, "בסדר. אבל רק היום."

חייכתי, "סגרנו."