הערבי שבלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הערבי שבלב
הוספה למועדפים

הערבי שבלב

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר עפר גרוזברד

ד"ר עפר גרוזברד הוא פסיכולוג קליני ובעל תואר דוקטור באנליזה ויישוב קונפליקטים מהמכון לאנליזה ויישוב קונפליקטים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, ארצות-הברית.
מומחה לחינוך, ייעוץ וטיפול רב-תרבותי. מרצה באוניברסיטת חיפה, במכללת אורנים ובמכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל שכתב רומנים וספרי עיון שתורגמו לשפות שונות וזכו לפרסים (ofer-grosbard.com). 
מבין ספריו:
"הערבי שבלב". תל-אביב: תמוז. 2000. ספר השנה של אגודת הסופרים. 
"מנחם בגין – דיוקנו של מנהיג, ביוגרפיה". תל-אביב: רסלינג. 2006. זוכה פרס המחקר של המרכז למורשת מנחם בגין. 
"הקוראן לחינוך הילד". אוניברסיטת בן גוריון. 2008. ייצג את ישראל בוועידת הנשיא..

תקציר

חבר השופטים בתחרות אגודת הסופרים העברים והוצאת תמוז בחרו פה אחד את הערבי שבלב כספר הפרוזה הטוב ביותר לשנת אלפיים. 

"על רקע המאורעות הפוליטיים של תקופתנו, נפרשת עלילה יצרית ומרתקת, החודרת אט אט אל מתחת לקרום השפיות הישראלית ודולה משם אמיתות הפורטות על מיתרי הנפש של כל אחד מאתנו."  
-מנימוקי חבר השופטים

מתוך הספר:

מילותיה של נאדיה צפו ועלו בראשו: כל עוד לא ייפגש עם הקורבן פנים אל פנים, לא ידע מי הוא, ועכשיו, כשהוא מכיר את פרטי חייו האישיים של הקורבן, אוכל מצלחתו וישן במיטתו, ניצב במקומו של אביה על המרפסת ומשקיף דרך עיניו על הים, הוא מקבל עליו אחריות לכל מעשיו, מודה בעובדות אבל לא באשמה, כמו שאומרים בבית המשפט, ושואל את עצמו מה הוא אשם שנקלע למילואים וירה, ואז פגש את נאדיה, ואחר כך באו לגור יחד בבית אביה, ועשו ילד, ואם אלוהים בישל את הדייסה הזאת, שיישא הוא באחריות לאשה העצובה שהוא רצח את אביה. 
נכנס פנימה. הגר לא ישנה, מציצה בו בברק עיניים, בחיוך שובב. הלילה צעיר, והוא הולך לספר לה הכל: למה בחרו לגור ליד הים, למה אמא עצובה, ושהוא שרצח את סבא, אבל שבכל זאת אפשר להמשיך לחיות ולהקים משפחה, ואולי אפילו לשמוח. 

פרק ראשון

- 1 - 

השחר טרם הפציע, רגליים כבדות פוסעות בקצב אחיד בסימטאות הצרות, מתפתלות בין השלוליות, הבתים, הפחונים וחבלי הכביסה. חייבים להפגין נוכחות, לחדור לכל חצר, לכל פינה, שלא יחשבו לרגע שאנחנו לא כאן. מעניין מה שומע איש ישן כשנעליים גסות פוסעות בחצרו. 
צריך למתוח את הצוואר לפנים כדי להיחלץ מהרצועה החונקת, צריך להסיר את הידיים מהנשק, גם להן משקל. מי חשוב יותר, הידיים הצמאות למנוחה או הצוואר הדואב? רק הרגליים מתחלקות במשקל שווה בשווה, עובדות שעות נוספות. מגיעה להן מלה טובה, טוב, לא רק להן, גם לצוואר ולידיים ולמותניים. 
נעים בטור מדורג. יוני נמצא במרכז הכוח, במקום טוב. מתבונן במ"פ הנע לפניו, נעליו אדומות וגופו חסון, והוא עם הגוף הילדי שלו, שאינו משתנה עם השנים, תמיד אותה גמישות, תמיד אותו ניחוח מלטף. זה כמו לשים נשק על חתול, הוא לא יכול לסחוב אותו: המתכת הקרה, החגור שלעולם אינו יושב נכון על המותניים. לא, הם לא הפכו ברבות הימים לחלק מגופו, תמיד נשארו גוף זר, כואב. 
הוא הולך: רגליים! יפה, שומרות על הגוף, אינן מטלטלות אותו חזק מדי, ידיים! תשתדלו שלא להכביד על הרגליים. אחרי כמה שעות של צעידה, כל היחידה הזאת מתַפקדת כחטיבה אחת מאומנת עם מקצב פנימי משלה - "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס לזיין." גמר ברגל שמאל. תמיד הוא גומר בשמאל, כל מקצב נגמר בשמאל. 
עתה הוא שותק, מאזין בריכוז, מנסה לזהות מאין בא הקול. "לזיין, לזיין..." אלה ללא ספק הנעליים, נעלי קרפ אדומות, שאומרות את המילים הללו. כשהן נוגעות באספלט החם, הפה שלהן נפתח ונסגר, הנה, כל פעם מהעקב עד האצבעות, והכביש נע לקראתן מההתחלה: "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין. לזיין לאנוס, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס לזיין." ככה הן מצייצות. זה מה שעושות נעלי קרפ אדומות. 
בטח בחֵילות אחרים שומעים מוזיקה אחרת. לכל יחידה הפזמון שלה. עכשיו זה החגור, על הכול הם חשבו. הפאוצ'ים עם המחסניות דופקים על הירכיים: "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין..." בסוף הלילה יהיו לו סימנים כחולים על הירכיים. 
רצועת הנשק פורטת על חזהו ומורטת את שׂערו כקשת לא מתוחה של כינור, שמפיקה רק קולות צורמים. אבל כל פעם שהוא מביט בה, היא נאלמת דום, חדלה לצייץ. 
היה להם פעם בכיתה מורה שהתעללו בו. כשרק היה מסתובב אל הלוח, כיתה שלמה היתה רועמת מאחוריו, וכשפנה בחזרה, היו משתתקים בבת-אחת, והמסכן כמעט השתגע. 
חייב להשתין. "דני, חכו רגע!" הוא קורא בבת-צחוק אל תוך דומיית הלילה, ונדמה לו שקולו מהדהד מעל מצבות וקברים של אנשים נמים. מכוון את הזרם אל חתיכת פח, שיידעו שהוא כאן, אדון כל הארץ. הגאווה הזאת מזכירה לו נשכחות, ויש לה ריח לא טוב, אבל לא עכשיו, עכשיו חמש לפנות בוקר, קר וחשוך. אחרי שעתיים של צעידה בסימטאות, קצת גאווה לא תזיק. 
אט-אט מתעוררים המתים משנתם. פה ושם צצות סביבם דמויות של משכימי קום. צריך לשמור על רווחים מתאימים, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי זה מזה, צריך לשמור על קשר עין אחרי כל עיקול, רק שלא ילך לאיבוד כאן. 
רואה את עצמו לבדו בתוך ההמון המסתער עליו מכל עבר. איפה כולם? איך השאירו אותו כאן לבדו? איך נקלע למצב הביש הזה? הוא עם האם-16 שלו מול ההמון הצמא לדם.
לא, אין לו שום סיכוי. גם אם יירה אש חיה לכל עבר, הרי סופו ברור וידוע: הם יעשו בו לינץ', יהפכו אותו לפגר. 
מטלטל את ראשו, מהיכן צץ ועלה לו המחזה הקשה הזה? טוב שהם יחד, פונים לעבר ההרים וצועדים בשביל המקיף את מחנה דהיישה. לעולם לא מסלול קבוע, על הציר להשתנות בכל פעם, שלא יחכו להם מעבר לפינה.
פלחים עמלים, לבושים בלויי סחבות וכָּפִיות, שפופים בין תלמי השדות, והשחר טרם עלה. ילדים קטנים רצים יחפים, ממלאים את האופק המחוויר בצרחות עורביות. מאיפה הביא אלוהים סבל כזה. 
לפני פרוץ האינתיפאדה עוד נהגו לשבת במסעדת הבשרים של אבו יוסוף בכניסה למחנה, מזמינים שישליק כבש, ולקינוח, קפה תורכי עם הל. התייחסו אליהם כאל אפנדים, רגליים פשוטות לפנים, חגורים ונשק זרוקים בצד. מי חשב שיום אחד יקומו מאשפתות וידרשו את המלוכה? 
עכשיו הם שוב בדרכם מערבה, נסוגים מההרים לכיוון המחנה. רק הִפנה גבו להרים, והם שוב מתנשאים מעליו, שיסתלק מכאן. רוח קדים שורפת נוהמת בגבו ככלב נובח, ממלאת את האוויר בשעה מוקדמת של בוקר באבק מדברי דקיק המכביד את הנשימה ומקשה את הראייה. נקי הוא לא ייצא מכאן. 
רק עכשיו יוני חושב שהפלחים שהציצו בו מלמטה, מבין זרועותיהם המשתפלות אל האדמה, בעודם זורעים במו ידיהם גרגרים זעירים באדמה הצהובה, ידעו את הקללה: לעולם לא יוכל עוד להיפטר מהמנגינה החד-גונית, החוזרת על עצמה עוד ועוד - "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס לזיין." 
רגליים כבדות נסחבות על פני אספלט מחוספס מנוקד בגרגרי חול, והמכנסיים הרחבים מקשים על ההליכה. שמש עייפה מרימה את ראשה מאחורי פחונים ומפזרת אפלולית בהירה של צהריים. עוד שלוש שעות, יא מנאייק. 
"חבר'ה, לפקוח עין!" מרעים קולו של המ"פ מראש הטור, ואכן הרחוב כבר שוקק חיים. 
הפחד, חש בו היטב, מצמיד את הנשק לגופו, בודק את הנִצרה - נעולה. בכל זאת, עדיף שלא יפלוט כדור. במצב זה הוא מרגיש בטוח יותר כשהאצבע על ההדק. 
יוני מתבונן בפרצופים המקיפים אותו מכל עבר. נדמה לו שאינו יכול להחטיא את המסר: השנאה יוקדת בעיניים, כמו חיצים מורעלים. הוא עוד זוכר איך היה מתהלך בסימטאות האלה בלי למצמץ, בלי להזיז את שרירי הפנים, אז היה תוקע בהם מבט, והם היו משפילים את עיניהם. 
מזווית עינו הוא קולט דמות שמגיחה מאחת הסימטאות ומתמקמת מאחוריו תוך כדי הליכה. פחד מצמרר חולף בגווֹ, והוא מציץ לאחור בסיבוב איטי. "אתה מפחד, אה?" הדמות פולטת בחיוך ונעלמת. חוצפה! היה יורה בו, מפצפץ לו את הגולגולת.
עכשיו הם באמת מתקהלים - אשכולות של ראשים מלפנים ומאחור, עדיין רחוקים מכדי ליידות אבן. הפסקול נפרד מהתנועה: רואה אותם קופאים על מקומם, ואינו שומע דבר. 
ידיים עמלניות אוחזות מכל הבא ליד, המבט שלוח קדימה, הגוף נכון לקרב. והנה הראשון מסתער בעוז, שולח רגל לפנים, יד נגדית מונפת לאחור, מטיל את כל כובד משקלו עם האבן הנזרקת. 
מכיר את אותה פראות חסרת הגבולות, אותה דבקות שאין לה סוף במטרה. פעם גם הוא היה כזה. לא, נגד נחישות כזאת, הוא יודע, אי-אפשר לעמוד. 
אבנים מתעופפות באוויר, עלבונות צורבים ניתכים עליו מכל הכיוונים, פחד צובט בבשרו, אבל הוא בשלו: "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין..." אפילו תחת אש יש מה ששומר עליו. 
חבטה עזה מטלטלת את ראשו בפתאומיות ומשאירה אותו המום ומבולבל. אט-אט הוא מגיח מתוך הערפל - מזל שיש לו הקסדה - מרגיש את השנאה ניצתת בו: הם לא יפריעו לו באמצע ההמנון, דווקא ברגע השיא, דווקא כשכמעט סיים את המנגינה. 
מניח עליהם את הכוונת בשקט ובקור רוח: עונת הציד החלה. כדור ראשון למטרה - למצח או לביצים. קדימה! להרוג את ילדי האינתיפאדה העתידיים. סוחט את ההדק באיטיות, חלל ראשון נופל, ועוד אחד, ועוד אחד. הוא כבר אחוז דיבוק, הם בורחים, אבל הוא בשלו: כדור נוסף למטרה, כל פגיעה בול, ועוד אחד, ועוד אחד. "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין..." הוא לא ירפה, הוא ימשיך לצוד עד חיית הטרף האחרונה. 
"יוני! יוני!- חדל! חדל! אתה מטורף?! מה אתה עושה, לכל הרוחות?!" דני שואג בכל כוחו מאחורי מחסה. 
בבת-אחת מתפוגג הסיפוק שחגג בתוכו, ובמקומו בושה הולכת וממלאת את ורידיו. "תראו, תראו את השמאלני יפה הנפש הזה," דני קורא וצוחק, "הוא ירה יותר מכולנו יחד." 
  
פינג'ן גדוש בנוזל חום מבעבע עובר בין המסובים, מטיל צל על קירות צהובים, רוטטים לאורהּ של מנורה קלושה. למה לכל הרוחות אין אף פעם בבסיסים האלה נורות של מאה וט? 
"יוני, קח עוד, תתעודד," מישהו טופח על כתפו ומוזג לספלו הקטן מנה נוספת מהמשקה השחור הסמיך, "לא קרה כלום. אז ירית קצת. יזמנו אותך לבירור אצל המג"ד, תהיה ועדת חקירה קטנה, וזהו." 
אותו זה לא מצחיק - לפגוש שוב את המג"ד, לחטוף נזיפה בגובה העיניים בעניינים הומניים שהוא נושא הדגל שלהם. 
"אלוהים עדי שאני יכול להבין אותך," דני מכריז, מרים את ראשו ומתבונן לראשונה בעיניו, "גם לי התחשק לשלוח את הרשעים האלה ישר לגיהינום." 
אבל דני התאפק והוא לא, זה כל הסיפור. למה לו זה תמיד קורה? רק שתמיד ירה עליהם מרחוק, ראה כמה מהם משתטחים, מבוהלים מהכדורים ששרקו להם מעל הראש, ואחר כך קמים והולכים. אבל פעם, בסדיר, היה מסוגל לירות בלי למצמץ, והיום, מה קרה לו היום? איך כיוון לערבי הזה לביצים, אולי פגע, ואיך יחזור הביתה אל אשתו? די, הוא לא יכול עם זה. על מה הם צוחקים? 
היה להם במחלקה הפסיכיאטרית מתבגר פסיכוטי אחד שסיפר לו איך הוא נופל אל תוך עצמו. רק עכשיו הוא מבין אותו, רק עכשיו הוא מבין מה זאת בושה ואיך אתה יכול להסתתר בתוך עצמך, שלא יראו אותך. 
רוצח מצביע בדרך כלל מערך או ליכוד? אינו יודע, צריך לעשות מחקר על זה בבתי-הכלא.. 


צהוב של בין ערביים נח על דהיישה כעננה גדולה של חול. פרוורי המחנה הולכים ומתרחבים, הולכים ומתרוקנים אל תוך המדבר. שמונה לוחמים בנגמ"ש, חגורים, אפוד, קסדות, מחסניות בהכנס. לא, לא צריך לדרוך. 
מתאמן במבטים שהוא שולח בילדים אחרונים שמשוטטים טרם לילה, משגר אליהם מעיניו את חיצי זעמו, חושב שאולי הנשק הזה יעזור. מבט חודר. מפחיד. חתולים מייללים וחמור משוטט מושכים את תשומת ליבו. 
המטופלים שלו, איך שכח אותם, הם מחכים לו. רואה את עצמו יושב בכורסה בכובד ראש, בנינוחות. איך יוכל לחזור לאותו שקט אחרי שהחיה פרצה מתוכו, שלא הכיר אותה קודם ולא האמין בקיומה. נפל דבר באותו יום שיָרה, משהו בו השתנה מן היסוד: הוא היה לרוצח.
הסיור חולף ליד בית גדול הדור. בכניסה, מאחורי שער הברזל, ניצבים עמודי שיש גבוהים שתומכים בגג משופע מעוטר בציורים שדהו עם השנים.
בחורה עומדת שם, ניצבת כאחד העמודים, איתנה בשתיקתה. על פניה נסוך חיוך של שיש, מין עווית או בת-צחוק יודעת-כול, מלגלגת. לגופה חולצה לבנה דקיקה נתונה במכנסי ג'ינס מהוהים. גוף עדין, לא ייתכן שהיא שייכת למקום הזה, לה אין חזה שופע וגולש של מינקת ערבייה. לא, זאת לא היא, זה רק נדמה לו. לא יכול להיות שפרח כזה יפרח בתוך הביבים של דהיישה. 
שולח מבט בוחן לכל עבר ואינו מניד עפעף, מפגין שליטה, אבל נזהר שלא לחדור אותה במבטו, שלא תחשוב שיש לו עניין בה. מין קשיחות שיכולה למצוא חן בעיניה, שהיא תיעתר לה. 
היא ממשיכה לעמוד שם, ואותה בת-צחוק נסוכה על שפתיה, כך היא משיבה למבטו המתנשא, נותנת לו לשחק, יודעת שהוא משחק, הדבר אפילו מוצא חן בעיניה, ורק עכשיו יוני שם לב כמה הוא זקוק לחיוך שלה כשהוא שבוי בתוך המשחקים שלו. לא יכול להיות שיש כאן מישהי כזאת, היא רק בראש שלו. 
יחכה לסיור הרגלי, ייכנס לבית שלה לערוך חיפוש, יחפש על גופה. לא, הוא לא יעשה זאת, היא לא תיתן לו להשפיל אותה. אז הוא ייתן לכולם לזיין אותה, ככה הוא רוצה, מגיע לה. מה היא חושבת לעצמה, שהעולם כל-כך טוב? אבל היא ממשיכה לחייך, והוא אינו מצליח למחוק מעל פניה את החיוך שנראה לו עכשיו חם ומבין, גם כשהוא נותן אותה לכולם. 
"דני, אתה רואה את הבחורה החמודה הזאת בלבן, שם על יד העמודים? היא משהו, לא?" 
"כן, גם אני הנחתי את עיני עליה. שאסדר לך איתה התייחדות? אין בעיה, רק תגיד. המחיר אצלה צנוע." 
 "מה אתה אומר? מאיפה אתה יודע?" 
"היא המלאך הלבן שלהם, תשאל את איש השב"כ שהיה אצלנו, הוא יספר לך כמה מס הכנסה היא משלמת לחודש. אתמול, כשיָרית כמו משוגע בכל מה שזז, היא קפצה ממחסה למחסה וטיפלה בפצועים, ושׂערה משׂערות ראשה לא נפלה. אחרי זה היא גם העניקה להם מחסדיה." 
"דני, אתה עם הסיפורים שלך, תפסיק כבר. אצלך אף פעם אי-אפשר לדעת מה אתה מדמיין ומה קורה באמת." 
"אתה לא רוצה, אל תאמין," דני אומר בפרצוף נעלב, "זה עניין שלך." 
דני השמנמן טוב הלב עם הכפתורים המתאמצים להכיל אותו, עם הגוף המתנדנד על רגליים לא יציבות, כשולחן שעקרו לו רגל, נושא את מבטו למעלה כעומד ליפול לאחור. עכשיו הוא מושיט יד חפוזה לתמוך בכיפתו הסרוגה, שלא תישמט, מחזק את הסיכה השחורה לשׂערו הבהיר. 
עכשיו הוא מחייך חיוך עצוב בפניו התפוחים כשבלוריתו שמוטה על עיניו, שולף מהפאוץ' חתיכת פלנלית לבנבנה, ממולל אותה בין אצבעותיו ומחליק בה ברוך על המתכת השחומה, ממרק ומבריק, חוזר שוב ושוב אל סף בית הבליעה, הולך סביב, מטפס מעלה עד לתפס הקת. גם ממנו הוא מסיר גרגרי אבק אחדים ומעטה שמן דקיק שעוד נותר שם ממסדר הבוקר.
"באזור הנוקר," הסביר פעם ליוני, "צריך לנקות במברג דק, בעדינות מירבית. הנוקר הוא לב ליבה של המערכת, הפנינה של כל הכלי."
"ראית איזה אם16- שחום קיבלתי," הוא מתגאה בחיוך, מודד את חגורת הנשק על כרסו הגדולה, מתאים אותה בדייקנות למידותיו ומניח את המתכת הכבדה בזהירות על כרסו. אז הוא שם עליה את כף ידו הגדולה וטופח בחיבה, כמו שטופחים על כתפה של פקידה פלוגתית שאפשר לסמוך עליה. 
יוני, שחרד תמיד שמא יאבד את נשקו, דבר שהעונש עליו הוא שנת מאסר תמימה על פי פקודות מטכ"ל, מביט בו שוב, בוחן את רגליו העבות המתפקעות מתוך הדגמ"ח הצר מדי שקיבל מהאפסנאי, נותן מבט בגוף המסורבל, בגרביים העבים המחליקים אל תוך הנעליים, בזיעה המכסה את הפנים, בטיפות המטפטפות אל תוך החולצה ובנשק הנח על כל אלה בשביעות רצון, כתינוק החוגג על כתפי אביו המתאמץ לשאתו בעלייה. 
עכשיו הוא סוקר את הציר ואינו שומע דבר, לא לזיין ולא לאנוס, והשקט הזה, הריקנות הזאת, שצִבעה אפרפר מהוה, ומקומה בין הבטן לחזה, לוחצת על הסרעפת, רובצת לו על הכתפיים ומכבידה עליו יותר מהנשק והחגור.
בכל זאת, הוא חושב, לדני זה לא קרה, הוא שמר על עצמו, הוא לא הפך לרוצח. "רוצח..." רק עכשיו הוא שם לב שמאז הפך לרוצח, משהו במנגינה השתנה. איך היא היתה, המנגינה הזאת? כבר אינו זוכר. 
מאז היריות הוא אינו שומע עוד את המקצב ההוא, ובמקומו מתנגנת מוזיקה אחרת, כזאת שמשמיעים בבתי-הכלא, בתאים של הרוצחים, מוזיקה נעימה ורוגעת, מוזיקה של געגועים שמתגלגלת למרחקים, מעל ראשי ההרים, ובאה אליו עכשיו מרחוק, מוזיקה שנמרחת כמו מרגרינה על לחם, מוזיקה שרה ומלטפת, כאילו היו כולם חבורה אחת גדולה, ידיים ורגליים, ראשים על בטנים, שיער גולש מתנפנף ברוח; יחידה אחת, חטיבה אחת, איש אחד על דשא לח מטל הערב, ומוזיקת געגועים עוטפת אותו ברוך והוא נעלם בשביל המוביל אל ההרים. 


פיצוץ אדיר מחריד את הסביבה! יוני חוטף את נשקו ורץ לעבר הכיכר המרכזית ולא מאמין למראה עיניו: ילדים, אולי בני חמש-שש, פזורים על הכביש, צועקים, ממררים בבכי, קרועי גפיים, ידיים ורגליים מושלכות במרחק, אימהות צורחות "אללהו אכבר", קורעות את בגדיהן וזועקות לשמים. 
"והה," נפלטת השאגה מפיו, "בואו! בואו מהר! תקראו לחובש," הוא צורח ודמעות ממלאות את עיניו. 
המ"פ מגיע, יורה צרור באוויר. "למה הוא יורה, לכל הרוחות? מה? הוא ממשיך לירות, האידיוט הזה." 
"תשתוק!" המ"פ צועק אליו, "תשתוק כבר!" ויוני מבין שברצונו לפזר את הפאניקה, ומרגיש נכלם על שנסחף. 
"שקט! שקט!" המ"פ צועק שוב אל מול קריאותיהן הנואשות של האימהות, ומתחיל לדבר בשקט ובקור רוח עם החובש, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו. 
טוב שהוא, יוני, אינו צריך לתפקד ברגע כזה. לא היה שום סיכוי שיעשה מה שצריך. הוא עבר בין הפצועים בהילוך רועד, מביט בילדים המתבוססים בדמם, נושך את שפתיו ומצמצם את עיניו כאילו כך לא יחזה בגודל האסון, אבל הוא רואה רגליים תלויות בתוך מכנסיים, תינוקות מתים על הידיים, מוצמדים לחזה, כאילו מנסים לינוק עוד טיפה של  חיים. היתה שם אמא אחת שאחזה בילדהּ חסר הרגליים, ממאנת להניחו ולתת לחובש לטפל בו. בפינה אחרת אמא הרטיבה במטפחת לחה את מצחו ילדה כדי להפיח בו מעט חיים. 
החובש היה מאורגן וקר רוח, ניגש תחילה אל אלה שחשב שיש סיכוי להצילם, חסם עורקים במהירות וביעילות. 
"יוני!" המ"פ קורא, "תפנו אתה ודני את הילדה הזאת לבית-חולים, החובש סיים לטפל בה." 
דוהר כמשוגע בסימטאות המחנה לכיוון בית-החולים האזורי. דני מחזיק בילדה המעולפת, מנסה לעוררה בסטירות קלות. "הרגליים שלה, הרגליים, מה יהיה?" יוני שומע את עצמו ממרר בבכי. 
"החובש שם לה חוסם עורקים," דני מנסה להרגיע, "אולי זה יציל אותה." 
לא, זאת אינה הפעם הראשונה שהם רואים דם ומתים, אבל הפעם אפילו דני אינו שותק. "המחבלים, מזרע עמלק," הוא ממלמל, "שמו מוקש על הדרך לשדה. הם ידעו שעוברות שם עגלות מלאות ילדים שיורדים לעזור להורים שלהם בעבודה, לא בשבילנו הם שמו את זה, במיוחד בשביל הילדים האלה. אני אומר לך, הם מצאצאי עמלק." 
תמונת מחזור, יוני רואה בדמיונו - קבוצת ילדים על תותבות וקביים מצטלמים יחד. 

"ג'ריח, ג'ריח!" דני שואג, שועט לעבר חדר המיון, והילדה בזרועותיו. 
רופאים אדישים מקבלים את פניהם. יוני חשב שיגידו תודה, אבל הם מתבקשים להניח את הילדה על האלונקה ולחכות בחוץ. לא! הוא רוצה לשמוע מה קורה עם הילדה הזאת, לדעת איך קוראים לה, לראות את אמא שלה, הרי הוא הציל אותה, היא בתו עכשיו, הוא אוהב אותה. כך הוא ניגש אל הרופא בארשת חשיבות, מהם לא יעשו צחוק.
"הילדה נמצאת בחדר ניתוח," אומר לו הרופא התורן, "צריך לקטוע לה את הרגליים, אין מה לעשות," הוא מוסיף בשקט. 
יוני מרגיש את הלמות ליבו, עיניו בוגדות בו ומתמלאות לחלוחית חמה. "אצלנו בארץ היו מצילים לה את הרגליים," הוא אומר לדני, ששותק. 
ממש לפני שהם הולכים, הרופא התורן מפטיר: "אתם הרגתם את אבא שלה אתמול, בתקרית  בדהיישה." 
ליבו של יוני מחסיר פעימה ונשימתו נעתקת: זה הוא, הרוצח, הוא הרג לילדה הזאת את אבא שלה, עכשיו הרגליים שלה, הוא צריך לשבת. 
ביציאה הוא פוגש פנים אל פנים את הבחורה שראה עומדת בחולצה לבנה בין העמודים של  בית השיש, לוחש לה "סלאם", ונדמה לו שהיא בוכה. בחוץ הוא שואל את דני אם הוא זוכר אותה, ודני מהנהן.

ד"ר עפר גרוזברד

ד"ר עפר גרוזברד הוא פסיכולוג קליני ובעל תואר דוקטור באנליזה ויישוב קונפליקטים מהמכון לאנליזה ויישוב קונפליקטים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, ארצות-הברית.
מומחה לחינוך, ייעוץ וטיפול רב-תרבותי. מרצה באוניברסיטת חיפה, במכללת אורנים ובמכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל שכתב רומנים וספרי עיון שתורגמו לשפות שונות וזכו לפרסים (ofer-grosbard.com). 
מבין ספריו:
"הערבי שבלב". תל-אביב: תמוז. 2000. ספר השנה של אגודת הסופרים. 
"מנחם בגין – דיוקנו של מנהיג, ביוגרפיה". תל-אביב: רסלינג. 2006. זוכה פרס המחקר של המרכז למורשת מנחם בגין. 
"הקוראן לחינוך הילד". אוניברסיטת בן גוריון. 2008. ייצג את ישראל בוועידת הנשיא..

עוד על הספר

הערבי שבלב ד"ר עפר גרוזברד

- 1 - 

השחר טרם הפציע, רגליים כבדות פוסעות בקצב אחיד בסימטאות הצרות, מתפתלות בין השלוליות, הבתים, הפחונים וחבלי הכביסה. חייבים להפגין נוכחות, לחדור לכל חצר, לכל פינה, שלא יחשבו לרגע שאנחנו לא כאן. מעניין מה שומע איש ישן כשנעליים גסות פוסעות בחצרו. 
צריך למתוח את הצוואר לפנים כדי להיחלץ מהרצועה החונקת, צריך להסיר את הידיים מהנשק, גם להן משקל. מי חשוב יותר, הידיים הצמאות למנוחה או הצוואר הדואב? רק הרגליים מתחלקות במשקל שווה בשווה, עובדות שעות נוספות. מגיעה להן מלה טובה, טוב, לא רק להן, גם לצוואר ולידיים ולמותניים. 
נעים בטור מדורג. יוני נמצא במרכז הכוח, במקום טוב. מתבונן במ"פ הנע לפניו, נעליו אדומות וגופו חסון, והוא עם הגוף הילדי שלו, שאינו משתנה עם השנים, תמיד אותה גמישות, תמיד אותו ניחוח מלטף. זה כמו לשים נשק על חתול, הוא לא יכול לסחוב אותו: המתכת הקרה, החגור שלעולם אינו יושב נכון על המותניים. לא, הם לא הפכו ברבות הימים לחלק מגופו, תמיד נשארו גוף זר, כואב. 
הוא הולך: רגליים! יפה, שומרות על הגוף, אינן מטלטלות אותו חזק מדי, ידיים! תשתדלו שלא להכביד על הרגליים. אחרי כמה שעות של צעידה, כל היחידה הזאת מתַפקדת כחטיבה אחת מאומנת עם מקצב פנימי משלה - "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס לזיין." גמר ברגל שמאל. תמיד הוא גומר בשמאל, כל מקצב נגמר בשמאל. 
עתה הוא שותק, מאזין בריכוז, מנסה לזהות מאין בא הקול. "לזיין, לזיין..." אלה ללא ספק הנעליים, נעלי קרפ אדומות, שאומרות את המילים הללו. כשהן נוגעות באספלט החם, הפה שלהן נפתח ונסגר, הנה, כל פעם מהעקב עד האצבעות, והכביש נע לקראתן מההתחלה: "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין. לזיין לאנוס, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס לזיין." ככה הן מצייצות. זה מה שעושות נעלי קרפ אדומות. 
בטח בחֵילות אחרים שומעים מוזיקה אחרת. לכל יחידה הפזמון שלה. עכשיו זה החגור, על הכול הם חשבו. הפאוצ'ים עם המחסניות דופקים על הירכיים: "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין..." בסוף הלילה יהיו לו סימנים כחולים על הירכיים. 
רצועת הנשק פורטת על חזהו ומורטת את שׂערו כקשת לא מתוחה של כינור, שמפיקה רק קולות צורמים. אבל כל פעם שהוא מביט בה, היא נאלמת דום, חדלה לצייץ. 
היה להם פעם בכיתה מורה שהתעללו בו. כשרק היה מסתובב אל הלוח, כיתה שלמה היתה רועמת מאחוריו, וכשפנה בחזרה, היו משתתקים בבת-אחת, והמסכן כמעט השתגע. 
חייב להשתין. "דני, חכו רגע!" הוא קורא בבת-צחוק אל תוך דומיית הלילה, ונדמה לו שקולו מהדהד מעל מצבות וקברים של אנשים נמים. מכוון את הזרם אל חתיכת פח, שיידעו שהוא כאן, אדון כל הארץ. הגאווה הזאת מזכירה לו נשכחות, ויש לה ריח לא טוב, אבל לא עכשיו, עכשיו חמש לפנות בוקר, קר וחשוך. אחרי שעתיים של צעידה בסימטאות, קצת גאווה לא תזיק. 
אט-אט מתעוררים המתים משנתם. פה ושם צצות סביבם דמויות של משכימי קום. צריך לשמור על רווחים מתאימים, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי זה מזה, צריך לשמור על קשר עין אחרי כל עיקול, רק שלא ילך לאיבוד כאן. 
רואה את עצמו לבדו בתוך ההמון המסתער עליו מכל עבר. איפה כולם? איך השאירו אותו כאן לבדו? איך נקלע למצב הביש הזה? הוא עם האם-16 שלו מול ההמון הצמא לדם.
לא, אין לו שום סיכוי. גם אם יירה אש חיה לכל עבר, הרי סופו ברור וידוע: הם יעשו בו לינץ', יהפכו אותו לפגר. 
מטלטל את ראשו, מהיכן צץ ועלה לו המחזה הקשה הזה? טוב שהם יחד, פונים לעבר ההרים וצועדים בשביל המקיף את מחנה דהיישה. לעולם לא מסלול קבוע, על הציר להשתנות בכל פעם, שלא יחכו להם מעבר לפינה.
פלחים עמלים, לבושים בלויי סחבות וכָּפִיות, שפופים בין תלמי השדות, והשחר טרם עלה. ילדים קטנים רצים יחפים, ממלאים את האופק המחוויר בצרחות עורביות. מאיפה הביא אלוהים סבל כזה. 
לפני פרוץ האינתיפאדה עוד נהגו לשבת במסעדת הבשרים של אבו יוסוף בכניסה למחנה, מזמינים שישליק כבש, ולקינוח, קפה תורכי עם הל. התייחסו אליהם כאל אפנדים, רגליים פשוטות לפנים, חגורים ונשק זרוקים בצד. מי חשב שיום אחד יקומו מאשפתות וידרשו את המלוכה? 
עכשיו הם שוב בדרכם מערבה, נסוגים מההרים לכיוון המחנה. רק הִפנה גבו להרים, והם שוב מתנשאים מעליו, שיסתלק מכאן. רוח קדים שורפת נוהמת בגבו ככלב נובח, ממלאת את האוויר בשעה מוקדמת של בוקר באבק מדברי דקיק המכביד את הנשימה ומקשה את הראייה. נקי הוא לא ייצא מכאן. 
רק עכשיו יוני חושב שהפלחים שהציצו בו מלמטה, מבין זרועותיהם המשתפלות אל האדמה, בעודם זורעים במו ידיהם גרגרים זעירים באדמה הצהובה, ידעו את הקללה: לעולם לא יוכל עוד להיפטר מהמנגינה החד-גונית, החוזרת על עצמה עוד ועוד - "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס, לזיין לאנוס לזיין." 
רגליים כבדות נסחבות על פני אספלט מחוספס מנוקד בגרגרי חול, והמכנסיים הרחבים מקשים על ההליכה. שמש עייפה מרימה את ראשה מאחורי פחונים ומפזרת אפלולית בהירה של צהריים. עוד שלוש שעות, יא מנאייק. 
"חבר'ה, לפקוח עין!" מרעים קולו של המ"פ מראש הטור, ואכן הרחוב כבר שוקק חיים. 
הפחד, חש בו היטב, מצמיד את הנשק לגופו, בודק את הנִצרה - נעולה. בכל זאת, עדיף שלא יפלוט כדור. במצב זה הוא מרגיש בטוח יותר כשהאצבע על ההדק. 
יוני מתבונן בפרצופים המקיפים אותו מכל עבר. נדמה לו שאינו יכול להחטיא את המסר: השנאה יוקדת בעיניים, כמו חיצים מורעלים. הוא עוד זוכר איך היה מתהלך בסימטאות האלה בלי למצמץ, בלי להזיז את שרירי הפנים, אז היה תוקע בהם מבט, והם היו משפילים את עיניהם. 
מזווית עינו הוא קולט דמות שמגיחה מאחת הסימטאות ומתמקמת מאחוריו תוך כדי הליכה. פחד מצמרר חולף בגווֹ, והוא מציץ לאחור בסיבוב איטי. "אתה מפחד, אה?" הדמות פולטת בחיוך ונעלמת. חוצפה! היה יורה בו, מפצפץ לו את הגולגולת.
עכשיו הם באמת מתקהלים - אשכולות של ראשים מלפנים ומאחור, עדיין רחוקים מכדי ליידות אבן. הפסקול נפרד מהתנועה: רואה אותם קופאים על מקומם, ואינו שומע דבר. 
ידיים עמלניות אוחזות מכל הבא ליד, המבט שלוח קדימה, הגוף נכון לקרב. והנה הראשון מסתער בעוז, שולח רגל לפנים, יד נגדית מונפת לאחור, מטיל את כל כובד משקלו עם האבן הנזרקת. 
מכיר את אותה פראות חסרת הגבולות, אותה דבקות שאין לה סוף במטרה. פעם גם הוא היה כזה. לא, נגד נחישות כזאת, הוא יודע, אי-אפשר לעמוד. 
אבנים מתעופפות באוויר, עלבונות צורבים ניתכים עליו מכל הכיוונים, פחד צובט בבשרו, אבל הוא בשלו: "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין..." אפילו תחת אש יש מה ששומר עליו. 
חבטה עזה מטלטלת את ראשו בפתאומיות ומשאירה אותו המום ומבולבל. אט-אט הוא מגיח מתוך הערפל - מזל שיש לו הקסדה - מרגיש את השנאה ניצתת בו: הם לא יפריעו לו באמצע ההמנון, דווקא ברגע השיא, דווקא כשכמעט סיים את המנגינה. 
מניח עליהם את הכוונת בשקט ובקור רוח: עונת הציד החלה. כדור ראשון למטרה - למצח או לביצים. קדימה! להרוג את ילדי האינתיפאדה העתידיים. סוחט את ההדק באיטיות, חלל ראשון נופל, ועוד אחד, ועוד אחד. הוא כבר אחוז דיבוק, הם בורחים, אבל הוא בשלו: כדור נוסף למטרה, כל פגיעה בול, ועוד אחד, ועוד אחד. "לזיין, לזיין, לזיין לאנוס לזיין..." הוא לא ירפה, הוא ימשיך לצוד עד חיית הטרף האחרונה. 
"יוני! יוני!- חדל! חדל! אתה מטורף?! מה אתה עושה, לכל הרוחות?!" דני שואג בכל כוחו מאחורי מחסה. 
בבת-אחת מתפוגג הסיפוק שחגג בתוכו, ובמקומו בושה הולכת וממלאת את ורידיו. "תראו, תראו את השמאלני יפה הנפש הזה," דני קורא וצוחק, "הוא ירה יותר מכולנו יחד." 
  
פינג'ן גדוש בנוזל חום מבעבע עובר בין המסובים, מטיל צל על קירות צהובים, רוטטים לאורהּ של מנורה קלושה. למה לכל הרוחות אין אף פעם בבסיסים האלה נורות של מאה וט? 
"יוני, קח עוד, תתעודד," מישהו טופח על כתפו ומוזג לספלו הקטן מנה נוספת מהמשקה השחור הסמיך, "לא קרה כלום. אז ירית קצת. יזמנו אותך לבירור אצל המג"ד, תהיה ועדת חקירה קטנה, וזהו." 
אותו זה לא מצחיק - לפגוש שוב את המג"ד, לחטוף נזיפה בגובה העיניים בעניינים הומניים שהוא נושא הדגל שלהם. 
"אלוהים עדי שאני יכול להבין אותך," דני מכריז, מרים את ראשו ומתבונן לראשונה בעיניו, "גם לי התחשק לשלוח את הרשעים האלה ישר לגיהינום." 
אבל דני התאפק והוא לא, זה כל הסיפור. למה לו זה תמיד קורה? רק שתמיד ירה עליהם מרחוק, ראה כמה מהם משתטחים, מבוהלים מהכדורים ששרקו להם מעל הראש, ואחר כך קמים והולכים. אבל פעם, בסדיר, היה מסוגל לירות בלי למצמץ, והיום, מה קרה לו היום? איך כיוון לערבי הזה לביצים, אולי פגע, ואיך יחזור הביתה אל אשתו? די, הוא לא יכול עם זה. על מה הם צוחקים? 
היה להם במחלקה הפסיכיאטרית מתבגר פסיכוטי אחד שסיפר לו איך הוא נופל אל תוך עצמו. רק עכשיו הוא מבין אותו, רק עכשיו הוא מבין מה זאת בושה ואיך אתה יכול להסתתר בתוך עצמך, שלא יראו אותך. 
רוצח מצביע בדרך כלל מערך או ליכוד? אינו יודע, צריך לעשות מחקר על זה בבתי-הכלא.. 


צהוב של בין ערביים נח על דהיישה כעננה גדולה של חול. פרוורי המחנה הולכים ומתרחבים, הולכים ומתרוקנים אל תוך המדבר. שמונה לוחמים בנגמ"ש, חגורים, אפוד, קסדות, מחסניות בהכנס. לא, לא צריך לדרוך. 
מתאמן במבטים שהוא שולח בילדים אחרונים שמשוטטים טרם לילה, משגר אליהם מעיניו את חיצי זעמו, חושב שאולי הנשק הזה יעזור. מבט חודר. מפחיד. חתולים מייללים וחמור משוטט מושכים את תשומת ליבו. 
המטופלים שלו, איך שכח אותם, הם מחכים לו. רואה את עצמו יושב בכורסה בכובד ראש, בנינוחות. איך יוכל לחזור לאותו שקט אחרי שהחיה פרצה מתוכו, שלא הכיר אותה קודם ולא האמין בקיומה. נפל דבר באותו יום שיָרה, משהו בו השתנה מן היסוד: הוא היה לרוצח.
הסיור חולף ליד בית גדול הדור. בכניסה, מאחורי שער הברזל, ניצבים עמודי שיש גבוהים שתומכים בגג משופע מעוטר בציורים שדהו עם השנים.
בחורה עומדת שם, ניצבת כאחד העמודים, איתנה בשתיקתה. על פניה נסוך חיוך של שיש, מין עווית או בת-צחוק יודעת-כול, מלגלגת. לגופה חולצה לבנה דקיקה נתונה במכנסי ג'ינס מהוהים. גוף עדין, לא ייתכן שהיא שייכת למקום הזה, לה אין חזה שופע וגולש של מינקת ערבייה. לא, זאת לא היא, זה רק נדמה לו. לא יכול להיות שפרח כזה יפרח בתוך הביבים של דהיישה. 
שולח מבט בוחן לכל עבר ואינו מניד עפעף, מפגין שליטה, אבל נזהר שלא לחדור אותה במבטו, שלא תחשוב שיש לו עניין בה. מין קשיחות שיכולה למצוא חן בעיניה, שהיא תיעתר לה. 
היא ממשיכה לעמוד שם, ואותה בת-צחוק נסוכה על שפתיה, כך היא משיבה למבטו המתנשא, נותנת לו לשחק, יודעת שהוא משחק, הדבר אפילו מוצא חן בעיניה, ורק עכשיו יוני שם לב כמה הוא זקוק לחיוך שלה כשהוא שבוי בתוך המשחקים שלו. לא יכול להיות שיש כאן מישהי כזאת, היא רק בראש שלו. 
יחכה לסיור הרגלי, ייכנס לבית שלה לערוך חיפוש, יחפש על גופה. לא, הוא לא יעשה זאת, היא לא תיתן לו להשפיל אותה. אז הוא ייתן לכולם לזיין אותה, ככה הוא רוצה, מגיע לה. מה היא חושבת לעצמה, שהעולם כל-כך טוב? אבל היא ממשיכה לחייך, והוא אינו מצליח למחוק מעל פניה את החיוך שנראה לו עכשיו חם ומבין, גם כשהוא נותן אותה לכולם. 
"דני, אתה רואה את הבחורה החמודה הזאת בלבן, שם על יד העמודים? היא משהו, לא?" 
"כן, גם אני הנחתי את עיני עליה. שאסדר לך איתה התייחדות? אין בעיה, רק תגיד. המחיר אצלה צנוע." 
 "מה אתה אומר? מאיפה אתה יודע?" 
"היא המלאך הלבן שלהם, תשאל את איש השב"כ שהיה אצלנו, הוא יספר לך כמה מס הכנסה היא משלמת לחודש. אתמול, כשיָרית כמו משוגע בכל מה שזז, היא קפצה ממחסה למחסה וטיפלה בפצועים, ושׂערה משׂערות ראשה לא נפלה. אחרי זה היא גם העניקה להם מחסדיה." 
"דני, אתה עם הסיפורים שלך, תפסיק כבר. אצלך אף פעם אי-אפשר לדעת מה אתה מדמיין ומה קורה באמת." 
"אתה לא רוצה, אל תאמין," דני אומר בפרצוף נעלב, "זה עניין שלך." 
דני השמנמן טוב הלב עם הכפתורים המתאמצים להכיל אותו, עם הגוף המתנדנד על רגליים לא יציבות, כשולחן שעקרו לו רגל, נושא את מבטו למעלה כעומד ליפול לאחור. עכשיו הוא מושיט יד חפוזה לתמוך בכיפתו הסרוגה, שלא תישמט, מחזק את הסיכה השחורה לשׂערו הבהיר. 
עכשיו הוא מחייך חיוך עצוב בפניו התפוחים כשבלוריתו שמוטה על עיניו, שולף מהפאוץ' חתיכת פלנלית לבנבנה, ממולל אותה בין אצבעותיו ומחליק בה ברוך על המתכת השחומה, ממרק ומבריק, חוזר שוב ושוב אל סף בית הבליעה, הולך סביב, מטפס מעלה עד לתפס הקת. גם ממנו הוא מסיר גרגרי אבק אחדים ומעטה שמן דקיק שעוד נותר שם ממסדר הבוקר.
"באזור הנוקר," הסביר פעם ליוני, "צריך לנקות במברג דק, בעדינות מירבית. הנוקר הוא לב ליבה של המערכת, הפנינה של כל הכלי."
"ראית איזה אם16- שחום קיבלתי," הוא מתגאה בחיוך, מודד את חגורת הנשק על כרסו הגדולה, מתאים אותה בדייקנות למידותיו ומניח את המתכת הכבדה בזהירות על כרסו. אז הוא שם עליה את כף ידו הגדולה וטופח בחיבה, כמו שטופחים על כתפה של פקידה פלוגתית שאפשר לסמוך עליה. 
יוני, שחרד תמיד שמא יאבד את נשקו, דבר שהעונש עליו הוא שנת מאסר תמימה על פי פקודות מטכ"ל, מביט בו שוב, בוחן את רגליו העבות המתפקעות מתוך הדגמ"ח הצר מדי שקיבל מהאפסנאי, נותן מבט בגוף המסורבל, בגרביים העבים המחליקים אל תוך הנעליים, בזיעה המכסה את הפנים, בטיפות המטפטפות אל תוך החולצה ובנשק הנח על כל אלה בשביעות רצון, כתינוק החוגג על כתפי אביו המתאמץ לשאתו בעלייה. 
עכשיו הוא סוקר את הציר ואינו שומע דבר, לא לזיין ולא לאנוס, והשקט הזה, הריקנות הזאת, שצִבעה אפרפר מהוה, ומקומה בין הבטן לחזה, לוחצת על הסרעפת, רובצת לו על הכתפיים ומכבידה עליו יותר מהנשק והחגור.
בכל זאת, הוא חושב, לדני זה לא קרה, הוא שמר על עצמו, הוא לא הפך לרוצח. "רוצח..." רק עכשיו הוא שם לב שמאז הפך לרוצח, משהו במנגינה השתנה. איך היא היתה, המנגינה הזאת? כבר אינו זוכר. 
מאז היריות הוא אינו שומע עוד את המקצב ההוא, ובמקומו מתנגנת מוזיקה אחרת, כזאת שמשמיעים בבתי-הכלא, בתאים של הרוצחים, מוזיקה נעימה ורוגעת, מוזיקה של געגועים שמתגלגלת למרחקים, מעל ראשי ההרים, ובאה אליו עכשיו מרחוק, מוזיקה שנמרחת כמו מרגרינה על לחם, מוזיקה שרה ומלטפת, כאילו היו כולם חבורה אחת גדולה, ידיים ורגליים, ראשים על בטנים, שיער גולש מתנפנף ברוח; יחידה אחת, חטיבה אחת, איש אחד על דשא לח מטל הערב, ומוזיקת געגועים עוטפת אותו ברוך והוא נעלם בשביל המוביל אל ההרים. 


פיצוץ אדיר מחריד את הסביבה! יוני חוטף את נשקו ורץ לעבר הכיכר המרכזית ולא מאמין למראה עיניו: ילדים, אולי בני חמש-שש, פזורים על הכביש, צועקים, ממררים בבכי, קרועי גפיים, ידיים ורגליים מושלכות במרחק, אימהות צורחות "אללהו אכבר", קורעות את בגדיהן וזועקות לשמים. 
"והה," נפלטת השאגה מפיו, "בואו! בואו מהר! תקראו לחובש," הוא צורח ודמעות ממלאות את עיניו. 
המ"פ מגיע, יורה צרור באוויר. "למה הוא יורה, לכל הרוחות? מה? הוא ממשיך לירות, האידיוט הזה." 
"תשתוק!" המ"פ צועק אליו, "תשתוק כבר!" ויוני מבין שברצונו לפזר את הפאניקה, ומרגיש נכלם על שנסחף. 
"שקט! שקט!" המ"פ צועק שוב אל מול קריאותיהן הנואשות של האימהות, ומתחיל לדבר בשקט ובקור רוח עם החובש, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו. 
טוב שהוא, יוני, אינו צריך לתפקד ברגע כזה. לא היה שום סיכוי שיעשה מה שצריך. הוא עבר בין הפצועים בהילוך רועד, מביט בילדים המתבוססים בדמם, נושך את שפתיו ומצמצם את עיניו כאילו כך לא יחזה בגודל האסון, אבל הוא רואה רגליים תלויות בתוך מכנסיים, תינוקות מתים על הידיים, מוצמדים לחזה, כאילו מנסים לינוק עוד טיפה של  חיים. היתה שם אמא אחת שאחזה בילדהּ חסר הרגליים, ממאנת להניחו ולתת לחובש לטפל בו. בפינה אחרת אמא הרטיבה במטפחת לחה את מצחו ילדה כדי להפיח בו מעט חיים. 
החובש היה מאורגן וקר רוח, ניגש תחילה אל אלה שחשב שיש סיכוי להצילם, חסם עורקים במהירות וביעילות. 
"יוני!" המ"פ קורא, "תפנו אתה ודני את הילדה הזאת לבית-חולים, החובש סיים לטפל בה." 
דוהר כמשוגע בסימטאות המחנה לכיוון בית-החולים האזורי. דני מחזיק בילדה המעולפת, מנסה לעוררה בסטירות קלות. "הרגליים שלה, הרגליים, מה יהיה?" יוני שומע את עצמו ממרר בבכי. 
"החובש שם לה חוסם עורקים," דני מנסה להרגיע, "אולי זה יציל אותה." 
לא, זאת אינה הפעם הראשונה שהם רואים דם ומתים, אבל הפעם אפילו דני אינו שותק. "המחבלים, מזרע עמלק," הוא ממלמל, "שמו מוקש על הדרך לשדה. הם ידעו שעוברות שם עגלות מלאות ילדים שיורדים לעזור להורים שלהם בעבודה, לא בשבילנו הם שמו את זה, במיוחד בשביל הילדים האלה. אני אומר לך, הם מצאצאי עמלק." 
תמונת מחזור, יוני רואה בדמיונו - קבוצת ילדים על תותבות וקביים מצטלמים יחד. 

"ג'ריח, ג'ריח!" דני שואג, שועט לעבר חדר המיון, והילדה בזרועותיו. 
רופאים אדישים מקבלים את פניהם. יוני חשב שיגידו תודה, אבל הם מתבקשים להניח את הילדה על האלונקה ולחכות בחוץ. לא! הוא רוצה לשמוע מה קורה עם הילדה הזאת, לדעת איך קוראים לה, לראות את אמא שלה, הרי הוא הציל אותה, היא בתו עכשיו, הוא אוהב אותה. כך הוא ניגש אל הרופא בארשת חשיבות, מהם לא יעשו צחוק.
"הילדה נמצאת בחדר ניתוח," אומר לו הרופא התורן, "צריך לקטוע לה את הרגליים, אין מה לעשות," הוא מוסיף בשקט. 
יוני מרגיש את הלמות ליבו, עיניו בוגדות בו ומתמלאות לחלוחית חמה. "אצלנו בארץ היו מצילים לה את הרגליים," הוא אומר לדני, ששותק. 
ממש לפני שהם הולכים, הרופא התורן מפטיר: "אתם הרגתם את אבא שלה אתמול, בתקרית  בדהיישה." 
ליבו של יוני מחסיר פעימה ונשימתו נעתקת: זה הוא, הרוצח, הוא הרג לילדה הזאת את אבא שלה, עכשיו הרגליים שלה, הוא צריך לשבת. 
ביציאה הוא פוגש פנים אל פנים את הבחורה שראה עומדת בחולצה לבנה בין העמודים של  בית השיש, לוחש לה "סלאם", ונדמה לו שהיא בוכה. בחוץ הוא שואל את דני אם הוא זוכר אותה, ודני מהנהן.