שירת הציפור הכחולה

נתחיל בהיכרות. מי אני? מאין באתי?
נולדתי בפתח תקווה, אם המושבות, כשעוד קראו לה בערבית "מלָאבֶּס" והיא היתה עיר קטנה עם בתים לא גבוהים והרבה עצי איקליפטוס תמירים שהתנשאו לגובה רב  והתהדרו בגזעים המוצקים הלבנים שלהם, שמעולם לא סוידו. הם היו עצים "חגיגיים" מעצם לידתם. 
אני זוכרת את יקיר פתח תקווה, אברהם שפירא, זקן השומרים, שהיה מופיע בחגיגות ובטקסים כשהוא רכוב על גבי סוס לבן, לראשו מגבעת גדולה ואני הילדה הייתי מסתכלת בו בפה פעור ובערצה.
גם את בנו של אברהם שפירא, מנדל, אני זוכרת. הוא היה יראת הילדים. כל אימת שהיינו מבחינים בו מרחוק היינו נמלטים על נפשנו בזעקות פחד. אני הייתי מסתתרת מאחורי עץ או שיח גדול, מציצה ובודקת אם הוא הסתלק, ורק אז הייתי מעיזה להמשיך בדרכי.
מנדל היה אדם מוכה גורל. כל "חטאו" היה שנולד אילם. הוא בסך הכול רצה לשחק איתנו, הילדים, אבל מאחר שלא היה מסוגל לדבר היה פורץ בזעקות רמות, רודף אחרינו ומנסה לתפוס אותנו, ואנחנו היינו בורחים מפניו בשיא המהירות. סביר להניח שאם היה נולד בתקופתנו היו רואים בו אדם עם צרכים מיוחדים, מתייחסים אליו ומטפלים בו בהתאם. אבל בתקופה ההיא, תקופת ילדותי, השוני הפחיד את הסביבה והניח את מנדל עזוב לנפשו ובודד. 
נחזור אל משפחתי, אל הורי הצעירים שהגיעו ארצה כחלוצים עם חזון גדול בליבם, לבנות את הארץ.
מה חיכה להם פה בארץ? האם מישהו נתן להם דיור? או אולי "סל קליטה"? היתה להם איזו משפחה תומכת שתעזור להם בצעדיהם הראשונים?
איש לא חיכה להם כאן והם לא קיבלו דבר, וגם לא עלה בדעתם לבוא בדרישות למדינה שבדרך. הם הפשילו שרוולים והחלו לבנות כאן את חייהם בעשר אצבעות. באהבה ובחסד עשו זאת, באמונה גדולה ומתוך תחושה אמיתית של חלוציות. וכשהתגשם החזון הגדול והוכרז על המדינה הם היו גאים בה ואסירי תודה על כל מה שהיה להם.
קחו למשל את יום הבחירות. גם היום יום הבחירות הוא סוג של יום חג, אבל אנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו. לא כך היה הדבר בשנים הראשונות של המדינה. כשהורי יצאו לבחור, הם לבשו את מיטב בגדיהם ודומה שלא היה אירוע גדול ומשמעותי מזה בעבורם. ליוויתי אותם כילדה לבחירות וראיתי איך שלשלו את המעטפה עם הפתק לתוך תיבת הקלפי, במין חרדת קודש. דומה שכל בני משפחותיהם שנספו בשואה התייצבו איתם בקלפי והצביעו יחד איתם.