פופואטיקה 1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פופואטיקה 1
הוספה למועדפים

פופואטיקה 1

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גלעד מאירי

גלעד מאירי (נולד בירושלים ב-21 במרץ 1965) הוא משורר ישראלי, חוקר, עורך ויזם שירה. הוא בעל תואר מוסמך מהאוניברסיטה העברית ("יונה וולך – הפואטיקה של הטראנס", 1998), ודוקטורט לספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב; עבודת המחקר שלו, "שירה כפארודיה" (2007), עוסקת בשירת דוד אבידן. מאירי עסק בחינוך בתחומים שונים: הוא הוכשר כמורה ליוגה (1991-1989), הדריך במעון "אורנים" לנערות במצוקה (1991-1989), לימד ספרות בגימנסיה רחביה (1996 - 1997) ובאנקורי (2000), והיה רכז-התרבות - ומנהל המרכז לתקשורת קהילתית - במינהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים (1994 - 2010).

על יצירתו הספרותית זכה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים) בשנת תשס"ח. זכה בפרס אקו"ם ע"ש שלמה טנאי לעידוד היצירה לשנת 2012 עבור כתב היד "שחרור בתנאים מגבילים". כתב היד של פגני אורגני זכה בפרס אגף התרבות של עיריית ירושלים ע"ש זבולון המר, תחרות בעילום שם (2001). סיפור פרי עטו, 'עידן הזאב', זכה בציון לשבח בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ".

תקציר

פופואטיקה היא אסופה פורצת דרך של מאמרים ומסות העוסקת בשירה ישראלית עכשווית. היא מילים ראשונות של שפה פרינג'ית מקורית הממפה את שירת הזמן באמצעות מושגים מקוריים: פופואטיקה, ננופואטיקה, פופיוט, חמידות, שירת דאחקה, שירת אקסטרים, איגיון לירי, שירה ניו אייג'ית ועוד. 

דרך עיון בשירתם של משוררים כגון, דוד אבידן, רוני סומק, ענת זכריה, נעם פרתום, מרדכי גלדמן ואחרים, וניתוח תופעות סוציולוגיות, כגון מערכת יחסי סאדו-מאזו בין החברה למשורריה, מאירי חושף תהליכים אסתטיים מודחקים ומנגנוני כוח פואטיים וחברתיים סמויים. המאמרים, המסות וסקירות הספרים כתובים באופן קולח ומיועדים להעניק כלי שיח אינטואיטיביים עבור הקהל הרחב ויושבי בתי הקפה המבקשים לדון בשירה שנכתבה בארבעת העשורים האחרונים, אך גם עבור חוקרי שירה. 
 
ד"ר גלעד מאירי (1965, י-ם), פרסם 18 ספרים, מהם המחקר "הר געש סימפטי – פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן", שבעה ספרי שירה ושתי אנתולוגיות שירה העוסקות בכדורגל, בספורט, בבית ספר, בתפילה ובמחאה חברתית (בשתיים האחרונות כעורך שותף); ספר שירי ילדים: שובבים שווים, ספר האלפבית החברתי; המשרד לסיפורי הציבור (סיפורים קצרים); מבחר שירים מאת המשורר גאווין יוּאַרְט. מנהל שותף של מקום לשירה וביה"ס לאמנויות המילה עם נועה שקרג'י.

פרק ראשון

פתח דבר


למעשה רציתי לכתוב שירים. אז כיצד קרה שמצאתי את עצמי בסוף מַעֲרָב — חוקר שירה, דיסציפלינה הרחוקה למדי מכתיבת שירים? אני מניח ששורשי הכתיבה המחקרית והמסאית שלי טמונים בכמיהה להבין את עצמי כמשורר; וממילא להבין כך גם מהי שירה ומהם המנגנונים האסתטיים, האתיים, התרבותיים והפוליטיים שבתוכם פועלים המשורר והשירה בישראל בהווה.

חשתי צורך עמוק לספר את סיפורה של הפואטיקה בת־זמננו מנקודת מבטי כדי לספק שפה ספרותית מושגית מעודכנת, החסרה במקומותינו, לדעתי. צורך זה נבע מתוכי בעקבות חיים ספרותיים מגוונים: יצירה, קריאה, השכלה אקדמית וסדנאית, הפקת פעילות ספרותית, הוראה ושיחות. לכן אך טבעי שהדיון בספר זה מתאפיין באחדות הזמן והמקום (ישראל בעשורים האחרונים).

באסופה מכונס מבחר של 20 מאמרים, מסות ורצנזיות שנכתבו בשנים 2006-2018. מטרתם למפות את השירה הישראלית העכשווית מנקודות מבט ייחודיות. תחת קורת גג אחת מאוגדים מושגים מקוריים ותופעות שיריות וחוץ־טקסטואליות, כמעט כולם מהפכניים וחתרניים, הלוכדים את רוח השירה הישראלית על סף המילניום החדש ובראשיתו: פופואטיקה, ננופואטיקה, חמידות, שירת דאחקה, העידן החדש ומצב המשורר והשירה.

רוב נושאי הספר מתכנסים תחת שתי קטגוריות רחבות וקרובות, לעיתים חופפות: שירה קלה ופופואטיקה (שירה המושפעת מתרבות פופולרית). שירה קלה מתייחסת לפואטיקה הומוריסטית ותקשורתית. המושג זר לשיח הספרותי המקומי, בין השאר כיוון שקלוּת נתפסת כנמוכה וזולה; כאילו דבר הניתן להשגה ללא מאמץ ניכר בהכרח הוא אינו חשוב, עמוק או משמעותי. היות ששירה קלה על פי רוב אינה מוערכת דיה במערכת הספרותית — באקדמיה, במערכת החינוך, בביקורת הספרות ובסדנאות לכתיבה יוצרת — השיח הספרותי מחמיץ חלק חשוב מאופני עיצוב השירה העברית העכשווית. למשל, לא לומדים על הומור בשירה בבתי הספר. יתרה מזאת, שירה קוראים בטקסי יום הזיכרון, אך אין לה זכר באירועים הצוהלים ביום העצמאות. במילים אחרות, התרבות הישראלית יצרה זיקה בין שירה לרצינות ועצבות וניתקה אותה מקלוּת ושמחה. ההתעלמות משירה קלה, העומדת בניגוד לעלייתה המטאורית ולדומיננטיות שלה בשדה השירה בעשורים האחרונים, הניעה אותי לכתוב מאמרים על תופעות ספרותיות מרכזיות ושקופות אלו ולנסח מדריך ספרותי תקופתי, ולוּ חלקי בלבד.

הדיון בפופואטיקה עובר כחוט השני בין רוב מאמרי הספר. הפופואטי הוא אמצעי מקורי ותיאורטי דרכו מוצעות פרשנויות לשירה בת־זמננו; הוא מכשיר לניתוח תהליכים חוץ־טקסטואליים המעצבים את מעמדה הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של השירה; וכלי לשרטוט זיקות בין המוטיב הפופולרי בשיר לבין הצורות הפופולריות שבהן הוא מוגש לעולם, כדוגמת פסטיבלי השירה שהתרבו מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת ואולי היוו בין השאר זרז לכתיבת שירה קלה.

כאמור, זהו ספר על שירת המילניום הישראלית, אולם כללתי בו גם מאמר אחד העוסק בשירותיהם של וולט ויטמן ושל אלן גינזברג האמריקאים. המאמר מעניק הקשר היסטורי רחב, והכרחי לטעמי, לעידן החדש — הדת הקרובה ביותר ברוחה לתרבות הפופולרית. כמו כן כללתי סקירה על הספר בגלל טעות אנוש לענת זכריה שהוא, למיטב ידיעתי, ספר השירה הישראלי הראשון העוסק ישירות באַל־הוֹרוּת — תופעה מובהקת של התקופה. האל־הורות יוצרת מהלך דיאלקטי מרתק עם צמיחתה של תופעת החמידות בשירה הפופואטית, אשר המאפיין המרכזי שלה הוא התיילדות.

הספר בנוי כתנועה בין מאמרים העוסקים במושג רחב לבין סקירות ספרים המדגימות היבטים שונים שלו; כך דרים זה לצד זה מאמר עומק מקיף ורצנזיות קצרות. חזרות, אם ישנן כאלה, נובעות מהרצון לשמור על מעמדו העצמאי ועל אופיו המקורי של כל חיבור. יתרה מזו, אני מוצא שהאופי האקלקטי של הקובץ משקף נאמנה את עבודתי המגוונת ואת המצב התודעתי של המשורר — מולטי־טקסטר שעוסק בו־זמנית במספר אמנויות המילה (עריכה, תרגום, שירת ילדים, מחקר ועוד).

רוב הטקסטים המובאים כאן פורסמו בעבר בַּבמות השונות של "מקום לשירה" (כמו כתבי העת כתובת, וננופואטיקה) או במוסף השבת של מקור ראשון. כולם נערכו ועובדו מחדש לקראת הוצאת הספר, חלקם אף הורחבו.

כולי תקווה שספר זה יהא שימושי, ויתרום לארגז הכלים של השיחה הספרותית בבית הקפה, בכיתה, בביקורת ובין אדם לעצמו.

גלעד מאירי

גלעד מאירי (נולד בירושלים ב-21 במרץ 1965) הוא משורר ישראלי, חוקר, עורך ויזם שירה. הוא בעל תואר מוסמך מהאוניברסיטה העברית ("יונה וולך – הפואטיקה של הטראנס", 1998), ודוקטורט לספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב; עבודת המחקר שלו, "שירה כפארודיה" (2007), עוסקת בשירת דוד אבידן. מאירי עסק בחינוך בתחומים שונים: הוא הוכשר כמורה ליוגה (1991-1989), הדריך במעון "אורנים" לנערות במצוקה (1991-1989), לימד ספרות בגימנסיה רחביה (1996 - 1997) ובאנקורי (2000), והיה רכז-התרבות - ומנהל המרכז לתקשורת קהילתית - במינהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים (1994 - 2010).

על יצירתו הספרותית זכה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים) בשנת תשס"ח. זכה בפרס אקו"ם ע"ש שלמה טנאי לעידוד היצירה לשנת 2012 עבור כתב היד "שחרור בתנאים מגבילים". כתב היד של פגני אורגני זכה בפרס אגף התרבות של עיריית ירושלים ע"ש זבולון המר, תחרות בעילום שם (2001). סיפור פרי עטו, 'עידן הזאב', זכה בציון לשבח בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ".

עוד על הספר

פופואטיקה 1 גלעד מאירי

פתח דבר


למעשה רציתי לכתוב שירים. אז כיצד קרה שמצאתי את עצמי בסוף מַעֲרָב — חוקר שירה, דיסציפלינה הרחוקה למדי מכתיבת שירים? אני מניח ששורשי הכתיבה המחקרית והמסאית שלי טמונים בכמיהה להבין את עצמי כמשורר; וממילא להבין כך גם מהי שירה ומהם המנגנונים האסתטיים, האתיים, התרבותיים והפוליטיים שבתוכם פועלים המשורר והשירה בישראל בהווה.

חשתי צורך עמוק לספר את סיפורה של הפואטיקה בת־זמננו מנקודת מבטי כדי לספק שפה ספרותית מושגית מעודכנת, החסרה במקומותינו, לדעתי. צורך זה נבע מתוכי בעקבות חיים ספרותיים מגוונים: יצירה, קריאה, השכלה אקדמית וסדנאית, הפקת פעילות ספרותית, הוראה ושיחות. לכן אך טבעי שהדיון בספר זה מתאפיין באחדות הזמן והמקום (ישראל בעשורים האחרונים).

באסופה מכונס מבחר של 20 מאמרים, מסות ורצנזיות שנכתבו בשנים 2006-2018. מטרתם למפות את השירה הישראלית העכשווית מנקודות מבט ייחודיות. תחת קורת גג אחת מאוגדים מושגים מקוריים ותופעות שיריות וחוץ־טקסטואליות, כמעט כולם מהפכניים וחתרניים, הלוכדים את רוח השירה הישראלית על סף המילניום החדש ובראשיתו: פופואטיקה, ננופואטיקה, חמידות, שירת דאחקה, העידן החדש ומצב המשורר והשירה.

רוב נושאי הספר מתכנסים תחת שתי קטגוריות רחבות וקרובות, לעיתים חופפות: שירה קלה ופופואטיקה (שירה המושפעת מתרבות פופולרית). שירה קלה מתייחסת לפואטיקה הומוריסטית ותקשורתית. המושג זר לשיח הספרותי המקומי, בין השאר כיוון שקלוּת נתפסת כנמוכה וזולה; כאילו דבר הניתן להשגה ללא מאמץ ניכר בהכרח הוא אינו חשוב, עמוק או משמעותי. היות ששירה קלה על פי רוב אינה מוערכת דיה במערכת הספרותית — באקדמיה, במערכת החינוך, בביקורת הספרות ובסדנאות לכתיבה יוצרת — השיח הספרותי מחמיץ חלק חשוב מאופני עיצוב השירה העברית העכשווית. למשל, לא לומדים על הומור בשירה בבתי הספר. יתרה מזאת, שירה קוראים בטקסי יום הזיכרון, אך אין לה זכר באירועים הצוהלים ביום העצמאות. במילים אחרות, התרבות הישראלית יצרה זיקה בין שירה לרצינות ועצבות וניתקה אותה מקלוּת ושמחה. ההתעלמות משירה קלה, העומדת בניגוד לעלייתה המטאורית ולדומיננטיות שלה בשדה השירה בעשורים האחרונים, הניעה אותי לכתוב מאמרים על תופעות ספרותיות מרכזיות ושקופות אלו ולנסח מדריך ספרותי תקופתי, ולוּ חלקי בלבד.

הדיון בפופואטיקה עובר כחוט השני בין רוב מאמרי הספר. הפופואטי הוא אמצעי מקורי ותיאורטי דרכו מוצעות פרשנויות לשירה בת־זמננו; הוא מכשיר לניתוח תהליכים חוץ־טקסטואליים המעצבים את מעמדה הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של השירה; וכלי לשרטוט זיקות בין המוטיב הפופולרי בשיר לבין הצורות הפופולריות שבהן הוא מוגש לעולם, כדוגמת פסטיבלי השירה שהתרבו מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת ואולי היוו בין השאר זרז לכתיבת שירה קלה.

כאמור, זהו ספר על שירת המילניום הישראלית, אולם כללתי בו גם מאמר אחד העוסק בשירותיהם של וולט ויטמן ושל אלן גינזברג האמריקאים. המאמר מעניק הקשר היסטורי רחב, והכרחי לטעמי, לעידן החדש — הדת הקרובה ביותר ברוחה לתרבות הפופולרית. כמו כן כללתי סקירה על הספר בגלל טעות אנוש לענת זכריה שהוא, למיטב ידיעתי, ספר השירה הישראלי הראשון העוסק ישירות באַל־הוֹרוּת — תופעה מובהקת של התקופה. האל־הורות יוצרת מהלך דיאלקטי מרתק עם צמיחתה של תופעת החמידות בשירה הפופואטית, אשר המאפיין המרכזי שלה הוא התיילדות.

הספר בנוי כתנועה בין מאמרים העוסקים במושג רחב לבין סקירות ספרים המדגימות היבטים שונים שלו; כך דרים זה לצד זה מאמר עומק מקיף ורצנזיות קצרות. חזרות, אם ישנן כאלה, נובעות מהרצון לשמור על מעמדו העצמאי ועל אופיו המקורי של כל חיבור. יתרה מזו, אני מוצא שהאופי האקלקטי של הקובץ משקף נאמנה את עבודתי המגוונת ואת המצב התודעתי של המשורר — מולטי־טקסטר שעוסק בו־זמנית במספר אמנויות המילה (עריכה, תרגום, שירת ילדים, מחקר ועוד).

רוב הטקסטים המובאים כאן פורסמו בעבר בַּבמות השונות של "מקום לשירה" (כמו כתבי העת כתובת, וננופואטיקה) או במוסף השבת של מקור ראשון. כולם נערכו ועובדו מחדש לקראת הוצאת הספר, חלקם אף הורחבו.

כולי תקווה שספר זה יהא שימושי, ויתרום לארגז הכלים של השיחה הספרותית בבית הקפה, בכיתה, בביקורת ובין אדם לעצמו.