חוטים של חסד

הראשית שלפני ההתחלה

אני מניחה שאחת מן הדילמות המעסיקות את כותבי הספרים כרוכה במהות משפטי הפתיחה, הרומזים על מהלכה ועל השתלשלותה של העלילה שבדרך. גם עבור התוכן והתמצית העיונית והרעיונית למשפטים אלה נודעת חשיבות; דמות העולם שיתואר בקולם המגוון של הגיבורים הראשיים, המשניים וכל היתר — דומיננטיים, בינוניים, אקראיים או בעלי סטטוס זניח ולא מעניין.

בשלב זה המידע המדויק לרוב בלתי אפשרי. הוא תלוי בדמיונו המשתנה של הכותב, ובקצב פסיעותיו אל תוך מסכות החיים המתוארות, הזרות. הוא מוחק, מתקן, מוסיף ומשייף — מנסה להשביח. המשפטים נרעדים לא פעם, כעלים נידפים שאין להם שורש, אך גם כפלישה לתוך סאגה מופלאה, עשירת פנטזיות. תלוי.

המאורעות הנבראים במוחו של הכותב הם אומנם פרי דמיונו, אך השתלשלותם לקוחה מן האפשרי והמתקיים בעומקי עצמו כמו גם מענפי סביבתו. כזה הוא רצונם של מרבית הכותבים ואחרים? מן הסתם, אינם יכולים בלעדי כך.

באורח מקרי או מתוכנן, הדמות הראשונה במאורעות שיתוארו היא אלונה. לכאורה ישות נטולת קווים יוצאי דופן, אפילו עגמומית ואפורה, אך היא זו שנבחרה — אולי באקראי — כנציגה הראשונה שהגיחה מבין צללי העלילה כולה.

***

הערב היה שקט, מנומנם משהו ואפוף ערפילים. בתחנת הרכבת של העיירה המתינו נוסעים מעטים. אלונה נעה לאורך הרציף בצעד לא בטוח, עיניה תרות אחר מקום ישיבה. משלא נמצא, השעינה את גופה על הקיר הסמוך, כשהיא משתדלת לשמור על יציבותה. המזוודה שבידיה, אף שהייתה קטנת ממדים, הכבידה עליה. בשל העייפות הרבה שסימניה חרוטים בפניה, נעצמו עיניה של אלונה לכדי סדקים, ואל תודעתה פלשו בכוח ובמפתיע קורות עברה.

היא נולדה לפני עשרים וחמש שנה, במושב מבוסס כלכלית וסוציאלית, שרוב תושביו עסקו בחקלאות. למען תיאור מדויק פחות או יותר של ההיסטוריה האישית־משפחתית של אלונה מן הראוי לסקור, ולו בקצרה, את קורות בני משפחתה שבביתם ובמחיצתם גדלה, ושחותמם האישי והגנטי הוטבע בתוכה, ובוודאי קבע במידה מסוימת גם את גורלה.

הוריה, לילי ובן, היו צאצאים של משפחות ענפות שממדיהן הצטמצמו עד מאוד במהלכה של המלחמה הגדולה. לאחר שניצלו מן התופת הגיעו כמעט היישר מן האונייה שהביאה אותם לחופי הארץ, לאותו מושב חקלאי ותיק ומבוסס, שבו קבעו את ביתם. הם מיעטו לדבר על עברם וריכזו את מאמציהם בחייהם במושב ובארץ. שני העולים הצעירים והנאים נקלטו במקום בתוך זמן קצר. על כל פנים למראית עין.

בן, שקיצר את שמו מבנימין, כאילו להכריז על תחילת חייו החדשים והַשָּׁלָת עברו, היה גבר נמרץ ועתיר און. למן הרגע הראשון הוא התמלא בתחושה של שליחות, והיה מאושר כי זכה להימנות בין בוני הארץ הנבחרים, ובין המגשימים את חזונו הנעלה של העם היהודי. אלה קרו הודות לחינוך ציוני רחב. חינוך שדגל בידיעת השפה וההיסטוריה, ובמעורבותה רבת השנים של משפחתו בחוויה היהודית ובתרבותה.

הוא היה גבר נאה, חסון, בעל מזג נוח ושופע אנרגיות, שהתבשם מן הנופים, מן השמיים הכחולים הפרושים מעליו, ובעיקר מתחושת הכוח והחופש, החדשנות וההתחדשות. בתוך זמן קצר נמנה עם חוג ה"וותיקים" וזכה לסטטוס של שותף מוערך ובעל מעמד, הנהנה מתשומת לב הסובבים אותו.

איש לא הופתע כשבנוסף לעיסוקו בחקלאות ובטיפוח משפחתו הצעירה הוא נטל על עצמו תפקידים חברתיים וניהוליים, בעלי משמעות, לצד השתתפות פעילה בביטחון השוטף.

מאוחר יותר בן היה לדמות מרכזית בנוף המקומי. יומו הארוך לווה לרוב במפגשים אל תוך הלילה, שבהם נידונו סוגיות בעלות חשיבות קיומית, מלוות בהחלטות גורליות על אודות עתידו של המושב, ולמעשה על עתידו של היישוב היהודי כולו.

גם לילי רעייתו נקלטה לכאורה היטב במקום החדש, אך בניגוד לבן זוגה שלטו באישיותה קווים של חריגות ושל ייחודיות גלויה לעין, שמהותם הסתייגות מסוימת מן הפתיחות אל הסביבה, ואפילו מן התיאום האידיאולוגי־התנהגותי בין רוב תושבי המקום.

לילי ובן הכירו זה את זה מאז ילדותם המוקדמת, ומאז מסלולי חייהם השתלבו והיו עמוסי אירועים: מהם אכזריים, פוגעניים, מזוויעים ותבוסתניים שעליהם יסופר. לאורך עברם המשותף, כמו גם בשלב הנוכחי ובזה המאוחר יותר, שותפותם האישית התקיימה לנצח בעומקי הלבבות הפועמים ולכאורה לא הייתה זמינה להדרה.

עם הצטרפותם למקום החדש בני הזוג נחשפו לתובנות, ולחילופי דברים בינם לבין עצמם, שלפיהם במוקדם או במאוחר אירועי עברם החבויים יעלו על פני השטח, ויצטרפו לחלק הגלוי של הקורות הזורמים.

השניים חשו שבגילוי כזה טמונה סכנה — אפילו גורלית — לחווייתם המשפחתית. הם חשו כי ייתכן שעם השלמתו של הסדר החדש בשעתו היעודה, יילכדו בין מלתעות עבר רודפני, וייאלצו לסגירתם של חשבונות עברם. ואז מי יֵדע מה יהיו התוצאות ואולי גם העונשים. קיים כמובן גם סיכוי שבחשיפה כפויה ונטולת סייגים לא תימצא נחמה, לא ברכה ובוודאי שלא גאווה או געגוע, רק עימות עם שיברונו האנושי והפוגעני של הלב החבול.

זו סוגיה שלפיצוחה הסופי יידרשו זמן, סבלנות, משאבי רוח ופילוסופיה, אם בכלל. ובינתיים?

לילי

מעת לעת, בעיקר בשעות שבהן השמש שוקעת בים, נראתה לילי צועדת לבדה בשבילי המושב. שקועה במחשבות, מתבוננת בכוכבים הנאספים ובירח — אם נוכח. כמעט תמיד בגפה. אמיצה? שאפתנית? חלשה? אולי חצופה או שמא מעניקה דרור לזעקות סבלה המתחוללות ופורצות פנימה. מי יכול לדעת? שהרי עולמה האמיתי אף פעם לא חשוף לחוץ, ובוודאי רבים הרגעים שבמהלכם אותו עולם מסועף, מקולל, מכביד כמו ריחיים — לא על הצוואר — על הנפש. וכדי לעמעם את הקולות התועים, הפוגעים בתהליך הישרדותה — חובתה להסיט את דימוי הריחיים ולהסתירו. בין שהמציאות פטורה מפחד ומחוסר אונים, ובין שהזיכרונות מוצפים ברגשות של בוטות אלימה.

בשעותיה האינטימיות הללו, לילי פורסת סביבה סוללות מגן מלאכותיות שנבראות בסתר, בעמל, ולא פעם תוך כדי הונאה עצמית. יהיה אשר יהיה אותו תהליך אישי ותמיד מייסר, לעולם לא ישותפו בו האחרים — קרובים או רחוקים — רק בן. גם הוא לא תמיד. וכך ההוויה העירומה של השניים משוקעת ברוב הימים בתוך מצע אפל שבסתר עמלו על הכנתו זמן רב. כל אחד בדרכו. ובשלבים הסופיים של התהליך המורכב, הם כמו זוג פונדקאים נבחרים או אקראיים, שבעקבות החלטתם הצמיחו בתוך עצמם מציאות אלטרנטיבית ולא יציבה, יוצאת דופן ותמיד מיוסרת. מוסתרת מכל הארה.

העולם הקדמוני, מה איתו? הם חשו שלפי שעה אפשר לשאתו עמהם ביום־יום או שמא אפשר כבר בלעדיו. עדיף בלעדיו. ואם רק בידיהם ההחלטה, אולי יום אחד ידמה הזיכרון לרקמה מיותרת שתוסר, אולי אפילו תישכח. אז תבוא האדישות המבורכת, ויימשכו החיים במתכונתם האחרת, זו שנבחרה. מי ייתן!

השאלה שבעת הזאת לילי עדיין לא מצאה לה מענה הייתה: איזו היא הדרך המועדפת? ואם תימצא, האם בכל מצב אפשר יהיה לקיימה ולתרגם את שפת הדילמות לשפת ההווה?

ומה תהיה אז האנלוגיה בין המוחשי־מיידי, הזמין, ובין הרוחני, היונק מן העבר ועודנו שובה את ההווה, או כבר לא?

לילי הייתה אישה יפה מאוד. תווי דיוקנה שפעו עדינות. עורה היה חלק ובהיר, גם בימי שרב. ייחודה המלהיב נגע בנבכי נפשם של בני סביבתה. בעיניה הגדולות שלט כחול חזק. שערה הבהיר היה אסוף או קלוע לצמה, נח על גבה, ומעת לעת — בעיקר בשעותיה הפנויות — פזור לחופש.

בגדים קלים, בהירים, עטו את גזרתה הנאה וכולה שידרה אווריריות, ניקיון נעים וריחני, לצד מסתוריות שקטה, אך נועזת. לעולם לא מניפולטיבית, אף פעם לא מפוענחת — לרוב כמעט מהפנטת.

האם התקיימה בדימויה הטעיה מקרית או מכוונת? בכך איש לא חשד. ולכן, כפי הנראה, סוגיה כזאת לא עלתה לשום דיון. אולי רק בן, שהכיר היטב וחלק עימה את ההיסטוריה שלה, ואת רובדי פנימיותה שנשלטו על ידי הרס וחורבן — אך גם זה לא בטוח.

לילי לא נרתעה מאף עבודה או מטלה, אך חביב במיוחד עליה היה הטיפול בגינות הנוי שעם הזמן נעשה עיסוקה הקבוע. הצבעים המרהיבים והריחות העולים, היו לה כמו הנקטר המשכר — מעין מזור לנפש לאחר שנים של אי־נחת ותלאות עברה, שפרטיהם בתהום הנשייה.

היא יצרה לעצמה חוג לא רחב של ידידים, ובעיקר של ידידות, אך לא כולן היו לה בנות שיח, ורק בפני מעטות מהן נפתח צוהר צר אל ליבה. גם אז בצמצום כמעט מעליב.

אולם, כנפוץ בין בני האדם, אפילו כלפיה הופנו מעת לעת מילים של ביקורת כלשהי. אך לרוב הסובבים אותה קיבלוה כמו שהיא, ובחיבה גלויה, והגנו עליה מלשונות ביקורתיות כשהיו כאלה. ייאמר לזכות ידידיה שהשיח על אודותיה נותר כמעט תמיד חופשי מהאשמה של ממש ומחשדנות.

ייתכן שיחסן יוצא הדופן של הבריות כלפי אישיותה של לילי נקשר ליופייה הנדיר — מרוסן, שובה ומרשים — כמעט שברירי. לא מטלטל. מקרין מוסריות טהורה, שהניבה תחושה מסתורית של דרך ארץ מיוחדת כלפיה. יחס זה היה ניגוד לחוויה הנפוצה של רוע ושל חשבונאות קנטרנית שרוב בני אדם מתקיימים בתוכה או לידה.

איש מן הסובבים את לילי לא חשד שדמותה אוצרת בתוכה גם פן של קשיות עורף ושל שפעת ייסורים, שבעבר נכפפה בהשלמה תחת מהלומותיהם, ואלה התקיימו בתוכה במידה מסוימת בסתר, גם בעתות ההווה.

לילי אהבה לצייר. אפשר לשער שבציוריה באו לידי ביטוי מוצנע ולהארה פיסות מעולמה הפנימי בעבר ואף בהווה. אך לאלה לא נלוו תגי זיהוי מיוחדים. לא נחשפו סימנים מזהים על אודות התרחשויות יוצאות דופן בעבר.

חלקים מזמנה הפנוי הוקדשו גם לקריאת ספרים. היא קראה כמעט כל שבהישג ידיה, אך יותר מכול קרובה אל ליבה הייתה השירה, שמתוכה נבע שפע יוצא דופן וייחודי שהזין, וכנראה גם ייצב את עולמה הפנימי הדרמטי. השירה הייתה ללילי תרומה נדיבה, סוחפת ומלהיבה — מעין כלי נשק אישי, פרטי, במלחמותיה נגד מטענים שאף פעם לא ננטשו.

תופעה יוצאת דופן ולא נפוצה שהועלתה מדי פעם לדיון על ידי חברי המושב נקשרה לעובדה שלילי ובן כמעט לא הזכירו את בני משפחתם — הורים, אחים, בני דודים. כאשר מטבעם של דברים הוזכר הנושא, בני הזוג נסוגו בשתיקה נחושה אל תוכה של בועתם הפרטית, האטומה לחוץ.

האנשים סביבם תהו, שהרי מעולם לא הניחו ששניהם נפלו מפלנטה לא מוכרת שבה שונה עד מאוד מבנה המשפחה. לכן הופנם שהנושא רגיש וטומן סוד או סודות — שחרף העירוב בין סקרנות טבעית לבין חשדנות עדיף להימנע מניסיונות פיענוחם. זאת בשל ההנחה שחוויית עברם נשלטת על ידי סוג של אין, ריק וניתוק שזר לא יבינם.

ואולם, בעיקר בעתות של חגים או של אירועים משפחתיים מקובלים, הסוגיה התמוהה עלתה לדיון מחודש בין החברים. עלתה, אך לא הובהרה.

עם חלוף זמן הנושא חדל להעסיק את דמיון החברים, והיחס אליו נקבע כאל תופעה אישית פרטית נעולה בזיכרון שמקורה באסון, או אפילו בטירוף אכזרי שכפי הנראה לא יתפענחו.

עם לידת ילדם נאספו מחדש רגשי התמיהה הצדקניים, ולזמן מה שוב תרו העיניים החיצוניות אחרי קרוב או אחרי רמז. גם אז לשווא.

מטבע הדברים, בשלב כלשהו חדלה באורח סופי ההתעניינות במסתורין המשפחתי, והייחוד המעורפל היה לחלק בלתי נפרד מן התמונה הכוללת. שהרי ידוע שמרבית בני האדם הם סתגלנים גדולים, וגם מצבים לכאורה מורכבים ומעוררי סקרנות הופכים עם הזמן למתקבלים על דעת הזולת, כאילו כזה הוא הסדר ומן הראוי לקבלו ללא ניתוח מעורר השתאות. כי במציאות האנושית הנפוצה לא מוצבים גבולות חד־משמעיים לכוכבים ולירח, לרגש ולמחשבה — בעבר, במציאות וגם לא בעתיד לבוא. זאת, כפי הנראה, בשל המקובל שהשמיים, אותם השמיים, השמש העולה מדי יום, אותה השמש, אפילו היא מכוסה בעננים בימי סגריר. והזריחות, השקיעות, ועונות השנה, גם באלה לכאורה נשמרת השגרה — פחות או יותר.

חרף זאת עולה השאלה, מה עושה הזמן? איך חווים אותו במהלך העתות המתחלפות? האם תיאמר התפילה לתיקון מעשי בלהות ולמחיקת העוולות של הימים הרחוקים, ואפילו של אלה הקרובים יותר — הרואיים או טרגיים? או שמא תמיד יושר ראשית לכול, שיר הלל לכבוד החיים הנוכחיים — אלה המתקיימים — ולעזאזל האתמול ואפילו המחר, לעזאזל העמדת הפנים וההיסוס! אף על פי שהעבר ישאף תמיד לזחול ולהשתלב בין מבוכי ההווה, ומפעם לפעם ינסה לשלוט בו. והתוצאה? בריאתם של יצירי כלאיים דמיוניים ותהיות עשירות גוונים.

ההבנה מועטה מאוד, פעמים אף הולכת ומתרחקת.

ילדי המשפחה

הם היו רק שניים, בת בכורה ובן. אלונה וארז. משאת נפשו של אביהם הייתה ששמותיהם יסמלו את הקשר לטבע ובעיקר לאדמה המניבה, את חוזק ההשתרשות ואת יפי הפריחות, מול מגוון פגעי האדם. הוא כמה לכך, שהאדמה לעולם לא תהפוך למישור צחיח, זקיפות ההרים לא תעומעם, ולנצח יישמעו הקולות. בכך קיווה בן שיגולם ניצחון החיים. אף שכמיהתו הייתה בגדר תפילה, היא הצטיירה בעיניו כיסוד קיומי, ממשי, ביקום שלעולם לא יקרוס מול סודות אפלים, שעדיפה היבלעותם בתוככי חורים שחורים, והיוותרותם במחשכים.

אולם נוכח סוגיות כה מורכבות, אפילו שיקול הדעת והתבונה הגואלת שלכאורה יש עימם הבטחה גדולה, נעים ונדים ברוב הזמנים באי־ודאות בשטח הפקר כלשהו — מרוחקים מתחום החלטות אנושיות אפשריות.

הילדים, בריאים ונאי מראה, היו מקור נובע לגאווה ולשמחה. ובמציאות הקיימת לידתם כמו הייתה חותם מובהק ואחרון בתהליך של השתלבות המשפחה בסדר המקובל בקהילה ובמולדת. יותר מכך, לתחושתם של ההורים, ובייחוד לתחושתו של בן, גיחת התינוקות לאוויר העולם העידה על תרגום פלאי־סופי לקיומם, להימשכותם, ולשליטתם של הימים הטובים. אלה הימים הנחלמים על ידי רוב ההורים — בעתות של ביטחון יציב ושל רוגע נדיב. זרימתם אינה משולה להזיה, אלא לקיום של חזון כמעט נבואי שגובר על החורבן.

האם הסדר הזה הוא אוניברסלי, נצחי? או שמא אקראי, תועה — נע בין איש לאיש ובין מקום אחד למשנהו? בעת הזאת לבן לא היו ספקות — כנראה גם לא ללילי — נהפוך הוא. הכול היה ברור, בהיר, נטול חמלה עצמית ומלנכוליה של ספק — מובן מאליו.

באותם הימים התרחשו בארץ אירועים היסטוריים־ביטחוניים רבי חשיבות, ומדור לדור הועברו רעיונות נשגבים, עתירי התרוממות נפש והקרבה. היו גם לבבות פצועים והיו דמעות. אל כל אלה כמעט תמיד נלוותה אמונה עמוקה בצדקת הדרך. כך היה כמעט מאז ומעולם, אף שפה ושם היו גם תהיות, ואיך לא? אולם המנגינה הנועזת, הפלאית על אודות התקומה והגשמת החלום, הוסיפה להתנגן בנפש הכמהה. זו הייתה תמונת החיים.

היו שטענו כי כזה הוא הגורל היהודי וכזה יישאר, והיו גם אחרים, שעל פי דעתם תמה לעד עת הפסיביות והחזון הקורם עור וגידים לעולם לא ימוגר, ושום יד לא תגדע את התקווה ואת החלום. בייחוד את חלומם של אלה שגורלם היה פעם ריק מתוחלת, ובנפשם עוד פעמה שממת הייאוש — בשל רשעות קיצונית שנבראה במוחם של בני אדם, וגולמה בידיהם למעשים שהדמיון ממאן להפנימם.