מעבר לקופה
רפסודה בלב ים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רפסודה בלב ים
רפסודה בלב ים
רפסודה בלב ים

רפסודה בלב ים

הילה נאות

עוד על הספר

נושאים

ביקורת ספרותפילוסופיהספרות צ'כיתמונוגרפיה

תקציר

המונוגרפיה רפסודה בלב ים מציעה התבוננות מרתקת על דמותו והגותו של הפילוסוף הצ'כי יאן פטוצ'קה (1977-1907), המכונה "סוקרטס מפראג", שהיה תלמידם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. זהו טקסט פרשני רב־קולי, השוזר ביד אמן רעיונות פילוסופיים עם קטעי שירה ופרוזה וכן גילויים מתחומי המדעים המדויקים. בכתיבתה, הנעה בחופשיות בין עיון לבין מסה אישית, שהיא על גבול הווידוי, מבקשת המחברת להיענות לחזונו של פטוצ'קה ולהחזיר את העיסוק הפילוסופי אל מרחב החיים הקונקרטיים. דיוניה בספר נדרשים לנושאי יסוד על אודות הקיום האנושי שפטוצ'קה עסק בהן ברוח המסורת הפנומנולוגית ובהשראת הפילוסופים של האקזיסטנציה, ובכך מפיחים חיים חדשים בשאלות כגון: מי אני ואיך נקבעת זהותי? מהי אהבת־אמת? מה טיבם של יחסי הגומלין בין גוף ונפש, בין החיים והמוות, בין קרבה וריחוק, בין אהבה ותשוקה? מהם חיים ראויים? האם יש להיסטוריה האנושית כיוון או משמעות כלשהי? ובאחת: מה זה להיות?

הספר מיועד לא רק לעוסקים בפילוסופיה, אלא לכל אדם המבקש לחיות חיים מתוך זיקה לערך ולמשמעות.

ד"ר הילה נאות חוקרת פילוסופיה, מנחה מפגשי פילוסופיה לילדים ולמבוגרים, מטפלת גוף־נפש ומרצה בחוג לחינוך ובאשכול לגיל הרך באקדמית גליל מערבי.

לקרוא עוד...

פרק ראשון

תנועה, הדדיות ושימושיות – הפנומנולוגיה של יאן פטוצ'קה
הקדמה מאת רוני מירון


 
הספר שלפנינו עוסק בהגותו הפנומנולוגית של יאן פטוצ'קה, אחת הדמויות המוערכות והמרתקות ביותר בשיח הפנומנולוגי בן־זמננו. באחרונה גבר מאוד העניין ביצירתו, ככל שמתפרסמים כתביו, שחלקם גם מיתרגמים משפות המקור, בעיקר צ'כית אך גם גרמנית, לשפות אחרות. זהו חיבור ראשון בעברית המוקדש ליצירתו של פילוסוף חשוב זה, והוא מבוסס על עבודת דוקטור שזכיתי להנחות במסגרת התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן. מדובר בעבודת מחקר חלוצית ביותר, השופכת אור על מכלול כתביו של פטוצ'קה – הספרים, התעודות הארכיוניות, היומנים, המכתבים, עדויות של תלמידיו, מאמריו בעיתונות המקומית ועוד. הנגישות לשפת המקור וההיכרות האינטימית והעמוקה עם התרבות הצ'כית בת־זמננו, המתמודדת עם עברהּ הקומוניסטי תוך כדי מעבר לתרבות דמוקרטית, שימשו תשתית קריטית בהתמודדותה של המחברת עם קורפוס הכתבים העצום של פטוצ'קה ועם הספרות שנכתבה עליו ועל זיקותיו ליצירותיהם של פילוסופים בולטים, במיוחד אלה של הוסרל, היידגר ומרלו-פונטי. לרוב, המחברת אינה מתעמתת עם התפיסות במחקר הקיים, אלא מנהלת עמן דיאלוג פרשני, הרותם אותן למהלכיה שלה. בנוסף לכך, היא משלבת ביד אמן קטעי שירה ופרוזה, המובאים בתחילת הפרקים והסעיפים השונים. קטעים אלו לוכדים את ליבת המהלכים הפילוסופיים המורכבים של פטוצ'קה, שאותם מחברת פורשֹת בתשומת לב ובהקשבה בלתי נדלית, החודרת לנימי נימיהם של מילותיו.
תרומתו החשובה והבולטת של הספר למחקר על פטוצ'קה היא בחשיפה המשכנעת של הלכידות הבלתי ניתנת להתרה בין סוגיות האדם והעולם בהגותו ובהנהרת היחסים המורכבים ביניהם. זאת, בשונה מן הפרשנויות הקיימות בספרות המחקר העוסקת בפטוצ'קה, שלרוב הכריעה לטובת אחד מן הצדדים. טענתה המרכזית של המחברת היא ששאלת האדם ומהותו הולכת ומתבהרת בהגותו של פטוצ'קה אך ורק תוך כדי בירור עקיב של יחסו אל העולם, ממש כשם ששאלת העולם ומבנהו המאפשר את הופעת הדברים בתוכו מצריכה בירור עקרוני של יחסו לאדם. בהתאם לכך, ההיסטוריה האנושית וזו של העולם נתפסות כתולדות היחס שבין האדם לעולמו. עניינה של המחברת הוא אפוא להנהיר את היחס ההדדי הקיים והמתהווה ללא הרף בין האדם לעולם ולהציג את תרומתו הייחודית של פטוצ'קה להבנת יחס זה.
הקריאה הפנומנולוגית העדינה והרגישה של כתבי פטוצ'קה מאפשרת לנאות לחשוף את מה שהיא מכנה "המשכיות קטועה" או "רציפות מסוג אחר", שבה מאחורי מה שנראה כתפניות וכ"סטיות" מרצף קוִוי של מחשבה מגובשת, עומד חיפוש עקבי שמוּנע על־ידי תשוקה עיקרית אחת לאורך כל שנות יצירתו – ניסיון לאתר את המרכיב הבלתי משתנה שבהשתנות, המלַווה את תנועת החיים ואת הקיום האנושי בכלל, ולנסחו באופן קונקרטי ככל האפשר. מאמץ פרשני זה מאפשר לנאות לקבוע כי חרף אופייה הפרגמנטרי ואף הקטוע לעתים של יצירת פטוצ'קה, מפעֵם בה חיפוש יסודי ועקבי אחר היסוד הקבוע שבקיום האנושי. במסגרת זו נחשפים שני סוגי מבט על היש, הדדי ושימושי, שתנועתם הבלתי פוסקת זה לקראת זה אינה מאפשרת לנו לאמץ אחד מהם אלא מחייבת אותנו להתנסות בשניהם בעת ובעונה אחת. כך, התנועה מבטיחה את השינוי וההתפתחות, שהודות להם העולם עשוי להיות זמין לשימושנו והאדם יכול להיענות להשתנוּת של העולם ובתוך כך להשתנוֹת בעצמו. כמו כן, ההדדיות מסכלת את הסתירה והניגוד שבין האדם לעולם ומאפשרת את התלכדותם יחד לכדי ממשות הרמונית, המועשרת מתוך עצמה. יתרה מכך, מהניתוח שהמחברת מציעה עולה, שדווקא היעדר השיטתיות והפרגמנטריות של הפרויקט הפילוסופי של פטוצ'קה מממש הלכה למעשה את רעיון התנועה כאלמנט עקבי של הקיום. זאת ועוד, יחסי ההדדיות בין ממדי הקיום המעורבים בתנועה זו, חושפים את השתקפות החיפוש הפילוסופי בחיים האנושיים ובחזרה. בכך מתייצבת המחשבה הפילוסופית של פטוצ'קה בפני האתגר הפנומנולוגי היסודי, המבקש את היסודות האפריוריים והבלתי מותנים של ההוויה האנושית, תוך כדי שהוא מתמסר אל מגוון מופעיה של הוויה זו, שכל אחד מהם חושף חד־פעמיות שאינה ניתנת להתרה. בהתאם לכך, המחברת מבקשת לחשוף את ביטוייה של המהות הסטטית, המעניקה יציבות והתמדה לָעולם ולקיום האנושי שבתוכו. בה בעת, היא מתחקה אחר מה שביצירתו של פטוצ'קה אחראי לגיוון וליחידוּת (סינגולריות) בָּעולם, כלומר אל ה'יש' הנמצא בתנועה מתמדת ואל הסובייקט התנועתי, המחולל את עצמו תוך כדי האינטראקציה עם העולם. ובלשונה של נאות: "פנומנולוגיה כזו, המעוניינת לעמוד על טיבן של התנועות וגם של ה־תנועה, מוכרחה לעסוק לא רק במה שנותן את עצמו באופן קבוע ומתמשך, אלא גם במתארע, בחולף, בארעי, בקונטינגנטי, בפוטנציאלי, בחומק בהינתנותו ולכן מפתיע ולעתים גם מערער, או במילה אחת – בכל מה שהיותו נתון בהשתנותו".
פרשנותה המרהיבה של נאות חושפת את התנועה הדינמית כמאפיינת של החיפוש הפילוסופי של פטוצ'קה ובה בעת מציינת את מושאו של החיפוש עצמו. זהות זו איננה נתונה אלא היא הישג פרשני של המחברת, המתאפשר הודות לבחירה שלה להעמיד את היצירה הפילוסופית לַמבחן התובעני ביותר שיכול חוקר להפנות למושא החקירה שלו: עימותו עם אמות המידה שלו עצמו והערכתו על פיהן. פירוש הדבר הוא שהפילוסוף אינו יכול לחמוק מהפילוסופיה שלו עצמו, ולפיכך פנומנולוגיה תנועתית חייבת בהכרח להיות בעצמה גם פנומנולוגיה של התנועה. זוהי דרכה של המחברת להיענות לדרישה ל"אחדות שמעל הכול, באה לידי ביטוי בכול, שוררת בכול", שהפילוסופיה של פטוצ'קה היתה מסורה אליה בלא סייג. ואולם, המחברת לא רק חושפת את התנועה הזו לעבר האחדות וממנה אל הקונפליקט השסוע בין ניגודים שאינם נכנעים לאפשרויות הפורקן שלהם. בהתמסרותה להנהרת התנועתיות, הופכת הפרשנות שלה עצמה למופת של תנועה פנומנולוגית. תשומת הלב הפואטית של המחברת מַפנה לסוגיות השונות העולות בכתבי פטוצ'קה, ומאפשרת לחקירה שלה לנוע בקצב תנועתו של מושא החקירה בלי שתכפה עצמה עליו. כתוצאה מכך, גם היציאות מן הטקסט של פטוצ'קה אל יצירות ספרותיות כלליות והחזרות אליו נחוות כמתבקשות כמעט, חרף כי לרוב הן מובאות לדיון מזמן ומקום אחרים ושונים. המחברת מבצעת תנועה רפלקטיבית מדודה, מרוסנת עד בלי די; קריאה שהיא פרי של הקשבה זהירה ואִטית לא רק לרעיונות הפילוסופיים עצמם, אלא גם להדים שמעוררת כניסתו של כל רעיון למכלול הנפרשֹ בפני הקורא ככל שהוא מתקדם מסעיף אחד לאחר ומפרק אחד למשנהו. כך מוזמן הקורא להצטרף לתנועת רעיונותיו של פטוצ'קה, ולא פחות מכך – לזו של המחברת הכורה אותם מתוך המכלול העצום של כתביו. הספר שלפנינו חושף התבוננות פילוסופית ורגישות פואטית, שלעתים רחוקות כל כך דרות בכפיפה אחת, לא כל שכן באופן הרמוני. יש בו בעת ובעונה אחת מסגולותיו של חיבור מבואי, המוליך את הקורא צעד אחר צעד אל העומקים של המחשבה הפילוסופית, ומאיכויותיו של חיבור פילוסופי בשל ומעמיק, המציג מחשבה עצמאית וביקורתית. הקורא העברי המשכיל, שלרוב לא שמע על יצירתו של פטוצ'קה, ייצא אפוא נשכר ביותר מהתוודעות למפעלו העשיר של הפילוסוף ולא פחות מכך – משיעור מאלף, הניתן על־ידי עבודת מחקר מופתית מן המעלה הראשונה. הגל העיד על עצמו ש"לימד את הפילוסופיה לדבר גרמנית", ואני מבקשת לקבוע שהילה נאות לימדה את יאן פטוצ'קה לדבר עברית.

​

פתח דבר

שמו של הפילוסוף הצ'כי יאן פטוצ'קה (1977-1907) אינו מוכר לקורא העברי, ולרוב אפילו לא לזה שמתמחה בפילוסופיה. כתביו לא תורגמו לעברית, וגם המחקר על אודות פטוצ'קה כמעט שאינו קיים בישראל,[1] וזאת למרות שבארץ מולדתו הוא נחשב אחד מאנשי הרוח הצ'כיים הבולטים ביותר בכל הזמנים, וגם מחוץ לצ'כיה המחקר על אודותיו עשיר בהחלט. הבלשן הרוסי רומן יאקובסון (1982-1896), אשר שהה בצ'כוסלובקיה בין השנים 1939-1920 והתחבר לתרבות הצ'כית באופן אינטימי, רחש ליאן פטוצ'קה כבוד, כאשר שייך אותו לשלישיית ענקי הפילוסופים הצ'כיים בכל הזמנים, יחד עם יאן עמוס קומניוס (Comenius, 1670-1592) ותומאש גריג מסריק (Masaryk, 1937-1859).[2] יצירתם של השלושה חולקת גורל משותף: קומניוס הוגלה אל מחוץ לארץ מולדתו והעביר את רוב ימי חייו בדרכים. יצירותיו לא הותרו לפרסום בצ'כיה וחלקן יצאו לאור רק במאה ה־20. אף ספרי מסריק, מייסדה ונשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נאסרו והושמדו בצ'כוסלובקיה לאחר השתלטות המשטר הקומוניסטי. בדומה להם, גם יאן פטוצ'קה יכול היה להקדיש את עצמו לפעילות פדגוגית באוניברסיטה רק למשך שנים בודדות של חייו (1949-1945; 1972-1968), בשל מדיניות הדיכוי של המשטר הטוטליטרי במדינתו.

למרות הלחצים שהופעלו עליו על־ידי הרשויות, פטוצ'קה הקדיש את עצמו, לאורך כל חייו, למחקר. תחומי העניין שלו היו רבים ומגוונים: חקר פילוסופי היסטורי וסיסטמטי, פילוסופיה של ההיסטוריה, של הלשון ושל החינוך, אסתטיקה, סוגיות הקשורות לתרבות העולמית בכלל ולזו הצ'כית בפרט, וכיוצא באלו. ואולם, בערוב ימיו, לאחר עשרות שנים של עיסוק בממדים המופשטים של הקיום האנושי, פטוצ'קה הפתיע רבים כשהחליט לצאת אל הבימה הציבורית ולנקוט צעדים כנגד הממשל הפוליטי במדינתו. בסוף שנת 1976 פטוצ'קה השתתף באופן פעיל בניסוחו של המסמך "אמנת 77" שתבעה מן הממשל הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה שלא להפר זכויות בסיסיות של האדם והאזרח, בהתאם להתחייבותו הרשמית לשמירתן בהסכמי הלסינקי שנחתמו בשנת 1975. באחד בינואר 1977 הוא חתם עליה והפך לאחד משלושת דובריה הראשיים.[3] חודשים ספורים לאחר מכן הוא הלך לעולמו כתוצאה מחקירות ממושכות במשטרה החשאית.

במשך שנים רבות, פטוצ'קה נתפס בקרב הציבור המערבי בעיקר כדובר "אמנת 77" וכמתנגד לעוולות המשטר. שמו היה מוכר יותר בגלל מותו מאשר בגלל חייו והגותו. אולם החל משנות ה־80, כתבי פטוצ'קה תורגמו בחלקם לגרמנית ובעיקר לצרפתית, וכתוצאה מכך הגותו הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח הפנומנולוגי בעולם. חלק מכתביו תורגמו לאנגלית ולשפות אחרות. אף בצ'כיה עצמה, פטוצ'קה היה שנים רבות מוכר בעיקר לקהילת אינטלקטואלים מצומצמת, מכיוון שלאחר מותו פעל המשטר הקומוניסטי באופן נחוש מאוד למען השתקת קולו של הפילוסוף. מאז מותו של פטוצ'קה ועד נפילת חומת הברזל בשנת 1989, חל איסור על הוצאת יצירותיו לאור, כך שהטקסטים היחידים שהיו נגישים לציבור היו עותקים ספורים של הוצאת סאמיזדאט (samizdat), שנשענה על שכפולים ידניים במכונות כתיבה. אוסף כל כתבי פטוצ'קה החל לצאת לאור בצ'כיה רק בשנת 1996, וגם לאחר עשרים שנים של מלאכה ישנם כרכים לא מעטים שעריכתם והוצאתם לאור טרם הגיעו לסיומן.

 בספר זה אני מבקשת להציג, לראשונה בישראל, את הגותו של יאן פטוצ'קה ולהציע פרשנות חדשה למפעלו הפילוסופי והתרבותי שטרם נחשפה בספרות על אודותיו. בעוד הפרשנות הקיימת נחלקת לרוב בין מיקוד יצירתו של פטוצ'קה בשאלת האדם או בשאלת העולם, פרשנותי מתמקדת, בעיקר, בבחינת היחסים המורכבים הנעים, המתקיימים בין שתי תמות אלו ביצירתו. טענתי המרכזית היא ששאלת האדם ומהותו הולכת ומתבהרת אך ורק תוך כדי בירור עקיב של יחסו אל העולם, ממש כשם ששאלת העולם ומבנהו, המאפשר את הופעת הדברים בתוכו, מצריכה בירור עקרוני של יחסו לאדם. לפיכך, ההיסטוריה האנושית וזו של העולם נתפסות כהיסטוריה של היחס בין האדם לעולמו. יחס זה וזיקתנו אליו עוברים תמורות בלתי פוסקות לאורך הזמן.

בנוסף למרכיב הפתיחות ההדדית, הקובע את טיבם של האדם ושל העולם ושל היחס ביניהם, קיים בהגותו של פטוצ'קה גם יסוד של תנועתיות, הן בתפיסת האדם והן בתפיסת העולם. רבים מהעוסקים בפטוצ'קה רואים בתנועה מושג מפתח של הגותו, וזאת במובן האנתרופולוגי כתנועת הקיום האנושי, ובזה האונטולוגי כתנועת ההופעה עצמה שבכוחה לחשוף את הישים לכדי נראות. אולם אני מבקשת לעמוד על טיבם של יסודות ההדדיות והתנועתיות ולחשוף את הקשר האינטימי הנרקם ביניהם בהגותו של הפילוסוף. להבנתי, בהגות זו מתגבשת ההבנה, שלפיה תנועת החיים המשותפת של האדם ושל העולם היא תנועה להדדיות שכיוונה ספציפי ומהלכה מתייצב בהדרגה. זאת ועוד, ממילותיו של פטוצ'קה בוקעת ועולה קריאה דחופה לאדם המערבי לתקן את יחסיו לעולם ולישים אחרים, משום שיחסים אלו שרויים, לדעתו, במשבר עמוק בגלל התנכרות לשורשיהם המשותפים, הקובעים את טיבו ההדדי של היחס אל העולם ולישים. פטוצ'קה סבר שבכוחה של ההכרה בהדדיות שביחסי האדם והעולם לחולל תמורות משמעותיות ברובד הקונקרטי ביותר של חיי האדם, ולהפוך אותם ליותר יפים, עשירים, מוסריים ועמוקים מכפי שהם יכולים להיות כיום. פטוצ'קה אפיין את החיים האנושיים, המתקיימים בהדדיות עם העולם, כאהבה לאמת ואמת האהבה – כחיים של אמת ובתוך אמת, ובה־בעת גם חיי אהבה.

 

 

ספר זה ראשיתו במחקר שערכתי במסגרת לימודיי לתואר שלישי ביחידה ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן. את עבודת הדיסרטציה כתבתי תחת הנחייתה של פרופ' רוני מירון-הכט, אשר לה נתונה תודתי עמוקה על כך, שקיבלה בזרועות פתוחות את הצעתי לכתוב על הפילוסוף שעמד בשולי השוליים של המחקר הפנומנולוגי בישראל, הקדישה לי ולגישושיי הפילוסופיים אוזן קשבת ותשומת לב רגישה, ועמדה לרשותי תמיד, הן במישור המקצועי והן במישור האישי. לאורך נדודיי הרבים במוסדות האקדמיה השונים בחו"ל ובארץ, לא פגשתי אנשים רבים בעלי נדיבות לב וכנות מחשבה כמו אלו של פרופ' מירון-הכט. ללא האמון שנתנה בי וללא התמיכה שסיפקה לי מאז ראשית היכרותנו, כתיבת ספר זה היתה נבלמת כבר בראשיתה.

תודה לעובדי הארכיון של יאן פטוצ'קה בפראג ובפרט למנהל הארכיון והעורך הראשי של כתבי פטוצ'קה, ד"ר איוון חוואטיק (Ivan Chvatík), וכמו־כן לד"ר יאן פריי (Jan Frei), אשר תמיד היו נכונים להושיט עזרה באיתור ובצילום כתבי פטוצ'קה ובכל נושא אחר.

תודה לבבית לסימונה כהן, שליוותה אותי ואת ילדיי כחברת־נפש לכולנו. בזכות רגישותה ורוחב לבה היחידים במינם, התאפשר לי להביא ספר זה לידי סיום, מבלי שילדיי יסבלו מחסרוני כשהתבודדתי עם הגיגיו של פטוצ'קה.

תודה מיוחדת ללוקאש וייסהויפל (Lukáš Weishäupl), ידיד בלב ובנפש, על השראתו הפואטית ועל תמיכתו הרוחנית הנדירה, בעיקר בראשית הכתיבה, ולשחק שפר, עדי גוט ומירית נוימן, על אחוותם העמוקה ועידודם העדין שסייעו לי, בייחוד בשלבים המתקדמים של הבאת ספרי אל האור.

תודה גדולה במיוחד אני חבה לאריה אנזל, שהיה בתקופת התהוות הספר שותף קרוב לחיפושיי, לאהבותיי ולמכאוביי. לאור מבטו דק הרגש, אהבתו הסגולית לאדם ולעולם ותשוקתו האינסופית לאמת, אשר חבויה בתוך הדברים ובמרחב שביניהם, הזדמן לי מפעם לפעם לחוות גם דרכו איך הנראה מספר את סוד הקיום, מה שחולל בי שינויים משמעותיים ביחסי לעולם ומלואו. תמורות אלו שזורות בין מילותיו ושורותיו של ספר זה.

תודה רבה נתונה גם לפרופ' אבי שגיא, עורך הסדרה פרשנות ותרבות בבית ההוצאה כרמל, על שקיבל את כתב־ידי ואפשר את פילוס דרכו אל אוויר העולם. תודה לבני מזרחי, העורך הלשוני, אשר סייע בליטוש הטקסט בתשומת לב נדירה ובקפדנות מקצועית מרשימה, וכמו כן לעידו אדמון שהכין את ספרי לדפוס בדייקנות פנומנלית ובסבלנות יוצאת מגדר הרגיל.

ולבסוף, שלוש תודות מתוך מצולות לבי: תודה נרגשת במיוחד אני חבה לילדיי אופיר ונינה, אשר לידתם שזורה בלידתו של ספר זה לא רק מבחינת הצטלבות הזמנים, אלא גם מעצם השינוי שההיווצרות וההשתנות שלי כאם חוללו בי. תודה מהולה בכאב מגיעה לאמי היקרה, דנה מאודרה (Dana Moudrá), שהלכה ונפרדה מן העולם הזה בימי הכנת ספר זה לדפוס. מותה האיר באור ובצל מחודשים את מה שהפילוסופיה של פטוצ'קה הטמינה בחיי. ותודה אחרונה, גדושת התקווה, אני מכירה לאסף אלבז, אשר הצטלבות דרכינו חשפה בפניי במלוא העוצמה את נפתולי האופק של אהבת האמת ואמת האהבה.

לקרוא עוד...

עוד על הספר

נושאים

ביקורת ספרותפילוסופיהספרות צ'כיתמונוגרפיה
רפסודה בלב ים הילה נאות

תנועה, הדדיות ושימושיות – הפנומנולוגיה של יאן פטוצ'קה
הקדמה מאת רוני מירון


 
הספר שלפנינו עוסק בהגותו הפנומנולוגית של יאן פטוצ'קה, אחת הדמויות המוערכות והמרתקות ביותר בשיח הפנומנולוגי בן־זמננו. באחרונה גבר מאוד העניין ביצירתו, ככל שמתפרסמים כתביו, שחלקם גם מיתרגמים משפות המקור, בעיקר צ'כית אך גם גרמנית, לשפות אחרות. זהו חיבור ראשון בעברית המוקדש ליצירתו של פילוסוף חשוב זה, והוא מבוסס על עבודת דוקטור שזכיתי להנחות במסגרת התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן. מדובר בעבודת מחקר חלוצית ביותר, השופכת אור על מכלול כתביו של פטוצ'קה – הספרים, התעודות הארכיוניות, היומנים, המכתבים, עדויות של תלמידיו, מאמריו בעיתונות המקומית ועוד. הנגישות לשפת המקור וההיכרות האינטימית והעמוקה עם התרבות הצ'כית בת־זמננו, המתמודדת עם עברהּ הקומוניסטי תוך כדי מעבר לתרבות דמוקרטית, שימשו תשתית קריטית בהתמודדותה של המחברת עם קורפוס הכתבים העצום של פטוצ'קה ועם הספרות שנכתבה עליו ועל זיקותיו ליצירותיהם של פילוסופים בולטים, במיוחד אלה של הוסרל, היידגר ומרלו-פונטי. לרוב, המחברת אינה מתעמתת עם התפיסות במחקר הקיים, אלא מנהלת עמן דיאלוג פרשני, הרותם אותן למהלכיה שלה. בנוסף לכך, היא משלבת ביד אמן קטעי שירה ופרוזה, המובאים בתחילת הפרקים והסעיפים השונים. קטעים אלו לוכדים את ליבת המהלכים הפילוסופיים המורכבים של פטוצ'קה, שאותם מחברת פורשֹת בתשומת לב ובהקשבה בלתי נדלית, החודרת לנימי נימיהם של מילותיו.
תרומתו החשובה והבולטת של הספר למחקר על פטוצ'קה היא בחשיפה המשכנעת של הלכידות הבלתי ניתנת להתרה בין סוגיות האדם והעולם בהגותו ובהנהרת היחסים המורכבים ביניהם. זאת, בשונה מן הפרשנויות הקיימות בספרות המחקר העוסקת בפטוצ'קה, שלרוב הכריעה לטובת אחד מן הצדדים. טענתה המרכזית של המחברת היא ששאלת האדם ומהותו הולכת ומתבהרת בהגותו של פטוצ'קה אך ורק תוך כדי בירור עקיב של יחסו אל העולם, ממש כשם ששאלת העולם ומבנהו המאפשר את הופעת הדברים בתוכו מצריכה בירור עקרוני של יחסו לאדם. בהתאם לכך, ההיסטוריה האנושית וזו של העולם נתפסות כתולדות היחס שבין האדם לעולמו. עניינה של המחברת הוא אפוא להנהיר את היחס ההדדי הקיים והמתהווה ללא הרף בין האדם לעולם ולהציג את תרומתו הייחודית של פטוצ'קה להבנת יחס זה.
הקריאה הפנומנולוגית העדינה והרגישה של כתבי פטוצ'קה מאפשרת לנאות לחשוף את מה שהיא מכנה "המשכיות קטועה" או "רציפות מסוג אחר", שבה מאחורי מה שנראה כתפניות וכ"סטיות" מרצף קוִוי של מחשבה מגובשת, עומד חיפוש עקבי שמוּנע על־ידי תשוקה עיקרית אחת לאורך כל שנות יצירתו – ניסיון לאתר את המרכיב הבלתי משתנה שבהשתנות, המלַווה את תנועת החיים ואת הקיום האנושי בכלל, ולנסחו באופן קונקרטי ככל האפשר. מאמץ פרשני זה מאפשר לנאות לקבוע כי חרף אופייה הפרגמנטרי ואף הקטוע לעתים של יצירת פטוצ'קה, מפעֵם בה חיפוש יסודי ועקבי אחר היסוד הקבוע שבקיום האנושי. במסגרת זו נחשפים שני סוגי מבט על היש, הדדי ושימושי, שתנועתם הבלתי פוסקת זה לקראת זה אינה מאפשרת לנו לאמץ אחד מהם אלא מחייבת אותנו להתנסות בשניהם בעת ובעונה אחת. כך, התנועה מבטיחה את השינוי וההתפתחות, שהודות להם העולם עשוי להיות זמין לשימושנו והאדם יכול להיענות להשתנוּת של העולם ובתוך כך להשתנוֹת בעצמו. כמו כן, ההדדיות מסכלת את הסתירה והניגוד שבין האדם לעולם ומאפשרת את התלכדותם יחד לכדי ממשות הרמונית, המועשרת מתוך עצמה. יתרה מכך, מהניתוח שהמחברת מציעה עולה, שדווקא היעדר השיטתיות והפרגמנטריות של הפרויקט הפילוסופי של פטוצ'קה מממש הלכה למעשה את רעיון התנועה כאלמנט עקבי של הקיום. זאת ועוד, יחסי ההדדיות בין ממדי הקיום המעורבים בתנועה זו, חושפים את השתקפות החיפוש הפילוסופי בחיים האנושיים ובחזרה. בכך מתייצבת המחשבה הפילוסופית של פטוצ'קה בפני האתגר הפנומנולוגי היסודי, המבקש את היסודות האפריוריים והבלתי מותנים של ההוויה האנושית, תוך כדי שהוא מתמסר אל מגוון מופעיה של הוויה זו, שכל אחד מהם חושף חד־פעמיות שאינה ניתנת להתרה. בהתאם לכך, המחברת מבקשת לחשוף את ביטוייה של המהות הסטטית, המעניקה יציבות והתמדה לָעולם ולקיום האנושי שבתוכו. בה בעת, היא מתחקה אחר מה שביצירתו של פטוצ'קה אחראי לגיוון וליחידוּת (סינגולריות) בָּעולם, כלומר אל ה'יש' הנמצא בתנועה מתמדת ואל הסובייקט התנועתי, המחולל את עצמו תוך כדי האינטראקציה עם העולם. ובלשונה של נאות: "פנומנולוגיה כזו, המעוניינת לעמוד על טיבן של התנועות וגם של ה־תנועה, מוכרחה לעסוק לא רק במה שנותן את עצמו באופן קבוע ומתמשך, אלא גם במתארע, בחולף, בארעי, בקונטינגנטי, בפוטנציאלי, בחומק בהינתנותו ולכן מפתיע ולעתים גם מערער, או במילה אחת – בכל מה שהיותו נתון בהשתנותו".
פרשנותה המרהיבה של נאות חושפת את התנועה הדינמית כמאפיינת של החיפוש הפילוסופי של פטוצ'קה ובה בעת מציינת את מושאו של החיפוש עצמו. זהות זו איננה נתונה אלא היא הישג פרשני של המחברת, המתאפשר הודות לבחירה שלה להעמיד את היצירה הפילוסופית לַמבחן התובעני ביותר שיכול חוקר להפנות למושא החקירה שלו: עימותו עם אמות המידה שלו עצמו והערכתו על פיהן. פירוש הדבר הוא שהפילוסוף אינו יכול לחמוק מהפילוסופיה שלו עצמו, ולפיכך פנומנולוגיה תנועתית חייבת בהכרח להיות בעצמה גם פנומנולוגיה של התנועה. זוהי דרכה של המחברת להיענות לדרישה ל"אחדות שמעל הכול, באה לידי ביטוי בכול, שוררת בכול", שהפילוסופיה של פטוצ'קה היתה מסורה אליה בלא סייג. ואולם, המחברת לא רק חושפת את התנועה הזו לעבר האחדות וממנה אל הקונפליקט השסוע בין ניגודים שאינם נכנעים לאפשרויות הפורקן שלהם. בהתמסרותה להנהרת התנועתיות, הופכת הפרשנות שלה עצמה למופת של תנועה פנומנולוגית. תשומת הלב הפואטית של המחברת מַפנה לסוגיות השונות העולות בכתבי פטוצ'קה, ומאפשרת לחקירה שלה לנוע בקצב תנועתו של מושא החקירה בלי שתכפה עצמה עליו. כתוצאה מכך, גם היציאות מן הטקסט של פטוצ'קה אל יצירות ספרותיות כלליות והחזרות אליו נחוות כמתבקשות כמעט, חרף כי לרוב הן מובאות לדיון מזמן ומקום אחרים ושונים. המחברת מבצעת תנועה רפלקטיבית מדודה, מרוסנת עד בלי די; קריאה שהיא פרי של הקשבה זהירה ואִטית לא רק לרעיונות הפילוסופיים עצמם, אלא גם להדים שמעוררת כניסתו של כל רעיון למכלול הנפרשֹ בפני הקורא ככל שהוא מתקדם מסעיף אחד לאחר ומפרק אחד למשנהו. כך מוזמן הקורא להצטרף לתנועת רעיונותיו של פטוצ'קה, ולא פחות מכך – לזו של המחברת הכורה אותם מתוך המכלול העצום של כתביו. הספר שלפנינו חושף התבוננות פילוסופית ורגישות פואטית, שלעתים רחוקות כל כך דרות בכפיפה אחת, לא כל שכן באופן הרמוני. יש בו בעת ובעונה אחת מסגולותיו של חיבור מבואי, המוליך את הקורא צעד אחר צעד אל העומקים של המחשבה הפילוסופית, ומאיכויותיו של חיבור פילוסופי בשל ומעמיק, המציג מחשבה עצמאית וביקורתית. הקורא העברי המשכיל, שלרוב לא שמע על יצירתו של פטוצ'קה, ייצא אפוא נשכר ביותר מהתוודעות למפעלו העשיר של הפילוסוף ולא פחות מכך – משיעור מאלף, הניתן על־ידי עבודת מחקר מופתית מן המעלה הראשונה. הגל העיד על עצמו ש"לימד את הפילוסופיה לדבר גרמנית", ואני מבקשת לקבוע שהילה נאות לימדה את יאן פטוצ'קה לדבר עברית.

​

פתח דבר

שמו של הפילוסוף הצ'כי יאן פטוצ'קה (1977-1907) אינו מוכר לקורא העברי, ולרוב אפילו לא לזה שמתמחה בפילוסופיה. כתביו לא תורגמו לעברית, וגם המחקר על אודות פטוצ'קה כמעט שאינו קיים בישראל,[1] וזאת למרות שבארץ מולדתו הוא נחשב אחד מאנשי הרוח הצ'כיים הבולטים ביותר בכל הזמנים, וגם מחוץ לצ'כיה המחקר על אודותיו עשיר בהחלט. הבלשן הרוסי רומן יאקובסון (1982-1896), אשר שהה בצ'כוסלובקיה בין השנים 1939-1920 והתחבר לתרבות הצ'כית באופן אינטימי, רחש ליאן פטוצ'קה כבוד, כאשר שייך אותו לשלישיית ענקי הפילוסופים הצ'כיים בכל הזמנים, יחד עם יאן עמוס קומניוס (Comenius, 1670-1592) ותומאש גריג מסריק (Masaryk, 1937-1859).[2] יצירתם של השלושה חולקת גורל משותף: קומניוס הוגלה אל מחוץ לארץ מולדתו והעביר את רוב ימי חייו בדרכים. יצירותיו לא הותרו לפרסום בצ'כיה וחלקן יצאו לאור רק במאה ה־20. אף ספרי מסריק, מייסדה ונשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נאסרו והושמדו בצ'כוסלובקיה לאחר השתלטות המשטר הקומוניסטי. בדומה להם, גם יאן פטוצ'קה יכול היה להקדיש את עצמו לפעילות פדגוגית באוניברסיטה רק למשך שנים בודדות של חייו (1949-1945; 1972-1968), בשל מדיניות הדיכוי של המשטר הטוטליטרי במדינתו.

למרות הלחצים שהופעלו עליו על־ידי הרשויות, פטוצ'קה הקדיש את עצמו, לאורך כל חייו, למחקר. תחומי העניין שלו היו רבים ומגוונים: חקר פילוסופי היסטורי וסיסטמטי, פילוסופיה של ההיסטוריה, של הלשון ושל החינוך, אסתטיקה, סוגיות הקשורות לתרבות העולמית בכלל ולזו הצ'כית בפרט, וכיוצא באלו. ואולם, בערוב ימיו, לאחר עשרות שנים של עיסוק בממדים המופשטים של הקיום האנושי, פטוצ'קה הפתיע רבים כשהחליט לצאת אל הבימה הציבורית ולנקוט צעדים כנגד הממשל הפוליטי במדינתו. בסוף שנת 1976 פטוצ'קה השתתף באופן פעיל בניסוחו של המסמך "אמנת 77" שתבעה מן הממשל הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה שלא להפר זכויות בסיסיות של האדם והאזרח, בהתאם להתחייבותו הרשמית לשמירתן בהסכמי הלסינקי שנחתמו בשנת 1975. באחד בינואר 1977 הוא חתם עליה והפך לאחד משלושת דובריה הראשיים.[3] חודשים ספורים לאחר מכן הוא הלך לעולמו כתוצאה מחקירות ממושכות במשטרה החשאית.

במשך שנים רבות, פטוצ'קה נתפס בקרב הציבור המערבי בעיקר כדובר "אמנת 77" וכמתנגד לעוולות המשטר. שמו היה מוכר יותר בגלל מותו מאשר בגלל חייו והגותו. אולם החל משנות ה־80, כתבי פטוצ'קה תורגמו בחלקם לגרמנית ובעיקר לצרפתית, וכתוצאה מכך הגותו הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח הפנומנולוגי בעולם. חלק מכתביו תורגמו לאנגלית ולשפות אחרות. אף בצ'כיה עצמה, פטוצ'קה היה שנים רבות מוכר בעיקר לקהילת אינטלקטואלים מצומצמת, מכיוון שלאחר מותו פעל המשטר הקומוניסטי באופן נחוש מאוד למען השתקת קולו של הפילוסוף. מאז מותו של פטוצ'קה ועד נפילת חומת הברזל בשנת 1989, חל איסור על הוצאת יצירותיו לאור, כך שהטקסטים היחידים שהיו נגישים לציבור היו עותקים ספורים של הוצאת סאמיזדאט (samizdat), שנשענה על שכפולים ידניים במכונות כתיבה. אוסף כל כתבי פטוצ'קה החל לצאת לאור בצ'כיה רק בשנת 1996, וגם לאחר עשרים שנים של מלאכה ישנם כרכים לא מעטים שעריכתם והוצאתם לאור טרם הגיעו לסיומן.

 בספר זה אני מבקשת להציג, לראשונה בישראל, את הגותו של יאן פטוצ'קה ולהציע פרשנות חדשה למפעלו הפילוסופי והתרבותי שטרם נחשפה בספרות על אודותיו. בעוד הפרשנות הקיימת נחלקת לרוב בין מיקוד יצירתו של פטוצ'קה בשאלת האדם או בשאלת העולם, פרשנותי מתמקדת, בעיקר, בבחינת היחסים המורכבים הנעים, המתקיימים בין שתי תמות אלו ביצירתו. טענתי המרכזית היא ששאלת האדם ומהותו הולכת ומתבהרת אך ורק תוך כדי בירור עקיב של יחסו אל העולם, ממש כשם ששאלת העולם ומבנהו, המאפשר את הופעת הדברים בתוכו, מצריכה בירור עקרוני של יחסו לאדם. לפיכך, ההיסטוריה האנושית וזו של העולם נתפסות כהיסטוריה של היחס בין האדם לעולמו. יחס זה וזיקתנו אליו עוברים תמורות בלתי פוסקות לאורך הזמן.

בנוסף למרכיב הפתיחות ההדדית, הקובע את טיבם של האדם ושל העולם ושל היחס ביניהם, קיים בהגותו של פטוצ'קה גם יסוד של תנועתיות, הן בתפיסת האדם והן בתפיסת העולם. רבים מהעוסקים בפטוצ'קה רואים בתנועה מושג מפתח של הגותו, וזאת במובן האנתרופולוגי כתנועת הקיום האנושי, ובזה האונטולוגי כתנועת ההופעה עצמה שבכוחה לחשוף את הישים לכדי נראות. אולם אני מבקשת לעמוד על טיבם של יסודות ההדדיות והתנועתיות ולחשוף את הקשר האינטימי הנרקם ביניהם בהגותו של הפילוסוף. להבנתי, בהגות זו מתגבשת ההבנה, שלפיה תנועת החיים המשותפת של האדם ושל העולם היא תנועה להדדיות שכיוונה ספציפי ומהלכה מתייצב בהדרגה. זאת ועוד, ממילותיו של פטוצ'קה בוקעת ועולה קריאה דחופה לאדם המערבי לתקן את יחסיו לעולם ולישים אחרים, משום שיחסים אלו שרויים, לדעתו, במשבר עמוק בגלל התנכרות לשורשיהם המשותפים, הקובעים את טיבו ההדדי של היחס אל העולם ולישים. פטוצ'קה סבר שבכוחה של ההכרה בהדדיות שביחסי האדם והעולם לחולל תמורות משמעותיות ברובד הקונקרטי ביותר של חיי האדם, ולהפוך אותם ליותר יפים, עשירים, מוסריים ועמוקים מכפי שהם יכולים להיות כיום. פטוצ'קה אפיין את החיים האנושיים, המתקיימים בהדדיות עם העולם, כאהבה לאמת ואמת האהבה – כחיים של אמת ובתוך אמת, ובה־בעת גם חיי אהבה.

 

 

ספר זה ראשיתו במחקר שערכתי במסגרת לימודיי לתואר שלישי ביחידה ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן. את עבודת הדיסרטציה כתבתי תחת הנחייתה של פרופ' רוני מירון-הכט, אשר לה נתונה תודתי עמוקה על כך, שקיבלה בזרועות פתוחות את הצעתי לכתוב על הפילוסוף שעמד בשולי השוליים של המחקר הפנומנולוגי בישראל, הקדישה לי ולגישושיי הפילוסופיים אוזן קשבת ותשומת לב רגישה, ועמדה לרשותי תמיד, הן במישור המקצועי והן במישור האישי. לאורך נדודיי הרבים במוסדות האקדמיה השונים בחו"ל ובארץ, לא פגשתי אנשים רבים בעלי נדיבות לב וכנות מחשבה כמו אלו של פרופ' מירון-הכט. ללא האמון שנתנה בי וללא התמיכה שסיפקה לי מאז ראשית היכרותנו, כתיבת ספר זה היתה נבלמת כבר בראשיתה.

תודה לעובדי הארכיון של יאן פטוצ'קה בפראג ובפרט למנהל הארכיון והעורך הראשי של כתבי פטוצ'קה, ד"ר איוון חוואטיק (Ivan Chvatík), וכמו־כן לד"ר יאן פריי (Jan Frei), אשר תמיד היו נכונים להושיט עזרה באיתור ובצילום כתבי פטוצ'קה ובכל נושא אחר.

תודה לבבית לסימונה כהן, שליוותה אותי ואת ילדיי כחברת־נפש לכולנו. בזכות רגישותה ורוחב לבה היחידים במינם, התאפשר לי להביא ספר זה לידי סיום, מבלי שילדיי יסבלו מחסרוני כשהתבודדתי עם הגיגיו של פטוצ'קה.

תודה מיוחדת ללוקאש וייסהויפל (Lukáš Weishäupl), ידיד בלב ובנפש, על השראתו הפואטית ועל תמיכתו הרוחנית הנדירה, בעיקר בראשית הכתיבה, ולשחק שפר, עדי גוט ומירית נוימן, על אחוותם העמוקה ועידודם העדין שסייעו לי, בייחוד בשלבים המתקדמים של הבאת ספרי אל האור.

תודה גדולה במיוחד אני חבה לאריה אנזל, שהיה בתקופת התהוות הספר שותף קרוב לחיפושיי, לאהבותיי ולמכאוביי. לאור מבטו דק הרגש, אהבתו הסגולית לאדם ולעולם ותשוקתו האינסופית לאמת, אשר חבויה בתוך הדברים ובמרחב שביניהם, הזדמן לי מפעם לפעם לחוות גם דרכו איך הנראה מספר את סוד הקיום, מה שחולל בי שינויים משמעותיים ביחסי לעולם ומלואו. תמורות אלו שזורות בין מילותיו ושורותיו של ספר זה.

תודה רבה נתונה גם לפרופ' אבי שגיא, עורך הסדרה פרשנות ותרבות בבית ההוצאה כרמל, על שקיבל את כתב־ידי ואפשר את פילוס דרכו אל אוויר העולם. תודה לבני מזרחי, העורך הלשוני, אשר סייע בליטוש הטקסט בתשומת לב נדירה ובקפדנות מקצועית מרשימה, וכמו כן לעידו אדמון שהכין את ספרי לדפוס בדייקנות פנומנלית ובסבלנות יוצאת מגדר הרגיל.

ולבסוף, שלוש תודות מתוך מצולות לבי: תודה נרגשת במיוחד אני חבה לילדיי אופיר ונינה, אשר לידתם שזורה בלידתו של ספר זה לא רק מבחינת הצטלבות הזמנים, אלא גם מעצם השינוי שההיווצרות וההשתנות שלי כאם חוללו בי. תודה מהולה בכאב מגיעה לאמי היקרה, דנה מאודרה (Dana Moudrá), שהלכה ונפרדה מן העולם הזה בימי הכנת ספר זה לדפוס. מותה האיר באור ובצל מחודשים את מה שהפילוסופיה של פטוצ'קה הטמינה בחיי. ותודה אחרונה, גדושת התקווה, אני מכירה לאסף אלבז, אשר הצטלבות דרכינו חשפה בפניי במלוא העוצמה את נפתולי האופק של אהבת האמת ואמת האהבה.