סימני הזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סימני הזמן
הוספה למועדפים

סימני הזמן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים

מיה מזרחי, בת 16 מירושלים, לומדת בביה"ס בויאר, פעילה ב"כנפיים של קרמבו" מזה 4 שנים בתפקידי הדרכה, רכזות וחונכות של נערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים.

תקציר

החיים שלנו מהירים, משתנים, משנים, דינמיים. 
בכל פעם מחדש אנחנו מעצבים את עצמנו ומוחקים, 
בונים גרסה חדשה ומחליפים. 

אנחנו סופגים עלבונות, 
מכילים אין-ספור צלקות. 
כל קמט וקמט מראה את העבר. 
כל מבט מסתכל על חלום. 
אלו הם סימני הזמן. 

מטרותינו הן לפקוח את העיניים ולראות אותם,  לבחור להתמודד. 

סימני הזמן” בנוי מקטעי כתיבה קצרים, שירים וסיפורים בנושאים שונים.
ארבעה נושאים עיקריים זוכים בו לתשומת לב מיוחדת, והם הכוח להיות אנושי בעולם החדש, הטכנולוגי והקר לעיתים; דימוי עצמי ואהבה עצמית; אהבה, שיברונות לב ופרידות; וכן סיום – היכולת להתמודד עם סוף ועם דברים שלא ניתן להשיבם לאחור.
הקטעים והשירים כתובים בשפה נפלאה, קולחת, סוחפת ובעיקר אותנטית. זהו מסע בנבכי הנפש המעורר הזדהות ורגש כן על הדברים הקטנים בחיינו.

פרק ראשון

החושך דוחק בי להאיר.
הכוח להיות אנושי

לבחור לצעוק
בשביל כל הרגעים ששתקתי, 
שקפאתי כמו גוש קרח חיוור. 
בשביל כל אותם הרגעים שרעדתי, 
שפחדתי לקום ולדבר. 
בשביל כל אותן המחשבות שהעפתי, 
שגרמו לי להפסיק להאמין באנשים. 
בשביל כל אלו שפגעו בי, 
ששלחו ים של חיצים לבול הפגיעה, לליבי. 
אני בוחרת היום לקום — 
ולצעוק, 
את כל המילים, 
שפחדתי אז לומר, 
בבמה הגדולה בעולם — 
מול עצמי, 
ומולם. 


בדרכך
יש לי את דרכי, 
שמובילה אותי לאור, 
שממיסה את הייאוש, 
שלומדת לעצור.

יש לי את דרכי, 
שמלווה אותי בשקט.
שיודעת שרק בשקט — 
מתחוללת אהבה. 

יש לי את דרכי, 
שגֵאה במכשוליי,
בעצירות הקטנטנות בשביל של צעדיי.

יש לי את דרכי,
אני מודה בגאווה, 
לא אסלול לי שום דרך אחרת — 
מלבדה. 


המורים של החיים
המורים של החיים לא תמיד נראים בעין, 
הם לא בעלי כותרת או כובע רחב שוליים, 
הם מלמדים את המעשים הקטנים:
לוותר על השוקולד האחרון שבמגירה, 
לעזור לאימא עם הקניות מהאוטו בחזרה, 
להתקשר לסבתא לראות אם היא מסתדרת, 
להגיד לאבא שהוא לא חייב להביא את העוזרת,
לעזור לאח הקטן לחצות את הכביש, 
לומר לעצמך שזה בסדר להיות רגיש. 

אלו לא שיעורים קלים — 
אלו מבחנים קשים. 
הטסטים האמיתיים שבמהלך החיים — 
לא מקבלים על אלו ציונים, ולא בונוס במבחן. 
מקבלים את העוצמות,
את הכוח,
להיות בעולם כל כך קר,
בן אדם. 


האומץ להיות עצובה 
כשהכול נראה חצוי לשניים,
אני מחייכת בלי סיבה.
מנסה לתת לה להשתלט —
לאופטימיות הכאובה.
אני מדחיקה את הרע,
אומרת: "לא נורא,
גם זה יעבור.

עוד דקה, עוד יום, עוד מספר שדוהה בשעון".
אני מצחקקת באילוץ, ומוחקת מבטי עצב.
מנסה להיות חזקה,
או כמו איך שהם קוראים לזה בעצם — 
הכנסת השקר החלש.
אני מעוותת רגשות,
מדחיקה את כל הדמעות.
יש אנשים עם סיפורים כאובים,
אז מי אני שאתלונן שהחיים שלי קשים?

אבל רק בשקט,
בלילה,
אני מרשה לעצמי להתפרק,
לתת לכל המבטים להידחק שוב למקומם.
למצוא לכמה שניות בודדות את האמת.

והדמעות יורדות חזק,
מזדהות עם טיפות הגשם.
הן חיכו הרבה זמן להישבר לתוך פנים אמיתיות,
כאלו שלא מלאות בהסתרות.
והבוקר שוב עולה,
השמש מחייכת בחלון.
ואני לוקחת את האור שלה,
ויוצאת מהדלת.
מוחקת את העצב,
מלבישה את השמחה.
ויוצאת שוב ככה —
חזקה וחלשה.

ומתי יגיע הרגע,
בו נדע, 
שמותר לשים פרצוף עצוב,
גם לפני השקיעה,
שמותר להפשיט את השמחה לפעמים,
ולתת לאנושיות להשתלט.
שנדע שמותר לבכות,
לא רק בחושך,
אלא גם באור הכי חזק,
ושנחשוב,
כמה חוזק יש לאישה,
דווקא,
כשהיא בוכה בחולשה.


הגשם הראשון
כשהגשם נופל לאט לאט מהעננים, 
הוא יורד טהור, נקי, בלי לכלוכים. 
הוא מגיע לעולם בשיא פשטותו, 
עם ריח זהה, דומה לשלו. 

כל טיפה נופלת לארץ בצורה קצת שונה, 
אחת יותר גבוהה, אחת קצת נמוכה. 
אחת נופלת בחוזקה, 
והשנייה מסתפקת בנפילת נוצה. 

הטיפות לא מתחרות מי תקפוץ ראשונה, 
הן מבינות שלכל טיפה יש את הדרך שלה, 
את הצורה, את העוצמה, את ההתרסקות המיוחדת — 
את המקום שאליו היא מכוונת כשהיא נופלת. 

והלוואי שאצלנו זה היה אחרת, 
שבני האדם היו לומדים מהטיפות.
מבינים שלפני דעות ומחלוקות, 
כולנו נושמים באותן הריאות,
מריחים את הריח של הגשם הראשון. 

מבינים שגשם לא יכול ליפול לבד, 
לבד הוא לא ישרוד. 
שאם לא ניצור ענן, 
תהיה שנת בצורת גדולה, 
היובש יכסה את כולנו, 
הגועל, השנאה. 
ושאם נתאחד כולם ביחד, 
הגשם כבר ישטוף. 
אנחנו רק צריכים לשמור על הטיפות — 
מאוחדות.

מיה מזרחי, בת 16 מירושלים, לומדת בביה"ס בויאר, פעילה ב"כנפיים של קרמבו" מזה 4 שנים בתפקידי הדרכה, רכזות וחונכות של נערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים
סימני הזמן מיה מזרחי

החושך דוחק בי להאיר.
הכוח להיות אנושי

לבחור לצעוק
בשביל כל הרגעים ששתקתי, 
שקפאתי כמו גוש קרח חיוור. 
בשביל כל אותם הרגעים שרעדתי, 
שפחדתי לקום ולדבר. 
בשביל כל אותן המחשבות שהעפתי, 
שגרמו לי להפסיק להאמין באנשים. 
בשביל כל אלו שפגעו בי, 
ששלחו ים של חיצים לבול הפגיעה, לליבי. 
אני בוחרת היום לקום — 
ולצעוק, 
את כל המילים, 
שפחדתי אז לומר, 
בבמה הגדולה בעולם — 
מול עצמי, 
ומולם. 


בדרכך
יש לי את דרכי, 
שמובילה אותי לאור, 
שממיסה את הייאוש, 
שלומדת לעצור.

יש לי את דרכי, 
שמלווה אותי בשקט.
שיודעת שרק בשקט — 
מתחוללת אהבה. 

יש לי את דרכי, 
שגֵאה במכשוליי,
בעצירות הקטנטנות בשביל של צעדיי.

יש לי את דרכי,
אני מודה בגאווה, 
לא אסלול לי שום דרך אחרת — 
מלבדה. 


המורים של החיים
המורים של החיים לא תמיד נראים בעין, 
הם לא בעלי כותרת או כובע רחב שוליים, 
הם מלמדים את המעשים הקטנים:
לוותר על השוקולד האחרון שבמגירה, 
לעזור לאימא עם הקניות מהאוטו בחזרה, 
להתקשר לסבתא לראות אם היא מסתדרת, 
להגיד לאבא שהוא לא חייב להביא את העוזרת,
לעזור לאח הקטן לחצות את הכביש, 
לומר לעצמך שזה בסדר להיות רגיש. 

אלו לא שיעורים קלים — 
אלו מבחנים קשים. 
הטסטים האמיתיים שבמהלך החיים — 
לא מקבלים על אלו ציונים, ולא בונוס במבחן. 
מקבלים את העוצמות,
את הכוח,
להיות בעולם כל כך קר,
בן אדם. 


האומץ להיות עצובה 
כשהכול נראה חצוי לשניים,
אני מחייכת בלי סיבה.
מנסה לתת לה להשתלט —
לאופטימיות הכאובה.
אני מדחיקה את הרע,
אומרת: "לא נורא,
גם זה יעבור.

עוד דקה, עוד יום, עוד מספר שדוהה בשעון".
אני מצחקקת באילוץ, ומוחקת מבטי עצב.
מנסה להיות חזקה,
או כמו איך שהם קוראים לזה בעצם — 
הכנסת השקר החלש.
אני מעוותת רגשות,
מדחיקה את כל הדמעות.
יש אנשים עם סיפורים כאובים,
אז מי אני שאתלונן שהחיים שלי קשים?

אבל רק בשקט,
בלילה,
אני מרשה לעצמי להתפרק,
לתת לכל המבטים להידחק שוב למקומם.
למצוא לכמה שניות בודדות את האמת.

והדמעות יורדות חזק,
מזדהות עם טיפות הגשם.
הן חיכו הרבה זמן להישבר לתוך פנים אמיתיות,
כאלו שלא מלאות בהסתרות.
והבוקר שוב עולה,
השמש מחייכת בחלון.
ואני לוקחת את האור שלה,
ויוצאת מהדלת.
מוחקת את העצב,
מלבישה את השמחה.
ויוצאת שוב ככה —
חזקה וחלשה.

ומתי יגיע הרגע,
בו נדע, 
שמותר לשים פרצוף עצוב,
גם לפני השקיעה,
שמותר להפשיט את השמחה לפעמים,
ולתת לאנושיות להשתלט.
שנדע שמותר לבכות,
לא רק בחושך,
אלא גם באור הכי חזק,
ושנחשוב,
כמה חוזק יש לאישה,
דווקא,
כשהיא בוכה בחולשה.


הגשם הראשון
כשהגשם נופל לאט לאט מהעננים, 
הוא יורד טהור, נקי, בלי לכלוכים. 
הוא מגיע לעולם בשיא פשטותו, 
עם ריח זהה, דומה לשלו. 

כל טיפה נופלת לארץ בצורה קצת שונה, 
אחת יותר גבוהה, אחת קצת נמוכה. 
אחת נופלת בחוזקה, 
והשנייה מסתפקת בנפילת נוצה. 

הטיפות לא מתחרות מי תקפוץ ראשונה, 
הן מבינות שלכל טיפה יש את הדרך שלה, 
את הצורה, את העוצמה, את ההתרסקות המיוחדת — 
את המקום שאליו היא מכוונת כשהיא נופלת. 

והלוואי שאצלנו זה היה אחרת, 
שבני האדם היו לומדים מהטיפות.
מבינים שלפני דעות ומחלוקות, 
כולנו נושמים באותן הריאות,
מריחים את הריח של הגשם הראשון. 

מבינים שגשם לא יכול ליפול לבד, 
לבד הוא לא ישרוד. 
שאם לא ניצור ענן, 
תהיה שנת בצורת גדולה, 
היובש יכסה את כולנו, 
הגועל, השנאה. 
ושאם נתאחד כולם ביחד, 
הגשם כבר ישטוף. 
אנחנו רק צריכים לשמור על הטיפות — 
מאוחדות.