דווקא שם

קריית שמונה

קירוב רחוק

בחודש אדר תשכ"א, מרס 1961, פורסם בעלון "עלי משמרת", ביטאון המשמרת הצעירה של המפד"ל, מכתב גלוי לחוגי הצעירים שכתב בחור בן עשרים וארבע ששמו צפניה דרורי. במכתב הביע דרורי את דאגתו מרמת החינוך הדתי ב"מקומות המרוחקים ממרכזי היישוב הוותיק". המורים והמנהלים מסרבים להשתקע באותם מקומות, טען. רובם סופרים את שנות עבודתם כדי לקבל זכות העברה למרכז הארץ, וכך נמצא החינוך במקומות אלו בידיים מתחלפות של אנשים ללא ניסיון בחינוך, הבאים לתקופה קצרה בלבד. מסקנתו של דרורי היתה שיש צורך במחנכים שיקבעו את מקום מגוריהם במקומות המרוחקים ממרכז הארץ, "בעיירות העולים". דרורי כתב שהוא מודע לקושי של מורים בודדים להעתיק את מקום מגוריהם לסביבה שונה, והציע תוכנית שאותה הגדיר כ"תוכנית נועזת לשינוי המצב". "לא בשיפור מעמד ורווחים כספיים נקבע את הדבר, כי אם על ידי יצירת סביבה מתרימה למורה. חברה צעירה ורחבה שתוכל לספקו מבחינה חברתית." דרורי הציע לקחת את אחת מעיירות העולים כמודל ניסיוני, להציב בה מורים שיהיו מוכנים להשתקע בה, וכן בחורים בעלי השכלה כלכלית שיעבדו בה בתחומים שונים. הוא גם טען שכך תיסלל הדרך להנהגה דתית של עיירות הפיתוח, ומשם ניתן יהיה להגיע גם להנהגת ערים "ביישוב הוותיק".

במילים של שנות האלפיים, דרורי הצעיר קרא להקמת גרעינים תורניים בעיירות הפיתוח, רק שהוא עשה זאת בראשית שנות השישים של המאה הקודמת. בסוף המאמר הובאה הערתו של עורך הביטאון, שלמה רוזנר, לדבריו הנלהבים של דרורי. "הייתי כמובן שמח אילו החיים היו מתנהלים כפי שצפניה מתאר אותם וממליץ עליהם. למרבה הצער, המצב הוא שונה ונמצאים דברי צפניה לוקים בפשטנות ואף שמץ נאיביות. הוא פשוט מתעלם מקיומם של כוחות כמו כסף, כבוד, נוחיות ועוד."

חלפו למעלה מחמישים שנים מאז כתיבת המאמר. כל אדם, חילוני או דתי, המבקר כיום בקריית שמונה, יודע שבעיר יש ישיבת הסדר. שלטים גדולים בכמה מקומות בעיר מיידעים את התושבים ואת המבקרים בה על זמני כניסת השבת ועל זמני התפילות בישיבה, ושלטי הכוונה מובילים את המעוניינים בכך למבנה הישיבה המרשים, המשקיף על העיר מלמעלה. למעלה ממאתיים וחמישים תלמידים לומדים בישיבה, עשרות מבוגריה קבעו בעיר את ביתם וגרמו למשפחות נוספות להשתקע בה גם הן.

ראש הישיבה הוא אותו צעיר "נאיבי" שקרא לצעירי המפד"ל להתיישב בעיירות הפיתוח. שמו מתנוסס על תעודות הכשרות כמעט בכל מסעדה או מזנון מהיר בקריית שמונה, מכיוון שהוא מכהן גם כרבהּ של העיר. ארבעים שנה לאחר שהגיע לקריית שמונה, יש לרב צפניה דרורי תשובות טובות לעורך הציניקן שהטיל ספק בהתגשמות החזון שהציב אז במאמרו.

בשנת תשכ"ח, 1968, שבע שנים לאחר שכתב את המכתב הגלוי, הגיע דרורי לקריית שמונה כרב צעיר בן 31 עם אשתו שרי, שהיתה אז בהיריון, ועם שני ילדים קטנים, כדי לכהן בה כרב הראשי האשכנזי. היום הוא מסכים להודות שלא התלהב מהמשימה שהוטלה עליו. הראשון לציון, הרב יצחק נסים, שהיה ידיד שלו ושל רבו הרב צבי יהודה קוק, לחץ עליו אז לקבל את התפקיד ולעשות סדר בתחום שירותי הדת בעיר. קבלת הפנים שזכה לה, לא היתה חמה במיוחד. הרב הספרדי של קריית שמונה באותה תקופה לא התלהב מהצטרפותו של הקולגה, וגם ראש המועצה לא הבין את הצורך ברב נוסף לעיר הקטנה.

אבל הרב דרורי לא הגיע לקריית שמונה רק כדי לכהן בה כרב. נאמן לחזון שהציב במאמרו, הוא שאף למציאות של קבוצת משפחות דתיות גדולה המתיישבת בעיר ופועלת בה בתחום החינוך וחיזוק היהדות. את אוכלוסיית עיירות הפיתוח הוא כבר הספיק להכיר מעט מנסיעותיו לביקורים בשבתות במושבי העולים בנגב. יחד עם בחורים נוספים מישיבת "מרכז הרב" שבה למד, הוא הגיע למושבים ולעיירות כדי להעביר שם שיעורי תורה. אחד מאותם בחורים שהיו שותפים לנסיעות היה הרב יעקב אריאל, שמונה לאחר זמן קצר לרבו של המושב כפר מימון והקים בו ישיבה תיכונית. בנסיעותיו לנגב התוודע הרב דרורי ל"ישראל השנייה", שהתגוררה במושבים ובעיירות הפיתוח. היה לו ברור שדרושים כוחות תורניים שיחזקו את אותם מקומות. הוא גם הבין שעשייה משמעותית במחוזות הללו לא תושג על ידי ביקורים בשבתות, אלא על ידי התיישבות קבע של קבוצת משפחות תורניות. ובכל זאת, כשנקרא לעלות לקריית שמונה, הוא לא מצא משפחות נוספות שיצטרפו אליו למשימה.

קריית שמונה של סוף שנות השישים היתה עיירה קטנה, ולמרות קרבתה לגבול לבנון, שקטה למדי. חודשים אחדים לאחר שהרב דרורי הגיע לעיר, נורו אליה טילי הקטיושה הראשונים, אך הם עדיין לא הצליחו להפר את השלווה הגלילית. ההתמודדות העיקרית של תושבי העיר היתה עם קשיי פרנסה ביישוב מרוחק ומנותק ממרכז הארץ.

זמן קצר לאחר שהגיע לקריית שמונה החל הרב דרורי לגייס כוחות עזר שיסייעו לו להעצים את פעילותו. בראשית שנות השבעים הוא הביא לעיר בנות מתנדבות, כדי שיסייעו לו בארגון פעילויות יהדות. במבט לאחור הוא מסמן את אותן בנות כחלוצות השירות הלאומי, שנוסד באותה תקופה. לאחר מכן הוא גייס כמה משפחות, לבוא ולגור יחד עם משפחתו בקריית שמונה. הרב חיים ענזי, שעמד בראש כולל אברכים בחצור הגלילית, עבר לעיר עם משפחתו. משפחה נוספת הגיעה מאילת, ואחת מבנות השירות הלאומי הביאה לעיר את חברהּ. "נוצרה קבוצה קטנה של אנשי שלומי, אבל עדיין לא היה לי אפילו עם מי ללמוד." כשבוגרות השירות הלאומי בקריית שמונה עודדו את חבריהן בסניפי בני עקיבא להגיע לעיר, עלה הרעיון להקים בה ישיבת הסדר. מי שעזר לרב דרורי להשיג אישור להקמת הישיבה, היה לא אחר מחבר הכנסת יוסי שריד, שהיה אז חבר כנסת צעיר במפלגת העבודה. שריד דיבר על לבו של שר הביטחון דאז שמעון פרס, וזה אישר את הקמת הישיבה. בחודש אלול תשל"ח (1978) הוקמה בקריית שמונה הישיבה החדשה. בד בבד, באותה שנה הגיעה לביקור בעיר קבוצה של בוגרי בית מדרש מר"ץ (מרכז צוותים) ממבשרת ציון, כדי לבחון אפשרות להתיישב בה ולהשתלב במערכות החינוך שלה. צבי בנדל, שהיה אחראי לליווי הבוגרים של מר"ץ, זוכר את קבלת הפנים הצינית שבה קיבל הרב דרורי את הקבוצה. "הוא לא האמין שהם יגיעו, והוא אמר להם את זה בפנים." למרות הערכתו של הרב דרורי, הגיעו באותה שנה לקריית שמונה שש משפחות של בוגרי מר"ץ. זה היה גרעין המורים השני שיצא מבית המדרש של מר"ץ, שהוקם ארבע שנים קודם לכן במטרה לשלוח צוותים של מורים לחיזוק מערכות החינוך בפריפריה.

הישיבה החדשה בעיר אפשרה לבוגרי מר"ץ לשלב את עבודת ההוראה שלהם במוסדות החינוך של קריית שמונה, עם לימודים תורניים בבית מדרש. הרב דרורי סייע למשפחות הצעירות למצוא מקום מגורים ומקומות עבודה. בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הגיעו לקריית שמונה משפחות נוספות של בוגרי מר"ץ וכך, עוד לפני שתלמידי ישיבת ההסדר החלו להינשא ולהקים בתים, כבר נוצרה בעיר קבוצת משפחות של בוגרי ישיבות. ד"ר מטי דומברובסקי, שחקרה את תופעת הגרעינים התורניים, מצאה שבתחילת דרכם של בוגרי מר"ץ בקריית שמונה הם התמודדו עם לא מעט מתח עדתי ביחסיהם עם האוכלוסייה המקומית, אף שכמה מהם היו גם הם ממוצא מזרחי. עם זאת היא מציינת שיש מאנשי קריית שמונה שטענו שהמתח העדתי הפרה בסופו של דבר את שני הצדדים. האוכלוסייה המקומית התרשמה מההשקעה של חברי מר"ץ בתחום החינוך וההשכלה, ואנשי מר"ץ קיבלו מהחום ומהנתינה של התושבים הוותיקים. החיבור המשמעותי בין חברי מר"ץ לאוכלוסייה הוותיקה נוצר שנים לא מעטות לאחר מכן, כשהחלו קשרי נישואים ביניהם.

כמה שנים לאחר הקמת ישיבת ההסדר החלה להיווצר סביבה קהילת אברכים, שעם השנים נהפכה לקהילה של בוגרים שקבעו את ביתם בעיר. הרב דרורי היה החלוץ הבודד. בוגרי כולל מר"ץ יצרו את התשתית הקהילתית, ובוגרי הישיבה יצרו את המסה המכרעת שביססה את הגרעין התורני שמעולם לא הוגדר כגרעין, וחיזקה את הקהילה הדתית־לאומית בעיר. עיון באלפון הבוגרים של ישיבת ההסדר מגלה שנוסף על שלושים אברכים המתגוררים לצד הישיבה, קרוב לארבעים מבוגרי הישיבה קבעו את ביתם בעיר. מחציתם עוסקים בחינוך ומחציתם במקצועות מגוונים אחרים. בין הבוגרים שנשארו בעיר יש גם שני הנדסאים, שני טכנאי מחשבים, עורך דין ועובד סוציאלי.

יניב חקק למד במחזור ט"ו של ישיבת ההסדר. מאז הגיע לישיבה בשנת תשנ"ב (1992) כנער בן שמונה־עשרה, הוא לא עזב את העיר. היום הוא מחנך בבית ספר ממלכתי־דתי בעיר ובו בזמן מכהן בתפקיד רב בית כנסת של קהילת יוצאי פרס, הסמוך לביתו. חקק גדל בבני ברק ולמד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר". כשהיה בכיתה י"ב הגיעו כמה בחורים מהישיבה בקריית שמונה וביקשו ממנו ומחבריו לבוא ולחזק את הישיבה. אחד־עשר בחורים נענו לקריאה. לאחר כמה חודשים החלו אותם בחורים את לימודיהם בישיבה הצפונית, כשהם מהווים מחצית מהמחזור החדש. חקק מספר שהרב דרורי ויתר רבני הישיבה לא הטיפו לתלמידים לקבוע את מגוריהם בעיר. "החיים עשו את שלהם," הוא אומר. עם זאת, אפשר להבין מדוע הוא נשאר בעיר. לאורך כל שנותיו בישיבה היה יניב פעיל בסניף בני עקיבא המקומי ולא פעם קרא בתורה באחד מבתי הכנסת הרבים שבעיר. מוצאו המזרחי אפשר לו להתחבר לאוכלוסייה המקומית ביתר קלות. בשנתו השישית בישיבה הוא נישא לתהילה, בת למשפחה ברוכת ילדים מהמושב מבוא חורון שליד העיר מודיעין. "אמרתי לו שאני באה לכאן רק לכמה חודשים וזהו. לא רציתי להתרחק ממרכז הארץ ומהמשפחה שלי," היא מספרת. "אחרי שבוע כאן תפסה אותי מישהי מהקהילה וגערה בי שאני שוללת את האפשרות להישאר בעיר. אמרתי לה שזה לא מדבר אלי." מיד עם הגעתה לקריית שמונה החלה תהילה חקק ללמד באולפנה המקומית, וגם שם ארך לה לא מעט זמן להתחבר לאוכלוסייה. "היה לי קשה להתחבר לסגנון ולמנטליות. היו למשל הרבה דיבורים על הבדלים בין ספרדים לאשכנזים, וזה נושא שלא העסיק אותי במקום שבו גדלתי." אבל כמו שאומר בעלה יניב, הזמן עשה את שלו. ההוראה באולפנה לאורך השנים חיברה את תהילה לאוכלוסייה המקומית, אבל מה שגרם לה יותר מכול להבין את חשיבות הישארותם בעיר, היתה העשייה של יניב. לאחר חמש שנים של מגורים בדירה סמוכה לישיבה, הם עברו לשכונה אחרת בעיר, שבה לא התגוררו בוגרים של הישיבה. סמוך לבית ששכרו פעל בית כנסת "יוסף הצדיק" של יוצאי פרס, שמתפלליו חיפשו רב. חקק קיבל עליו את התפקיד, וכבר למעלה משמונה שנים הוא מכהן כרב בית הכנסת בהתנדבות ובמסירות. בכל שבת הוא נותן בבית הכנסת דרשה הלכתית, ובימי החול מתחזק את מניין השחרית, עובר לפני התיבה וקורא בתורה. "מה שהיה כבוי בי במשך כל השנים שבהן למדתי במוסדות עם רוב אשכנזי, החל לפרוח כאן בבית הכנסת," הוא מספר. "אמנם אני חצי טוניסאי, חצי עיראקי והמתפללים הם פרסים, ובכל זאת החיבור איתם הוא מדהים. אני מדבר איתם בטוניסאית והם מתמוגגים." מדי שנה בשנה בשמחת תורה יוצאים תלמידי ישיבת ההסדר מבית המדרש כדי לשמוח עם תושבי העיר בבתי הכנסת. כשהם מגיעים לבית הכנסת "יוסף הצדיק", חקק נזכר בימים שבהם היה תלמיד בישיבה, ומתמלא תחושת סיפוק על כך שהוא מגשים את החזון של ראש הישיבה שלו, הרב דרורי.

אבל לעשייה הברוכה של חקק בבית הכנסת יש גם מחיר משפחתי. מרבית בוגרי הישיבה המתגוררים בעיר, מתפללים בבית הכנסת האשכנזי "בן ציון". משפחת חקק, המתפללת בבית הכנסת הפרסי שליד ביתם, מחוברת פחות לקהילה שנוצרה סביב בית הכנסת האשכנזי. "בגלל שאנחנו לא מתפללים בבית הכנסת 'בן ציון', אני לא מרגישה בנוח להשתתף באירועים הקהילתיים שלהם," מספרת תהילה חקק, "למרות שאני בטוחה שיקבלו אותי שם בשמחה ובלב רחב." לפני כמה שנים המירה תהילה את ההוראה באולפנה בריכוז הסניף המקומי של תנועת האישה הדתית "אמונה". בתפקידה הנוכחי היא יוזמת פעילויות של תרבות תורנית בעיר. לפני שנתיים היא פתחה בית מדרש לנשים בקריית שמונה ומאז, מדי שבועיים, מתכנסות בו נשים לבוקר של שיעורי תורה.

כשהרב צפניה דרורי הגיע לקריית שמונה, החלו ילדיו ללמוד בגנים הדתיים של העיר. בשלב מסוים, בגלל אי שביעות רצון שלו ושל אשתו, החליטו בני הזוג להוציא את ילדיהם מאותם גנים ולהעבירם לגנים לא דתיים. כשהגיעו ילדיו לגיל בית ספר, היה לו ברור שהם ילמדו בבית הספר הממלכתי־דתי המקומי ולא במוסדות תורניים מחוץ לעיר. רבו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הציע לו למצוא פתרונות חינוכיים שיהיו טובים לתושבי העיר, וכך ממילא יהיו טובים גם בעבור ילדיו. דרורי נטל יוזמה וביקש מאנשי משרד החינוך לפתוח כיתה א' נוספת בתוך אחד מבתי הספר הממלכתיים־דתיים בעיר. הכיתה החדשה לא הוגדרה ככיתה תורנית, אבל הרב דרורי היה זה שגייס בעבורה תלמידים ובחר לה מורה. "בחרתי ילדים שההורים שלהם היו תאבי דעת ורציניים. הורים שזיהיתי אצלם רצון לתמוך בילדים שלהם כדי שילכו בדרך טובה. חלק מההורים היו דתיים וחלקם לא. את המורים שבחרתי לכיתה לימדתי להתקדם עם הילדים הטובים ולא להתעכב בגלל החלשים. אמרתי שעדיף שהתלמידים ירוצו אחרי המורה מאשר שהמורה ירוץ אחרי הילדים." הרמה הלימודית הגבוהה שנוצרה בכיתה החדשה יצרה לה שם של כיתה איכותית, והורים רבים ביקשו לצרף את ילדיהם למסגרת החדשה. לדברי הרב דרורי, הכיתה שיצר הביאה לשיפור הלימודים גם בכיתות אחרות בבית הספר. "כשהמורים הרגישו שיש ילדים שדורשים יותר, הם נתנו יותר."

כשהגיעו ילדיהם של בוגרי כולל מר"ץ לגיל בית ספר, היו שלא הסתפקו בכיתה שהקים הרב דרורי, וביקשו להפריד בין המינים. הרב דרורי סירב. "לא יכולתי להוביל את זה בתוך העיר, כי זה לא התאים אז לאוכלוסייה." רק לאחר לא מעט שנים, כשאוכלוסיית בוגרי הישיבה גדלה, החל תהליך של הפרדה באחד מבתי הספר הממלכתיים־דתיים בעיר. הרב דרורי סבור שמלכתחילה טוב להפריד בין בנים לבנות בבית הספר, אם הדבר אפשרי. בתנועת הנוער, לעומת זאת, הוא סבור שדווקא פעילות מעורבת מסייעת להצלחה החינוכית, ואכן בסניף בני עקיבא של קריית שמונה הפעילות מעורבת. הרב דרורי גם אינו שותף לחששות של הורים רבים בציבור הדתי־לאומי מחינוך בחברה הטרוגנית. "אני חושב שדווקא בכל המקומות הלא־אינטגרטיביים יש סכנה דתית. הילדים שם רוצים להיות שונים והם מנסים דברים אחרים. דווקא במקומות שיש בהם אינטגרציה, הם לא מחפשים להיות שונים. אני בטוח שביישובים מעורבים לדתיים וחילוניים כמו כפר אדומים ותקוע, יש פחות בעיות עם הנוער."

אורי אוחיון, בן קריית שמונה ותלמיד ישיבת הסדר, נוטה להסכים עם הרב דרורי. כמי שגדל והתחנך בעיר, הוא משוכנע שהחינוך ההטרוגני תרם לעיצוב אישיותו. לדבריו, החיים בקריית שמונה העניקו לו יכולת להתחבר למגוון רחב יותר של אנשים, וגרמו לו לקבל בקלות רבה יותר נורמות חברתיות שונות. לא תמיד הוא הרגיש כך. כשלמד בישיבה התיכונית במושב הדתי הזורעים, היה לו ברור שכשיגדל, יגור ביישוב דתי שבו כולם ייראו כמוהו. רק לקראת סוף לימודיו התיכוניים הרגיש אוחיון שהחיים בעיר שבה האוכלוסייה מגוונת, חיזקו אותו ותרמו לו. אוחיון הוא הדור השני להתיישבות האידיאולוגית בקריית שמונה. אביו יהודה שגדל בקריות הגיע בשנת תשמ"ג (1983) לעיר, כדי ללמוד במחזור השביעי של ישיבת ההסדר המקומית. אמו בת שבע שגדלה ברחובות, הגיעה לקריית שמונה לשירות לאומי. אחת ממשפחות צוות הישיבה הכירה בין יהודה לבת שבע, הם נישאו, ולאחר ארבע שנים של לימודים במרכז הארץ חזרו לקריית שמונה. יהודה לימד בישיבת ההסדר כמה שנים, ואז החל לחנך באולפנה המקומית ולשמש בה רב. בת שבע, שלמדה כלכלה ומנהל עסקים, השתלבה בסגל האקדמי של מכללת תל חי הסמוכה לעיר. אורי, הבכור, למד בבית הספר הממלכתי־דתי עוזיאל בקריית שמונה והיה פעיל בסניף בני עקיבא המקומי. המשפחה מתפללת גם בבית הכנסת "בן ציון" האשכנזי וגם בבית הכנסת "המתמיד" הספרדי, שבו יהודה אוחיון מכהן כרב. כילד, המושגים "גרעין" ו"קהילה אידיאולוגית" לא אמרו לאורי אוחיון דבר. "ההורים שלי אף פעם לא הזכירו את המילה גרעין וגם לא רצו לתת לנו הרגשה שאנחנו שייכים לקבוצה כזו, כדי שלא נתבדל. זה מאפיין לא רק את המשפחה שלנו. בתור ילד, אתה מתחבר לילדים שדומים לך ויש הרבה כאלו בקריית שמונה. יש בעיר הרבה משפחות דתיות־לאומיות ותיקות, שלא באו אליה מאידיאולוגיה אלא פשוט גרות בה, וגם הן מוצאות את עצמן שייכות לקהילה." רק כשעזב את קריית שמונה בכיתה ט' ועבר ללמוד בישיבה התיכונית במושב הזורעים, שמע אוחיון את המושג גרעין לראשונה. "ידעתי שההורים שלי הגיעו לקריית שמונה מתוך אידיאולוגיה חברתית, אבל לא הכרתי את המושג גרעין. בתחילת התיכון, כשהייתי חוזר לשבתות הביתה, קצת כעסתי על זה שבחטיבת הביניים למדתי בחינוך הטרוגני. הסתכלתי על השנתיים הללו כשנתיים לא טובות. כשגדלתי קצת הבנתי שהשנים בקריית שמונה רק עשו לי טוב. הרגשתי שאני מכיר טוב יותר את העולם, ושיש לי שפה עם הרבה סוגים של אנשים." לאחר סיום לימודיו בישיבה התיכונית בחר אוחיון ללמוד בישיבת ההסדר בירוחם. היום, כשהוא לאחר שירותו הצבאי, ברור לו שיגור בעתיד ביישוב מעורב או בעיר פיתוח, אולי אפילו בקריית שמונה.

כרב העיר של קריית שמונה, השפעתו של הרב צפניה דרורי חורגת הרבה מעבר להשפעתו על בחורי הישיבה ומשפחות הקהילה שנוצרה מבוגרי כולל מר"ץ ובוגרי הישיבה. הרב מעביר שיעורים בבתי כנסת בעיר, מדבר באזכרות ובשמחות ומטפל בכל ענייני הדת. עם זאת, הוא מודה שנדרשו לו לא מעט שנים לרכוש את אמונם של תושבי העיר. "עשרים שנה עברו עלי בסבל עצום. חשדו בי בכל מיני דברים. תושבים אמרו שאני לא משלהם ושאני מבטל אותם ולא מחשיב אותם. היום זה כמעט לא קורה." אחת המלחמות הגדולות היתה בנושא נוסחי התפילה. מתוך רצון לשתף קהל גדול בתפילות הימים הנוראים, יזם הרב דרורי תפילה ציבורית במתנ"ס העירוני. הנוסח שהנהיג לתפילה היה נוסח ספרד ולא נוסח עדות המזרח. הרב חשב שמכיוון שזה היה נוסח התפילה המקובל במשך שנים רבות בישיבות בני עקיבא, הוא יצליח לאגד סביבו תושבים רבים שומרי מסורת. התפילה הציבורית התקיימה במשך כחמש־עשרה שנים, אבל אז החל הדור הצעיר לדרוש לשנות את נוסח התפילה לנוסח של עדות המזרח. הרב דרורי התעקש לשמור על הנוסח שקבע, והצעירים פרשו מהתפילה. במשך כמה שנים המשיכה הקהילה האשכנזית של העיר להשתתף בתפילה הציבורית, אך נטישתו של הציבור הרחב הביאה בסופו של דבר לביטול המניין. "היה לי חזון ליצור קהילה אחת בימים הנוראים, אבל הקנאה מנעה זאת." אומר הרב דרורי בצער.

את עיקר תרומתה של ההתיישבות האידיאולוגית בקריית שמונה רואה הרב דרורי בחיזוק הקשר של כלל התושבים בעיר לתורה ולדת. "קריית שמונה של היום היא עיר שגם התושבים החילונים מרגישים בה קשר לדת ומתכבדים בקשר הזה. יש יוקרה לציבור הדתי ואהבה כלפיו. זה מתבטא גם בתרומות של תושבי העיר לישיבה." הרב דרורי יודע לספר על מספר מצומצם של בעלי תשובה, תושבי העיר, שחיפשו מקום ללמוד בו תורה, והחלו לחבוש את ספסלי ישיבת ההסדר. עם זאת, הוא אינו מאמין בפעילות ישירה של החזרה בתשובה. "אני לא מאמין בשיטות חב"דניקיות של דוכנים להנחת תפילין, ואני נלחם נגד זה. זה לא מביא ליראת שמים."

תרומה נוספת של ההתיישבות האידיאולוגית בקריית שמונה היא חיזוקה של האוכלוסייה הדתית בה. קיומה של קהילה דתית חזקה גרמה ללא מעט תושבים דתיים להישאר בעיר, והישארותם תרמה לחיזוקה של קריית שמונה במגוון תחומים. הרב דרורי מספר על אחד הרבנים בישיבה שהחל לעבוד בתחום ההייטק ותרם לחיזוקו, ועל מנהלי בנקים דתיים שעברו להתגורר בעיר בזכות הקהילה הדתית. עם זאת, תחום התעסוקה היה ועודנו הסיבה המרכזית לעזיבת משפחות רבות את העיר. המגוון המצומצם של תחומי התעסוקה בקריית שמונה והמרחק ממרכזים עירוניים גדולים מקשים על רבים למצוא עבודה שתאפשר להם לגור בה.

במשך שנותיו הרבות של הרב דרורי בקריית שמונה, הוצע לו כמה וכמה פעמים לכהן כרבהּ של עיר גדולה במרכז הארץ, אך הוא סירב. "אשתי אמרה לי: 'אם אני אלך בעיר גדולה ברחוב, מי יגיד לי שלום? כאן כולם מכירים אותי ואני כבר לא יכולה לעזוב.' יש בעיר הזאת שייכות משפחתית וזה דבר שמחזיק פה את האנשים."

רבים מבוגרי כולל מר"ץ וישיבת ההסדר רכשו דירות בעיר. יניב ותהילה חקק, המתגוררים בעיר כבר חמש־עשרה שנים, עדיין לא עשו זאת. למרות הסיפוק מעשייתם בעיר ומהחיבור עם האוכלוסייה, תהילה עדיין מתקשה להשלים עם המרחק ממרכז הארץ. "מצד אחד אני מרגישה שבמקומות כמו מבוא חורון או ביישובים דתיים אחרים יש אלף כמוני ולא צריכים אותי שם. המגורים שלי בקריית שמונה הרבה יותר משמעותיים. המגורים כאן גם השפיעו עלי, והיום אני כבר לא רואה את עצמי גרה במקום שבו כולם מדברים באותה שפה. אני רואה את היתרונות שבחינוך האינטגרטיבי שלא כולם בו אותו דבר. מצד שני, מלחיץ אותי לבנות פה בית, כי גם אחרי חמש־עשרה שנים אני עדיין מתקשה לראות את עצמי פה לכל החיים. המרחק מהמרכז מאוד קשה לי, וככל שהמשפחה גדלה זה רק נעשה יותר קשה. יש פחות סבלנות לארוז תיקים לשבעה ילדים, נוסעים פחות, ולפעמים אתה מרגיש שאתה מחמיץ את המשפחה המורחבת שלך. לזכותו של יניב אני חייבת לומר שאנחנו לא מוותרים כמעט על שום אירוע משפחתי. אני יודעת שביום שבו אני אוותר על אירוסים של אח או על בריתות של אחיינים, אני לא אוכל להישאר פה."