אילו האמנתי שיש אלוהים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אילו האמנתי שיש אלוהים
הוספה למועדפים

אילו האמנתי שיש אלוהים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: צבעונים
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 78 עמ' מודפסים

תקציר

אילו האמנתי שיש אלוהים, הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא, ואפילו מתעב, רק את עם ישראל. הרי לפי האמונה האל הוא בורא העולם, מכוון את המהלכים ההיסטוריים ומשגיח על ברואיו כדי לגמול לכל פרט ולכל ציבור על פי זכויותיו וחובותיו — איך ייתכן אפוא שהגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל, פורענויות וניסיונות השמדה?"


המסה "אילו האמנתי שיש אלוהים" מלמדת שאין להבטחות הדת שום אחיזה במציאות. המסה מנסה גם להתחקות אחר הסיבות לשנאת היהודים הכרונית.

פרק ראשון

אילו האמנתי שיש אלוהים, הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא ואפילו מתעב רק את עם ישראל. הרי לפי האמונה האל הוא בורא העולם, מכוון את המהלכים ההיסטוריים ומשגיח על ברואיו כדי לגמול לכל פרט ולכל ציבור על פי זכויות וחובות — איך ייתכן אפוא שהגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל חסרת תכלה וקץ.

למרות הסכֵמה הקבועה של שכר לצדיק ועונש לרשע, הרי המקרא מכיר ביוצא דופן בהיסטוריה העולמית — יחסו המיוחד של האל לעם ישראל — עם סגולה שהאל אוהב אותו במיוחד בשל זכות אבות: "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים" (דברים ז 8-6, שמות יט 5; וראו מל"א י 9, ירמיה לא 2-1, דבה"ב ט 8 ועוד). רעיון הבחירה של עם ישראל המופיע במקרא, ומודגש בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך, וקירבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול נקרא עלינו" (ברכת קדושת היום לשלוש רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים).

המסקנה המתבקשת הייתה שאם עם ישראל ישמור על המצוות, יזכה לחסות האוהבת של האל, ובאמת עד לפני מאתיים שנה כל בני ישראל שמרו קלה כחמורה במצוות, וכמעט לא היה אפיקורוס בין היהודים. האם האל גמל להם על נאמנות אין קץ?

מתברר שלעובדות ההיסטוריות אין תוקף בהגות הדתית — מה שקובע הוא הסכֵמה ההזויה על החסות הבלתי מעורערת של האל. בהגדה של פסח מופיעה הצהרה חסרת שחר בזו הלשון: "והיא (הבטחת האל) שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם."

מנותקים באופן מוחלט מהמציאות הם בחורי הישיבה במגזר החרדי המשוכנעים שלימוד התורה והתפילה שבפיהם דיין כדי להגן על עם ישראל, וכביכול ההגנה שלהם גדולה יותר מהגנתם של המתגייסים לצה"ל ולכוחות הביטחון.

הבה נבדוק מתי האל הציל אותנו מאלה שעמדו לכלותנו, וכיצד יוכיחו המאורעות ההיסטוריים שלימוד תורה ותפילה מגינים על עם ישראל.

אפשר להשתדל להסכים עם החשיבה האמונית כי בני ישראל הוגלו על ידי אשור בשנים 722-734 לפנה"ס, וכי חורבן ירושלים בידי נבוכדנצאר בשנת 586 לפנה"ס באו על עם ישראל באשמתם כי עבדו אלוהים אחרים וזבחו על הבמות; ובכל זאת ארשה לעצמי קצת תמיהות: הכתובים מאשימים על כך שעם ישראל נקט סינקרטיזם מימי שלמה ועד הרפורמה הדתית של יאשיהו (מל"א יא 13-1 - מל"ב כב 3 ואילך). כלומר, בשנים 620-950 לפנה"ס לא מילאו בני ישראל את מצוות התורה כנתינתן (בסוגריים: לא יכלו למלא את מצוות התורה כי התורה טרם באה לעולם, כפי שיובהר בהמשך), לכן היו אמורים להיענש, והינה במשך 330 שנה נהנה עם ישראל על שני פלגיו (יהודה וישראל) מעצמאות מדינית ודתית סבירה, ואילו לאחר הרפורמה של יאשיהו ועד החורבן בימי צדקיהו בשנת 586 לפנה"ס עברו 34 שנים בלבד, רובן תחת עול מעצמות זרות. מכאן שדווקא הישראלים "החוטאים" זכו לחסד ההיסטוריה, ואילו המאמינים "הנכונים" חוו חורבן.

מתברר שהסכֵמה האמונית אינה מתיישבת עם הכתובים במקרא עצמו: על המלך מנשה נכתבו כל הגינויים האמוניים האפשריים: "ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגויים... ויקם מזבחות לבעל ויעש אשרה כאשר עשה אחאב... וישתחו לכל צבא השמיים... והעביר את בנו באש, ועונן וניחש ועשה אוב וידעונים... וישם את פסל האשרה..." (מל"ב כא 7-2). היית מצפה כי על פי הסכֵמה האמונית המלך הזה ייענש, והינה, הוא שלט 55 שנים, יותר מכל מלך אחר שמלכו לפניו ואחריו, וכשבא יומו — הוא שכב עם אבותיו ונקבר בגן ביתו, בגן עוזא (שם 1, 18). לעומתו, יאשיהו, המלך "הצדיק", נהרג על ידי פרעה נכה במגידו (שם, כב 29).

דוגמה מאלפת עד כמה הסכֵמה האמונית היא חסרת שחר ניתן למצוא בתעודה מרתקת בספר ירמיהו. לא ניתן להטיל ספק בכך שירמיהו היה משוכנע שהוא מדבר בשליחות ה', ובשמו הוא מטיף מוסר לגולת היהודים במצרים. הוא מבקש להוכיח כי החורבן והגלות באו על העם משום שעבדו עבודה זרה. הנביא מאיים עליהם שאם ימשיכו במעשיהם, האל ישמיד אף את השארית שיצאה לגלות. על הטפתו זאת עונים "כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' — איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמיים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך לה נסכים — חסרנו כול, ובחרב וברעב תמנו" (ירמיה מד 18-15).

מתברר שעובדי האלילים יכולים להביא ראיות יותר טובות משל ירמיהו כדי להוכיח שהם לקו משום כעס האלילים, ולא משום כעס ה'. מתברר שבעיניהם הרפורמה של יאשיהו היא שגרמה לכעס השמיים. הם לא היו ערים לפרספקטיבה ההיסטורית המוכיחה כי התקופה הסינקרטיסטית, שבה עבדו בני ישראל גם לאלילים, הייתה ארוכה יותר ובטוחה יותר מהתקופה שאחרי הרפורמה המונותיאיסטית של יאשיהו, אבל חשו שהסכֵמה של האמונה באל אחד איננה הולמת למציאות.

וכעת נעבור לבחון אם באמת בכל דור ודור הקדוש ברוך הוא מצילנו מיד אויבינו־משמידינו, ואם באמת לימוד התורה והתפילה מגינות על עם ישראל:

בימי המרד הגדול (73-66) ובימי מרד בר־כוכבא (136-132) לא היה זכר לעבודת אלילים בעם ישראל, בעצם, מימי גלות בבל, שיבת ציון בימי זרובבל בן שאלתיאל, והרפורמה הדתית של עזרא הסופר — בכל הזמן הזה אין שום ידיעה על סטייה מעבודת ה'. אדרבה, בתקופה הזאת פעלו גדולי ישראל כמו רבן יוחנן בן זכאי, ר' יהושע בן גמלא, רבן שמעון בן גמליאל, ר' עקיבא, ר' יהושע בן חנניה, ר' יוחנן בן תורתא, ר' אלעזר המודעי. לגדולי ישראל אלה היו אלפי תלמידים שלמדו תורה. והינה למרות האמונה העמוקה באלוהי ישראל, אמונה אשר עודדה את הקנאים להילחם במעצמת רומי הענקית (בעיקר אחרי שהצליחו להביס את צבאו של קסיוס גאלוס), המרידות הסתיימו בחורבן נורא: המקדש נחרב, ירושלים חרבה והפכה להיות עיר אלילית, מאות אלפי יהודים נהרגו, נשבו, נמכרו לעבדות, גורשו מהארץ. לאחר כישלון מרד בר כוכבא נוספו הגזירות של אדריאנוס על כל מצוות דת ישראל, גזירות שגרמו לגדולי ישראל למות על קידוש השם. והינה, למרות שכביכול האל הסתיר פניו מעמו — הקים ר' יוחנן בן זכאי את המרכז הדתי ביבנה, מרכז שנדד אחר כך לאושא, לשפרעם, לבית שערים, לציפורי, ולבסוף — לטבריה. מסירות אדירה גילו בני הדורות האלה לדבר האל, והינה, התפילות לא עזרו, ההקרבות ההרואיות על דבר השם לא עזרו. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם?!

הזכרתי שבשני האירועים הקטסטרופליים האלה היו גירושים המוניים של יהודים מארץ ישראל. מתברר שגורלו של עם ישראל לאורך כל הגלות הוא לחוות אין־ספור גירושים. הגירוש המפורסם ביותר הוא גירוש ספרד על ידי שני המלכים "הקתוליים" פרננדו ואיזבלה בשנת 1492, גירוש שהתרחש בארץ שבה קם מרכז רוחני ותרבותי יהודי אדיר, שבה חיו ופעלו רבנים ידועי שם, פוסקים, פרשני מקרא, לשונָאים, משוררים, פילוסופים, וכולם שלומי אמוני ישראל. מדובר בעשרות רבות של אישים רמי מעלה — כולם מאמינים בני מאמינים, ואזכיר רק מעט מזעיר: ר' חסדאי אבן שפרוט, מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, ר' שמואל הנגיד, ר' שלמה אבן גבירול, ר' יצחק בן יעקב אלפסי (הרי"ף), ר' בחיי אבן פקודה, ר' משה אבן עזרא, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, הרמב"ן — והינה, זכות מסירותם לתורת ישראל, והתפילה לא הגנו על צאצאיהם, ועם התהפכות השלטון בחצי האי האיברי נחת על גלות ספרד אסון נורא. ומתברר שהאל אינו נענה לציפיות מאמיניו להצילו מהקמים לכלותו.

כאמור, גירוש ספרד הוא הגירוש המפורסם ביותר, אבל עם ישראל חווה גירושים אין־ספור, שאת חלקם אזכיר להלן: בספרד התקיים גירוש יהודים כבר בשנת 613. ב-1288 גורשו יהודי ברן, ב-1290 גורשו היהודים מאנגליה, ב-1306 גורשו היהודים מצרפת, ב-1321 גורשו היהודים מאנסי שבצרפת, ב-1470 גורשו היהודים מבאדינגן שבגרמניה, ב-1475 גורשו היהודים מטרנטו שבאיטליה, ב-1347 גורשו היהודים מראווה, ב-1831 הוגלו יהודי פטרסבורג לסיביר בעקבות עלילת דם. בימי מלחמת העולם השנייה גירשו הנאצים את היהודים ממקומות מושבם בכל רחבי אירופה וצפון אפריקה — אל גטאות, מחנות ריכוז ומחנות השמדה — ובכל האירועים הטרגיים האלה לא נראה סימן קל שבקלים שיש לאל אינטרס להתערב לטובת עמו הנבחר.

העם היהודי חווה לאורך שנות הגלות, וגם לאחר שיבת ציון המודרנית, אין־ספור עלילות דם שהעלילו עליהם הגויים. לא להאמין אבל עלילת הדם הידועה הראשונה התחוללה באלכסנדריה היוונית שבמצרים, והמעליל הוא היווני אפיון שטען טענות מופרכות לחלוטין על היהודים (המעשה מוזכר בחיבור של יוסף בן מתתיהו "על קדמת היהודים"), כגון שהם סגדו בבית המקדש לפסל של חמור, וכן שאנטיוכוס מצא במקדש בירושלים יווני שהיהודים פיטמו במשך שנה כדי להקריב אותו ולאכול את בשרו, כפי שדת היהודים, כביכול, מחייבת.

מתברר שלאורך ההיסטוריה בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי אירעו מאות אירועים של עלילות דם, בהן הואשמו היהודים שהם רוצחים אדם, בעיקר ילד, כדי להקיז מדמו, שמחויב, כביכול, על פי דתם לאפות בו את המצות, או סתם לשם פולחן דתי יהודי. מדובר בעלילה מזוויעה, שהרי התורה, ואחר כך הנביאים, שללו בצורה מוחלטת את הנוהג הקדום להקריב בני אדם לאלים, ולא רק זאת, התורה אוסרת קטגורית אכילת כל דם (ויקרא ג 17, ז 19, 26, 27, יז 12-11, יט 26, דברים יב 16, 23, וראו שמ"א יד 34-32), ואיך בכלל יכלו הגויים להעלות על דעתם רעיון מעוות כל כך, וכל כך מטורף, שאת המצות לפסח אופים עם דם של גוי?! אחות לעלילה הנוראה הזאת היא העלילה שכביכול היהודים חיללו את לחם הקודש. כידוע, לחם הקודש מסמל בנצרות את גופו של ישו, והיין מסמל את דמו, שהוא הקריב, לפי אמונתם, כדי להושיע את האנושות מהחטא. לדוגמה: בשנת 1298 בבאוואריה הואשמו היהודים שחיללו את לחם הקודש, ההמון רצח 56 יהודים, הפרעות התפשטו גם לפרנקוניה ולשוואביה, בהן הושמדו 146 קהילות יהודיות, ונרצחו 20,000 יהודים.

עלילת הדם המתועדת הראשונה, אבל בוודאי קרו רבות לפניה, קרתה בנוריץ' שבאנגליה ב-1149 — נמצאה גופה של ילד ביער, והואשמו היהודים ברציחתה. בבלואה שבצרפת שרפו 31 יהודים שכביכול צרכו דם נוצרי (1171). בפולדה שבגרמניה נרצחו חמישה ילדים, אנשי העיר רצחו 34 יהודים. ב-1255 נמצא ילד טבוע בבאר — הוציאו בעינויים הודאה מפי היהודים שהם אשמים בכך, והוציאו להורג 18 מהם. ב-1288 העלילו על היהודים בטרואס, ובעקבות זאת נשרפו חיים 13 מהם. בטרנטו שבאיטליה עינו את היהודים ואת המתנצרים להודות בזוועה — את ראשי המתנצרים ערפו, ואת היהודים שרפו חיים (1475).

צריך לציין שלעיתים לא נעדר אף ילד, אבל די בשמועה, אפילו מפיהם של הלוקים בנפשם, כדי להתנכל ליהודים. לא פעם מתברר שנער ברח מהבית, ולאחר זמן הוא נמצא חי וקיים — זה לא ממש הקל בעונשי הזוועה שהושתו על היהודים.

כאמור, מדובר במאות אירועים מזוויעים של עלילות דם, שבעקבותיהם נגזרו על היהודים גזירות נוראות: המון מתנפל על האומללים, עורכים לינץ' ורוצחים המונים, שורפים חיים, אם יש "משפט", לאחר חקירות בעינויים נוראים המניבים הודאה — מעלים על המוקד, חונקים למוות, תולים, מטביעים בנהר, חורכים את הגוף וגוזרים אותו לנתחים — אין גבול לסדיזם המופנה כלפי היהודים, ולא רק כלפי "חשודים" מבוגרים, גם לגבי ילדים — בווינה הועלו על המוקד שלושה ילדים בשנת 1420.

לעיתים היהודים המבינים אילו עינויים הם אמורים לעבור לפני שיוציאו אותם להורג — מחליטים להתאבד. כך קרה בפפורצהיים שבגרמניה בשנת 1257 — 12 ה"חשודים" התאבדו. גם בבודווייס שבגרמניה התאבדו בטביעה 13 "חשודים" (1505).

בשנת 1881 העלילו על היהודים בעיר ראשאן שבאיראן עלילת דם שבעקבותיה הושמדה כל הקהילה היהודית בעיר.

לעיתים "העדים" הם יהודים מומרים. אירוע מבהיל אירע בטיסאסלר שבהונגריה בשנת 1882: נערה נוצרייה נעלמה. מייד הואשמו 15 יהודים. העדות המכרעת נגבתה מנער שטען כי ראה דרך חור המנעול של בית הכנסת שהיהודים רוצחים את הנערה. למזלם של היהודים הסנגור הוכיח לשופטים שאין חור מנעול בדלת של בית הכנסת. הנערה נמצאה טבועה בנהר טיסא, ובניתוח שאחרי המוות הסתבר כי היא הרתה מחוץ לנישואין ושמה קץ לחייה בטביעה. זה לא מנע מהנוצרים לפרוע ביהודים.

בקורפו נמצאה בשנת 1891 גופה ערופת ראש של ילדה בת שמונה. ברור שהאשימו את היהודים במותה, אבל הסתבר שהנערה שנרצחה הייתה יהודייה. הבישוף של קורפו התערב ומנע מההמון לפרוע ביהודים. בעקבות עלילת דם זאת ברחו מרבית היהודים מהאי.

בשנת 1946, שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, חזרו ניצולים לעיירת הולדתם בקיילצ'ה שבפולין. ילד נעלם ליומיים, וכתירוץ להיעלמותו סיפר שהיהודים החזיקו אותו. המון מחוזק בשוטרים ובחיילים התנפלו על ניצולי השואה הרגו 42 יהודים, ופצעו 80. מקרה דומה קרה ב-1958 בפלונגיאן שבליטא, גם שם נערך פוגרום בניצולי שואה.

קשה עד בלתי אפשרי למנות את כל עלילות הדם שטפלו הגויים על היהודים, ובסקירה דלעיל דילגתי על יותר ממאה עלילות דם שאירעו מימי הביניים ועד העת החדשה. מתברר שרוב עלילות הדם אירעו במחוזות הגרמניים, אבל רבים גם בפולין, ליטא, רוסיה, אוקראינה, צרפת, ספרד, איטליה, הונגריה, צ'כיה, רומניה, איי יוון, טורקיה, ארצות הברית. הצרה הזאת לא דילגה על היהודים במחוזות ערביים: ירושלים, חלב (יותר מפעם אחת), חמה, דמשק, אלכסנדריה, מית ע'מר, ביירות (יותר מפעם אחת), פורט סעיד, טריפולי, אנטיוכיה. בעקבות המלחמות בין ישראל לשכנותיה, ובעקבות שתי האינתיפאדות — הערבים בסוריה ובמצריים "החיו" את עלילת היהודי הצמא לדם בספרות אנטי־ישראלית ואנטי יהודית, ובאמצעי התקשורת הקוליים והחזותיים.

מהמאה ה-19, כשהמשפח המאשים את היהודים בזוועת עלילת הדם מתחיל להידמות למשפט ממש — יש סימנים להתנערות בעיקר במערב מההאשמה חסרת השחר כלפי היהודים: גוליצין, שר החינוך מטעם הצאר אלכסנדר הראשון של רוסיה מבטל את עלילת הדם בהורדנה (1816). בסאראטוב העלילו על היהודים שמלו שתי גופות של נערים, והעונש שהוטל על "האשמים" מאסר עם עבודת פרך. אדולף כרמייה יוצא להגנתם של האומללים. ב-1840 נעלמו נזיר צרפתי ובשם תומאסי ומשרתו המוסלמי בדמשק. עינו סַפָּר יהודי כדי שיפליל את נכבדי הקהילה היהודית. אלה עונו בעינויי תופת שרק מוח מעוות יכול לחולל כמותם. נחטפו 63 ילדים קטנים כדי להכריח את הוריהם להודות בפשע שלא עשו. חלק מהמעונים מתו תחת ידי מעניהם. צריך לציין שנציגים של צרפת, אוסטריה, בריטניה וארצות הברית צידדו במשפח הנורא!

להגנתם של האומללים יוצאים משה מונטיפיורי, היינריך היינה, אדולף כרמייה ומשפחת רוטשילד. יש פנייה לשליט מצרים, מוחמד עלי, שדמשק נמצאת תחת שלטונו, וזה מתערב, משחרר את הנותרים בחיים, ושופט את מושל דמשק למוות.

בשנת 1847 נפצע בירושלים ילד יווני מאבן. מעלילים על היהודים שבכוונתם לשפוך דם נוצרי לצורך פולחן. הקונסול הבריטי מתערב, ואינו מאפשר משפח.

בשנת 1899 נערה בת 19 בפולנה שבצ'כיה נרצחה בסמוך לפסח. צעיר יהודי מפגר הואשם ברצח. הוא נידון למוות בתלייה, והעונש הומתק למאסר עולם. טומאש מסריק מתערב, ולאחר 19 שנה בכלא הוא משתחרר לאחר שקיסר אוסטריה מעניק לו חנינה.

ב-1911 בקייב שבאוקראינה שבשלטון הקיסרות הרוסית נמצאה גופה של נער בן 12. המשטרה חשדה בחבורת פושעים שבראשה עמדה אישה בשם ורה צ'בריאק, אבל בעקבות הסתה אנטישמית הופנה האשם כלפי מנחם מנדל בייליס, מנהל אדמיניסטרטיבי בבית חרושת ללבנים שהיה בקרבת המערה שבה נמצאה הגופה. המשפט נמשך שנתיים, בהן שהה בייליס במאסר. הוא יוצג על ידי ארבעה סנגורים רוסים, וסנגור יהודי — עו"ד אוסקר גרוזנברג, וכן הובא לעדות מומחה לענייני דת ישראל, רבה של מוסקבה יעקב מזא"ה. העיתונות הליברלית ברוסיה הזדעזעה מההאשמה חסרת השחר על פולחן יהודי בדם של נוצרים, ולמגנים את עצם המשפט נוספו עיתוני המערב, התנועות הליברליות, ומפלגת הלייבור בבריטניה. בין אנשי הרוח שהזדעזעו מהמשפט היה הסופר מקסים גורקי. המושבעים קבעו שמנדל בייליס הוא חף מפשע, ושוחרר אחרי שנתיים בכלא, אבל כוחות האופל האנטישמיים המשיכו להטיף בדבר הנוהג היהודי להשתמש בדם נוצרי למטרות פולחן.

"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" — זה בדיוק מה שקרה בעקבות עלילות הדם, ומעולם הקדוש ברוך הוא לא הציל אותנו מידי רוצחינו־מענינו. ישועה מאוחרת הגיעה בעיקר מידי כוחות הקדמה הליברליים, אלה שהשתחררו מעט מהדוגמות הדתיות שהביאו הרס וחורבן אל העולם.

עוד על הספר

  • הוצאה: צבעונים
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 78 עמ' מודפסים
אילו האמנתי שיש אלוהים משה גרנות

אילו האמנתי שיש אלוהים, הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא ואפילו מתעב רק את עם ישראל. הרי לפי האמונה האל הוא בורא העולם, מכוון את המהלכים ההיסטוריים ומשגיח על ברואיו כדי לגמול לכל פרט ולכל ציבור על פי זכויות וחובות — איך ייתכן אפוא שהגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל חסרת תכלה וקץ.

למרות הסכֵמה הקבועה של שכר לצדיק ועונש לרשע, הרי המקרא מכיר ביוצא דופן בהיסטוריה העולמית — יחסו המיוחד של האל לעם ישראל — עם סגולה שהאל אוהב אותו במיוחד בשל זכות אבות: "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים" (דברים ז 8-6, שמות יט 5; וראו מל"א י 9, ירמיה לא 2-1, דבה"ב ט 8 ועוד). רעיון הבחירה של עם ישראל המופיע במקרא, ומודגש בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך, וקירבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול נקרא עלינו" (ברכת קדושת היום לשלוש רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים).

המסקנה המתבקשת הייתה שאם עם ישראל ישמור על המצוות, יזכה לחסות האוהבת של האל, ובאמת עד לפני מאתיים שנה כל בני ישראל שמרו קלה כחמורה במצוות, וכמעט לא היה אפיקורוס בין היהודים. האם האל גמל להם על נאמנות אין קץ?

מתברר שלעובדות ההיסטוריות אין תוקף בהגות הדתית — מה שקובע הוא הסכֵמה ההזויה על החסות הבלתי מעורערת של האל. בהגדה של פסח מופיעה הצהרה חסרת שחר בזו הלשון: "והיא (הבטחת האל) שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם."

מנותקים באופן מוחלט מהמציאות הם בחורי הישיבה במגזר החרדי המשוכנעים שלימוד התורה והתפילה שבפיהם דיין כדי להגן על עם ישראל, וכביכול ההגנה שלהם גדולה יותר מהגנתם של המתגייסים לצה"ל ולכוחות הביטחון.

הבה נבדוק מתי האל הציל אותנו מאלה שעמדו לכלותנו, וכיצד יוכיחו המאורעות ההיסטוריים שלימוד תורה ותפילה מגינים על עם ישראל.

אפשר להשתדל להסכים עם החשיבה האמונית כי בני ישראל הוגלו על ידי אשור בשנים 722-734 לפנה"ס, וכי חורבן ירושלים בידי נבוכדנצאר בשנת 586 לפנה"ס באו על עם ישראל באשמתם כי עבדו אלוהים אחרים וזבחו על הבמות; ובכל זאת ארשה לעצמי קצת תמיהות: הכתובים מאשימים על כך שעם ישראל נקט סינקרטיזם מימי שלמה ועד הרפורמה הדתית של יאשיהו (מל"א יא 13-1 - מל"ב כב 3 ואילך). כלומר, בשנים 620-950 לפנה"ס לא מילאו בני ישראל את מצוות התורה כנתינתן (בסוגריים: לא יכלו למלא את מצוות התורה כי התורה טרם באה לעולם, כפי שיובהר בהמשך), לכן היו אמורים להיענש, והינה במשך 330 שנה נהנה עם ישראל על שני פלגיו (יהודה וישראל) מעצמאות מדינית ודתית סבירה, ואילו לאחר הרפורמה של יאשיהו ועד החורבן בימי צדקיהו בשנת 586 לפנה"ס עברו 34 שנים בלבד, רובן תחת עול מעצמות זרות. מכאן שדווקא הישראלים "החוטאים" זכו לחסד ההיסטוריה, ואילו המאמינים "הנכונים" חוו חורבן.

מתברר שהסכֵמה האמונית אינה מתיישבת עם הכתובים במקרא עצמו: על המלך מנשה נכתבו כל הגינויים האמוניים האפשריים: "ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגויים... ויקם מזבחות לבעל ויעש אשרה כאשר עשה אחאב... וישתחו לכל צבא השמיים... והעביר את בנו באש, ועונן וניחש ועשה אוב וידעונים... וישם את פסל האשרה..." (מל"ב כא 7-2). היית מצפה כי על פי הסכֵמה האמונית המלך הזה ייענש, והינה, הוא שלט 55 שנים, יותר מכל מלך אחר שמלכו לפניו ואחריו, וכשבא יומו — הוא שכב עם אבותיו ונקבר בגן ביתו, בגן עוזא (שם 1, 18). לעומתו, יאשיהו, המלך "הצדיק", נהרג על ידי פרעה נכה במגידו (שם, כב 29).

דוגמה מאלפת עד כמה הסכֵמה האמונית היא חסרת שחר ניתן למצוא בתעודה מרתקת בספר ירמיהו. לא ניתן להטיל ספק בכך שירמיהו היה משוכנע שהוא מדבר בשליחות ה', ובשמו הוא מטיף מוסר לגולת היהודים במצרים. הוא מבקש להוכיח כי החורבן והגלות באו על העם משום שעבדו עבודה זרה. הנביא מאיים עליהם שאם ימשיכו במעשיהם, האל ישמיד אף את השארית שיצאה לגלות. על הטפתו זאת עונים "כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' — איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמיים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך לה נסכים — חסרנו כול, ובחרב וברעב תמנו" (ירמיה מד 18-15).

מתברר שעובדי האלילים יכולים להביא ראיות יותר טובות משל ירמיהו כדי להוכיח שהם לקו משום כעס האלילים, ולא משום כעס ה'. מתברר שבעיניהם הרפורמה של יאשיהו היא שגרמה לכעס השמיים. הם לא היו ערים לפרספקטיבה ההיסטורית המוכיחה כי התקופה הסינקרטיסטית, שבה עבדו בני ישראל גם לאלילים, הייתה ארוכה יותר ובטוחה יותר מהתקופה שאחרי הרפורמה המונותיאיסטית של יאשיהו, אבל חשו שהסכֵמה של האמונה באל אחד איננה הולמת למציאות.

וכעת נעבור לבחון אם באמת בכל דור ודור הקדוש ברוך הוא מצילנו מיד אויבינו־משמידינו, ואם באמת לימוד התורה והתפילה מגינות על עם ישראל:

בימי המרד הגדול (73-66) ובימי מרד בר־כוכבא (136-132) לא היה זכר לעבודת אלילים בעם ישראל, בעצם, מימי גלות בבל, שיבת ציון בימי זרובבל בן שאלתיאל, והרפורמה הדתית של עזרא הסופר — בכל הזמן הזה אין שום ידיעה על סטייה מעבודת ה'. אדרבה, בתקופה הזאת פעלו גדולי ישראל כמו רבן יוחנן בן זכאי, ר' יהושע בן גמלא, רבן שמעון בן גמליאל, ר' עקיבא, ר' יהושע בן חנניה, ר' יוחנן בן תורתא, ר' אלעזר המודעי. לגדולי ישראל אלה היו אלפי תלמידים שלמדו תורה. והינה למרות האמונה העמוקה באלוהי ישראל, אמונה אשר עודדה את הקנאים להילחם במעצמת רומי הענקית (בעיקר אחרי שהצליחו להביס את צבאו של קסיוס גאלוס), המרידות הסתיימו בחורבן נורא: המקדש נחרב, ירושלים חרבה והפכה להיות עיר אלילית, מאות אלפי יהודים נהרגו, נשבו, נמכרו לעבדות, גורשו מהארץ. לאחר כישלון מרד בר כוכבא נוספו הגזירות של אדריאנוס על כל מצוות דת ישראל, גזירות שגרמו לגדולי ישראל למות על קידוש השם. והינה, למרות שכביכול האל הסתיר פניו מעמו — הקים ר' יוחנן בן זכאי את המרכז הדתי ביבנה, מרכז שנדד אחר כך לאושא, לשפרעם, לבית שערים, לציפורי, ולבסוף — לטבריה. מסירות אדירה גילו בני הדורות האלה לדבר האל, והינה, התפילות לא עזרו, ההקרבות ההרואיות על דבר השם לא עזרו. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם?!

הזכרתי שבשני האירועים הקטסטרופליים האלה היו גירושים המוניים של יהודים מארץ ישראל. מתברר שגורלו של עם ישראל לאורך כל הגלות הוא לחוות אין־ספור גירושים. הגירוש המפורסם ביותר הוא גירוש ספרד על ידי שני המלכים "הקתוליים" פרננדו ואיזבלה בשנת 1492, גירוש שהתרחש בארץ שבה קם מרכז רוחני ותרבותי יהודי אדיר, שבה חיו ופעלו רבנים ידועי שם, פוסקים, פרשני מקרא, לשונָאים, משוררים, פילוסופים, וכולם שלומי אמוני ישראל. מדובר בעשרות רבות של אישים רמי מעלה — כולם מאמינים בני מאמינים, ואזכיר רק מעט מזעיר: ר' חסדאי אבן שפרוט, מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, ר' שמואל הנגיד, ר' שלמה אבן גבירול, ר' יצחק בן יעקב אלפסי (הרי"ף), ר' בחיי אבן פקודה, ר' משה אבן עזרא, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, הרמב"ן — והינה, זכות מסירותם לתורת ישראל, והתפילה לא הגנו על צאצאיהם, ועם התהפכות השלטון בחצי האי האיברי נחת על גלות ספרד אסון נורא. ומתברר שהאל אינו נענה לציפיות מאמיניו להצילו מהקמים לכלותו.

כאמור, גירוש ספרד הוא הגירוש המפורסם ביותר, אבל עם ישראל חווה גירושים אין־ספור, שאת חלקם אזכיר להלן: בספרד התקיים גירוש יהודים כבר בשנת 613. ב-1288 גורשו יהודי ברן, ב-1290 גורשו היהודים מאנגליה, ב-1306 גורשו היהודים מצרפת, ב-1321 גורשו היהודים מאנסי שבצרפת, ב-1470 גורשו היהודים מבאדינגן שבגרמניה, ב-1475 גורשו היהודים מטרנטו שבאיטליה, ב-1347 גורשו היהודים מראווה, ב-1831 הוגלו יהודי פטרסבורג לסיביר בעקבות עלילת דם. בימי מלחמת העולם השנייה גירשו הנאצים את היהודים ממקומות מושבם בכל רחבי אירופה וצפון אפריקה — אל גטאות, מחנות ריכוז ומחנות השמדה — ובכל האירועים הטרגיים האלה לא נראה סימן קל שבקלים שיש לאל אינטרס להתערב לטובת עמו הנבחר.

העם היהודי חווה לאורך שנות הגלות, וגם לאחר שיבת ציון המודרנית, אין־ספור עלילות דם שהעלילו עליהם הגויים. לא להאמין אבל עלילת הדם הידועה הראשונה התחוללה באלכסנדריה היוונית שבמצרים, והמעליל הוא היווני אפיון שטען טענות מופרכות לחלוטין על היהודים (המעשה מוזכר בחיבור של יוסף בן מתתיהו "על קדמת היהודים"), כגון שהם סגדו בבית המקדש לפסל של חמור, וכן שאנטיוכוס מצא במקדש בירושלים יווני שהיהודים פיטמו במשך שנה כדי להקריב אותו ולאכול את בשרו, כפי שדת היהודים, כביכול, מחייבת.

מתברר שלאורך ההיסטוריה בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי אירעו מאות אירועים של עלילות דם, בהן הואשמו היהודים שהם רוצחים אדם, בעיקר ילד, כדי להקיז מדמו, שמחויב, כביכול, על פי דתם לאפות בו את המצות, או סתם לשם פולחן דתי יהודי. מדובר בעלילה מזוויעה, שהרי התורה, ואחר כך הנביאים, שללו בצורה מוחלטת את הנוהג הקדום להקריב בני אדם לאלים, ולא רק זאת, התורה אוסרת קטגורית אכילת כל דם (ויקרא ג 17, ז 19, 26, 27, יז 12-11, יט 26, דברים יב 16, 23, וראו שמ"א יד 34-32), ואיך בכלל יכלו הגויים להעלות על דעתם רעיון מעוות כל כך, וכל כך מטורף, שאת המצות לפסח אופים עם דם של גוי?! אחות לעלילה הנוראה הזאת היא העלילה שכביכול היהודים חיללו את לחם הקודש. כידוע, לחם הקודש מסמל בנצרות את גופו של ישו, והיין מסמל את דמו, שהוא הקריב, לפי אמונתם, כדי להושיע את האנושות מהחטא. לדוגמה: בשנת 1298 בבאוואריה הואשמו היהודים שחיללו את לחם הקודש, ההמון רצח 56 יהודים, הפרעות התפשטו גם לפרנקוניה ולשוואביה, בהן הושמדו 146 קהילות יהודיות, ונרצחו 20,000 יהודים.

עלילת הדם המתועדת הראשונה, אבל בוודאי קרו רבות לפניה, קרתה בנוריץ' שבאנגליה ב-1149 — נמצאה גופה של ילד ביער, והואשמו היהודים ברציחתה. בבלואה שבצרפת שרפו 31 יהודים שכביכול צרכו דם נוצרי (1171). בפולדה שבגרמניה נרצחו חמישה ילדים, אנשי העיר רצחו 34 יהודים. ב-1255 נמצא ילד טבוע בבאר — הוציאו בעינויים הודאה מפי היהודים שהם אשמים בכך, והוציאו להורג 18 מהם. ב-1288 העלילו על היהודים בטרואס, ובעקבות זאת נשרפו חיים 13 מהם. בטרנטו שבאיטליה עינו את היהודים ואת המתנצרים להודות בזוועה — את ראשי המתנצרים ערפו, ואת היהודים שרפו חיים (1475).

צריך לציין שלעיתים לא נעדר אף ילד, אבל די בשמועה, אפילו מפיהם של הלוקים בנפשם, כדי להתנכל ליהודים. לא פעם מתברר שנער ברח מהבית, ולאחר זמן הוא נמצא חי וקיים — זה לא ממש הקל בעונשי הזוועה שהושתו על היהודים.

כאמור, מדובר במאות אירועים מזוויעים של עלילות דם, שבעקבותיהם נגזרו על היהודים גזירות נוראות: המון מתנפל על האומללים, עורכים לינץ' ורוצחים המונים, שורפים חיים, אם יש "משפט", לאחר חקירות בעינויים נוראים המניבים הודאה — מעלים על המוקד, חונקים למוות, תולים, מטביעים בנהר, חורכים את הגוף וגוזרים אותו לנתחים — אין גבול לסדיזם המופנה כלפי היהודים, ולא רק כלפי "חשודים" מבוגרים, גם לגבי ילדים — בווינה הועלו על המוקד שלושה ילדים בשנת 1420.

לעיתים היהודים המבינים אילו עינויים הם אמורים לעבור לפני שיוציאו אותם להורג — מחליטים להתאבד. כך קרה בפפורצהיים שבגרמניה בשנת 1257 — 12 ה"חשודים" התאבדו. גם בבודווייס שבגרמניה התאבדו בטביעה 13 "חשודים" (1505).

בשנת 1881 העלילו על היהודים בעיר ראשאן שבאיראן עלילת דם שבעקבותיה הושמדה כל הקהילה היהודית בעיר.

לעיתים "העדים" הם יהודים מומרים. אירוע מבהיל אירע בטיסאסלר שבהונגריה בשנת 1882: נערה נוצרייה נעלמה. מייד הואשמו 15 יהודים. העדות המכרעת נגבתה מנער שטען כי ראה דרך חור המנעול של בית הכנסת שהיהודים רוצחים את הנערה. למזלם של היהודים הסנגור הוכיח לשופטים שאין חור מנעול בדלת של בית הכנסת. הנערה נמצאה טבועה בנהר טיסא, ובניתוח שאחרי המוות הסתבר כי היא הרתה מחוץ לנישואין ושמה קץ לחייה בטביעה. זה לא מנע מהנוצרים לפרוע ביהודים.

בקורפו נמצאה בשנת 1891 גופה ערופת ראש של ילדה בת שמונה. ברור שהאשימו את היהודים במותה, אבל הסתבר שהנערה שנרצחה הייתה יהודייה. הבישוף של קורפו התערב ומנע מההמון לפרוע ביהודים. בעקבות עלילת דם זאת ברחו מרבית היהודים מהאי.

בשנת 1946, שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, חזרו ניצולים לעיירת הולדתם בקיילצ'ה שבפולין. ילד נעלם ליומיים, וכתירוץ להיעלמותו סיפר שהיהודים החזיקו אותו. המון מחוזק בשוטרים ובחיילים התנפלו על ניצולי השואה הרגו 42 יהודים, ופצעו 80. מקרה דומה קרה ב-1958 בפלונגיאן שבליטא, גם שם נערך פוגרום בניצולי שואה.

קשה עד בלתי אפשרי למנות את כל עלילות הדם שטפלו הגויים על היהודים, ובסקירה דלעיל דילגתי על יותר ממאה עלילות דם שאירעו מימי הביניים ועד העת החדשה. מתברר שרוב עלילות הדם אירעו במחוזות הגרמניים, אבל רבים גם בפולין, ליטא, רוסיה, אוקראינה, צרפת, ספרד, איטליה, הונגריה, צ'כיה, רומניה, איי יוון, טורקיה, ארצות הברית. הצרה הזאת לא דילגה על היהודים במחוזות ערביים: ירושלים, חלב (יותר מפעם אחת), חמה, דמשק, אלכסנדריה, מית ע'מר, ביירות (יותר מפעם אחת), פורט סעיד, טריפולי, אנטיוכיה. בעקבות המלחמות בין ישראל לשכנותיה, ובעקבות שתי האינתיפאדות — הערבים בסוריה ובמצריים "החיו" את עלילת היהודי הצמא לדם בספרות אנטי־ישראלית ואנטי יהודית, ובאמצעי התקשורת הקוליים והחזותיים.

מהמאה ה-19, כשהמשפח המאשים את היהודים בזוועת עלילת הדם מתחיל להידמות למשפט ממש — יש סימנים להתנערות בעיקר במערב מההאשמה חסרת השחר כלפי היהודים: גוליצין, שר החינוך מטעם הצאר אלכסנדר הראשון של רוסיה מבטל את עלילת הדם בהורדנה (1816). בסאראטוב העלילו על היהודים שמלו שתי גופות של נערים, והעונש שהוטל על "האשמים" מאסר עם עבודת פרך. אדולף כרמייה יוצא להגנתם של האומללים. ב-1840 נעלמו נזיר צרפתי ובשם תומאסי ומשרתו המוסלמי בדמשק. עינו סַפָּר יהודי כדי שיפליל את נכבדי הקהילה היהודית. אלה עונו בעינויי תופת שרק מוח מעוות יכול לחולל כמותם. נחטפו 63 ילדים קטנים כדי להכריח את הוריהם להודות בפשע שלא עשו. חלק מהמעונים מתו תחת ידי מעניהם. צריך לציין שנציגים של צרפת, אוסטריה, בריטניה וארצות הברית צידדו במשפח הנורא!

להגנתם של האומללים יוצאים משה מונטיפיורי, היינריך היינה, אדולף כרמייה ומשפחת רוטשילד. יש פנייה לשליט מצרים, מוחמד עלי, שדמשק נמצאת תחת שלטונו, וזה מתערב, משחרר את הנותרים בחיים, ושופט את מושל דמשק למוות.

בשנת 1847 נפצע בירושלים ילד יווני מאבן. מעלילים על היהודים שבכוונתם לשפוך דם נוצרי לצורך פולחן. הקונסול הבריטי מתערב, ואינו מאפשר משפח.

בשנת 1899 נערה בת 19 בפולנה שבצ'כיה נרצחה בסמוך לפסח. צעיר יהודי מפגר הואשם ברצח. הוא נידון למוות בתלייה, והעונש הומתק למאסר עולם. טומאש מסריק מתערב, ולאחר 19 שנה בכלא הוא משתחרר לאחר שקיסר אוסטריה מעניק לו חנינה.

ב-1911 בקייב שבאוקראינה שבשלטון הקיסרות הרוסית נמצאה גופה של נער בן 12. המשטרה חשדה בחבורת פושעים שבראשה עמדה אישה בשם ורה צ'בריאק, אבל בעקבות הסתה אנטישמית הופנה האשם כלפי מנחם מנדל בייליס, מנהל אדמיניסטרטיבי בבית חרושת ללבנים שהיה בקרבת המערה שבה נמצאה הגופה. המשפט נמשך שנתיים, בהן שהה בייליס במאסר. הוא יוצג על ידי ארבעה סנגורים רוסים, וסנגור יהודי — עו"ד אוסקר גרוזנברג, וכן הובא לעדות מומחה לענייני דת ישראל, רבה של מוסקבה יעקב מזא"ה. העיתונות הליברלית ברוסיה הזדעזעה מההאשמה חסרת השחר על פולחן יהודי בדם של נוצרים, ולמגנים את עצם המשפט נוספו עיתוני המערב, התנועות הליברליות, ומפלגת הלייבור בבריטניה. בין אנשי הרוח שהזדעזעו מהמשפט היה הסופר מקסים גורקי. המושבעים קבעו שמנדל בייליס הוא חף מפשע, ושוחרר אחרי שנתיים בכלא, אבל כוחות האופל האנטישמיים המשיכו להטיף בדבר הנוהג היהודי להשתמש בדם נוצרי למטרות פולחן.

"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" — זה בדיוק מה שקרה בעקבות עלילות הדם, ומעולם הקדוש ברוך הוא לא הציל אותנו מידי רוצחינו־מענינו. ישועה מאוחרת הגיעה בעיקר מידי כוחות הקדמה הליברליים, אלה שהשתחררו מעט מהדוגמות הדתיות שהביאו הרס וחורבן אל העולם.