בגוף ראשון

הקדמה / שלומית ליר

כל עוד אַת כותבת בדיוק את מה שאַת רוצה לכתוב, רק זה חשוב: והאם זה יישאר חשוב למשך דורות או למשך שעות, איש אינו יכול לדעת. אבל אם תקריבי כחוט השערה מן החזון העומד מול עינייך, גוון קל שבקלים מבין צבעיו, כדי לרצות מנהל עם ספלון מכסף או פרופסור השולף משרוולו סרגל, הקרבה כזאת תהיה הבגידה השפלה ביותר (וירג'יניה וולף)
 
התואר "חוקרת מגדר", המאפיין כל אחת משמונה הכותבות באסופה זו, טומן בחובו סוג של משבר לא פתור, פרדוקס אם תרצינה, בכל הקשור ליכולתן של נשים להשמיע את קולותיהן במרחבים ציבוריים. מצד אחד, כתיבה מחקרית העוסקת במגדר מפרה שתיקה רבת שנים, ויש בה את העוצמה להפוך את עולמותיהן של הקוראות: לשטוח פרשנות חדשה, מעצימה ומרעננת למשמעויות של היות אישה בחברה המובנית על פי תפיסות פטריארכליות; להצביע על אותם מקומות בהם גברים מגדירים עבור נשים את משמעות נשיותן, מתוך מבטם ובהתאם לרצונם; להציג את האופנים בהם תפיסת הגוף הנשי בהתאם לאידיאל היופי ומיתוס הרזון מצמצמת ומתנה את השתתפותן של נשים במרחב הציבורי; לציין את הצורה בה רציונליות מוגדרת כגברית ואמוציונליות נתפסת כנשית, ולהפריך את השיוך המובן מאליו, כביכול, של נשים למרחב הביתי, ואת החיבור הטבעי, לכאורה, של גברים למרחבים פוליטיים וציבוריים. מצד שני, במקרים רבים כתיבתן האקדמית של חוקרות מגדר ממעטת לשזור את ההיבט האישי בהגות החברתית; לעתים קרובות חוקרות המפליאות לכתוב מחקרים מרתקים, להרצות בכנסים אקדמיים, ללמד בקורסים ולהקים דורות של תלמידות, מותירות את סיפורי החיים שלהן מאחורי הקלעים. באופן זה נוצרת הפרדה בין שיח אקדמי אודות מגדר, המצביע על האופנים בהם האישי הוא גם הפוליטי, לבין הפרקטיקה המתקיימת הלכה למעשה בשטח, לפיה עצם השייכות למוסד אקדמי שבה ומכילה את כליו של האדון[1] בתוך מקדשי ידע, שעדיין מהסים ומתווים את דיבורן של החוקרות המהלכות בין כתליו.
עשורים רבים חלפו מאז הודרו נשים מנוכחות מלאה בקמפוסים או נדרשו לליווי גברי ולמכתב היכרות על מנת להיכנס לספרייה אוניברסיטאית.[2] בזכות התנועה הפמיניסטית נעשתה כברת דרך משמעותית מאותם ימים רחוקים, וכיום ניתן לראות על מדשאות האוניברסיטאות, בספריות ובכיתות הלימוד סטודנטיות, חוקרות ומרצות.[3] גם מדפי הספרים עמוסים בספרות ממגוון תחומים, הנכתבת בידי מומחיות המפרות את השיח האקדמי בהגותן. ועדיין, למרות כל זאת, נותרים סימני שאלה לגבי מידת הצלחתן של נשים לשנות את מבני השיח, את אופי הדיון ואת השפה. עדיין קיימת תהייה עד כמה כתיבה אקדמית כיום, שנים רבות לאחר המהפכה הפמיניסטית, מאפשרת לחבר בין ידע לרגש, בין ההגות הכתובה לעולמם של הכותב או הכותבת, באופן המקשר את הידע למקום הספציפי שממנו צמח ולסיפור החיים הנלווה אליו.
לצד שיח פתוח, הער לאופנים ולמשמעויות שבהתייחסות השכיחה כלפי נשים כאל אובייקטים מיניים, הנדונים למבט ביקורתי, מתענג ומפקח, ולצד דיון משגשג אודות החיים בסביבה רוויה בדימויים המייצרים חזות שווא של מושלמוּת המשרתת את תעשיית היופי, סוגיית הפנמת התפיסה הפטריארכלית והמבט הממשמע[4] לתוך מנגנוני השיח האקדמי כמעט ואינה באה לידי ביטוי. מעט מאוד נכתב על האופן בו אפשרויות הביטוי של נשות אקדמיה ממותנות בשל הפנמתו של מבט גברי ממשטר המייצר עבורן מצב פרדוקסלי של להיות בפנים ולחוש בחוץ;[5] לזכות בבמה להשמעת קול מתוך התניה שיהיה ממוצב בפורמט מקובע, ומתוך מחויבות סמויה למחצה לאיין ביטויים נוספים של שפה וידע אישי, כאילו הם חסרי משמעות ותוקף. כך נוצר מצב שנוכחותן של חוקרות שהצליחו לפלס את דרכן לתוך מנגנוני הידע הממוסד ולתוך השיח האקדמי נותרת חלקית, בשעה שהן נדרשות לסגל לעצמן ממדים שאינם בהכרח הולמים את מגוון המידות והדרכים בהן נשים פוגשות את המציאות בה הן חיות.
שמונה המסות המוצגות בספר מורכבות מסיפורי חייהן הפרטיים של הכותבות, מתוך תפיסה הרואה בהיבטיו האישיים והרגשיים של הקול הנשי משמעויות ויכולות השפעה. כאשר וירג'יניה וולף כותבת בחדר משלך על התמודדותה עם "המלאך בבית", אותה הבניה מדומה של נשיות מושלמת המבקשת לחנוק את כתיבתה; כאשר נעמי וולף מתארת את האנורקסיה בה לקתה כנערה שנחשפה לדימויים מזיקים של חזות נשית נערצת;[6] כאשר אדריאן ריץ' מבטאת את חוויות האמהוּת האישית שלה באופן המאיר את האופנים בהם האמהות יכולה לשרת את הפטריארכיה ולשעתק את מבני הכוח הדכאניים שלה;[7] כאשר בוטשי אמצ'טה כותבת על הדרך הארוכה שנדרשה לעשות כדי לשחרר את עצמה;[8] כאשר אנדריאה דבורקין מתארת את הקשר בין אלימות ומיניות מתוך ניסיונה האישי;[9] כאשר הנרייט דהאן-כלב כותבת על הסוציולוגיה של זהות מזרחית ומתארת את יחסה למוצאה בנעוריה;[10] כאשר פנינה מוצפי-הלר מתייחסת לחיים בעיירות פיתוח ולגזענות שספגה בשל גוון עורה[11] -- פוטנציאל ההעצמה של הקוראת גדל מתוך כך שהיא נחשפת לא רק למנגנונים מחשבתיים של נשים שכתיבתן הפכה לחלק מהשיח, אלא לחוויות החיים הממשיים שלהן.
כתיבה המעניקה מקום וקול לזהות הנשית מתוך חשיפת החיים האישיים, על הקשיים ונקודות החולשה שבהם, מנתצת את אידיאל השלמות המדומה ואת התפיסה אודות קיומו של ידע חסר גוף, הצומח לכאורה מתוך עצמו. התרת הקודים המאחידים של כתיבה אקדמית על ידי מי שמהוות חלק מקהילת חוקרות המגדר ומתן הביטוי לחוויות החיים הפרטיים של הכותבות מאפשרים לסלול נתיבים ספרותיים חדשים, המבוססים על חיים ממשיים ונקודות מבט נשיות, שטרם קיבלו מקום הולם בקנון הספרותי. זאת באמצעות כתיבה המכוננת במוצהר נקודת מבט נשית ומאופיינת בנכונות לשלב הגות ורגש, תיאורי מחשבות לצד סיפור אירועי חיים. מסע החניכה שכתיבה כגון זו מתארת אינו מתחולל רק באמצעות מפגש עם העולם הרוחש בחוץ, אלא גם באמצעות תהליכים המתרחשים בתוך הנפש פנימה. נתיבי הגילוי והשחרור העצמיים שכתיבה זו מתארת מתממשים אל מול ולמרות המערך חברתי, ולאו דווקא באמצעותו.
שמונה המסות באסופה מבטאות בחירה בכתיבה אישית המתהווה מתוך התמודדות בעלת מספר רבדים עם מערך חברתי מגביל ומשתיק: ברובד הראשון הדבר בא לידי ביטוי במוכנות לפרוץ טאבואים חברתיים המתקיימים כלפי נשים באשר הן; ברובד השני, בבחירה לצאת לעולם כחוקרות שמיקומן האישי מזוהה וסיפורי החיים שלהן מהווים חלק מהגותן הפומבית; וברובד השלישי בנכונות לאתגר את גבולות הסוגה ולשלב יחדיו מגוון סגנונות כתיבה לאסופה אחת.
הפרת השתיקה ברובד הראשון מתבצעת לנוכח צו שתיקה המתקיים מעצם היותן של נשים קבוצה חברתית מושתקת, שקולה מוגבל ומעוצב על ידי הגמוניה גברית.[12] זוהי השמעת קול במרחב בו נשמעים בעיקר - עדיין - קולותיהם של גברים, השולטים על השיח תוך דחיקתן והשתקתן של נשים. השמעת הקול ברובד השני מתרחשת אל מול גבולות הכתיבה המחקרית הנהוגה באקדמיה, שבה על מיקומה של החוקרת, רגשותיה וחוויות חייה להיוותר מחוץ לגבולות הטקסט. ברובד השלישי, ההתמודדות עם מערך חברתי משתיק באה לידי ביטוי במוכנות לאתגר את הגבולות המאחידים של אסופות המתמקדות בתמה רעיונית משותפת ובאסתטיקה סגנונית אחת. הבחירה לשלב מגוון נושאים, סגנונות כתיבה ופרספקטיבות, במסעות כתיבה הנעים בין המתרחש בעולם בחוץ לבין מחוזות פנימיים של רגש, מבטאת סגנון שניתן להתייחס אליו כאל שמיכת טלאים – פרקטיקת ביטוי המזוהה עם נשים, המבוססת על חיבור בין נרטיבים, תמות וסגנונות שונים למקשה אחת. הבחירה במרחב כתיבה רב-מימדי, העוסק בסיפורי חיים אישיים המובאים בגוף ראשון, נועדה לאפשר את המפגש עם המורכבות והרבגוניות האנושית ולהנגיש את חוויית השייכות לקהילה שחברות בה נשים החולקות צורות ביטוי שונות, אשר מצליחות לייצר דיאלוג ביניהן.
הפרת השתיקה שמבטאת האסופה מתרחשת אל מול תהליכי סוציאליזציה, המתמשכים על פני דורות ומייצרים זיהוי סימבולי של קול עם היעדר נשיות, ושל כתיבה אקדמית וספרותית ככזו העונה להגדרות מאחידות שיצרו גברים. זהו חלק מתהליך אישי וקבוצתי של פריצת מחסומים חברתיים שעברה כל אחת ואחת מאיתנו, מתוך התגברות על הפנמת מצע חברתי המקשה על נשים להשמיע קול מובחן וברור, ומתוך מוכנות לשלב ולהשמיע יחדיו סיפורי זיכרונות אישיים, הנוגעים בחוויות הכאב והדיכוי שתחתיו– עדיין – חיות נשים.
 
מה באסופה?
העובדה שגברים שולטים ברובם על תחום הספרות, ככותבים, עורכים ומבקרי תרבות, ומרבית היצירות המוגדרות כספרות טובה ומהוות את הקנון הספרותי נכתבו על ידי גברים, יוצרת מצב בו נשים נדרשות להזדהות עם עולמות ספרותיים בהם גיבורי העלילה, סוכני הפעולה והסובייקטים המובילים את השתלשלות האירועים הם גברים, כאשר לדמויות של נשים מוקצים תפקידי משנה לרוב, כאובייקטים המהווים מושאי כיסוף ותשוקה. מרחבי כתיבה אלו, המייצרים הזדהות עם תפיסות עולם ונקודות מבט גבריות, מובילים לניכור עצמי ולתחושה של פיצול בקרב נשים. מאחר ואין אפשרות לוותר או לבטל את הקנון הספרותי ולשנות את מיקומם של גברים כגיבורי עלילות נבחרות, ספרות מחקר פמיניסטית מתווה דרך להיחלץ מחוויית הניכור העצמי באמצעות חשיפת האופן בו מובנה המבט הגברי כמבט אוניברסלי מדומה, ויצירת קריאה חתרנית אלטרנטיבית ומשחררת של הטקסט מנקודות מבט נשיות.[13]
המסה אותה כתבתי, "כתובּה", מהווה כרונולוגיה של מסע הסב אחורה בזמן ופורם תפיסת זהות עצמית קדומה, שהסתמכה על עולמות ספרותיים שגיבוריהם הראשיים הם גברים. זהו מסע חניכה הפוך, השב ומכונן את מיקום הסובייקט ואת נקודת המבט האישית הנשית, מתוך התייחסות לספרים שהבנו את הזהות הנשית מגיל הילדות ועד להחלטה גורלית שהתרחשה בתקופת הנעורים.
 
עד תחילת המאה העשרים מרבית הוגי הדעות סברו כי רק גברים כשירים להתבטא, אם כשליטים ואם כאזרחים.[14] נשים הורשו לשאת דברים בעיקר כאמהות, המקבלות ומגלמות את התפקיד שהקצתה להן הפטריארכיה, כאשר קולותיהן נשמעו במרחב הפרטי, בבטאן דאגה ענוגה ורחומה לילדיהן. אלא שהאלהת חוויית האמהוּת מעלה סימני שאלה לא רק על בעלותן של נשים על קולותיהן אלא גם על גופן ועל חירותן להחליט על מידת מוכנותן לאמהות. אין זאת רק שלנשים יש קול שאינו קשור בהכרח לחוויית האמהות, אלא שלעתים קולותיהן מציבים סימני שאלה לגבי הנכונות לאמהות עצמה, באופן ההופך אותה מייעוד מוכתב לבחירה המבטאת חירות נשית.
במסה "ימים של דם" מעניקה סמדר זמיר שפה ומילים לחוויית ההיריון, באופן המחדד את הניכור שכופה ההתערבות הפורמלית של אינסטנציות החוק וגופים ממסדיים על הגוף הנשי. במרחב שבו מעשה ההתערבות הרשמי של החוק ושל הממסד במתרחש בגוף הנשי הנו בעל פוטנציאל מתמשך ליצירת זרות עצמית וגזילת הבעלות על החוויה ממי שחווה אותה, היכולת להציג ולתאר את שלל הרגשות הנלווים להיריון כמצב הנתון לבחירה אישית מאפשרת להשיב את השליטה על הגוף הנשי לאישה עצמה, באופן המחבר בין גוף לרגש, בין החלטה לפעולה.
 
אחת הפרקטיקות המאפשרות את המשך שליטתם של גברים בנשים היא הפחדתן אם באמצעות איומים מרומזים או באמצעות נקיטת אלימות פיזית של ממש. הפחד הנלווה לחוויית הקיום מחדד את המתח בין אימוצה של גישה רב-תרבותית המערערת על מיקומים הגמונים, לבין גישה אוניברסלית, שמדלגת בשם עיקרון השוויון מעל הבדלי זהות ותרבות. זאת, מתוך ההבנה שגישה פרטיקולארית עלולה לשמר את הדיכוי המתקיים ונשמר בחסותן של מסורות פטריארכליות, שצורתן הקיצונית ביותר מתבטאת ברצח נשים.
במסה "איזו גיבורה סעידה" עוסקת אירית דלומי בסוגיית הולדתו של הפחד, במסע היוצא מהאישי אל הפוליטי. דלומי מתכתבת עם עברה של אמהּ, כנערה בשנות הארבעים של המאה הקודמת בבגדד, ומתעמקת במשמעות האמהות, בחוויית הפחד ובשאלת הזהות. מסע הגילוי הפנימי אותו היא מתארת נע בין כמיהה לאמץ את השורשים העיראקיים ואת השפה הערבית כמושא מורשת המאפשר תחושת שייכות וזהות, לבין התמודדות עם פחד מטלטל הקשור לחשיפת פרקטיקה אלימה של רצח נשים, המתקיימת בעבר ובהווה.
 
ההתחקות ההיסטורית אחר האפשרויות העומדות בפני נשים להוות סמכות ידע חושפת נשים שאיישו לפני אלפי שנים תפקידי מפתח,[15] לצד תקופות ארוכות בהן שלטה בכיפה הסברה שנשים אינן כשירות לחשיבה רציונלית, והן הודרו ממוסדות המבטאים ידע. אמנם, החל מהעת החדשה שבוּ נשים וקיבלו את האפשרות לרכוש הסמכה רשמית ולעסוק במדע,[16] אלא ששינויים אלו אינם בהכרח מאפשרים לראות את התמונה המלאה של משמעותה של סמכות הידע בקרב נשים, כפי שהיא מתבטאת הלכה למעשה במרחבים בהם הידע אמור לבוא לידי ביטוי.
במסה "החייאה" מתארת יעל בנקירר את בחירתה במקצוע הפסיכיאטריה כנובעת מתוך רצון לבחון את מכמני הנפש קודם לריפויו ולתיקונו של הגוף. סיפור קורותיה הדרמטי כרופאה צעירה המתמחה בבית חולים לבריאות הנפש יכול ללמד על האופן בו רכישת סמכות הידע והסמכה כרופאה אינם מבטיחים יכולת מלאה ליישומו של הידע. המסה נוגעת באופנים בהם הממסד הרפואי מתייחס בביטול למיקומם של החולים כבעלי ידע ביחס למחלתם, ומתארת את האופן בו סמכותה של רופאה יכולה לפנות מקום לבעלות על הידע שמפגין איש צוות שאינו מוסמך ברפואה. בנקירר מקבילה בין מיקומה כרופאה לבין מיקומה כאם סביב ציר הבוחן את יכולת הקשב, משמעות השייכות והאפשרות להציל חיים במרחבים בהם מעמדה ותפקידה עומדים בסימן שאלה.
 
דיסלקציה מכתיבה סוג של שונות חברתית. כאשר מדובר בילדות, נערות ונשים היא מייצרת מובחנות כפולה, שמשמעה התמודדות עם שוני שמקורו בדפוסי חשיבה ותפיסה ייחודיים, לצד התעמתות עם אחרוּת הנובעת מהיות אישה בעולם המנוהל – לפי שעה – על ידי גברים.
המסה של מיכל אבנון, "הנץ פקעות החשיבה: מהפרעה למסוגלות", מייצרת התבוננות ראשונית וייחודית בחוויית האחרוּת והשונוּת של ילדה-אישה המוגדרת כדיסלקטית וכבעלת הפרעת קשב וריכוז. אבנון מתארת את הדרך שעשתה לגילוי האפשרויות הטמונות בצורת מחשבה ייחודית, המתבססת על קשב רב-ערוצי המאפשר תהליכי עיבוד סימולטני של מידע. המסה פותחת צוהר ייחודי לנפתולי ההתמודדות עם התעלמות מערכות החינוך והמחקר האקדמי מעושר האפשרויות שמעמידה תפיסה קוגניטיבית המוגדרת כהפרעה. אבנון מדגימה את רבגוניות המחשבה ואפשרויות ההתייחסות לידע, ומעלה את השאלה כיצד ידע זה יכול לבוא לידי ביטוי במערכות המכוונות לתפיסה הרמטית של חקר הידע וביטויו.
 
לצד דיכוי נשים באמצעות הפחדה והדרה מתקיים דיכוי מסוג אחר, באמצעות אידיאל הרזון; הגוף הרזה מובנה בתעשיית היופי כהכרחי להגדרתו של גוף נשי "אידיאלי", ומשוכפל בתרבות ובתקשורת באמצעות ייצוגים חוזרים ונשנים של נשים רזות, המופיעות בפרסומות, בסרטים ובתוכניות טלוויזיה. ייצוגים אלו מושתתים על חיבור בין יופי, רזון ומיניות מצד אחד, וזיהוי של שומן עם רוע והיעדר מיניות מצד שני.[17] בין תוצרי השפעתם ההרסנית של דימויים אלו ניתן למנות את התפתחותו של דימוי גוף מעוות ואת התפשטותן של הפרעות אכילה, הכוללות מחלות כגון אנורקסיה ובולמיה, השכיחות בעיקר בקרב נערות ונשים.
במסה "תאכלי, זה בריא" שוטחת נטלי ברוך את מגוון הרגשות הקוטביים שנקשרים לאוכל ולחוויית האכילה בחייה למן לידתה. ברוך מתייחסת לאופן בו הממד הפיזי והחושני של המזון כמקור הנאה ועונג מוכתמים בתחושות של דחייה. היא מציינת את האמביוולנטיות שבחוויית האכילה, כאשר היחס לאוכל נע בין תפיסתו כמשאב הכרחי לקיום לבין תפיסתו כגורם המעורר תחושה של חוסר שלמות, בין אם מדובר בקיום בגוף רזה ובין אם בגוף מלא.
 
מיניות הטרוסקסואלית נתפסת כהגמונית וכעניין מובן מאליו, דבר שמבנה אחרות חברתית ותפיסה של חריגה מהכלל בקרב להט"בים.[18] אולם לצד תפיסה הרואה מיניות נשית ומיניות גברית כמצויות על שני קטבים שונים, קיימות תפיסות הרואות את המיניות ככזו המצויה על רצף, ויכולה לבוא לידי ביטוי במגוון נרחב של דרכים.[19]
במסה "לבן מבחוץ, צהוב מבפנים" מתארת אפרת קנול את בחירתה יוצאת הדופן כאישה הטרוסקסואלית להתנדב כמדריכה בארגון נוער גאה. חוסר המוכנות של הכותבת להתאים את עצמה למה שמצפים ממנה מאפשר לה לאתגר את האבחנות שבין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות, ולבחון לעומק את דקויותיהן של המשמעויות הנלוות להגדרות אלו, במרחב המאפשר לה להשתחרר מהגדרות הגמוניות של נשיות. קנול מצליחה להפוך את המבט ולראות את מיניותה באופן ניטרלי יותר, מתוך מפגשים עם נקודות המבט של חברות וחברים בקהילה הלהט"בית. ההשתחררות מתפיסת המיניות ההטרוסקסואלית מאפשרת לחשוף את הקשר בין השקפה למיקום, בין הבניה של ידע למרחב החברתי בו מתבטא הידע, ולשפוך אור על האופן בו מרחבים הטרוסקסואליים ממשטרים וכובלים את המיניות הנשית, גם כאשר מיניות זו עונה לקריטריונים "נורמטיביים". מתוך כך, קנול מצביעה על מידת השחרור שמאפשרת קהילה שאינה הטרוסקסואלית, לצד האופנים בהם היא יכולה לשחזר נקודות מבט דכאניות.
 
אחת הסוגיות המרכזיות שהפמיניזם אינו מרבה לעסוק בה היא יכולת הסליחה. הפמיניזם הצליח לא רק להצביע על המקומות בהם נשים מנוצלות על ידי הפטריארכיה, אלא גם לייצר שינוי חוקתי, המאפשר להעמיד לדין ולהעניש במקרים של עבירות המכוונות בעיקר כלפי נשים; זאת, באופן המייצר מפנה של ממש בחייהן של נערות ונשים רבות, ומחולל תיקון חברתי כולל.[20] אולם, לא כל עבירה המבוצעת כלפי נשים יכולה לעמוד למשפט, ולא כל התרה ושחרור מפגיעה יכולים להתרחש בערכאות העוסקות בענישה. כפי שטוענת חנה ארנדט, ללא אקט הסליחה אנו עלולים להיות כבולים לעד לתוצאות המעשה – אם כמקרבנים ואם כקורבנות – באופן הגוזל מאתנו את מימוש החירות האנושית.[21] משמעות השחרור שבאקט הסליחה רלוונטית במיוחד ביחסי בנות-אבות המתקיימים בתרבות פטריארכלית, בהם האב משליט את מרותו ביד רמה במרחב המשפחתי, באופן המייצר מתח בין הרצון לקחת חלק במורשת המשפחתית לבין התחושה שמורשת זו פועלת לדיכוי העצמי הנשי.
במסה "אולי כבר יכולה לסלוח?" מתארת זוהר זר את מערכת היחסים בינה לבין אביה, מתוך נקודת מבט מפוכחת בהווה ומתוך התבוננות אמיצה בטראומות קשות, הכוללות התעללות נפשית ופיזית, בבית הילדות בעבר. נקודת הזמן שבה האב מזדקן ומאבד את כוחו ואת מעמדו מאפשרת לזר להעלות על הכתב את זיכרונות בית ילדותה ולהתבונן בהם מנקודת ראות חדשה. הזמן הרב שעבר והיכולת לכונן את החיים מחדש, מעמדה של כוח נשי ומתוך מעמד שמתקיימת בו בחירה וחירות, מאפשרים להביט בעין יותר חומלת באב ולהתחיל - במידה מסוימת – לסלוח.
[1] כפי שטוענת אודרי לורד (1979/2006), "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון" (תרגום: עדנה גורני). בתוך באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה (עמ' 194-190). תל אביב: הקיבוץ המאוחד. [חזרה]
[2] ראו את המסה A Room of One's Own, בה מתארת וירג'יניה וולף את מצב ההדרה ואת תוצאותיה. המסה יצאה לאור בשנת 1929 ופורסמה לראשונה בישראל בהוצאת שוקן, בתרגומו של אהרון אמיר, בשנת 1981 ולאחר מכן בשנת 2004, בתרגום יעל רנן בהוצאת ידיעות ספרים. [חזרה]
[3] יש לציין שעל פי מחקרים עדיין ישנן פחות חוקרות מזרחיות מחוקרות אשכנזיות. ראו מאמרה של אירוס זריני (2007), "פריפריה אקדמית, פריפריה חברתית: פרופסוריות מזרחיות בישראל". בתוך ליר (עורכת), לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית (עמ' 154-143‬). תל אביב: בבל. [חזרה]
[4] המכונה בספרות מחקרית The Gaze. ראו למשל: Ann Kaplan (1997). Looking for the other: Feminism, imperialism and the imperial gaze. New York: Routledge. [חזרה]
[5] חוויה זו מתוארת באופן היסטורי במאמרה של טובה כהן (1994), "בתוך התרבות ומחוצה לה: על ניכוס שפת האב כדרך לעיצוב אינטלקטואלי של דמות האני הנשי". בתוך שמיר (עורכת), סדן: מחקרים בספרות עברית (עמ' 110-69). תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. [חזרה]
[6] ראו ספרה פורץ הדרך מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים (1992/2004) (תרגום: דרור פימנטל ודרור נוה). תל אביב: הקיבוץ המאוחד. [חזרה]
[7] אדריאן ריץ' (1976/1989). ילוד אשה (תרגום: כרמית גיא). תל אביב: עם עובד. [חזרה]
[8] Buchi Emecheta (1974). Second-class citizen. New York: Braziller. [חזרה]
[9] בספרה משגל (2005) (תרגום: דניאל פרידמן). תל אביב: בבל. [חזרה]
[10] ראו: "כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית" (2002). בתוך צלרמאייר ופרי (עורכות), מורות בישראל: מבט פמיניסטי (עמ' 174-186). תל אביב: הקיבוץ המאוחד. [חזרה]
[11] במאמרה: "יש לך קול אותנטי: מחקר אנתרופולוגי ופוליטיקה של ייצוג מחוץ לחברה הנחקרת ובתוכה" (1997). תיאוריה וביקורת, 11, 98-81. [חזרה]
[12] ראו: Marjorie Devault (1999). Liberating method feminism and social reason. Philadelphia: Temple University press. [חזרה]
[13] קיימת ספרות ענפה העוסקת בקריאה חתרנית ופמיניסטית של טקסטים ספרותיים. ראו למשל: אורלי לובין (1993). "אשה קוראת אשה". תיאוריה וביקורת, 3, 65-77. [חזרה]
[14] ז'וזה ברונר (1993). "קולה של אמא, או: דיאלקטיקות של תודעה עצמית". זמנים, 46-47. [חזרה]
[15] כמו למשל מריט פטא (Merit-Ptah), המתוארת כרופאה הראשית במצרים בשנת 2700 לפני הספירה. [חזרה]
[16] כך למשל, החל מאמצע המאה התשע עשרה נשים החלו להיות מוסמכות במקצוע הרפואה, וכיום 39% מכלל הרופאים בישראל הם נשים, על פי נתוני המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות משנת 2011. [חזרה]
[17] ראו: נעמי וולף, מיתוס היופי. [חזרה]
[18] לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. [חזרה]
[19] ראו: ג'ודית בטלר (1993/2009). "גופים נחשבים" (תרגום: דפנה הירש). בתוך באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה (עמ' 443-476). תל אביב: הקיבוץ המאוחד. [חזרה]
[20] ראו: אורית קמיר (2009). זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. [חזרה]
[21] חנה ארנדט (1958/2013). המצב האנושי (תרגום: אריאלה אזולאי ועדי אופיר). תל אביב: הקיבוץ המאוחד. [חזרה]