טרילוגית החוק הראשון 3 - טיעונם האחרון של מלכים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגית החוק הראשון 3 - טיעונם האחרון של מלכים
מכר
מאות
עותקים
טרילוגית החוק הראשון 3 - טיעונם האחרון של מלכים
מכר
מאות
עותקים

טרילוגית החוק הראשון 3 - טיעונם האחרון של מלכים

4.8 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2015
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 669 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 9 דק'

ג'ו אברקרומבי

ג'ו אברקרומבי נולד בלנקסטר, אנגליה, ביום האחרון בשנת 1974. למד פסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר. חי ועבד בלונדון במשך תריסר שנים, חמש מהן בחברת אשתו לוּ, ועוד שנה בחברת בתם, גרייס. הוא עורך פרילנסר לסרטים דוקומנטריים ולהופעות חיות של להקות, מאיירון-מיידן ועד קולדפליי. בזמנו הפנוי, הוא כותב ספרי פנטזיה.
 
טרילוגיית החוק הראשון – הלהב עצמו, Before They Are Hanged, ו-Last Argument of Kings – היא יצירתו הראשונה הרואה אור.

תקציר

הסוף מגיע: ללוגן תשע-אצבעות נותר אולי כוח רק לקרב אחד, אבל זה יהיה קרב של ממש. ברחבי הצפון סוערת מלחמה, מלך הצפון שומר עדיין על כוחו, ורק אדם אחד יוכל לעצור אותו. ידידו הוותיק ביותר, ואויבו הוותיק ביותר. הגיע הזמן שתשע-קטלניות ישוב הביתה.

למפקח גלוקטה יש יותר מדי אדונים ומעט מדי זמן והוא מנהל מלחמה מסוג אחר. מאבק נסתר שבו איש אינו בטוח ואין לבטוח באיש. הימים שבהם אחז בחרב חלפו מזמן. למזלו, סחיטה, איומים ועינויים עדיין עושים את המלאכה.

ג'זאל דאן לותאר החליט שהרדיפה אחר התהילה היא עסק מייסר מדי והפנה עורף לחיי הצבא בעבור חיים פשוטים עם האישה שהוא אוהב. אך גם האהבה היא עסק מייסר – והתהילה נוטה להתגנב ולהסתער עליך דווקא כשאינך מצפה לכך.

בזמן שמלך האיחוד שוכב על ערש דווי, האיכרים מתקוממים והאצילים נאבקים זה בזה בניסיון לגזול את הכתר. אך איש אינו מאמין שצלה של המלחמה יכסה במהרה את לב האיחוד. ראשון המגים הוא היחיד שיש לו תוכנית להציל את העולם, אך היא כרוכה בסיכונים. ואחרי הכול, אין דבר מסוכן יותר מהפרת החוק הראשון...

פרק ראשון

סוחרי הרעל


המפקח גלוקטה עמד באולם וחיכה. הוא מתח את צווארו העקום לצד אחד ואז לצד האחר, שומע קולות נקישה מוכרים וחש חוטי כאב מוכרים הנמתחים לאורך השרירים הקפוצים שבין שכמותיו. למה אני עושה את זה אם זה תמיד כואב לי? למה אנחנו חייבים לבחון את הכאב? ללקק את הכיב, לשפשף את היבלת, לקלף את הגלד?

"נו?" הוא רטן בקוצר רוח.

פרוטומת השיש שהוצבה לרגלי המדרגות הציעה לו רק בוז אילם בתגובה. וכזה יש לי מספיק. גלוקטה התרחק בצעדים כבדים, כף רגלו חסרת התועלת נגררה אחריו על האריחים, נקישות מקל ההליכה שלו הדהדו בין עיטורי הגבס שעל התקרה הנישאת הרחק מעליו.

לעומת האצילים הגדולים של המועצה הפתוחה לורד אינגלסטד, בעליו של ההיכל המגודל הזה, היה למעשה אדם קטן. הוא עמד בראש משפחה שמזלה זנח אותה עם השנים, שעושרה והשפעתה הצטמקו עד שהיו כמעט ללא-כלום. וככל שהאיש מצומק יותר, כך מתנפחות יומרותיו. מדוע הם לעולם אינם מבינים זאת? בחלל גדול דברים קטנים רק נראים קטנים יותר.

אי-שם בין הצללים הקיא שעון כמה צלצולים עצלים. כבר מאוחר. ככל שהאיש מצומק יותר, כך תארך יותר ההמתנה לקבלת הפנים שלו. אבל אני יכול להיות סבלני, כשאני חייב. אחרי הכול, אין לי משתאות נוצצים, קהל נסער ונשים יפהפיות הממתינות בנשימה עצורה לבואי. כבר לא. הגורקים ווידאו זאת בחשכה בתאי הכלא מתחת לארמונו של הקיסר. הוא הצמיד את לשונו לחניכיו הריקות ונאנק כשהניע את רגלו ומחטים של כאב עלו ממנה אל גבו עד שעפעף עינו נרעד. אני יכול להיות סבלני. הדבר הטוב היחיד בכך שכל צעד שלי הוא סבל טהור. מהר מאוד אתה לומד לפסוע בזהירות.

לצדו נפתחה הדלת במהירות וגלוקטה הסב את ראשו והתאמץ להסתיר את עווית הכאב כשעצמות הצוואר שלו חרקו. לורד אינגלסטד עמד בפתח: גבר שמן ואבהי שפניו אדומות. הוא חייך בלבביות כשהזמין את גלוקטה להיכנס לחדר. כאילו זה היה ביקור חברתי, ויתרה מזאת, כאילו זה היה ביקור רצוי.

"אני מתנצל על שהנחתי לך לחכות, מפקח. מיום הגעתי לאדואה באו אליי מבקרים כה רבים, הראש שלי ממש מסתחרר!" הבה נקווה שהוא לא יסתחרר עד שייפול. "מבקרים רבים כל-כך!" מבקרים נושאי הצעות, ללא ספק, המבקשים את קולך. הצעות ופניות לעזרתך בבחירת המלך הבא. אבל אני חושב שתגלה שאתה תתקשה לסרב להצעה שלי. "תרצה יין, מפקח?"

"לא, כבוד הלורד, תודה". גלוקטה צלע לתוך החדר. "לא אשאר זמן רב. גם לי יש עניינים רבים לדאוג להם". בחירות אינן מוכרות את עצמן לבד, אתה יודע.

"כמובן, כמובן. שב, בבקשה". אינגלסטד צנח באושר לאחת הכורסאות והצביע על האחרת. גלוקטה נזקק לרגע כדי להתיישב. הוא הנמיך את גופו בזהירות ואז הניע את מותניו עד שמצא תנוחה שבה גבו לא יכאיב לו בכל רגע ורגע. "ועל מה ביקשת לדון איתי?"

"באתי מטעמו של האינקוויזיטור הראשי סולט. אני מקווה שלא תיפגע אם אהיה בוטה, אבל הוד רוממותו רוצה את הקול שלך".

תווי פניו הכבדים של האציל התעוותו בהבעת בלבול כוזבת. העמדת פנים גרועה מאוד, למעשה. "אני לא בטוח שאני מבין. הקול שלי... באיזה עניין?"

גלוקטה ניגב מעט לחות מתחת לעינו הדומעת. אנחנו באמת צריכים להיכנס לריקוד הלא-מכובד הזה? אתה לא בנוי לכך, והרגליים שלי לא מתאימות לזה. "בנושא זהותו של מי שישב בקרוב על כס המלכות, לורד אינגלסטד".

"אה. זה". כן, זה. אידיוט. "המפקח גלוקטה, אני מקווה שלא אאכזב אותך או את הוד רוממותו, אדם שאני רוחש לו אך ורק כבוד". הוא הרכין את ראשו בהבעת כניעה מופרזת. "כשאומר שמצפוני אינו מניח לי להיות מושפע מכיוון זה או אחר. אני חש שאני וכל שאר חברי המועצה הפתוחה זכינו לאמון מקודש. כבלי החובה מחייבים אותי להצביע עבור האדם שייראה לי כטוב שבמועמדים מקרב המועמדים המצוינים הרבים העומדים לבחירה". והוא עטה על פניו חיוך של שביעות רצון שאין דומה לה.

נאום יפה. שוטה כפרי היה אולי מאמין לו, אפילו. כמה פעמים בשבועות האחרונים שמעתי את הנאום הזה או נאומים דומים לו? ועכשיו תגיע ההתמקחות. דיון בשאלה מה בדיוק ערכו של אמון מקודש. כמה זהב נחוץ כדי לגבור על תחושת החובה. אבל היום אין לי מצב רוח להתמקח.

גלוקטה זקר את גבותיו גבוה מאוד. "עליי לשבח אותך על עמדתך הנאצלת, לורד אינגלסטד. לו היו הכול ניחנים באופי כמו שלך, היינו חיים בעולם טוב יותר. עמדה נאצלת, באמת... במיוחד כשיש לך כל-כך הרבה מה להפסיד. בעצם, הכול, אני מניח". הוא התכווץ כשלקח את מקל ההליכה שלו וטלטל את עצמו עד כאב והתקדם אל קצה הכיסא. "אבל אני רואה שלא ניתן להניע אותך מעמדתך, ולכן ארשה לעצמי לפרוש –"

"על מה אתה מדבר, מפקח?" מצוקתו של האציל הייתה כתובה בבירור על פניו השמנמנות.

"ובכן, לורד אינגלסטד, על העסקים המושחתים שאתה מנהל".

הלחיים הסמוקות איבדו חלק ניכר מזוהרן. "ודאי מדובר בטעות כלשהי".

"אוי, לא, אני מבטיח לך". גלוקטה שלף את מסמכי ההודאה מהכיס הפנימי של מעילו. "אתה מוזכר פעמים רבות בהודאותיהם של סוחרי הבדים הבכירים, אתה מבין? פעמים רבות מאוד". והוא הושיט את הדפים המרשרשים כדי ששניהם יוכלו לראותם. "כאן מתייחסים אליך בתור – 'משתף פעולה'. כאן בתור 'הנהנה העיקרי' של מבצע הברחות מפוקפק מאוד. וכאן, אם תשים לב – ואני כמעט מסמיק כשאני מזכיר את זה – שמך והמילה 'בגידה' מופיעים יחד, בכפיפה אחת, אינטימית".

אינגלסטד שקע בכיסאו. קול נקישה נשמע כשהניח את הכוס שבידו על השולחן לצדו וכמות נכבדת של יין נשפכה על העץ המלוטש. אוי, באמת כדאי לנגב את זה. זה ישאיר כתם נוראי, ויש כתמים שפשוט אי אפשר להסיר.

"הוד רוממותו", הוסיף גלוקטה, "שמונה אותך בין ידידיו, היה מסוגל להשאיר את שמך מחוץ לחקירה הראשונית, לטובת הכלל. הוא מבין שרק ניסית להפוך את ביש המזל שפקד את משפחתך, והוא אינו נטול אהדה לכך. אבל אם תאכזב אותו בנושא ההצבעות, האהדה שלו תאזל במהרה. אתה מבין אותי?" אני חש שהייתי ברור מאוד.

"כן", קרקר אינגלסטד.

"וכבלי החובה? הם קצת יותר רפויים עכשיו?"

האציל בלע רוק והסומק אזל מפרצופו כליל. "אני להוט לסייע להוד רוממותו בכל דרך אפשרית, כמובן, אבל... הבעיה היא –" מה עכשיו? הצעה נואשת? ניסיון שוחד נואש? אולי אפילו פנייה למצפוני? "נציג של השופט העליון מארוביה בא אליי אתמול. אדם ששמו הארלן מורו. הוא העלה הצעות דומות מאוד... ואיומים שלא היו שונים במיוחד". גלוקטה הקדיר פנים. האומנם? מארוביה והתולעת הקטנה שלו. תמיד צעד אחד לפניי, או רק צעד אחד אחריי. אבל לעולם לא רחוקים. נימה צורמת התגנבה לקולו של אינגלסטד. "מה עליי לעשות? איני יכול לתמוך בשניכם! אני אעזוב את אדואה, מפקח, ולא אשוב לעולם! אני... אני אמנע מהצבעה –"

"אתה לא תעשה שום דבר מזוין כזה!" נהם גלוקטה. "אתה תצביע כפי שאני אומר לך, ושילך מארוביה לעזאזל!" יש צורך בדרבון נוסף? לא נעים, אבל אלו הן הנסיבות. ידיי מזוהמות כבר עד למרפקים, לא כך? חיטוט בכמה ביבים נוספים לא יעלה ולא יוריד דבר. הוא הניח לקולו להתרכך, להפוך לגרגור שמנוני. "הבחנתי בבנותיך בפארק, אתמול". פניו של האציל איבדו את שרידי הצבע האחרונים שנותרו עליהם. "שלושה יצורים צעירים ותמימים, נערות הניצבות על סף פריחת הנשיות, לבושות לפי מיטב האופנה, וכל אחת מהן יפה מאחותה. הצעירה בת... חמש-עשרה?"

"שלוש-עשרה", נאנק אינגלסטד.

"אה". גלוקטה הניח לשפתיו להתעקל לאחור וחשף חיוך נטול שיניים. "היא הקדימה לפרוח. הן לא ביקרו קודם לכן באדואה, אני צודק?"

"מעולם לא", לחש האציל.

"כך חשבתי. ההתרגשות והעונג שהן הפגינו כשסיירו בגני האגריונט היו מקסימים להפליא. על דברתי, הן ודאי לכדו את עיניו של כל מחזר אפשרי בעיר הבירה". הוא הניח לחיוכו לדעוך לאט. "ישבור את לבי, לורד אינגלסטד, אם יהיה עליי לראות שלושה יצורים כה עדינים נחטפים פתאום אל אחת ממושבות העונשין הנוראיות של אנגלנד. מקומות שבהם יופי וייחוס ומזג עדין מושכים תשומת לב מסוג שונה לחלוטין, והרבה פחות נעים". גלוקטה הצטמרר בהפגנה מחושבת של אימה בשעה שרכן לאטו לפנים ולחש, "לא הייתי מאחל חיים כאלה לכלב. וכל זה בגלל חטאיו של אב שהאמצעים לגאולה נמצאים בהישג ידו".

"אבל בנותיי לא היו מעורבות –"

"אנחנו בוחרים מלך חדש! כולם מעורבים!" גישה נוקשה, אולי, אבל זמנים קשים מצריכים פעולות קשות. גלוקטה קם בכבדות על רגליו, מרוב מאמץ רעדה ידו על מקל ההליכה שלו. "אומר להוד רוממותו שאנחנו יכולים לסמוך על הצבעתך".

באחת התמוטט אינגלסטד לחלוטין. כמו נאד יין מבוקע. כתפיו שקעו ופניו נפלו בהבעת אימה ובחוסר תקווה. "אבל השופט העליון..." הוא לחש. "אין לך רחמים?"

גלוקטה יכול רק למשוך בכתפיו. "היו לי. כשהייתי ילד הייתי רך לב עד כדי טיפשות. אני נשבע לך, הייתי בוכה למראה זבוב שנלכד ברשת עכביש". הוא עיווה את פניו כשעווית של כאב הציפה את רגלו בשעה שפנה אל הדלת. "כאב בלתי פוסק ריפא אותי מהחולי הזה".

 

זה היה כינוס קטן ואינטימי. אבל החברה לא השרתה חמימות של ממש. המפקח גויל הביט בזעם בגלוקטה מעבר לשולחן העגול הענקי במשרד העגול הענקי, עיניו הקטנות מציצות מתוך פרצוף גרום. ולא בהבעת רוך, אני סבור.

תשומת לבו של הוד רוממותו האינקוויזיטור הראשי, ראש האינקוויזיציה של הוד מלכותו, הייתה מופנית אל מקום אחר. על הקיר המעוגל היו תלויים שלוש מאות ועשרים דפי נייר, שכיסו אולי מחצית מהחדר כולו. דף אחד לכל לב אצילי במועצה הפתוחה הנאצלת שלנו. הדפים רשרשו חרש ברוח שנכנסה מהחלונות הגדולים. ניירות קטנים ומרפרפים לקולות קטנים ומרפרפים. על כל אחד מהדפים נכתב שֵׁם. לורד כך-וכך, לורד זה וזה, לורד מה-שמו. אנשים גדולים ואנשים קטנים, אנשים שדעותיהם, בסופו של דבר, לא הזיזו לאיש עד שהנסיך ריינולט נפל ממיטתו אל קברו.

רבים מהדפים היו מעוטרים בפינה בחותמת שעווה צבעונית. אחדים נשאו שתי חותמות או אפילו שלוש. בריתות. איך הם יצביעו? כחול ללורד ברוק, אדום ללורד אישר, שחור למארוביה, לבן לסולט וכך הלאה. הכול יכול עוד להשתנות, כמובן, תלוי לאן תישא אותם הרוח. מתחת היו שורות בכתב יד קטן וצפוף. האותיות היו קטנות מכדי שגלוקטה יוכל לקרוא אותן ממקום מושבו, אבל הוא ידע מה הן אומרות. אשתו הייתה פעם זונה. מגלה חיבה לגברים צעירים. שותה יותר מדי. רצח משרת בהתקף זעם. חובות הימורים שאינו יכול לכסות. שלוש מאות ועשרים שמות, ומספר זהה של סיפורים קטנים ומכוערים שכל אחד מהם יחכה שיחטטו בו, יחשפו אותו, ישתמשו בו. פוליטיקה. באמת, מלאכתם של הצדיקים.

אם כן, למה אני עושה את זה? למה?

דאגותיו של האינקוויזיטור הראשי היו דחופות יותר. "ברוק עדיין מוביל", הוא מלמל בחמיצות, בוהה בדפים המתנופפים ברוח, כשידיו הנתונות בכסיות לבנות שלובות מאחורי גבו. "יש לו חמישים קולות ודאיים, פחות או יותר". ודאיים ככל שמשהו יכול להיות ודאי בימים חסרי ודאות אלה. "אישר אינו רחוק מאחוריו, יש לו ארבעים ומשהו קולות. סקאלד זכה בכמה קולות בזמן האחרון, ככל הידוע לנו. אדם חסר מעצורים, להפתעתי. המשלחת מסטריקלנד נמצאת פחות או יותר בידו, מה שמעניק לו אולי שלושים קולות, ולבארזין יש מספר דומה. אלה ארבעת המתמודדים הראשיים, במצב הנוכחי".

אבל מי יודע? אולי המלך יחיה שנה נוספת, ועד שתגיע השעה להצביע הם יהרגו זה את זה. גלוקטה נאלץ להחניק חיוך כשחשב על כך. בית הלורדים העגול ובתוכו ערמה של גוויות בבגדי פאר, כל האצילים הגדולים באיחוד וכל תריסר חברי המועצה הסגורה. כל אחד מהם נדקר בגבו בידי האיש שלצדו. האמת המכוערת של מלאכת הממשל...

"דיברתם עם הויגן?" התיז סולט.

גויל טלטל את ראשו המקריח ושלח גיחוך מרתיח אל גלוקטה. "לורד הויגן עדיין נתון באשליה שהוא יכול להיות מלכנו הבא, אבל ברור שהוא שולט רק על תריסר מושבים. בקושי היה לו זמן להקשיב להצעה שלנו, מכיוון שהיה כה עסוק בניסיון לפתות מצביעים נוספים. אולי בעוד שבוע או שבועיים הוא יראה את האור. ואז אולי יהיה אפשר לעודד אותו לפנות לעברנו, אבל לא הייתי מהמר על כך. סביר יותר להניח שהוא יתמוך באישר. אני מבין שהם תמיד היו קרובים, שני אלה".

"יופי להם", סינן סולט מבין שיניו. "מה עם אינגלסטד?"

גלוקטה נע בכיסאו. "הצגתי לו את האולטימטום שלך במונחים מפורשים מאוד, הוד רוממותך".

"אם כן, אנחנו יכולים לסמוך על ההצבעה שלו?"

איך לומר את זה? "איני יכול לקבוע זאת בוודאות מוחלטת. השופט העליון מארוביה הצליח להשמיע איומים כמעט זהים לשלנו, באמצעות האיש שלו, הארלן מורו".

"מורו? האם אין זה אחד ממלחכי הפנכה של הוף?"

"נראה שהוא התקדם בעולם". או נסוג, תלוי איך אתה מביט בזה.

"אפשר לטפל בו". פניו של גויל עטו הבעה לא נעימה במיוחד. "בקלות –"

"לא!" רטן סולט. "גויל, למה בכל פעם שצצה בעיה, אתה רוצה להרוג אותה? אנחנו צריכים לפסוע בזהירות לעת עתה, ולהצטייר כאנשים הגיוניים, הפתוחים למשא ומתן". הוא פסע אל החלון, אור השמש העז בהק בניצוצות סגולים על אבן החן הגדולה של טבעתו. "בינתיים כולם מתעלמים מענייני ניהול המדינה בפועל. המסים אינם נגבים. הפושעים אינם נענשים. הממזר הזה, שכולם מכנים אותו הבורסקאי, הדמגוג הזה, הבוגד הזה, נושא נאומים בירידים כפריים וקורא למרד גלוי! מדי יום ביומו עוזבים איכרים את חוותיהם, פונים לשוד ולגזל, ומחוללים נזק בל ישוער. הכאוס מתפשט ולנו אין משאבים לדכא אותו. באדואה נותרו רק שני גדודים של כוח המלך, כוח שכמעט לא די בו כדי לשמור על הסדר בעיר עצמה. מי יודע ייתכן שאחד הלורדים האצילים שלנו ימאס בהמתנה ויחליט לנסות לתפוס את הכתר בטרם עת, הם בהחלט מסוגלים לכך!"

"הצבא יחזור בקרוב מהצפון?" שאל גויל.

"לא סביר. הגולם הזה, לורד מרשל בר, רבץ שלושה חודשים מחוץ לדאנברק והעניק לבת'וד די זמן להיערך שוב מעבר לנהר הווייטפלו. מי יודע מתי הוא ישלים סוף-סוף את העבודה, אם בכלל!" חודשים שהוקדשו להחרבת המצודה שלנו עצמנו. אתה כמעט מתחיל להצטער שהשקעת עמל רב כל-כך בבניית המצודה מלכתחילה.

"עשרים וחמישה קולות". האינקוויזיטור הראשי הביט בזעף בדפים המרשרשים. "עשרים וחמישה, ולמארוביה יש שמונה-עשר? אנחנו כמעט לא מתקדמים! על כל קול שאנחנו משיגים, אנחנו מפסידים קול במקום אחר!"

גויל רכן לפנים. "אולי, הוד רוממותך, הגיע הזמן לבקר שוב אצל ידידנו באוניברסיטה –"

האינקוויזיטור הראשי נהם בכעס וגויל מיהר לסגור את פיו. גלוקטה השקיף מהחלון והעמיד פנים שלא שמע שום דבר יוצא דופן. ששת הצריחים המתפוררים של האוניברסיטה שלטו בנוף. אבל איזו עזרה מישהו יכול למצוא שם? בתוך כל הרקב והאבק, מהאשפים הזקנים האידיוטים האלה?

סולט לא הותיר לו זמן רב לחשוב על כך. "אני אדבר בעצמי עם הויגן". והוא נעץ אצבע באחד הדפים. "גויל, כתוב ללורד המושל מיד ונסה להשיג את תמיכתו. גלוקטה, תארגן פגישה עם לורד ווטרלנט. הוא טרם הכריז במי הוא תומך. צאו החוצה, שניכם". סולט פנה מהדפים מלאי הסודות ונעץ בגלוקטה את עיניו הכחולות הנוקשות. "צאו לשם ותשיגו... לי... קולות!"

ג'ו אברקרומבי

ג'ו אברקרומבי נולד בלנקסטר, אנגליה, ביום האחרון בשנת 1974. למד פסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר. חי ועבד בלונדון במשך תריסר שנים, חמש מהן בחברת אשתו לוּ, ועוד שנה בחברת בתם, גרייס. הוא עורך פרילנסר לסרטים דוקומנטריים ולהופעות חיות של להקות, מאיירון-מיידן ועד קולדפליי. בזמנו הפנוי, הוא כותב ספרי פנטזיה.
 
טרילוגיית החוק הראשון – הלהב עצמו, Before They Are Hanged, ו-Last Argument of Kings – היא יצירתו הראשונה הרואה אור.

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2015
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 669 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 9 דק'
טרילוגית החוק הראשון 3 - טיעונם האחרון של מלכים ג'ו אברקרומבי

סוחרי הרעל


המפקח גלוקטה עמד באולם וחיכה. הוא מתח את צווארו העקום לצד אחד ואז לצד האחר, שומע קולות נקישה מוכרים וחש חוטי כאב מוכרים הנמתחים לאורך השרירים הקפוצים שבין שכמותיו. למה אני עושה את זה אם זה תמיד כואב לי? למה אנחנו חייבים לבחון את הכאב? ללקק את הכיב, לשפשף את היבלת, לקלף את הגלד?

"נו?" הוא רטן בקוצר רוח.

פרוטומת השיש שהוצבה לרגלי המדרגות הציעה לו רק בוז אילם בתגובה. וכזה יש לי מספיק. גלוקטה התרחק בצעדים כבדים, כף רגלו חסרת התועלת נגררה אחריו על האריחים, נקישות מקל ההליכה שלו הדהדו בין עיטורי הגבס שעל התקרה הנישאת הרחק מעליו.

לעומת האצילים הגדולים של המועצה הפתוחה לורד אינגלסטד, בעליו של ההיכל המגודל הזה, היה למעשה אדם קטן. הוא עמד בראש משפחה שמזלה זנח אותה עם השנים, שעושרה והשפעתה הצטמקו עד שהיו כמעט ללא-כלום. וככל שהאיש מצומק יותר, כך מתנפחות יומרותיו. מדוע הם לעולם אינם מבינים זאת? בחלל גדול דברים קטנים רק נראים קטנים יותר.

אי-שם בין הצללים הקיא שעון כמה צלצולים עצלים. כבר מאוחר. ככל שהאיש מצומק יותר, כך תארך יותר ההמתנה לקבלת הפנים שלו. אבל אני יכול להיות סבלני, כשאני חייב. אחרי הכול, אין לי משתאות נוצצים, קהל נסער ונשים יפהפיות הממתינות בנשימה עצורה לבואי. כבר לא. הגורקים ווידאו זאת בחשכה בתאי הכלא מתחת לארמונו של הקיסר. הוא הצמיד את לשונו לחניכיו הריקות ונאנק כשהניע את רגלו ומחטים של כאב עלו ממנה אל גבו עד שעפעף עינו נרעד. אני יכול להיות סבלני. הדבר הטוב היחיד בכך שכל צעד שלי הוא סבל טהור. מהר מאוד אתה לומד לפסוע בזהירות.

לצדו נפתחה הדלת במהירות וגלוקטה הסב את ראשו והתאמץ להסתיר את עווית הכאב כשעצמות הצוואר שלו חרקו. לורד אינגלסטד עמד בפתח: גבר שמן ואבהי שפניו אדומות. הוא חייך בלבביות כשהזמין את גלוקטה להיכנס לחדר. כאילו זה היה ביקור חברתי, ויתרה מזאת, כאילו זה היה ביקור רצוי.

"אני מתנצל על שהנחתי לך לחכות, מפקח. מיום הגעתי לאדואה באו אליי מבקרים כה רבים, הראש שלי ממש מסתחרר!" הבה נקווה שהוא לא יסתחרר עד שייפול. "מבקרים רבים כל-כך!" מבקרים נושאי הצעות, ללא ספק, המבקשים את קולך. הצעות ופניות לעזרתך בבחירת המלך הבא. אבל אני חושב שתגלה שאתה תתקשה לסרב להצעה שלי. "תרצה יין, מפקח?"

"לא, כבוד הלורד, תודה". גלוקטה צלע לתוך החדר. "לא אשאר זמן רב. גם לי יש עניינים רבים לדאוג להם". בחירות אינן מוכרות את עצמן לבד, אתה יודע.

"כמובן, כמובן. שב, בבקשה". אינגלסטד צנח באושר לאחת הכורסאות והצביע על האחרת. גלוקטה נזקק לרגע כדי להתיישב. הוא הנמיך את גופו בזהירות ואז הניע את מותניו עד שמצא תנוחה שבה גבו לא יכאיב לו בכל רגע ורגע. "ועל מה ביקשת לדון איתי?"

"באתי מטעמו של האינקוויזיטור הראשי סולט. אני מקווה שלא תיפגע אם אהיה בוטה, אבל הוד רוממותו רוצה את הקול שלך".

תווי פניו הכבדים של האציל התעוותו בהבעת בלבול כוזבת. העמדת פנים גרועה מאוד, למעשה. "אני לא בטוח שאני מבין. הקול שלי... באיזה עניין?"

גלוקטה ניגב מעט לחות מתחת לעינו הדומעת. אנחנו באמת צריכים להיכנס לריקוד הלא-מכובד הזה? אתה לא בנוי לכך, והרגליים שלי לא מתאימות לזה. "בנושא זהותו של מי שישב בקרוב על כס המלכות, לורד אינגלסטד".

"אה. זה". כן, זה. אידיוט. "המפקח גלוקטה, אני מקווה שלא אאכזב אותך או את הוד רוממותו, אדם שאני רוחש לו אך ורק כבוד". הוא הרכין את ראשו בהבעת כניעה מופרזת. "כשאומר שמצפוני אינו מניח לי להיות מושפע מכיוון זה או אחר. אני חש שאני וכל שאר חברי המועצה הפתוחה זכינו לאמון מקודש. כבלי החובה מחייבים אותי להצביע עבור האדם שייראה לי כטוב שבמועמדים מקרב המועמדים המצוינים הרבים העומדים לבחירה". והוא עטה על פניו חיוך של שביעות רצון שאין דומה לה.

נאום יפה. שוטה כפרי היה אולי מאמין לו, אפילו. כמה פעמים בשבועות האחרונים שמעתי את הנאום הזה או נאומים דומים לו? ועכשיו תגיע ההתמקחות. דיון בשאלה מה בדיוק ערכו של אמון מקודש. כמה זהב נחוץ כדי לגבור על תחושת החובה. אבל היום אין לי מצב רוח להתמקח.

גלוקטה זקר את גבותיו גבוה מאוד. "עליי לשבח אותך על עמדתך הנאצלת, לורד אינגלסטד. לו היו הכול ניחנים באופי כמו שלך, היינו חיים בעולם טוב יותר. עמדה נאצלת, באמת... במיוחד כשיש לך כל-כך הרבה מה להפסיד. בעצם, הכול, אני מניח". הוא התכווץ כשלקח את מקל ההליכה שלו וטלטל את עצמו עד כאב והתקדם אל קצה הכיסא. "אבל אני רואה שלא ניתן להניע אותך מעמדתך, ולכן ארשה לעצמי לפרוש –"

"על מה אתה מדבר, מפקח?" מצוקתו של האציל הייתה כתובה בבירור על פניו השמנמנות.

"ובכן, לורד אינגלסטד, על העסקים המושחתים שאתה מנהל".

הלחיים הסמוקות איבדו חלק ניכר מזוהרן. "ודאי מדובר בטעות כלשהי".

"אוי, לא, אני מבטיח לך". גלוקטה שלף את מסמכי ההודאה מהכיס הפנימי של מעילו. "אתה מוזכר פעמים רבות בהודאותיהם של סוחרי הבדים הבכירים, אתה מבין? פעמים רבות מאוד". והוא הושיט את הדפים המרשרשים כדי ששניהם יוכלו לראותם. "כאן מתייחסים אליך בתור – 'משתף פעולה'. כאן בתור 'הנהנה העיקרי' של מבצע הברחות מפוקפק מאוד. וכאן, אם תשים לב – ואני כמעט מסמיק כשאני מזכיר את זה – שמך והמילה 'בגידה' מופיעים יחד, בכפיפה אחת, אינטימית".

אינגלסטד שקע בכיסאו. קול נקישה נשמע כשהניח את הכוס שבידו על השולחן לצדו וכמות נכבדת של יין נשפכה על העץ המלוטש. אוי, באמת כדאי לנגב את זה. זה ישאיר כתם נוראי, ויש כתמים שפשוט אי אפשר להסיר.

"הוד רוממותו", הוסיף גלוקטה, "שמונה אותך בין ידידיו, היה מסוגל להשאיר את שמך מחוץ לחקירה הראשונית, לטובת הכלל. הוא מבין שרק ניסית להפוך את ביש המזל שפקד את משפחתך, והוא אינו נטול אהדה לכך. אבל אם תאכזב אותו בנושא ההצבעות, האהדה שלו תאזל במהרה. אתה מבין אותי?" אני חש שהייתי ברור מאוד.

"כן", קרקר אינגלסטד.

"וכבלי החובה? הם קצת יותר רפויים עכשיו?"

האציל בלע רוק והסומק אזל מפרצופו כליל. "אני להוט לסייע להוד רוממותו בכל דרך אפשרית, כמובן, אבל... הבעיה היא –" מה עכשיו? הצעה נואשת? ניסיון שוחד נואש? אולי אפילו פנייה למצפוני? "נציג של השופט העליון מארוביה בא אליי אתמול. אדם ששמו הארלן מורו. הוא העלה הצעות דומות מאוד... ואיומים שלא היו שונים במיוחד". גלוקטה הקדיר פנים. האומנם? מארוביה והתולעת הקטנה שלו. תמיד צעד אחד לפניי, או רק צעד אחד אחריי. אבל לעולם לא רחוקים. נימה צורמת התגנבה לקולו של אינגלסטד. "מה עליי לעשות? איני יכול לתמוך בשניכם! אני אעזוב את אדואה, מפקח, ולא אשוב לעולם! אני... אני אמנע מהצבעה –"

"אתה לא תעשה שום דבר מזוין כזה!" נהם גלוקטה. "אתה תצביע כפי שאני אומר לך, ושילך מארוביה לעזאזל!" יש צורך בדרבון נוסף? לא נעים, אבל אלו הן הנסיבות. ידיי מזוהמות כבר עד למרפקים, לא כך? חיטוט בכמה ביבים נוספים לא יעלה ולא יוריד דבר. הוא הניח לקולו להתרכך, להפוך לגרגור שמנוני. "הבחנתי בבנותיך בפארק, אתמול". פניו של האציל איבדו את שרידי הצבע האחרונים שנותרו עליהם. "שלושה יצורים צעירים ותמימים, נערות הניצבות על סף פריחת הנשיות, לבושות לפי מיטב האופנה, וכל אחת מהן יפה מאחותה. הצעירה בת... חמש-עשרה?"

"שלוש-עשרה", נאנק אינגלסטד.

"אה". גלוקטה הניח לשפתיו להתעקל לאחור וחשף חיוך נטול שיניים. "היא הקדימה לפרוח. הן לא ביקרו קודם לכן באדואה, אני צודק?"

"מעולם לא", לחש האציל.

"כך חשבתי. ההתרגשות והעונג שהן הפגינו כשסיירו בגני האגריונט היו מקסימים להפליא. על דברתי, הן ודאי לכדו את עיניו של כל מחזר אפשרי בעיר הבירה". הוא הניח לחיוכו לדעוך לאט. "ישבור את לבי, לורד אינגלסטד, אם יהיה עליי לראות שלושה יצורים כה עדינים נחטפים פתאום אל אחת ממושבות העונשין הנוראיות של אנגלנד. מקומות שבהם יופי וייחוס ומזג עדין מושכים תשומת לב מסוג שונה לחלוטין, והרבה פחות נעים". גלוקטה הצטמרר בהפגנה מחושבת של אימה בשעה שרכן לאטו לפנים ולחש, "לא הייתי מאחל חיים כאלה לכלב. וכל זה בגלל חטאיו של אב שהאמצעים לגאולה נמצאים בהישג ידו".

"אבל בנותיי לא היו מעורבות –"

"אנחנו בוחרים מלך חדש! כולם מעורבים!" גישה נוקשה, אולי, אבל זמנים קשים מצריכים פעולות קשות. גלוקטה קם בכבדות על רגליו, מרוב מאמץ רעדה ידו על מקל ההליכה שלו. "אומר להוד רוממותו שאנחנו יכולים לסמוך על הצבעתך".

באחת התמוטט אינגלסטד לחלוטין. כמו נאד יין מבוקע. כתפיו שקעו ופניו נפלו בהבעת אימה ובחוסר תקווה. "אבל השופט העליון..." הוא לחש. "אין לך רחמים?"

גלוקטה יכול רק למשוך בכתפיו. "היו לי. כשהייתי ילד הייתי רך לב עד כדי טיפשות. אני נשבע לך, הייתי בוכה למראה זבוב שנלכד ברשת עכביש". הוא עיווה את פניו כשעווית של כאב הציפה את רגלו בשעה שפנה אל הדלת. "כאב בלתי פוסק ריפא אותי מהחולי הזה".

 

זה היה כינוס קטן ואינטימי. אבל החברה לא השרתה חמימות של ממש. המפקח גויל הביט בזעם בגלוקטה מעבר לשולחן העגול הענקי במשרד העגול הענקי, עיניו הקטנות מציצות מתוך פרצוף גרום. ולא בהבעת רוך, אני סבור.

תשומת לבו של הוד רוממותו האינקוויזיטור הראשי, ראש האינקוויזיציה של הוד מלכותו, הייתה מופנית אל מקום אחר. על הקיר המעוגל היו תלויים שלוש מאות ועשרים דפי נייר, שכיסו אולי מחצית מהחדר כולו. דף אחד לכל לב אצילי במועצה הפתוחה הנאצלת שלנו. הדפים רשרשו חרש ברוח שנכנסה מהחלונות הגדולים. ניירות קטנים ומרפרפים לקולות קטנים ומרפרפים. על כל אחד מהדפים נכתב שֵׁם. לורד כך-וכך, לורד זה וזה, לורד מה-שמו. אנשים גדולים ואנשים קטנים, אנשים שדעותיהם, בסופו של דבר, לא הזיזו לאיש עד שהנסיך ריינולט נפל ממיטתו אל קברו.

רבים מהדפים היו מעוטרים בפינה בחותמת שעווה צבעונית. אחדים נשאו שתי חותמות או אפילו שלוש. בריתות. איך הם יצביעו? כחול ללורד ברוק, אדום ללורד אישר, שחור למארוביה, לבן לסולט וכך הלאה. הכול יכול עוד להשתנות, כמובן, תלוי לאן תישא אותם הרוח. מתחת היו שורות בכתב יד קטן וצפוף. האותיות היו קטנות מכדי שגלוקטה יוכל לקרוא אותן ממקום מושבו, אבל הוא ידע מה הן אומרות. אשתו הייתה פעם זונה. מגלה חיבה לגברים צעירים. שותה יותר מדי. רצח משרת בהתקף זעם. חובות הימורים שאינו יכול לכסות. שלוש מאות ועשרים שמות, ומספר זהה של סיפורים קטנים ומכוערים שכל אחד מהם יחכה שיחטטו בו, יחשפו אותו, ישתמשו בו. פוליטיקה. באמת, מלאכתם של הצדיקים.

אם כן, למה אני עושה את זה? למה?

דאגותיו של האינקוויזיטור הראשי היו דחופות יותר. "ברוק עדיין מוביל", הוא מלמל בחמיצות, בוהה בדפים המתנופפים ברוח, כשידיו הנתונות בכסיות לבנות שלובות מאחורי גבו. "יש לו חמישים קולות ודאיים, פחות או יותר". ודאיים ככל שמשהו יכול להיות ודאי בימים חסרי ודאות אלה. "אישר אינו רחוק מאחוריו, יש לו ארבעים ומשהו קולות. סקאלד זכה בכמה קולות בזמן האחרון, ככל הידוע לנו. אדם חסר מעצורים, להפתעתי. המשלחת מסטריקלנד נמצאת פחות או יותר בידו, מה שמעניק לו אולי שלושים קולות, ולבארזין יש מספר דומה. אלה ארבעת המתמודדים הראשיים, במצב הנוכחי".

אבל מי יודע? אולי המלך יחיה שנה נוספת, ועד שתגיע השעה להצביע הם יהרגו זה את זה. גלוקטה נאלץ להחניק חיוך כשחשב על כך. בית הלורדים העגול ובתוכו ערמה של גוויות בבגדי פאר, כל האצילים הגדולים באיחוד וכל תריסר חברי המועצה הסגורה. כל אחד מהם נדקר בגבו בידי האיש שלצדו. האמת המכוערת של מלאכת הממשל...

"דיברתם עם הויגן?" התיז סולט.

גויל טלטל את ראשו המקריח ושלח גיחוך מרתיח אל גלוקטה. "לורד הויגן עדיין נתון באשליה שהוא יכול להיות מלכנו הבא, אבל ברור שהוא שולט רק על תריסר מושבים. בקושי היה לו זמן להקשיב להצעה שלנו, מכיוון שהיה כה עסוק בניסיון לפתות מצביעים נוספים. אולי בעוד שבוע או שבועיים הוא יראה את האור. ואז אולי יהיה אפשר לעודד אותו לפנות לעברנו, אבל לא הייתי מהמר על כך. סביר יותר להניח שהוא יתמוך באישר. אני מבין שהם תמיד היו קרובים, שני אלה".

"יופי להם", סינן סולט מבין שיניו. "מה עם אינגלסטד?"

גלוקטה נע בכיסאו. "הצגתי לו את האולטימטום שלך במונחים מפורשים מאוד, הוד רוממותך".

"אם כן, אנחנו יכולים לסמוך על ההצבעה שלו?"

איך לומר את זה? "איני יכול לקבוע זאת בוודאות מוחלטת. השופט העליון מארוביה הצליח להשמיע איומים כמעט זהים לשלנו, באמצעות האיש שלו, הארלן מורו".

"מורו? האם אין זה אחד ממלחכי הפנכה של הוף?"

"נראה שהוא התקדם בעולם". או נסוג, תלוי איך אתה מביט בזה.

"אפשר לטפל בו". פניו של גויל עטו הבעה לא נעימה במיוחד. "בקלות –"

"לא!" רטן סולט. "גויל, למה בכל פעם שצצה בעיה, אתה רוצה להרוג אותה? אנחנו צריכים לפסוע בזהירות לעת עתה, ולהצטייר כאנשים הגיוניים, הפתוחים למשא ומתן". הוא פסע אל החלון, אור השמש העז בהק בניצוצות סגולים על אבן החן הגדולה של טבעתו. "בינתיים כולם מתעלמים מענייני ניהול המדינה בפועל. המסים אינם נגבים. הפושעים אינם נענשים. הממזר הזה, שכולם מכנים אותו הבורסקאי, הדמגוג הזה, הבוגד הזה, נושא נאומים בירידים כפריים וקורא למרד גלוי! מדי יום ביומו עוזבים איכרים את חוותיהם, פונים לשוד ולגזל, ומחוללים נזק בל ישוער. הכאוס מתפשט ולנו אין משאבים לדכא אותו. באדואה נותרו רק שני גדודים של כוח המלך, כוח שכמעט לא די בו כדי לשמור על הסדר בעיר עצמה. מי יודע ייתכן שאחד הלורדים האצילים שלנו ימאס בהמתנה ויחליט לנסות לתפוס את הכתר בטרם עת, הם בהחלט מסוגלים לכך!"

"הצבא יחזור בקרוב מהצפון?" שאל גויל.

"לא סביר. הגולם הזה, לורד מרשל בר, רבץ שלושה חודשים מחוץ לדאנברק והעניק לבת'וד די זמן להיערך שוב מעבר לנהר הווייטפלו. מי יודע מתי הוא ישלים סוף-סוף את העבודה, אם בכלל!" חודשים שהוקדשו להחרבת המצודה שלנו עצמנו. אתה כמעט מתחיל להצטער שהשקעת עמל רב כל-כך בבניית המצודה מלכתחילה.

"עשרים וחמישה קולות". האינקוויזיטור הראשי הביט בזעף בדפים המרשרשים. "עשרים וחמישה, ולמארוביה יש שמונה-עשר? אנחנו כמעט לא מתקדמים! על כל קול שאנחנו משיגים, אנחנו מפסידים קול במקום אחר!"

גויל רכן לפנים. "אולי, הוד רוממותך, הגיע הזמן לבקר שוב אצל ידידנו באוניברסיטה –"

האינקוויזיטור הראשי נהם בכעס וגויל מיהר לסגור את פיו. גלוקטה השקיף מהחלון והעמיד פנים שלא שמע שום דבר יוצא דופן. ששת הצריחים המתפוררים של האוניברסיטה שלטו בנוף. אבל איזו עזרה מישהו יכול למצוא שם? בתוך כל הרקב והאבק, מהאשפים הזקנים האידיוטים האלה?

סולט לא הותיר לו זמן רב לחשוב על כך. "אני אדבר בעצמי עם הויגן". והוא נעץ אצבע באחד הדפים. "גויל, כתוב ללורד המושל מיד ונסה להשיג את תמיכתו. גלוקטה, תארגן פגישה עם לורד ווטרלנט. הוא טרם הכריז במי הוא תומך. צאו החוצה, שניכם". סולט פנה מהדפים מלאי הסודות ונעץ בגלוקטה את עיניו הכחולות הנוקשות. "צאו לשם ותשיגו... לי... קולות!"