טרילוגית החוק הראשון 1 - הלהב עצמו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגית החוק הראשון 1 - הלהב עצמו
מכר
מאות
עותקים
טרילוגית החוק הראשון 1 - הלהב עצמו
מכר
מאות
עותקים

טרילוגית החוק הראשון 1 - הלהב עצמו

4.9 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: חגי אברבוך
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 544 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 4 דק'

ג'ו אברקרומבי

ג'ו אברקרומבי נולד בלנקסטר, אנגליה, ביום האחרון בשנת 1974. למד פסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר. חי ועבד בלונדון במשך תריסר שנים, חמש מהן בחברת אשתו לוּ, ועוד שנה בחברת בתם, גרייס. הוא עורך פרילנסר לסרטים דוקומנטריים ולהופעות חיות של להקות, מאיירון-מיידן ועד קולדפליי. בזמנו הפנוי, הוא כותב ספרי פנטזיה.
 
טרילוגיית החוק הראשון – הלהב עצמו, Before They Are Hanged, ו-Last Argument of Kings – היא יצירתו הראשונה הרואה אור.

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

בעולם קסום ורב דמיון, קוסם רטנן, ברברי קטלני, אציל יהיר ובחורה רבת מעללים יוצאים כדי לחפש...
לא קראנו את זה כבר?
הם בטח גם יוצאים להרפתקה מסתורית שתוביל אותם לאנשהו והאישיות שלהם דקה כמו קרטון. אולי יש גם איזה אדון אופל שמסתתר מאחורי הצללים. הם מדברים כמו שחקנים באופרת סבון גרועה. רוב הסיכויים שיש גם נבואה, ואיזה נער צעיר שחי בחווה ולא יודע מיהם הוריו האמיתיים ובטח יהיה גם איזה מגדל קסום, הרבה קרבות וקנוניות, ולא מן הנמנע שגם כמה כדורי אש יתעופפו פה ושם.

הגיע הזמן למשהו אחר. אם אתם אוהבים את הפנטזיה שלכם מציאותית, אכזרית ועם הומור שחור ומעדיפים שהטוב והרע יהיו תלויים בנקודת המבט שלכם, כמו בעולם האמיתי, הגעתם למקום הנכון.

לוגן תשע-אצבעות, ברברי נודע לשמצה, הסתבך בסכסוך אחד יותר מדי. קפטן ג'זאל דאן לותאר לא מטריד עצמו בשום דבר מסוכן יותר מרמאות בקלפים ומחלומות על תהילה בזירת הסייף. האינקוויזיטור גלוקטה היה שמח לראות את ג'זאל שב הביתה בארון, אך גלוקטה שונא את כולם באופן שווה.

אל הקלחת הזו נכנס באיאז, קשיש קרֵח רע-מזג, שלשירותו עומד שוליה אומלל. הוא עשוי להיות ראשון המגים או מתחזה מרהיב, אבל כך או כך, המפגש בינו ובין לוגן, ג'זאל וגלוקטה יהפוך את חייהם לקשים עוד יותר.

פרק ראשון

הסוף

לוגן צלל בין העצים, רגליו החשופות גולשות ומחליקות על האדמה הרטובה ועל שלוליות השלג ומחטי האורן הרטובים, בעוד נשימתו חורקת בחזהו והדם הולם בראשו. הוא מעד, צנח על צדו, כמעט חתך את חזהו בגרזנו-הוא, ואז שכב, מתנשם, והציץ אל בין צללי היער.
איש-כלב היה איתו עד לפני רגע, הוא היה בטוח בכך, אבל כעת לא נותר זכר ממנו. בקשר לאחרים, אין לדעת. איזה מין מנהיג הוא? שהניח שיפרידו כך בינו ובין הבחורים. מוטב שינסה לחזור, אבל השאנקה היו בכל מקום. הוא היה יכול לחוש בהם חגים בין העצים, נחיריו התמלאו בריחם. היה נדמה ששמע משמאלו זעקות כלשהן, אולי התחולל קרב כלשהו. לוגן הזדחל לאט, ניסה שלא להשמיע קול. ענף התפצח והוא סב על עקבותיו במהירות.
חנית נעה לעברו. חנית אכזרית למראה, שהתקדמה לכיוונו במהירות, עם שאנקה בצדה האחר.
"חרא", אמר לוגן. הוא השליך עצמו הצידה, החליק ונפל על פניו, המשיך להתגלגל הלאה, חובט בסבך, מצפה לחנית שתינעץ בגבו בכל רגע. הוא הזדקף בחופזה, מתנשף בכבדות. הוא ראה את החוד המבהיק נשלח אליו שוב. הוא חמק מפניו והחליק אל מאחורי גזע עץ גדול. הוא הציץ החוצה ושְטוח-הראש לחשש וניסה לדקור אותו שוב. לוגן בצבץ מעבר לגזע לרגע קל בלבד, ואז השתופף, זינק סביב העץ והניף את גרזנו, שואג בקולי קולות. קול פיצוח עז נשמע כשהלהב קבר עצמו עמוק בגולגולתו של השאנקה, למרבה המזל – ולוגן סבר שמגיע לו קצת מזל, בכל זאת.
שטוח-הראש עמד שם, ממצמץ אליו. אז החל להתנודד מצד לצד, הדם שוטף במורד פניו. אחר כך צנח כמו אבן, מושך את הגרזן מבין אצבעותיו של לוגן, מפרפר על הקרקע לרגליו. לוגן ניסה לתפוס בידית הגרזן אך בדרך כלשהי הוסיף השאנקה לאחוז בחניתו והלהב היטלטל באוויר.
"גה!" צווח לוגן כשחתכה החנית שרטת בזרועו. הוא חש צל נופל עליו. שטוח-ראש אחר, אחד גדול, כבר זינק עליו, זרועותיו פשוטות הלאה. אין זמן להשיג את הגרזן. אין זמן לחמוק. פיו של לוגן נפער, אך לא היה זמן לומר דבר. מה אומרים ברגעים כאלה?
הם נחבטו יחדיו בקרקע הרטובה, התגלגלו בעפר, על הקוצים ועל הענפים השבורים, נלחמים זה בזה וחובטים ונוהמים. ראשו של לוגן נחבט בשורש עץ בחוזקה ואוזניו צלצלו. היכן שהוא נחה הסכין שלו, אך הוא לא זכר איפה. הם התגלגלו הלאה והלאה, במורד הגבעה, העולם התהפך והתהפך סביבם בעוד לוגן מנסה לנער את ראשו מן הפלומה שעטפה אותו ובה בעת לחנוק את שטוח-הראש הגדול. לא היה אפשר לעצור.
קודם לכן, ההחלטה להקים מחנה ליד ערוץ הנחל נראתה נבונה. אין סיכוי שיתגנבו אליהם בחשאי. כעת, כשהחליק לוגן על בטנו אל מעבר לשפת הצוק, הרעיון איבד את רוב קסמו. ידיו גיששו לתפוס באדמה הרטובה. רק עפר ומחטי אורן חומות. אצבעותיו התהדקו, התהדקו על האוויר הריק. הוא החל לצנוח. הוא פלט יבבה קלה.
ידיו התהדקו על דבר מה. זה היה שורש עץ, שבלט מן האדמה ממש בשולי הנקיק. לוגן התנופף בחלל, מתנשף, אך אחיזתו הייתה יציבה.
"הא!" צעק. "הא!" הוא עוד היה בחיים. יידרשו יותר מכמה שטוחי-ראש כדי לחסל את לוגן תשע-אצבעות. הוא החל למשוך עצמו אל שפת הצוק אך לא עלה בידו. דבר מה כבד נכרך על רגליו. הוא הציץ מטה.
הנקיק היה עמוק. עמוק מאוד, וקירותיו מסולעים ותלולים. פה ושם נצמד עץ לאחד הבקיעים, צומח מן החלל הריק ופושט עלעליו אל החלל. הנהר לחשש הרחק מתחתיו, מהיר וזועף, מים לבנים ומקציפים תחומים באבן שחורה ומשוננת. כל זה ודאי היה רע, אך הבעיה האמיתית הייתה קרובה יותר. השאנקה הגדול עוד היה בסביבה, מתנודד בעדינות קדימה ואחורה בעוד ידיו המטונפות מתהדקות בחוזקה סביב קרסולו השמאלי של לוגן.
"חרא", מלמל לוגן. הוא היה בצרות. זה כבר אירע בעבר, והוא שרד כדי לזמֵר על כך, אבל כעת היה קשה לראות איך המצב יכול להיות גרוע יותר. זה גרם לו לחשוב על החיים. נדמה שהיו אלה חיים מרים, נעדרי תכלית. חייו לא היטיבו עם איש. הם היו מלאי אלימות וכאב, ובין לבין – בעיקר אכזבה וקשיים. ידיו החלו להתעייף כעת, אמות ידיו בערו. ונדמה ששטוח-הראש הגדול לא מתכוון לצנוח בקרוב. למעשה, משך הלה עצמו במעלה הרגל. הוא עצר, מזעיף פניו מעלה אל לוגן.
אילו לוגן היה נאחז ברגלו של השאנקה קרוב לוודאי שהוא היה חושב "חיי תלויים ברגל זו שאני משתלשל ממנה – עדיף לא להסתכן". בן אדם יעדיף להציל עצמו מאשר להרוג את אויבו. הבעיה הייתה שלא כך חשבו השאנקה, ולוגן ידע זאת. לפיכך לא הופתע יתר על המידה כשפער השאנקה את פיו הגדול ונעץ את שיניו בשוק רגלו.
"אאאחח!" נהם לוגן וצווח ובעט בעוצמה רבה ככל שיכול בעקבו החשוף. הוא פער חתך מדמם בראשו של השאנקה, אך הלה לא חדל לנשוך, וככל שהוסיף לוגן לבעוט, כך הוסיפו ידיו להחליק על השורש השמנוני שמעליו. לא נותר יותר מדי שורש להחזיק בו כעת, ומה שנותר כנראה עמד להתפצח בכל רגע. הוא חשב שחמור יותר מאשר הכאב שבידיו ובזרועותיו וחמור יותר משיני שטוח-הראש הנעוצות ברגלו – הוא עמד ליפול. לא נותר לו אלא לבחור בין נפילה על הסלעים ובין נפילה למים, ובחירה זו נעשתה מכוח עצמה, פחות או יותר.
ברגע שיש לך משימה, מוטב לבצע אותה מאשר לבזבז זמן בחשש מפניה. כך נהג אביו של לוגן לומר. לפיכך, נעץ לוגן את רגלו החופשייה בחוזקה בסלע, נשם עמוק, והשליך עצמו אל החלל הריק בכל הכוח שעוד נותר בו. הוא חש כיצד מניחות לו השיניים הנושכות, אחר כך שמטו אותו הידיים שתפסו בו, ולרגע היה חופשי.
אז החל ליפול. מהר. קירות הנקיק חלפו על פניו – סלע אפור, טחב ירוק, טלאי שלג לבן, הכול שועט סביבו.
לוגן הסתובב לאטו באוויר, איבריו מתנופפים ללא הועיל, מבועת מכדי לצרוח. הרוח השוצפת הצליפה בעיניו, משכה בבגדיו, קטפה את נשימתו מפיו. הוא ראה לנגד עיניו את השאנקה הגדול נחבט בפני הסלע. הוא ראה את היצור נשבר ונחבט וצונח הלאה, מת ללא צל של ספק. המראה היה נעים לעין, אך תחושת הסיפוק של לוגן הייתה קצרת מועד.
המים עלו לקראתו. הם פגעו בצלעותיו כמו שור מסתער, התיקו את האוויר מריאותיו, הממו את חושיו, גררו אותו פנימה ומטה אל האפלה הצוננת...

ג'ו אברקרומבי

ג'ו אברקרומבי נולד בלנקסטר, אנגליה, ביום האחרון בשנת 1974. למד פסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר. חי ועבד בלונדון במשך תריסר שנים, חמש מהן בחברת אשתו לוּ, ועוד שנה בחברת בתם, גרייס. הוא עורך פרילנסר לסרטים דוקומנטריים ולהופעות חיות של להקות, מאיירון-מיידן ועד קולדפליי. בזמנו הפנוי, הוא כותב ספרי פנטזיה.
 
טרילוגיית החוק הראשון – הלהב עצמו, Before They Are Hanged, ו-Last Argument of Kings – היא יצירתו הראשונה הרואה אור.

עוד על הספר

  • תרגום: חגי אברבוך
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 544 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 4 דק'

ניתן למצוא גם ב -

טרילוגית החוק הראשון 1 - הלהב עצמו ג'ו אברקרומבי

הסוף

לוגן צלל בין העצים, רגליו החשופות גולשות ומחליקות על האדמה הרטובה ועל שלוליות השלג ומחטי האורן הרטובים, בעוד נשימתו חורקת בחזהו והדם הולם בראשו. הוא מעד, צנח על צדו, כמעט חתך את חזהו בגרזנו-הוא, ואז שכב, מתנשם, והציץ אל בין צללי היער.
איש-כלב היה איתו עד לפני רגע, הוא היה בטוח בכך, אבל כעת לא נותר זכר ממנו. בקשר לאחרים, אין לדעת. איזה מין מנהיג הוא? שהניח שיפרידו כך בינו ובין הבחורים. מוטב שינסה לחזור, אבל השאנקה היו בכל מקום. הוא היה יכול לחוש בהם חגים בין העצים, נחיריו התמלאו בריחם. היה נדמה ששמע משמאלו זעקות כלשהן, אולי התחולל קרב כלשהו. לוגן הזדחל לאט, ניסה שלא להשמיע קול. ענף התפצח והוא סב על עקבותיו במהירות.
חנית נעה לעברו. חנית אכזרית למראה, שהתקדמה לכיוונו במהירות, עם שאנקה בצדה האחר.
"חרא", אמר לוגן. הוא השליך עצמו הצידה, החליק ונפל על פניו, המשיך להתגלגל הלאה, חובט בסבך, מצפה לחנית שתינעץ בגבו בכל רגע. הוא הזדקף בחופזה, מתנשף בכבדות. הוא ראה את החוד המבהיק נשלח אליו שוב. הוא חמק מפניו והחליק אל מאחורי גזע עץ גדול. הוא הציץ החוצה ושְטוח-הראש לחשש וניסה לדקור אותו שוב. לוגן בצבץ מעבר לגזע לרגע קל בלבד, ואז השתופף, זינק סביב העץ והניף את גרזנו, שואג בקולי קולות. קול פיצוח עז נשמע כשהלהב קבר עצמו עמוק בגולגולתו של השאנקה, למרבה המזל – ולוגן סבר שמגיע לו קצת מזל, בכל זאת.
שטוח-הראש עמד שם, ממצמץ אליו. אז החל להתנודד מצד לצד, הדם שוטף במורד פניו. אחר כך צנח כמו אבן, מושך את הגרזן מבין אצבעותיו של לוגן, מפרפר על הקרקע לרגליו. לוגן ניסה לתפוס בידית הגרזן אך בדרך כלשהי הוסיף השאנקה לאחוז בחניתו והלהב היטלטל באוויר.
"גה!" צווח לוגן כשחתכה החנית שרטת בזרועו. הוא חש צל נופל עליו. שטוח-ראש אחר, אחד גדול, כבר זינק עליו, זרועותיו פשוטות הלאה. אין זמן להשיג את הגרזן. אין זמן לחמוק. פיו של לוגן נפער, אך לא היה זמן לומר דבר. מה אומרים ברגעים כאלה?
הם נחבטו יחדיו בקרקע הרטובה, התגלגלו בעפר, על הקוצים ועל הענפים השבורים, נלחמים זה בזה וחובטים ונוהמים. ראשו של לוגן נחבט בשורש עץ בחוזקה ואוזניו צלצלו. היכן שהוא נחה הסכין שלו, אך הוא לא זכר איפה. הם התגלגלו הלאה והלאה, במורד הגבעה, העולם התהפך והתהפך סביבם בעוד לוגן מנסה לנער את ראשו מן הפלומה שעטפה אותו ובה בעת לחנוק את שטוח-הראש הגדול. לא היה אפשר לעצור.
קודם לכן, ההחלטה להקים מחנה ליד ערוץ הנחל נראתה נבונה. אין סיכוי שיתגנבו אליהם בחשאי. כעת, כשהחליק לוגן על בטנו אל מעבר לשפת הצוק, הרעיון איבד את רוב קסמו. ידיו גיששו לתפוס באדמה הרטובה. רק עפר ומחטי אורן חומות. אצבעותיו התהדקו, התהדקו על האוויר הריק. הוא החל לצנוח. הוא פלט יבבה קלה.
ידיו התהדקו על דבר מה. זה היה שורש עץ, שבלט מן האדמה ממש בשולי הנקיק. לוגן התנופף בחלל, מתנשף, אך אחיזתו הייתה יציבה.
"הא!" צעק. "הא!" הוא עוד היה בחיים. יידרשו יותר מכמה שטוחי-ראש כדי לחסל את לוגן תשע-אצבעות. הוא החל למשוך עצמו אל שפת הצוק אך לא עלה בידו. דבר מה כבד נכרך על רגליו. הוא הציץ מטה.
הנקיק היה עמוק. עמוק מאוד, וקירותיו מסולעים ותלולים. פה ושם נצמד עץ לאחד הבקיעים, צומח מן החלל הריק ופושט עלעליו אל החלל. הנהר לחשש הרחק מתחתיו, מהיר וזועף, מים לבנים ומקציפים תחומים באבן שחורה ומשוננת. כל זה ודאי היה רע, אך הבעיה האמיתית הייתה קרובה יותר. השאנקה הגדול עוד היה בסביבה, מתנודד בעדינות קדימה ואחורה בעוד ידיו המטונפות מתהדקות בחוזקה סביב קרסולו השמאלי של לוגן.
"חרא", מלמל לוגן. הוא היה בצרות. זה כבר אירע בעבר, והוא שרד כדי לזמֵר על כך, אבל כעת היה קשה לראות איך המצב יכול להיות גרוע יותר. זה גרם לו לחשוב על החיים. נדמה שהיו אלה חיים מרים, נעדרי תכלית. חייו לא היטיבו עם איש. הם היו מלאי אלימות וכאב, ובין לבין – בעיקר אכזבה וקשיים. ידיו החלו להתעייף כעת, אמות ידיו בערו. ונדמה ששטוח-הראש הגדול לא מתכוון לצנוח בקרוב. למעשה, משך הלה עצמו במעלה הרגל. הוא עצר, מזעיף פניו מעלה אל לוגן.
אילו לוגן היה נאחז ברגלו של השאנקה קרוב לוודאי שהוא היה חושב "חיי תלויים ברגל זו שאני משתלשל ממנה – עדיף לא להסתכן". בן אדם יעדיף להציל עצמו מאשר להרוג את אויבו. הבעיה הייתה שלא כך חשבו השאנקה, ולוגן ידע זאת. לפיכך לא הופתע יתר על המידה כשפער השאנקה את פיו הגדול ונעץ את שיניו בשוק רגלו.
"אאאחח!" נהם לוגן וצווח ובעט בעוצמה רבה ככל שיכול בעקבו החשוף. הוא פער חתך מדמם בראשו של השאנקה, אך הלה לא חדל לנשוך, וככל שהוסיף לוגן לבעוט, כך הוסיפו ידיו להחליק על השורש השמנוני שמעליו. לא נותר יותר מדי שורש להחזיק בו כעת, ומה שנותר כנראה עמד להתפצח בכל רגע. הוא חשב שחמור יותר מאשר הכאב שבידיו ובזרועותיו וחמור יותר משיני שטוח-הראש הנעוצות ברגלו – הוא עמד ליפול. לא נותר לו אלא לבחור בין נפילה על הסלעים ובין נפילה למים, ובחירה זו נעשתה מכוח עצמה, פחות או יותר.
ברגע שיש לך משימה, מוטב לבצע אותה מאשר לבזבז זמן בחשש מפניה. כך נהג אביו של לוגן לומר. לפיכך, נעץ לוגן את רגלו החופשייה בחוזקה בסלע, נשם עמוק, והשליך עצמו אל החלל הריק בכל הכוח שעוד נותר בו. הוא חש כיצד מניחות לו השיניים הנושכות, אחר כך שמטו אותו הידיים שתפסו בו, ולרגע היה חופשי.
אז החל ליפול. מהר. קירות הנקיק חלפו על פניו – סלע אפור, טחב ירוק, טלאי שלג לבן, הכול שועט סביבו.
לוגן הסתובב לאטו באוויר, איבריו מתנופפים ללא הועיל, מבועת מכדי לצרוח. הרוח השוצפת הצליפה בעיניו, משכה בבגדיו, קטפה את נשימתו מפיו. הוא ראה לנגד עיניו את השאנקה הגדול נחבט בפני הסלע. הוא ראה את היצור נשבר ונחבט וצונח הלאה, מת ללא צל של ספק. המראה היה נעים לעין, אך תחושת הסיפוק של לוגן הייתה קצרת מועד.
המים עלו לקראתו. הם פגעו בצלעותיו כמו שור מסתער, התיקו את האוויר מריאותיו, הממו את חושיו, גררו אותו פנימה ומטה אל האפלה הצוננת...