הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות
מכר
מאות
עותקים
הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות

5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ינץ לוי (נולד ב-14 ביוני 1975) הוא סופר, תסריטאי, מנחה טלוויזיה, מרצה ועורך ישראלי, זוכה פרס הספריות הציבוריות לשנת 2010‏. בין השנים 2011 -2013 שימש לוי כסופר הבית של העיר הוד השרון. סופר הבית הוא פרויקט לעידוד קריאה בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים בעיר. במסגרת הפרויקט מבקרים תלמידים בתערוכה על ספרי הרפתקאות דוד אריה שכתב לוי, נפגשים עם לוי במסגרת מפגשי סופר ומשתתפים במגוון פעילויות סביב ספריו. כמו כן, עורך לוי מפגשי סופר בבתי הספר, ובהם מספר לתלמידים על כתיבת ספריו ועל יצירתו.

מספריו: "סיפורים מי תהום" (2001), "הימאליה בשר ודם (2005), "סדרת הרפתקאות דוד אריה", "סיפורי איש היער" (2010), "המורה דרורה לא מפלצת" (2014)
 

תקציר

לַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הָיוּ חַיִּים מֻשְׁלָמִים. הַבְּעָיָה הָיְתָה שֶׁהִיא חַיָּה בְּעוֹלַם הָאַגָּדוֹת, וּבָאַגָּדוֹת אוּלַי הַהַתְחָלָה נִפְלָאָה, אַךְ הַדְּבָרִים תָּמִיד מִסְתַּבְּכִים. 
יוֹם אֶחָד מַגִּיעַ לַמַּמְלָכָה זָר מְשֻׁנֶּה וּמַבְטִיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּתְרוֹן פָּשׁוּט לְכָל הַקְּשָׁיִים. זֶה נִשְׁמָע טוֹב, לֹא? אֲבָל עַכְשָׁו כָּל תּוֹשָׁבֵי תַּרְגֵּשְׁיָה נִשְׁאֲרוּ בְּלִי רְגָשׁוֹת!
רַק הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל, מְלֻוָּה בְּכַלְבָּהּ הַנֶּאֱמָן לֵב, תּוּכַל לְהַצִּיל אוֹתָם. אֲבִיגַיִל הָאַמִּיצָה תַּעֲשֶׂה הַכֹּל כְּדֵי שֶׁלָּאַגָּדָה הַזֹּאת יִהְיֶה סוֹף טוֹב.
מַעֲשִׂיָּה מֻפְלָאָה וּרְצוּפַת הַרְפַּתְקָאוֹת עַל כּוֹחוֹ שֶׁל הָרֶגֶשׁ — כָּל רֶגֶשׁ.

יָנֵץ לֵוִי הוּא סוֹפֵר עֲטוּר שְׁבָחִים, תַּסְרִיטַאי וְאָמַּן בָּמָה. מִסְּפָרָיו לִילָדִים וּלְנֹעַר: כְּשֶׁסַּבָּא אֵלִיָּהוּ הָיָה קָטָן, הַרְפַּתְקְאוֹת דּוֹד אַרְיֵה, סִפּוּרֵי אִישׁ הַיַּעַר וְהַמּוֹרָה דְּרוֹרָה לֹא מִפְלֶצֶת.
אָבִי בְּלָיֶיר הוּא מְאַיֵּר, אָנִימָטוֹר, צַיַּר קוֹמִיקְס וּמַרְצֶה מָעֳרָךְ לְאָנִימַצְיָה, שֶׁאִיֵּר בֵּין הַשְּׁאָר אֶת סִדְרַת סִפְרֵי סַבָּא אֵלִיָּהוּ.

פרק ראשון

הַחַיִּים שֶׁל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הָיוּ נִפְלָאִים. הִיא חַיָּה בְּאַרְמוֹן עֲנָקִי, מֻקָּף בְּגַן יְפֵהפֶה. הוֹרֶיהָ, הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, אָהֲבוּ אוֹתָהּ. הַמְּשָׁרְתִים עָזְרוּ לָהּ בְּשִׂמְחָה בְּכָל דָּבָר. כָּל מָה שֶׁרָצְתָה הִגִּיעַ לָאַרְמוֹן — מִשְׂחָקִים, צַעֲצוּעִים, מִתְקְנֵי שַׁעֲשׁוּעִים, מוֹרִים, נַגָּנִים, רַקְדָנִים, קוֹסְמִים וַאֲפִלּוּ רַכֶּבֶת קְטַנָּה שֶׁהִסִּיעָה אוֹתָהּ בְּרַחֲבֵי הָאַרְמוֹן וְגַנּוֹ. חַיֶּיהָ שֶׁל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הָיוּ שְׂמֵחִים, עַלִּיזִים וְנוֹחִים. הָיָה לָהּ גַּם כֶּלֶב חָמוּד וּשְׁמוֹ לֵב.

הַנְּסִיכָה הָיְתָה כְּמוֹ עוּגִיָּה עֲטוּפָה בְּצֶמֶר גֶּפֶן מָתוֹק וְרַךְ שֶׁמֵּגֵן עָלֶיהָ מִכָּל רַע.


אַתֶּם כַּנִּרְאֶה חוֹשְׁבִים עַכְשָׁו, "אָח, אֵיזֶה חַיִּים מֻשְׁלָמִים!" אֲבָל הַבְּעָיָה שֶׁגַּם הַנְּסִיכָה, גַּם הוֹרֶיהָ וְגַם תּוֹשָׁבֵי מַמְלֶכֶת תַּרְגֵּשְׁיָה חָיוּ כֻּלָּם בְּעוֹלַם הָאַגָּדוֹת, וּבְאַגָּדוֹת הַהַתְחָלָה אוּלַי טוֹבָה, אֲבָל בַּהֶמְשֵׁךְ הַדְּבָרִים מִסְתַּבְּכִים. תָּמִיד קוֹרֶה דָּבָר לֹא־רָצוּי וַאֲפִלּוּ רַע, שֶׁמְּשַׁבֵּשׁ אֶת הַכֹּל. וְזֶה מָה שֶׁקָּרָה: יוֹם אֶחָד חָלְתָה הַמַּלְכָּה הָאֲהוּבָה וְטוֹבַת הַלֵּב. הָרוֹפְאִים נִסּוּ לַעֲזֹר כְּכָל יְכָלְתָּם, אַךְ לְאַחַר זְמַן קָצָר הַמַּלְכָּה טוֹבַת הַלֵּב מֵתָה. כָּל בְּנֵי הַמַּמְלָכָה הָיוּ עֲצוּבִים. תּוּגָה יָרְדָה עַל תַּרְגֵּשְׁיָה. הָאַרְמוֹן הָיָה שָׁקֵט וְדוֹמֵם — שׁוּם צְחוֹק, שׁוּם שִׁיר, שׁוּם קוֹל. מִפַּעַם לְפַעַם נִשְׁמְעוּ נְבִיחָה אוֹ שְׁתַּיִם מִפִּיו שֶׁל לֵב שֶׁשָּׁאַל, "לְאָן נֶעֶלְמָה הַמַּלְכָּה? לָמָּה כֻּלָּם שְׁקֵטִים? לָמָּה אַתְּ לֹא מְשַׂחֶקֶת אִתִּי בְּגַן הָאַרְמוֹן כְּמוֹ פַּעַם?" אֲבָל לְצַעֲרוֹ שֶׁל לֵב, לֹא הָיָה מְתַרְגֵּם מִכַּלְבִּית בָּאַרְמוֹן, וְלָכֵן אַף אֶחָד לֹא הֵבִין מָה הוּא רוֹצֶה.

הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל בָּכְתָה וְהִתְגַּעְגְּעָה לְאִמָּהּ בְּכָל לִבָּהּ. אִמָּהּ אָמְנָם הָיְתָה הַמַּלְכָּה, אֲבָל עֲבוּר אֲבִיגַיִל הִיא הָיְתָה קֹדֶם כֹּל אִמָּא. אֲבִיגַיִל רָצְתָה שֶׁאִמָּהּ תְּשַׂחֵק אִתָּהּ שׁוּב בְּגַן הָאַרְמוֹן, שֶׁתְּשׂוֹחֵחַ אִתָּהּ, שֶׁתָּשִׁיר לָהּ שִׁירִים לִפְנֵי הַשֵּׁנָה.

בְּאַגָּדוֹת רַבּוֹת כְּשֶׁמֵּתָה הַמַּלְכָּה, הַמֶּלֶךְ מִתְחַתֵּן עִם אֵם חוֹרֶגֶת מִרְשַׁעַת, וּמִשּׁוּם־מָה הוּא עַצְמוֹ לֹא שָׂם לֵב לְכָךְ. אֲבָל בָּאַגָּדָה עַל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל זֶה פָּשׁוּט לֹא קָרָה. מָה כֵּן קָרָה? הַמֶּלֶךְ הֶעָצוּב נִשְׁכַּב בְּמִטָּתוֹ.

עָבְרוּ יוֹם וְעוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹם, חָלְפוּ יָמִים רַבִּים, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יָצָא מֵהַמִּטָּה. הוּא רַק שָׁתַק. הוּא הִזְנִיחַ אֶת עִנְיְנֵי הַמַּמְלָכָה. הוּא לֹא הִתְיַשֵּׁב בְּכֵס הַמְּלוּכָה. הוּא לֹא פָּגַשׁ אֶת שָׂרָיו וְיוֹעֲצָיו. הוּא לֹא אָכַל. הוּא בְּקשִׁי שָׁתָה. רַק שָׁכַב בְּחַדְרוֹ הֶחָשׁוּךְ וְנֶאֱנַח בְּעֶצֶב.

הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הֶחְלִיטָה לַעֲזֹר לְאָבִיהָ. הִיא מָחֲתָה אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ וְנִכְנְסָה לְחַדְרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ בְּיַחַד עִם לֵב. הַכֶּלֶב הֶחָמוּד כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ בְּהִתְלַהֲבוּת, כִּי חָשַׁב בְּטָעוּת שֶׁהַמֶּלֶךְ וּבִתּוֹ עוֹמְדִים לְהוֹצִיא אוֹתוֹ לְטִיּוּל בְּגַן הָאַרְמוֹן, כְּמוֹ פַּעַם. אֲבִיגַיִל נִגְּשָׁה לַחַלּוֹן וְהֵסִיטָה מְעַט אֶת הַוִּילוֹן כְּדֵי שֶׁאוֹר הַיּוֹם יִכָּנֵס אֶל הַחֶדֶר. הַמֶּלֶךְ נֶאֱנַח, כִּסָּה אֶת עֵינָיו הַמְּסֻנְוָרוֹת בַּשְּׂמִיכָה וּבִקֵּשׁ לְהַחְשִׁיךְ שׁוּב אֶת הַחֶדֶר.

הַנְּסִיכָה אָכֵן הִצִּיעָה לְאָבִיהָ שֶׁיֵּלְכוּ לְטַיֵּל בְּגַן הָאַרְמוֹן וְאוּלַי אֲפִלּוּ יְשַׂחֲקוּ בְּמַחְבּוֹאִים, אֲבָל הַמֶּלֶךְ שׁוּב נֶאֱנַח וְלֹא עָנָה.

הַנְּסִיכָה יָרְדָה לְמִטְבַּח הָאַרְמוֹן וְהֵבִיאָה לַחֶדֶר צַלַּחַת שֶׁעָלֶיהָ הַמַּאֲכָל הָאָהוּב עַל אָבִיהָ — פַּחְזָנִיּוֹת מְמֻלָּאוֹת בִּקְרֵם דֻּבְדְּבָנִים.


לֵב כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ וְחָשַׁב, "אִם לֹא טִיּוּל, לְפָחוֹת יִהְיוּ פֵּרוּרִים לְלַקֵּק מֵהָרִצְפָּה!" הַנְּסִיכָה הִגִּישָׁה לְאָבִיהָ אֶת הַפַּחְזָנִיּוֹת, אֲבָל הַמֶּלֶךְ לֹא רָצָה אֲפִלּוּ לִטְעֹם.

לֵב הִתְאַכְזֵב, כִּי שׁוּם פֵּרוּר לֹא צָנַח לָאָרֶץ.

בָּעֶרֶב מִלְּאָה הַנְּסִיכָה אַמְבָּט חַם עֲבוּר אָבִיהָ, אֲבָל הוּא לֹא רָצָה לָצֵאת מֵהַמִּטָּה.

כָּךְ, יוֹם אַחַר יוֹם, נִסְּתָה הַנְּסִיכָה לַעֲזֹר לְאָבִיהָ לָצֵאת מִמִּטַּת יְגוֹנוֹ. אֲבָל הַמֶּלֶךְ הָיָה עָצוּב כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא הָיָה מְסֻגָּל אֲפִלּוּ לְהִתְיַשֵּׁב.

בְּאַגָּדוֹת כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ חוֹלֶה, מַזְעִיקִים אֶת הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי, וְזֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁאֲבִיגַיִל עָשְׂתָה. הָרוֹפֵא נִכְנַס לַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, הִקְשִׁיב לִפְעִימוֹת הַלֵּב שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְלַנְּשִׁימָה שֶׁלּוֹ. הוּא בִּקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ לִנְשֹׁם עָמֹק וְאָז לְהִשְׁתַּעֵל. הוּא הֵצִיץ בְּאָזְנָיו בְּפָנָס, הִבִּיט אֶל תּוֹךְ עֵינָיו, נָקַשׁ פֹּה וְגִשֵּׁשׁ שָׁם.

לְבַסּוֹף אָמַר הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי לַאֲבִיגַיִל, "אַשְׁאִיר לְהוֹד רוֹמְמוּתוֹ כַּמָּה תְּרוּפוֹת. חָשׁוּב שֶׂיִּקַּח אוֹתָן מִדֵּי בֹּקֶר, צָהֳרַיִם וְעֶרֶב."

הַנְּסִיכָה נָתְנָה לְאָבִיהָ אֶת הַתְּרוּפוֹת בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהוֹרָה הָרוֹפֵא — בַּבֹּקֶר, בַּצָּהֳרַיִם וּבָעֶרֶב. אֲבָל לְצַעֲרָהּ, הַיָּמִים חָלְפוּ וְשׁוּם שִׁקּוּי לֹא עָזַר. הַמֶּלֶךְ נוֹתַר בַּמִּטָּה.

"אִם הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי לֹא הִצְלִיחַ, אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַשִּׂיג רוֹפְאִים אֲחֵרִים," חָשְׁבָה אֲבִיגַיִל. הִיא זָכְרָה שֶׁאָבִיהָ וְאִמָּהּ נֶעֶזְרוּ תָּמִיד בִּשְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשָׁם.

"אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רַק נְסִיכָה," הִיא הִסְבִּירָה לִשְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים. "אֲבָל אָבִי הַמֶּלֶךְ זָקוּק לְעֶזְרָה. צְאוּ אֶל כָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה וְחַפְּשׂוּ רוֹפְאִים וְרוֹפְאוֹת שֶׁאוּלַי יוּכְלוּ לְסַיֵּעַ לַמֶּלֶךְ, לְאָבִי."

הַשְּׁלִיחִים יָצְאוּ לְדַרְכָּם. בִּמְהֵרָה הֵחֵלּוּ לְהַגִּיעַ רוֹפְאִים וְרוֹפְאוֹת מִכָּל קְצוֹת הָאָרֶץ אֶל הָאַרְמוֹן כְּדֵי לַעֲזֹר לַמֶּלֶךְ. כָּל רוֹפְאָה וְרוֹפֵא נִסּוּ טִפּוּל אַחֵר: הַמֶּלֶךְ בָּלַע כָּל מִינֵי שִׁקּוּיִים, אֲבָקוֹת וְכַדּוּרִים. הוּא קִבֵּל זְרִיקוֹת. הוּא טֻלְטַל, הוּא נֹעַר, הוּא סֻנְוַר, נִמְשַׁח, נִמְרַח, חֻמַּם, קֹרַר וַאֲפִלּוּ דֻּגְדַּג. אֲבָל כְּפִי שֶׁקּוֹרֶה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בְּאַגָּדוֹת, אַף אֶחָד מֵהָרוֹפְאִים לֹא הִצְלִיחַ לְסַיֵּעַ לְאָבִיהָ שֶׁל אֲבִיגַיִל.

"אַבָּא עָצוּב," חָשְׁבָה הַנְּסִיכָה. "צְרִיכִים לְרוֹמֵם אֶת רוּחוֹ. צְרִיכִים לְהַצְחִיק אוֹתוֹ."

הַנְּסִיכָה הִזְמִינָה אֶל חַדְרוֹ שֶׁל אָבִיהָ בַּדְרָנִים, לֵצָנִים, נַגָּנִים, לֻלְיָנִים וְגַם חַיּוֹת פֶּרֶא מְיֻחָדוֹת. הִיא הֵבִיאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֲפִלּוּ סָלָמַנְדְּרָה מְזַמֶּרֶת, שֶׁקָּרְאָה עָלֶיהָ בָּעִתּוֹן. הַסָּלָמַנְדְּרָה הִגִּיעָה לְחַדְרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הֶעָצוּב בְּיַחַד עִם עֶשֶׂר קַנָּרִיּוֹת, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם צִרְצָרִים, דְּבוֹרָה אַחַת וְיָעֵן. הַצִּרְצָרִים הֵחֵלּוּ לְצַרְצֵר בְּקֶצֶב, הַקַּנָּרִיּוֹת הִצְטָרְפוּ בְּשִׁירָה, הַדְּבוֹרָה זִמְזְמָה בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים, הַיָּעֵן רָקְעָה בְּרַגְלֶיהָ, הַסָּלָמַנְדְּרָה פָּתְחָה אֶת פִּיהָ וְשָׁרָה. כֻּלָּם רָקְדוּ וְשָׁרוּ יַחַד. זֶה הָיָה מוֹפָע מַרְהִיב וּמְשַׁעֲשֵׁעַ.

אַךְ לְצַעֲרָהּ שֶׁל אֲבִיגַיִל, הַמֶּלֶךְ לֹא חִיֵּךְ וְלֹא צָחַק. לִבּוֹ נוֹתַר עָצוּב.

הַסָּלָמַנְדְּרָה הִפְסִיקָה לָשִׁיר וְאָמְרָה, "טוֹב, חֲבֵרִים, קָהָל קָשֶׁה, אֵין סָפֵק," וְהִיא וְלַהֲקָתָהּ עָזְבוּ אֶת הָאַרְמוֹן.

הַמֶּלֶךְ נִשְׁאַר בַּמִּטָּה.

הַיָּמִים חָלְפוּ. הַמֶּלֶךְ הָלַךְ וְרָזָה, הָלַךְ וְהֶחְוִיר, הָלַךְ וְנֶחְלַשׁ. יְגוֹנוֹ הִתְפַּזֵּר בְּרַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה כְּמוֹ עָנָן שָׁחֹר הַמְּכַסֶּה עַל הַכֹּל. כָּל בְּנֵי הַמַּמְלָכָה שָׁמְעוּ שֶׁמַּלְכָּם שָׁקוּעַ בְּעִצְּבוֹנוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִמִּטָּתוֹ, וְשֶׁיָּמִים אֲרֻכִּים לֹא הִתְיַשֵּׁב עַל כֵּס הַמְּלוּכָה. בְּלִי מֶלֶךְ עַל הַכֵּס, הַמַּמְלָכָה הִדַּרְדְּרָה: בִּנְיָנִים לֹא נִבְנוּ, כְּבִישִׁים לֹא נִסְלְלוּ, רְחוֹבוֹת לֹא נֻקּוּ, פָּנָסֵי רְחוֹב לֹא תֻּקְּנוּ, גַּנִּים צִבּוּרִיִּים לֹא הֻשְׁקוּ, בָּתֵּי חוֹלִים הֻזְנְחוּ וּבָתֵּי סֵפֶר נִסְגְּרוּ. הַמַּמְלָכָה הָלְכָה וְדָעֲכָה. שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ מִדֵּי יוֹם אֶל הָאַרְמוֹן וְדִוְּחוֹ שֶׁתַּרְגֵּשְׁיָה עַל סַף הִתְמוֹטְטוּת. אֲבָל הַמֶּלֶךְ שָׁתַק וַאֲפִלּוּ לֹא הֵגִיב.

אֲבִיגַיִל לֹא רַק הִתְגַּעְגְּעָה, הִצְטַעֲרָה וְדָאֲגָה, אֶלָּא גַּם כָּעֲסָה. "לָמָּה אַבָּא לֹא יוֹצֵא מֵהַמִּטָּה? לָמָּה הוּא לֹא מוֹלֵךְ עַל תַּרְגֵּשְׁיָה כְּמוֹ פַּעַם? לָמָּה הוּא לֹא מִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁאַבָּא אָמוּר לִנְהֹג?" חָזְרָה וְחָשְׁבָה בְּלִבָּהּ. "אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ!"

אֲבָל הִיא לֹא יָדְעָה מָה לַעֲשׂוֹת. אֵיךְ עוֹד תּוּכַל לַעֲזֹר לְאָבִיהָ?

כָּךְ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לָאַרְמוֹן אוֹרֵחַ מְעַט מוּזָר.

ינץ לוי (נולד ב-14 ביוני 1975) הוא סופר, תסריטאי, מנחה טלוויזיה, מרצה ועורך ישראלי, זוכה פרס הספריות הציבוריות לשנת 2010‏. בין השנים 2011 -2013 שימש לוי כסופר הבית של העיר הוד השרון. סופר הבית הוא פרויקט לעידוד קריאה בקרב תלמידי בתי הספר היסודיים בעיר. במסגרת הפרויקט מבקרים תלמידים בתערוכה על ספרי הרפתקאות דוד אריה שכתב לוי, נפגשים עם לוי במסגרת מפגשי סופר ומשתתפים במגוון פעילויות סביב ספריו. כמו כן, עורך לוי מפגשי סופר בבתי הספר, ובהם מספר לתלמידים על כתיבת ספריו ועל יצירתו.

מספריו: "סיפורים מי תהום" (2001), "הימאליה בשר ודם (2005), "סדרת הרפתקאות דוד אריה", "סיפורי איש היער" (2010), "המורה דרורה לא מפלצת" (2014)
 
הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות ינץ לוי

הַחַיִּים שֶׁל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הָיוּ נִפְלָאִים. הִיא חַיָּה בְּאַרְמוֹן עֲנָקִי, מֻקָּף בְּגַן יְפֵהפֶה. הוֹרֶיהָ, הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, אָהֲבוּ אוֹתָהּ. הַמְּשָׁרְתִים עָזְרוּ לָהּ בְּשִׂמְחָה בְּכָל דָּבָר. כָּל מָה שֶׁרָצְתָה הִגִּיעַ לָאַרְמוֹן — מִשְׂחָקִים, צַעֲצוּעִים, מִתְקְנֵי שַׁעֲשׁוּעִים, מוֹרִים, נַגָּנִים, רַקְדָנִים, קוֹסְמִים וַאֲפִלּוּ רַכֶּבֶת קְטַנָּה שֶׁהִסִּיעָה אוֹתָהּ בְּרַחֲבֵי הָאַרְמוֹן וְגַנּוֹ. חַיֶּיהָ שֶׁל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הָיוּ שְׂמֵחִים, עַלִּיזִים וְנוֹחִים. הָיָה לָהּ גַּם כֶּלֶב חָמוּד וּשְׁמוֹ לֵב.

הַנְּסִיכָה הָיְתָה כְּמוֹ עוּגִיָּה עֲטוּפָה בְּצֶמֶר גֶּפֶן מָתוֹק וְרַךְ שֶׁמֵּגֵן עָלֶיהָ מִכָּל רַע.


אַתֶּם כַּנִּרְאֶה חוֹשְׁבִים עַכְשָׁו, "אָח, אֵיזֶה חַיִּים מֻשְׁלָמִים!" אֲבָל הַבְּעָיָה שֶׁגַּם הַנְּסִיכָה, גַּם הוֹרֶיהָ וְגַם תּוֹשָׁבֵי מַמְלֶכֶת תַּרְגֵּשְׁיָה חָיוּ כֻּלָּם בְּעוֹלַם הָאַגָּדוֹת, וּבְאַגָּדוֹת הַהַתְחָלָה אוּלַי טוֹבָה, אֲבָל בַּהֶמְשֵׁךְ הַדְּבָרִים מִסְתַּבְּכִים. תָּמִיד קוֹרֶה דָּבָר לֹא־רָצוּי וַאֲפִלּוּ רַע, שֶׁמְּשַׁבֵּשׁ אֶת הַכֹּל. וְזֶה מָה שֶׁקָּרָה: יוֹם אֶחָד חָלְתָה הַמַּלְכָּה הָאֲהוּבָה וְטוֹבַת הַלֵּב. הָרוֹפְאִים נִסּוּ לַעֲזֹר כְּכָל יְכָלְתָּם, אַךְ לְאַחַר זְמַן קָצָר הַמַּלְכָּה טוֹבַת הַלֵּב מֵתָה. כָּל בְּנֵי הַמַּמְלָכָה הָיוּ עֲצוּבִים. תּוּגָה יָרְדָה עַל תַּרְגֵּשְׁיָה. הָאַרְמוֹן הָיָה שָׁקֵט וְדוֹמֵם — שׁוּם צְחוֹק, שׁוּם שִׁיר, שׁוּם קוֹל. מִפַּעַם לְפַעַם נִשְׁמְעוּ נְבִיחָה אוֹ שְׁתַּיִם מִפִּיו שֶׁל לֵב שֶׁשָּׁאַל, "לְאָן נֶעֶלְמָה הַמַּלְכָּה? לָמָּה כֻּלָּם שְׁקֵטִים? לָמָּה אַתְּ לֹא מְשַׂחֶקֶת אִתִּי בְּגַן הָאַרְמוֹן כְּמוֹ פַּעַם?" אֲבָל לְצַעֲרוֹ שֶׁל לֵב, לֹא הָיָה מְתַרְגֵּם מִכַּלְבִּית בָּאַרְמוֹן, וְלָכֵן אַף אֶחָד לֹא הֵבִין מָה הוּא רוֹצֶה.

הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל בָּכְתָה וְהִתְגַּעְגְּעָה לְאִמָּהּ בְּכָל לִבָּהּ. אִמָּהּ אָמְנָם הָיְתָה הַמַּלְכָּה, אֲבָל עֲבוּר אֲבִיגַיִל הִיא הָיְתָה קֹדֶם כֹּל אִמָּא. אֲבִיגַיִל רָצְתָה שֶׁאִמָּהּ תְּשַׂחֵק אִתָּהּ שׁוּב בְּגַן הָאַרְמוֹן, שֶׁתְּשׂוֹחֵחַ אִתָּהּ, שֶׁתָּשִׁיר לָהּ שִׁירִים לִפְנֵי הַשֵּׁנָה.

בְּאַגָּדוֹת רַבּוֹת כְּשֶׁמֵּתָה הַמַּלְכָּה, הַמֶּלֶךְ מִתְחַתֵּן עִם אֵם חוֹרֶגֶת מִרְשַׁעַת, וּמִשּׁוּם־מָה הוּא עַצְמוֹ לֹא שָׂם לֵב לְכָךְ. אֲבָל בָּאַגָּדָה עַל הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל זֶה פָּשׁוּט לֹא קָרָה. מָה כֵּן קָרָה? הַמֶּלֶךְ הֶעָצוּב נִשְׁכַּב בְּמִטָּתוֹ.

עָבְרוּ יוֹם וְעוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹם, חָלְפוּ יָמִים רַבִּים, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יָצָא מֵהַמִּטָּה. הוּא רַק שָׁתַק. הוּא הִזְנִיחַ אֶת עִנְיְנֵי הַמַּמְלָכָה. הוּא לֹא הִתְיַשֵּׁב בְּכֵס הַמְּלוּכָה. הוּא לֹא פָּגַשׁ אֶת שָׂרָיו וְיוֹעֲצָיו. הוּא לֹא אָכַל. הוּא בְּקשִׁי שָׁתָה. רַק שָׁכַב בְּחַדְרוֹ הֶחָשׁוּךְ וְנֶאֱנַח בְּעֶצֶב.

הַנְּסִיכָה אֲבִיגַיִל הֶחְלִיטָה לַעֲזֹר לְאָבִיהָ. הִיא מָחֲתָה אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ וְנִכְנְסָה לְחַדְרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ בְּיַחַד עִם לֵב. הַכֶּלֶב הֶחָמוּד כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ בְּהִתְלַהֲבוּת, כִּי חָשַׁב בְּטָעוּת שֶׁהַמֶּלֶךְ וּבִתּוֹ עוֹמְדִים לְהוֹצִיא אוֹתוֹ לְטִיּוּל בְּגַן הָאַרְמוֹן, כְּמוֹ פַּעַם. אֲבִיגַיִל נִגְּשָׁה לַחַלּוֹן וְהֵסִיטָה מְעַט אֶת הַוִּילוֹן כְּדֵי שֶׁאוֹר הַיּוֹם יִכָּנֵס אֶל הַחֶדֶר. הַמֶּלֶךְ נֶאֱנַח, כִּסָּה אֶת עֵינָיו הַמְּסֻנְוָרוֹת בַּשְּׂמִיכָה וּבִקֵּשׁ לְהַחְשִׁיךְ שׁוּב אֶת הַחֶדֶר.

הַנְּסִיכָה אָכֵן הִצִּיעָה לְאָבִיהָ שֶׁיֵּלְכוּ לְטַיֵּל בְּגַן הָאַרְמוֹן וְאוּלַי אֲפִלּוּ יְשַׂחֲקוּ בְּמַחְבּוֹאִים, אֲבָל הַמֶּלֶךְ שׁוּב נֶאֱנַח וְלֹא עָנָה.

הַנְּסִיכָה יָרְדָה לְמִטְבַּח הָאַרְמוֹן וְהֵבִיאָה לַחֶדֶר צַלַּחַת שֶׁעָלֶיהָ הַמַּאֲכָל הָאָהוּב עַל אָבִיהָ — פַּחְזָנִיּוֹת מְמֻלָּאוֹת בִּקְרֵם דֻּבְדְּבָנִים.


לֵב כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ וְחָשַׁב, "אִם לֹא טִיּוּל, לְפָחוֹת יִהְיוּ פֵּרוּרִים לְלַקֵּק מֵהָרִצְפָּה!" הַנְּסִיכָה הִגִּישָׁה לְאָבִיהָ אֶת הַפַּחְזָנִיּוֹת, אֲבָל הַמֶּלֶךְ לֹא רָצָה אֲפִלּוּ לִטְעֹם.

לֵב הִתְאַכְזֵב, כִּי שׁוּם פֵּרוּר לֹא צָנַח לָאָרֶץ.

בָּעֶרֶב מִלְּאָה הַנְּסִיכָה אַמְבָּט חַם עֲבוּר אָבִיהָ, אֲבָל הוּא לֹא רָצָה לָצֵאת מֵהַמִּטָּה.

כָּךְ, יוֹם אַחַר יוֹם, נִסְּתָה הַנְּסִיכָה לַעֲזֹר לְאָבִיהָ לָצֵאת מִמִּטַּת יְגוֹנוֹ. אֲבָל הַמֶּלֶךְ הָיָה עָצוּב כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא הָיָה מְסֻגָּל אֲפִלּוּ לְהִתְיַשֵּׁב.

בְּאַגָּדוֹת כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ חוֹלֶה, מַזְעִיקִים אֶת הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי, וְזֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁאֲבִיגַיִל עָשְׂתָה. הָרוֹפֵא נִכְנַס לַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, הִקְשִׁיב לִפְעִימוֹת הַלֵּב שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְלַנְּשִׁימָה שֶׁלּוֹ. הוּא בִּקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ לִנְשֹׁם עָמֹק וְאָז לְהִשְׁתַּעֵל. הוּא הֵצִיץ בְּאָזְנָיו בְּפָנָס, הִבִּיט אֶל תּוֹךְ עֵינָיו, נָקַשׁ פֹּה וְגִשֵּׁשׁ שָׁם.

לְבַסּוֹף אָמַר הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי לַאֲבִיגַיִל, "אַשְׁאִיר לְהוֹד רוֹמְמוּתוֹ כַּמָּה תְּרוּפוֹת. חָשׁוּב שֶׂיִּקַּח אוֹתָן מִדֵּי בֹּקֶר, צָהֳרַיִם וְעֶרֶב."

הַנְּסִיכָה נָתְנָה לְאָבִיהָ אֶת הַתְּרוּפוֹת בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהוֹרָה הָרוֹפֵא — בַּבֹּקֶר, בַּצָּהֳרַיִם וּבָעֶרֶב. אֲבָל לְצַעֲרָהּ, הַיָּמִים חָלְפוּ וְשׁוּם שִׁקּוּי לֹא עָזַר. הַמֶּלֶךְ נוֹתַר בַּמִּטָּה.

"אִם הָרוֹפֵא הַמַּלְכוּתִי לֹא הִצְלִיחַ, אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַשִּׂיג רוֹפְאִים אֲחֵרִים," חָשְׁבָה אֲבִיגַיִל. הִיא זָכְרָה שֶׁאָבִיהָ וְאִמָּהּ נֶעֶזְרוּ תָּמִיד בִּשְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשָׁם.

"אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רַק נְסִיכָה," הִיא הִסְבִּירָה לִשְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים. "אֲבָל אָבִי הַמֶּלֶךְ זָקוּק לְעֶזְרָה. צְאוּ אֶל כָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה וְחַפְּשׂוּ רוֹפְאִים וְרוֹפְאוֹת שֶׁאוּלַי יוּכְלוּ לְסַיֵּעַ לַמֶּלֶךְ, לְאָבִי."

הַשְּׁלִיחִים יָצְאוּ לְדַרְכָּם. בִּמְהֵרָה הֵחֵלּוּ לְהַגִּיעַ רוֹפְאִים וְרוֹפְאוֹת מִכָּל קְצוֹת הָאָרֶץ אֶל הָאַרְמוֹן כְּדֵי לַעֲזֹר לַמֶּלֶךְ. כָּל רוֹפְאָה וְרוֹפֵא נִסּוּ טִפּוּל אַחֵר: הַמֶּלֶךְ בָּלַע כָּל מִינֵי שִׁקּוּיִים, אֲבָקוֹת וְכַדּוּרִים. הוּא קִבֵּל זְרִיקוֹת. הוּא טֻלְטַל, הוּא נֹעַר, הוּא סֻנְוַר, נִמְשַׁח, נִמְרַח, חֻמַּם, קֹרַר וַאֲפִלּוּ דֻּגְדַּג. אֲבָל כְּפִי שֶׁקּוֹרֶה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בְּאַגָּדוֹת, אַף אֶחָד מֵהָרוֹפְאִים לֹא הִצְלִיחַ לְסַיֵּעַ לְאָבִיהָ שֶׁל אֲבִיגַיִל.

"אַבָּא עָצוּב," חָשְׁבָה הַנְּסִיכָה. "צְרִיכִים לְרוֹמֵם אֶת רוּחוֹ. צְרִיכִים לְהַצְחִיק אוֹתוֹ."

הַנְּסִיכָה הִזְמִינָה אֶל חַדְרוֹ שֶׁל אָבִיהָ בַּדְרָנִים, לֵצָנִים, נַגָּנִים, לֻלְיָנִים וְגַם חַיּוֹת פֶּרֶא מְיֻחָדוֹת. הִיא הֵבִיאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֲפִלּוּ סָלָמַנְדְּרָה מְזַמֶּרֶת, שֶׁקָּרְאָה עָלֶיהָ בָּעִתּוֹן. הַסָּלָמַנְדְּרָה הִגִּיעָה לְחַדְרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הֶעָצוּב בְּיַחַד עִם עֶשֶׂר קַנָּרִיּוֹת, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם צִרְצָרִים, דְּבוֹרָה אַחַת וְיָעֵן. הַצִּרְצָרִים הֵחֵלּוּ לְצַרְצֵר בְּקֶצֶב, הַקַּנָּרִיּוֹת הִצְטָרְפוּ בְּשִׁירָה, הַדְּבוֹרָה זִמְזְמָה בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים, הַיָּעֵן רָקְעָה בְּרַגְלֶיהָ, הַסָּלָמַנְדְּרָה פָּתְחָה אֶת פִּיהָ וְשָׁרָה. כֻּלָּם רָקְדוּ וְשָׁרוּ יַחַד. זֶה הָיָה מוֹפָע מַרְהִיב וּמְשַׁעֲשֵׁעַ.

אַךְ לְצַעֲרָהּ שֶׁל אֲבִיגַיִל, הַמֶּלֶךְ לֹא חִיֵּךְ וְלֹא צָחַק. לִבּוֹ נוֹתַר עָצוּב.

הַסָּלָמַנְדְּרָה הִפְסִיקָה לָשִׁיר וְאָמְרָה, "טוֹב, חֲבֵרִים, קָהָל קָשֶׁה, אֵין סָפֵק," וְהִיא וְלַהֲקָתָהּ עָזְבוּ אֶת הָאַרְמוֹן.

הַמֶּלֶךְ נִשְׁאַר בַּמִּטָּה.

הַיָּמִים חָלְפוּ. הַמֶּלֶךְ הָלַךְ וְרָזָה, הָלַךְ וְהֶחְוִיר, הָלַךְ וְנֶחְלַשׁ. יְגוֹנוֹ הִתְפַּזֵּר בְּרַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה כְּמוֹ עָנָן שָׁחֹר הַמְּכַסֶּה עַל הַכֹּל. כָּל בְּנֵי הַמַּמְלָכָה שָׁמְעוּ שֶׁמַּלְכָּם שָׁקוּעַ בְּעִצְּבוֹנוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִמִּטָּתוֹ, וְשֶׁיָּמִים אֲרֻכִּים לֹא הִתְיַשֵּׁב עַל כֵּס הַמְּלוּכָה. בְּלִי מֶלֶךְ עַל הַכֵּס, הַמַּמְלָכָה הִדַּרְדְּרָה: בִּנְיָנִים לֹא נִבְנוּ, כְּבִישִׁים לֹא נִסְלְלוּ, רְחוֹבוֹת לֹא נֻקּוּ, פָּנָסֵי רְחוֹב לֹא תֻּקְּנוּ, גַּנִּים צִבּוּרִיִּים לֹא הֻשְׁקוּ, בָּתֵּי חוֹלִים הֻזְנְחוּ וּבָתֵּי סֵפֶר נִסְגְּרוּ. הַמַּמְלָכָה הָלְכָה וְדָעֲכָה. שְׁנֵים־עָשָׂר שְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ מִדֵּי יוֹם אֶל הָאַרְמוֹן וְדִוְּחוֹ שֶׁתַּרְגֵּשְׁיָה עַל סַף הִתְמוֹטְטוּת. אֲבָל הַמֶּלֶךְ שָׁתַק וַאֲפִלּוּ לֹא הֵגִיב.

אֲבִיגַיִל לֹא רַק הִתְגַּעְגְּעָה, הִצְטַעֲרָה וְדָאֲגָה, אֶלָּא גַּם כָּעֲסָה. "לָמָּה אַבָּא לֹא יוֹצֵא מֵהַמִּטָּה? לָמָּה הוּא לֹא מוֹלֵךְ עַל תַּרְגֵּשְׁיָה כְּמוֹ פַּעַם? לָמָּה הוּא לֹא מִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁאַבָּא אָמוּר לִנְהֹג?" חָזְרָה וְחָשְׁבָה בְּלִבָּהּ. "אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ!"

אֲבָל הִיא לֹא יָדְעָה מָה לַעֲשׂוֹת. אֵיךְ עוֹד תּוּכַל לַעֲזֹר לְאָבִיהָ?

כָּךְ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לָאַרְמוֹן אוֹרֵחַ מְעַט מוּזָר.