האישה המרדנית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האישה המרדנית
מכר
מאות
עותקים
האישה המרדנית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האישה המרדנית

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ניק כריסטאקיס היה פעם עבורה נסיך מהאגדות, הטייקון העשיר והחתיך באופן מגונה שעשה את הבלתי נתפס ‒ הוציא את בטסי מחייה כמלצרית והפך אותה לאשתו. 
אבל חיי הנישואים לא היו הפנטזיה שקיוותה לה, והגילוי שלא תוכל להרות לניק עקב שקר שמעיב על כל נישואיהם גורם לה לבקש גירושין.
כעת, כשידה מרחפת על מסמכי הגירושין, בטסי רואה משהו בעיני בעלה... אותו ניצוץ בעיני האיש שבו התאהבה לראשונה. 
מפגש אסור וחד פעמי ביניהם מעורר מחדש יצרים ותשוקה עזה, אך האם מפגש זה יקשור את בטסי לנצח לגבר שהיא הייתה כה נחושה לשכוח?

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2020.

פרק ראשון

1


"גירושים יכולים להיעשות באופן מתורבת," הכריז כריסטו ראבלי, בנימה שקולה ומלאת טקט.

ניק כריסטאקיס כמעט הגיב בצחוק מלגלג, לשמע הצהרה שכזאת, מפיו של אח המבוגר ממנו בחודשיים בקושי. למען האמת, רק מתוך כבוד ממשי לאחיו, הוא דאג לשמור על לשונו. הרי בכל זאת, מה יכול כבר כריסטו לדעת, על התוהו ובוהו המדמם של גירושים מרים? כריסטו היה גבר נשוי טרי ומאושר מאוד, שלא חווה התנסות שכזאת... או כל אחת אחרת, משפע ההתנסויות הלא נעימות שהחיים צופנים לנו, לדעתו של ניק. כתוצאה מכך, כריסטו היה איש יציב וישר כסרגל, לא היו לו שום פינות או עיקולים, שום מקומות נסתרים. לא היה לו יותר מושג בנוגע לניסיון חייו של ניק, שהיו הרבה יותר מורכבים ואפלים, מאשר לדינוזאור שהיה מוצא את עצמו באמצע סיפור אגדות, מלא כנפיים רכות וקסם.

"אני מבין שאתה בטח שואל את עצמך, מאיפה אני מגייס את החוצפה להציע לך בכלל עצות," אמר כריסטו בתבונה. "אבל פעם היו לך ולבטסי יחסים טובים מאוד ולדעתי, אם תרגיעו קצת את המתח הנוכחי ותצננו קצת את האגרסיביות, זה יוכל להועיל לשניכם – "

"אז אתה תשמח לשמוע, שלבטסי ולי צפויה להיות מחר פגישה של פנים אל פנים, בנוכחות עורכי הדין שלנו, במאמץ להגיע לאיזה הסכם פשרה," נהם ניק ותווי פניו הכהים והנאים היו נוקשים וקודרים.

"זה רק כסף, ניק, ו... דיו מיו..." כריסטו נאנח, בחשבו במרירות על האימפריה הכלכלית העצומה, שהמכור לעבודה בנה ממש מכלום "כסף לא חסר לך – "

ניק חרק בשיניו הצחורות המושלמות, עיניו בעלות הגוון הירוק-בהיר המיוחד, ברקו בזעם שרק בקושי הצליח לרסן. "זה לא העניין פה!" הוא קטע את אחיו בנוקשות. "בטסי מנסה לרוקן אותי מנכסיי, לגנוב ממני חצי מכל מה שיש לי – "

"אני לא יכול להסביר, מדוע היא מעלה דרישות גבוהות כל כך. הייתי מוכן להישבע, שאין בה אפילו שמץ של רדיפת ממון," הצהיר כריסטו בחוסר נוחות. "ניסית לדבר איתה בכלל, ניק?"

ניק הזעיף פנים. "למה שאנסה לדבר איתה?" הוא שאל, בהשתוממות מהצעה שנשמעה לו בלתי שפויה לחלוטין. "היא זרקה אותי מהבית שלנו, פתחה בהליכי גירושים, וכרגע היא מנסה להוציא ממני מיליארדים!"

"הייתה לה סיבה, לזרוק אותך מהבית," הזכיר לו אחיו, בנימה חרישית של צער.

ניק הידק את שפתיו בתגובה. היו לו הדעות שלו, בקשר לסיבות שהביאו לקריסת הנישואים שלהם. הוא נשא אישה שאמרה לו שהיא לא מעוניינת בילדים, ואז שינתה את דעתה. נכון שהוא בחר להסתיר ממנה מידע מסוים – אישי מאוד – בוויכוח שהתפתח לאחר הווידוי שלה, אבל באופן מובן לחלוטין, הוא הניח ששינוי דעתה היה מתוך משובת לב הפכפך, או בהשפעה הורמונלית כלשהי, דחף שניתן לקוות כי יחלוף, באותה המהירות בה הוא הופיע.

"זה היה הבית שלי," השיב ניק, בקול נטול כל רגש.

"אז עכשיו, אתה מתכוון לקחת מנה גם את לבנדר הול וגם את הכלב," טען כריסטו.

"גם גיזמו היה שלי." ניק העיף מבט לעבר הכלב המדובר, שהושב לידיו חודשיים קודם ועדיין הפגין דיכאון כלבי עמוק. גיזמו היה שרוע ליד החלון, אוסף שלם של צעצועים מצפצפים פזור זנוח מסביב לו, וחוטמו הקצר נח בעגמומיות על רגליו מדובללות השיער. הכלב קיבל את המיטב שכסף יכול לרכוש ובכל זאת, למרות מיטב מאמציו של ניק, הוא הוסיף להתגעגע לבטסי.

"יש לך איזה מושג כמה הרוסה היא הייתה, כשלקחת מידיה את הכלב?" שאל כריסטו.

"שלושת דפי הוראות הטיפול בו, שהיו ספוגי דמעות, היוו רמז די ברור," השיב ניק בהומור. "היא דאגה לכלב הזה, הרבה יותר מאשר היא דאגה לי אי-פעם – "

"עד לפני פחות משנה, בטסי העריצה אותך!" ירה כריסטו, שהתחלחל מההתלוצצות גסת הלב.

והוא אהב לחוש נערץ, הודה ניק בליבו; הוא ממש אהב את זה. וכשההערצה הפכה לשנאה יוקדת ולשאלות שעליהן הוא לא היה מסוגל להשיב, לא היה לו שום רצון להסתגל למצב החדש. שאלות שעליהן הוא כן היה מסוגל להשיב בעצם, אילו היה נדרש לכך, הודה בליבו, אבל הוא לא היה מוכן לשאת את הבעת הרחמים או האימה על פניה, אם היה מספר לה את האמת. יש אמיתות, שבן-אדם זכאי לשמור לעצמו; דברים מסוימים פשוט מחרידים מכדי שמישהו ירצה לשתף בהם מישהו אחר.

"זאת אומרת..." כריסטו היסס. "כשעודדת אותי לדבר עם בטסי, להפוך לחבר שלה, אחרי שנפרדתם, חשבתי שזה בגלל שאתה אוהב אותה ורוצה להחזיר אותה אליך, ואתה מקווה להשתמש בי בתור מתווך – "

פניו הנאים מאוד של ניק עטו הבעה קשה מאוד. "אני לא אהבתי אותה. מעולם לא אהבתי אף אחת," הוא התוודה, בנימה צוננת. "אני חיבבתי אותה, בטחתי בה. היא הייתה עקרת בית טובה – "

"עקרת בית?" כריסטו היה המום מהתיאור הזה, מפני שזאת הייתה התייחסות כה מיושנת, ולא היה שום דבר מיושן ושמרני בניק ובחזות העדכנית המדליקה, שהוא הפגין תמיד.

"עקרת בית טובה," שב ניק ואמר בקול יציב בנחשו שכריסטו, שזכה לחיות תמיד בבית טוב, לא יהיה מסוגל להבין עד כמה הוא יימשך למעלה כזאת אצל אישה. "אבל טעיתי כשבטחתי בה, וברור שאני לא רוצה אותה בחזרה."

"אתה לגמרי משוכנע בנוגע לזה?" לחץ עליו כריסטו.

"נֶה... כן," אישר ניק ביוונית, ותגובתו הייתה ממש מיידית. אולי הוא לא גרוש סופית עדיין, אבל הוא הותיר את הפרק הזה של חייו מאחורי גבו. הרי בכל זאת, מההתחלה, בטסי הייתה בחירה אקסצנטרית של כלה למיליארדר יווני, אבל היא הופיעה בחייו במהלך תקופה קשה, והיא הייתה שייכת לתקופה ההיא – לא להתחלה החדשה, המבטיחה הרבה יותר, שהוא ראה כעת בעיני רוחו. ניק השתנה, במהלך ששת החודשים שחלפו מאז שנישואיהם התמוטטו, וגם היה גאה מאוד בשינוי הזה. הוא התנער מהעבר הקשה שלו, הפך מגבר הנושא עימו יותר מטען עודף ממטוס ג'מבו שלם, לגירסה הרבה יותר יעילה וזריזה של עצמו. הדבר האחרון שהוא התכוון לעשות כעת, הוא לחזור על טעויות העבר. ובטסי בהחלט הייתה טעות רצינית מאוד.

 

לא משנה כמה בטסי ניסתה להסתיר את זה, היא הייתה כה לחוצה בחברת צוות עורכי הדין המלוטשים שלה, בעת שהם המתינו בחדר הישיבות האלגנטי, שכל רעש הכי קטן היה גורם לה להימרח על התקרה.

המתח והעצבנות שלה היו מובנים. הרי בכל זאת, שישה חודשים חלפו, מאז שהיא ראתה את ניק לאחרונה, שישה חודשים שבהם ליבה השבור ממילא נרמס שוב ושוב, ומה שנותר ממנו נקרע לגזרים קטנים. הוא סירב לפגוש אותה או להעניק לה איזשהו הסבר, להתנהגותו החריגה. ברגע אחד, היא הפכה מאישה שנשואה באושר ומנסה להיכנס להיריון עם ילדה הראשון, לרעיה נבגדת, פגועה, מרירה ומבולבלת.

היא זרקה את ניק מהבית, אבל בעצם הוא זה שנטש אותה. אחרי תרמיתו קרת הלב, העוצמה של מתקפת הנגד שלו כמעט הרסה אותה, והוא הלך לו, בלי להעיף בכלל מבט אחורה. הוא התנהג כאילו שלוש שנים של נישואים ושל מה שבמלוא הכנות, היא חשבה לאושר, היו חסרי כל משמעות מבחינתו. רק באיחור עלה בדעתה, שהיא נישאה לגבר שמעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה, שאמר בעצם כי הוא לא מאמין בכלל באהבה ובעצם הציב תמיד את ענייני העסקים שלו בראש מעייניו, לא אותה.

אז אחרי הבגידה המטלטלת הזאת באמונה והאופן בו הוא דחה אותה מעליו, היה לגמרי לא מפתיע שהיא התחילה להכות בחזרה. והיא ידעה שסוג התגובה הזה שלה ישנה את רגשותיו, ממה שנראה כמו אדישות גמורה לכדי שנאה ממשית כלפיה. וזה לא היה אכפת לה; לא, ממש לא היה אכפת לה כבר, מה ניק כריסטאקיס חושב עליה. האהבה גוועה, כשהיא נאלצה להכיר לבסוף בכך שהוא ממש לא מעריך אותה ואת נישואיהם, והיא הניחה שמה שהיא מנסה לעשות כעת, באופן כה פתטי ועלוב, הוא להכות בחזרה ולהעניש אותו, על שברון הלב שהוא גרם לה בצורה כל כך גסה.

נקמה. זאת לא מילה יפה או נשית במיוחד, אבל זה גם הדבר האחרון שלו יצפה, איש עסקים ממולח ומניפולטיבי כמו ניק כריסטאקיס, מהאישה הכנועה שעומדת להפוך בקרוב מאוד לגרושתו. ממנה לא היה אכפת לו, אבל מהכסף שלו בהחלט כן. אין בחייו של ניק שום מטרה נעלה יותר, ממרדף חסר מעצורים אחרי עוד ועוד רווחים ושימור פיקח מאוד על הונו האישי העצום. בטסי ידעה, שאם היא תצליח לפגוע בצורה משמעותית מספיק בכיסו של ניק, אם לא בשום תחום אחר של חייו, היא תצליח סוף-סוף לגרום לו להרגיש כאב. הרי בכל זאת, נדרשה תביעתה השערורייתית, לקבל חצי מכל מה שיש לו, כדי לשכנע את ניק להסכים להיפגש עימה שוב, פנים אל פנים. ברור לחלוטין, שהכסף חשוב לניק הרבה יותר, משנישואיהם היו חשובים לו אי-פעם.

צעדים הדהדו במסדרון שמחוץ לחדר הישיבות ובטסי התאבנה. ידית הדלת השמיעה קול קטן, אבל הדלת עצמה נותרה סגורה, והיא קפאה כשליבה טס אל פיה.

"תני לנו לדבר בשמך," הזכיר לה סטיוארט אנרסלי, נציגה המשפטי.

באותה מידה, הוא היה יכול להגיד לה שזה ממש גדול עליה, להתמודד עם כל האנשים הנוכחים, אבל היא כבר ידעה את זה בעצמה, והתקשתה בכלל להבין איך בילתה שלוש שנים תמימות בעולמו של ניק ועדיין נשארה כל כך תמימה ונוחה להתרשם. מה זה אומר עליה? האם היא טיפשה? ממש גרועה בקריאה של אנשים ומניעיהם? היא הייתה ממש הרוסה, כשניק לקח ממנה את גיזמו. הכלב הקטן היה הנחמה היחידה שלה, ולמרות שניק בכלל לא היה טיפוס של כלבים, עדיין הוא עמד על כך שהכלב יחזור לרשותו. למה?

בטסי האמינה שזה מפני שבסופו של דבר, ניק הוא מעל לכול חולה שליטה. כנראה שמה שהיה שלו צריך להישאר שלו, אלא אם כן מדובר באשתו, המושלכת ככלי שאין בו חפץ. המתקפה האחרונה שלו, הייתה לנסות לקבל בחזרה את הבית שבעצם מעולם לא מצא חן בעיניו והיא כן אהבה. למה? נכון שהוא קנה אותו והוא שילם על השיפוץ שלו, אבל הוא קנה את הנכס הזה, רק כדי לשמח אותה. או שמא לא? האם הוא פשוט ראה את לבנדר הול כהשקעה מבטיחה? בטסי החלה לפקפק בהנחות שהיו לה פעם, בנוגע למניעיו של ניק.

הדלת נפתחה פתאום בלי התרעה ובפתח הופיע ניק, גבה-קומה מאוד ובנוי לתלפיות. לחלקיק שנייה ליבה הלם בעוז, ואז היא הרגישה כאילו הוא חדל לחלוטין מלפעום, מפני שבמשך רגע ארוך ואינסופי, היא לא הייתה מסוגלת לזוז, לא יכלה לנשום, לא יכלה לדבר, לא יכלה אפילו למצמץ. כזאת כריזמה סקסית עזה קרנה ממנו.

עיניו הירקרקות, יוצאות הדופן בבהירותן, נצצו כמו אבני ירקן בפניו הצרים, הכהים, היפהפיים. עיניים ייחודיות מאוד, חדות וערניות במידה מדהימה. אלף זיכרונות איימו להשתלט עליה – החל בזיכרון הנורא של הדייט הראשון שלהם, דרך ירח הדבש שלהם ואתגר ההתמודדות שלה עם הבדידות, אחרי שהמציאות הכתה בה – היא הדפה אותם בנחישות. הוא לא יזכה לעשות לה את זה שוב, היא נשבעה לעצמה באומץ. הוא לא יגרום לה לאבד שוב את האומץ שלה.

היא זקרה את סנטרה, מתחה את כתפיה הנוקשות והשיבה לו מבט יציב, בהקפידה להתעלם ממה שהיא רואה, מפני שהיא לא הייתה מסוגלת לעמוד בקשר עין ישיר איתו. אבל במעמקי מוחה, היא חשה איך נוכחותו גורמת לה לצלול מיד, אל תוך מעמקי הייסורים, ובליבה היא תהתה איך זה קרה להם, איך הגבר שהיא כה העריצה פעם, הפך להיות המר באויביה. איפה היא טעתה בדיוק? מה היא עשתה, שגרם לו לנהוג בה בעוינות כזאת ובחוסר התחשבות?

וממש בזמן שפרנויה ורחמים עצמיים איימו להכריע את בטסי, למשך רגע קצרצר ומסוכן מאוד, מה שהיא שמעה בתוך ראשה היה קולו של ניק. "מספיק כבר, עם תסביך הרדיפה שלך וכל ההאשמות העצמיות האלה," הוא אמר לה פעם. "לא הכול באשמתך. את לא נענשת על איזה חטא, בעולם הזה או בעולם הבא. הדברים הרעים שקורים, הם פשוט החיים שחולפים על פנייך..."

ניק חש דחף לבחון את בטסי בעיון. האם היא התכווצה? מעולם היא לא הייתה גדולה, בקומתה או בממדי גופה – למען האמת, היא שקלה בקושי ארבעים וחמישה קילו, ביום טוב במיוחד. מוקפת על ידי צוות היועצים המשפטיים שלה, היא ממש נבלעה ברקע. ניכר בבירור, שהיא ירדה במשקל. הוא תהה אם היא אוכלת כמו שצריך, כשאיזה אינסטינקט מגונן נכנס אצלו לפעולה, אך הוא מיהר לרמוס אותו ולדחוק אותו בחזרה אל מעמקי מוחו, בהיותו לגמרי לא ראוי. זה כבר לא היה בכלל העסק שלו, ובאותה מידה, גם העובדה שעורך הדין שלה, אנרסלי, נשען הרבה יותר מדי קרוב אליה, שעיניו מלאות ההערכה נועצות מבטים בצדודיתה העדינה של בטסי, כאילו הייתה פרי בשל שהוא יכול לקטוף. וכמובן, אם היא תזכה אפילו רק בעשירית משוויו של ניק, בטסי תהיה בוודאי פרי עסיסי, שכל זכר חמדן ירצה לקטוף.

המחשבה הזאת לא הציקה לניק, לא הציקה לו בכלל, כך הוא שב ואמר לעצמו בלהט בעת שהחליק, במידה לא נחוצה של עוצמה, אל תוך הכיסא שאחד מעורכי הדין שלו סובב עבורו. כמובן שבעתיד, יהיו גברים נוספים בחייה של בטסי; הלא היא בחורה יפהפייה. מבטו חלף על פני צדודיתה החיוורת. היא הזכירה לו תמיד פסלון של זכוכית עדינה, שברירית בכל מידותיה, מסוג הנשים שגברים רוצים להעריץ ולגונן עליהן. ולאן הביאה אותו הגישה האבירית הזאת, שהוא הפגין רק כלפיה? הוא שאל את עצמו בציניות. אל הנתיב להסכם גירושים ואל חשבון בנק עני יותר, כמו עוד אלפי גברים טיפשים. "אני רוצה תינוק," היא אמרה בשפתיים רועדות, ועיניה הכחולות היו דומעות, בעת שהיא הפרה את ההסכם שלהם מלפני הנישואים, בניסיון אנוכי לכתוב מחדש את ההיסטוריה... והיא אפילו לא שמה לב לכך שהקרקע נשמטה מתחת לכל עולמו, ברגע שהיא דיברה.

כמובן שעכשיו, בטסי תזכה לתינוק הזה שהיא כל כך רוצה, עם איזשהו גבר אחר. ללא שום אזהרה, בטנו של ניק התכווצה בכאב. הוא גמע מהקפה השחור החם אשר הוגש לו ושרף את פיו. בטסי ניסתה לגנוב ממנו ללא שום רחמים, בדיוק כמו שאביו הג'יגולו, גאיטנו, ניסה לגנוב מאימו של ניק. אלא שהלנה כריסטאקיס הייתה חכמה מכדי ליפול ברשתו של גאיטנו ראבלי, וניק עוד הרבה יותר חכם ממנה.

יותר לעניין, ממש לא מעניין אותו כעת מבטסי. כמו מכור לטיפה המרה, הוא צריך ליטול את התרופה – והתרופה הייתה לראות אותה עוד פעם ולא להרגיש שום דבר. והנה היא מולו: קטנטנה, יופי מלהיב בכל פרט של הופעתה, החל בשיער המשי הבלונדיני החיוור וכלה בעור הפורצלן והשרבוב של שפתיה העסיסיות. בהידוק של לסתו הרבועה החזקה, הוא חיפש את הפגמים שלה ומנה אותם בראשו: בליטה בגשר אפה, תפזורת נמשים כמעט בלתי נראית, קומתה הנמוכה במידה מגוחכת וקימוריה הצנועים מאוד. מבחינה פיזית, היא הייתה רחוקה מאוד מלהיות מושלמת... מה לעזאזל הוא בכלל ראה בה?

ללא שום אזהרה, בטסי הרימה את מבטה, ריסים רכים כנוצות התרוממו וחשפו עיניים בצבעו של האוקיינוס העמוק ביותר, ותאווה אחזה מיד את ניק כמו צבת ברזל, הלמה בתוכו במהירות רבה, עד כדי כך שגופו המגודל נדרך, שריריו התהדקו לגונן עליו, כשרעב הופיע ותפח בחלציו ומתח את בד מכנסיו המחוייטים. התגובה הזאת הדהימה את ניק. עד כדי כך, שזיעה בצבצה על שפתו העליונה לפני שהוא נעשה צונן כמו שלג, במאמץ שתבע כל חלקיק של האופי והנחישות שלו – כדי לרמוס את התגובה הלא רצויה הזאת כלפיה. כמובן, הוא חשב לעצמו במרירות, ההתלהטות המינית הזאת לא הייתה אלא תגובת רפלקס מתוך הרגל, בהימצאו בקרבתה של מישהי שהוא הכיר באופן מיני.

מבטה של בטסי היה נעוץ בשולחן, כשהדיונים המשפטיים הרשמיים החלו. ניק ישב בצידו המרוחק של השולחן, רחוק מספיק כדי להיראות כמתעלמת ממנו, למרות שכל אטום בגופה התאמץ לגרום לה לסובב את צווארה לכיוונו, כדי לחטוף איזו הצצה קטנה. זמן רב כל כך, זמן רב ומענה כל כך חלף, מאז שהיה לה התענוג הפשוט הזה של להביט בו. איזשהו אינסטינקט בלתי נכבש גרם לה להרים את ראשה, ולחלקיק שנייה נפיץ אחד, עיניה התנגשו בעיניו הירקרקות. עיניים שהיו כה מדהימות, בהיותן משובצות בפניו הכהות, היפהפיות.

פתאום היא לא הייתה מסוגלת לנשום או לזוז, ותגובה פרימיטיבית ביותר השתלטה עליה. חום נוזלי נקווה בליבת גופה והיא ממש הרגישה את שדיה מתנועעים בתוך חזייתה, ואת פטמותיה תופחות ומזדקרות. שלל דימויים ארוטיים חלפו לפני עיניה וסומק יוקד גירש את חיוורונה. מאוחר יותר, יכאב לה לחשוב על כך שהיה לניק הכוח להסיט ראשון את מבטו, אבל ברגע של ניתוק קשר העין, היא רק הרגישה אסירת תודה להיות משוחררת מהמודעות הנוראית הזאת וההשתוקקות אליו. איך הוא יכול עדיין לעשות לה את זה? איך היא יכולה לחוש עדיין את העוצמה של המשיכה המינית העזה שיש לו?

הרי בכל זאת, ניק העביר אותה מסכת גיהנום. הוא נותר דומם, בעת שהיה צריך לדבר. הוא אפילו נתן לה לעבור את ההשפלה הנוראית של גילוי האמת, ששמה ללעג את עצם נישואיהם, מפי אחד מאחיו.

"את תתחרטי על זה..." הזהיר אותה ניק בנימה מאיימת, ביום שבו היא זרקה אותו מהבית, אבל החרטה היחידה שלה הייתה על כך שהיא לא הקדימה ללמוד על מה שהוא הסתיר מפניה.

במבט לאחור, היא ידעה שהיא התנהגה כמו מטורפת באותו היום. אובדן שפיות זמני השתלט עליה, מהרגע שבו כל עולמה התמוטט סביבה. היא צרחה, היא צעקה, היא קיללה והוא עמד שם כמו גוש גרניט, שים סוער מתדפק עליו – בלתי מושפע בכלל מכעסה, מדמעותיה, מתחינותיה לקבל איזה הסבר. למען האמת, הוא לא אמר דבר מעבר להודאה השקטה, נטולת הרגש, שמה שנודע לה אודותיו מפי אחיו הצעיר, זאריף, היה אכן אמת: ניק עבר כריתת צינור זרע בגיל עשרים ושתיים, ולא היה שום סיכוי שהוא יוליד איתה אי-פעם ילד. רק שניק לא טרח לשתף את בטסי בסוד הזה, ובאופן לחלוטין בלתי נסלח, הוא הניח לליבה להישבר, בחודשים של ניסיונות כושלים להיכנס להיריון. למה הוא לא אמר לה את האמת וזהו? "למה?" היא שבה ושאלה, והוא פשוט הביט בה בשתיקה נחושה וקודרת, סירב לחלוטין להסביר לה את התנהגותו.

מריסה גלובר, עורכת הדין הנודעת לענייני גירושים, ישבה לצידו של ניק ובחנה את בטסי, במבט נוקב של עיניה הכחולות הצוננות. היא שאלה אותה, בנימה קלילה מאוד, מדוע לדעתה למלצרית דיסלקטית, חסרת פרוטה עד נישואיה, ושלא עבדה בכלל מאז, צריכה להיות זכות חוקית לקבל מחצית מההון של בעלה.

"בואי נודה בזה... אין לך ילדים, שאת צריכה לפרנס," הזכירה היפהפייה הבלונדינית הצוננת, לכל היושבים סביב השולחן.

בטסי נהייתה לבנה כמו סיד פתאום, והרגישה איך היא נרתעת בספגה את שטף המהלומות האכזריות, אשר נחתו עליה ביעילות הרסנית. עורה נמתח על עצמותיה מרוב חרדה. ניק סיפר להם; הוא אמר להם שהיא הייתה דיסלקטית והבושה שטפה אותה, כמו דלי של מי קרח שהוטחו בפניה. ובאשר לתזכורת שאין לה ילדים, זאת הייתה מהלומה עוד יותר אכזרית אפילו, בהתחשב בכך שניק מנע ממנה בצורה ערמומית ומוחלטת, את מה שהיא כל כך רצתה.

עורך הדין שלה התערב, כדי להסיט את השיחה לכיוונים הרבה יותר מעשיים.

ניק בחן את צדודיתה המתוחה, החיוורת, של בטסי, את הרפרוף העצבני של ריסיה, את המתיחות של שפתיה, וידע שהיא חשה פגועה, מושפלת, ועדיין המומה מהמתקפה, שבה מריסה פתחה את הדיון. מריסה הייתה עורכת הדין לענייני גירושים, הטובה ביותר בלונדון, ולא התביישה בכלל לנהוג כמו ברקודה, וניק העסיק תמיד את מיטב האנשים. אבל עכשיו שיניו המושלמות חרקו, אצבעותיו השחומות התהדקו לאגרוף קפוץ, על ירכו הארוכה והשרירית. האם בטסי ציפתה ממנו לנהוג בחביבות? האם היא חושבת שמשהו נותר עדיין מקודש, שמשהו יכול להישאר בגדר סוד, בגירושים שלהם? האם ייתכן שהיא עדיין כה תמימה?

הוא ציפה עדיין למתקפה של הצוות המשפטי שלה, מפני שאין ספק שיש להם מספיק תחמושת. אין צורך לציין, שלא היה לו שום רצון שהפרטים המשונים של כריתת הצינור שהוא עבר בחשאי, יישמעו בקול באולם בית המשפט. זה היה עניין פרטי לדעתו, הרבה יותר מהדיסלקציה, שבה היא כל כך מתביישת. ובכל זאת, הבעת ההלם והכאב מבגידתו הייתה חקוקה בפניה רבי ההבעה, למרות מאמציה לשלוט בהם. מיאוס הציף את ניק, מהאופן בו בטסי הושפלה בפני כל העדים הללו.

אנרסלי החל להזכיר למריסה, שבעצם היה זה ניק שלא נאות לאפשר לבטסי לעבוד במהלך נישואיהם, ברמזו שניק התנהג כמו בריון ודינוזאור מאובן, למרות שעשה את זה בנימוס מוחלט. מריסה העלתה את העובדה שבטסי חסרה את ההשכלה הנדרשת, לכל דבר מלבד מלאכות שחורות ונחותות, שלא ניתן לצפות מבן-אדם במעמדו של ניק לתת לאשתו למלא.

משהו גרם פתאום לפקיעת שליטתו האיתנה של ניק בזעמו. בלי לחשוב בכלל על מה שהוא עושה, הוא הציב את כפות ידיו על קצה שולחן הישיבות וקם בתנופה בפתאומיות, שהפתיעה את כל הנוכחים. בפנים קשות, עזות מבע, הוא נהם, "דיאבֶלוֹס... מספיק עם זה! זה נגמר, כאן ועכשיו. מריסה, את יודעת יפה מאוד, שבטסי מנהלת לבדה את העסק שלה בלבנדר הול – "

"טוב, כן, אבל – "

"אנחנו סיימנו כאן, לעת עתה," הוא הכריז בהחלטיות נוקשה. "אני לא מתכוון להמשיך לדבר על זה – "

"אבל שום דבר לא הוחלט," התלונן אנרסלי.

בטסי גנבה הצצה מהוססת בניק, כשהיא מתקשה להאמין שהוא עצר את הפגישה המשפילה הזאת, באופן כה מהיר. לא ייתכן שהוא עשה את זה למענה? היא סירבה להאמין בזה; ודאי היה לו איזה מניע נסתר, אחר לחלוטין. היא חשה פגועה ומושפלת, אחרי שהדיסלקציה שלה הושלכה בפניה, שלא לדבר על התזכורת לכך שהיא לא השלימה מעולם את השכלתה, לכדי רמה מתקבלת על הדעת. הרתיח אותה, שבעובדה האחרונה הזאת היא יכולה להאשים את ניק, כי הוא כל כך התלונן כשהיא הלכה ללימודי ערב כדי להשלים את הבגרות שלה, שבסופו של דבר היא פשוט הפסיקה ללכת. ניק אולי הרבה להסתובב בכל רחבי תבל במהלך נישואיהם, אבל כשהוא היה בבית, הוא הבהיר לה טוב-טוב, שהוא מצפה ממנה להיות שם. ולבסוף היא נכנעה למחאותיו האנוכיות, האמינה בתמימותה שהוא מודה בכך שהוא זקוק לה, ובסתר ליבה שמחה על כך, שגבר שאפילו לא אמר לה שהוא אוהב אותה, לא מסוגל לשאת את ההיעדרות שלה.

"תיערך פגישה נוספת," פסק ניק, בצעדו לכיוון הדלת, בלי לתת מבט אחד נוסף בבטסי.

 

בטסי ירדה מהרכבת וצעדה אל המכונית שלה.

היא כעסה על עצמה, כעסה באותה מידה בה התביישה, בכך שהיא הגיבה כלפי ניק בצורה כה בסיסית, נענתה למשיכה המינית הקטלנית שלו, כמו נערה פותה חסרת כל מודעות עצמית או יכולות להתגונן. היא רצתה לא להרגיש דבר, ממש שום דבר, בסביבתו של ניק. הרי בכל זאת, שום דבר זה בדיוק מה שמגיע לו. בל, אשתו של כריסטו, אמרה לבטסי שעליה להתחיל לצאת שוב עם גברים, שהיא לא תצליח להותיר מאחור את מה שהיה לה עם ניק, עד שתעשה את זה. לרוע המזל, הדבר האחרון שהיה נחוץ לבטסי, אחרי שברון הלב של הרס נישואיה, היה לדאוג בנוגע לעוד איזה גבר. גברים דורשים עבודה רבה; ניק היה זה שלימד אותה את זה.

מחשבותיה הטרודות כבר נשאו אותה בחזרה בזמן. כשהיא רק פגשה לראשונה את ניק כריסטאקיס, היא עבדה כמלצרית בביסטרו קטן, מעבר לכביש מהמשרד שלו.

היא אהבה את העבודה שלה. "אם כבר לעשות איזו עבודה, מוטב כבר לעשות אותה כמו שצריך," שיננה לה סבתה המנוחה, כשהיא הייתה ילדה קטנה, והאמת הנטועה בחוכמה העממית הזאת לא עזבה את בטסי מעולם. היא סירבה לתת לעובדה שמדובר בעבודה נחותה עם שכר נמוך, להשפיע על יחסה אליה, למרות שידעה שאילו סבתה הייתה עדיין בחיים, היא הייתה מאוכזבת מאוד, מהיעדר ההשכלה של בטסי. סבתה האוהבת לימדה אותה שעם עוד קצת זמן והדרכה מתאימה, היא מסוגלת להתגבר על הדיסלקציה שלה, וזה לא אמור להוות תירוץ, לציפיות נמוכות בחייה. מתוך המחשבה הזאת, היא בחרה לעצמה משרה שאפשרה לה להשתתף בלימודי ערב, כמה פעמים בשבוע, כדי להשלים בגרויות. הו, אז עוד היו לה תכניות גדולות, לעתיד הרבה יותר מבטיח.

באותם ימים, לא עלה בכלל בדעתה, שאיזה גבר עשוי לחצוץ בינה לבין תבונתה. היא הייתה בת עשרים ואחת, ובחורים באו והלכו, אלא שאף אחד לא היה מיוחד, אף אחד לא הצליח לשבות את ליבה או לפתות את גופה. כשהיא ראתה את ניק לראשונה, הוא ישב ליד אחד השולחנות, בשמש, ביום אביבי: גבר מהמם ביופיו, חנוט במעיל קשמיר שחור, ועיניים ירקרקות מתחת למעטה ריסים ארוכים במידה בלתי אפשרית, גרמו מיד לתחושת מודעות מדגדגת, כשהוא הזמין לעצמו קפה. היא בכלל לא שמה לב לכך שכריסטו היה איתו באותו היום, אפילו לא הבחינה בנוכחותם של אנשים בבגדים אזרחיים, שעמדו ליד חומת הביסטרו, מביטים לכל כיוון בעירנות מגוננת של שומרי ראש. כתמיד, ניק תפס את מרכז הבמה ואת מלוא תשומת הלב. ליבה הלם במהירות רבה כל כך, שהיא הרגישה כאילו הוא עלה אל תוך גרונה, וחששה היה שהוא יוסיף עוד להאיץ את מהלכו ויחנוק אותה כליל.

כשהוא הזמין ספל קפה נוסף, היא הותירה על השולחן עוגיה על חשבון הבית, שהביאה עם הספל הראשון, אך הוא הושיט אותה בחזרה. "אני לא נוגע בסוכר... אף פעם," הוא אמר לה חרש, ומבטאו הזר גרם לכל הברה להתנגן בסקסיות שערערה אותה.

"הלוואי ויכולתי להגיד שגם אני לא," השיבה בטסי בנימה קלילה, והשיבה את העוגיה העטופה אל תוך כיסה, כדי לאכול אותה מאוחר יותר. היא הייתה רעבה תמיד, ארוחות או חטיפים בחינם לא היו כלולים בתנאי ההעסקה שלה. "אבל עדיין, אני צריכה להביא לך את העוגיה עם הקפה שלך. זאת המדיניות של המקום."

"סתם בזבוז," הוא הכריז, כשפיו הנאה מתעקל בחיוך ציני. "אבל את נראית כאילו הקלוריות לא יזיקו לך."

"אני סתם רזה. תמיד הייתי רזה," השיבה בטסי, בלי להבחין כלל בבחינה האילמת, הזועפת, של בן לווייתו.

"רזון חמוד," השיב ניק, ומבטו החד סקר את גופה הדקיק, מה שגרם לסומק להתפשט בבת אחת בלחייה. "מאוד-מאוד חמוד."

והיא נחפזה משם, להביא לו את הקפה הנוסף, כשהיא שואלת את עצמה מה לכל הרוחות לא בסדר אצלה. הוא לא היה הלקוח הראשון שניסה לפלרטט איתה, ובדרך כלל הייתה מתמודדת עם זה בשלווה, מתייחסת אל זה כאל סתם דיבורים קלילים, מה שעדיף בהרבה על החלאות שמגיעים מדי פעם, שמניחים לידיהם לשוטט, אם היא רק מתקרבת קצת יותר מדי. לא עלה בדעתה, שייתכן שהוא ייחס איזו משמעות ממשית לדברים שאמר. הרי בכל זאת, היא שמה לב למעיל היוקרתי שלו ולחליפה האלגנטית שהוא לבש תחתיו, וכבר תייגה אותו לעצמה כאיזה מנהל בכיר, בעולם העסקים של הסיטי, ובתור שכזה, ממש לא בליגה שלה.

כשהיא הגישה לו את הקפה הנוסף, הוא הקדים והציע לה את העוגיה, והיא הסמיקה ומיהרה לומר, "לא תודה. הבוס שלי אמר שאסור לנו לאכול את העוגיות האלה, כי זה לא ייראה טוב."

"באמת?" ניק הרים גבה שחורה. "אולי אני צריך להחליף איתו כמה מילים – "

"לא, בבקשה, אל תגיד לו שום דבר," הפצירה בטסי, במהרה לסגת לאחור עם המגש.

"אם זה כל כך מדאיג אותך, אז אני לא אומר דבר. דרך אגב, קוראים לי ניק," הוא אמר, בנינוחות אגבית.

שליח הביא לה חפיסה של עוגיות יקרות להחריד אל מקום עבודתה, באותו אחר הצוהריים, על הכרטיס שנלווה אליה, נכתב "ניק" בכתב יד אלכסוני. בטסי הייתה יותר מבויישת מאשר שמחה, בעיקר כשהבוס שלה, מרק, שהבחין במשלוח, שאל אותה אם המתנה הייתה מאחד הלקוחות, והזעיף פנים במורת רוח, כשהיא השיבה בחיוב. כשהיא הודתה לניק על השי, הוא ביטל את העניין במשיכת כתף, כאילו זה לא היה מספיק חשוב, כדי לדון בכך.

ניק החל לבוא, בכל יום חמישי אחרי הצוהריים, לאחר אותו היום, התיישב וניהל שיחה באיזו שפה זרה עם כריסטו, תוך שהוא משיב בלי הרף, לשפע השיחות שהגיעו אל הטלפון שלו. די היה בהופעתו במקום כדי לרגש אותה, וכשעיניה פגשו את עיניו היא הרגישה ממש מחושמלת, חום שנמהל במין צמרמורות צוננות, השתלח אל כל רחבי גופה בפרץ בלתי נשלט לחלוטין. לא נעלמה ממנה העובדה שגם הוא הביט בה, והוא נהג להשאיר לה טיפים גדולים במידה מגוחכת ממש, שהתפיחו את הקופה המשותפת של הצוות, יותר מאי-פעם.

"תיזהרי עם הטיפוס הזה," הזהיר אותה מרק, בוקר אחד. "הרגע הבנתי, מי הוא בדיוק. זה ניק כריסטאקיס, הוא הבעלים של כל בניין המשרדים, שמצידו השני של הרחוב – נכ"א, ניק כריסטאקיס אחזקות. ונחשי מה? בין שלל הנכסים והעסקים שלו, כבר יש רשת גדולה של בתי קפה, ואני לא הייתי רוצה להסתבך איתו בשום צורה."

"הוא הבעלים של הבניין הזה?" בטסי פערה את פיה בתדהמה.

"לא שמת לב לשומרי הראש שלו?" מרק גלגל עיניים, לבטא את דעתו על יכולתה לא להבחין בפרטים משמעותיים כל כך. "הוא חייב להיות בן-אדם עשיר במידה שלא תיאמן, כדי להצדיק אבטחה שכזאת, ואת חייבת לשאול את עצמך מה גורם לו לרדת אל העם ולהתרועע איתנו."

היה מטופש מצידה של בטסי, לא לשים לב לכך שניק מתאים לביסטרו הזה, בערך כמו פתית שלג באמצע הקיץ. היא ביררה עליו באינטרנט ולמדה שהוא יווני, ושכריסטו הוא אחיו החורג. היא גם למדה, שניק גדל בעולם שונה מאוד מזה בו היא גדלה. מבויישת מהחלומות הילדותיים שהיא רקמה סביבו עד אז, היא החלה להתנהג בצורה מסוייגת יותר, במהלך הביקורים שלו.

"אין לך חיוך בשבילי?" שאל אותה ניק בביקורו הבא, כשהוא לוכד את אצבעותיה בידו לעצור אותה במהלכה, מה שהפתיע והלחיץ אותה. "משהו לא בסדר?"

עיניה הכחולות היו ענקיות והיא הסמיקה. "לא, הכול בסדר גמור. אנחנו רק קצת עסוקים, ואני לא כל כך מרוכזת."

"בואי, תצטרפי אליי לארוחת ערב מחר," הכריז ניק במבטאו המתנגן, ללא שום אזהרה מוקדמת.

מופתעת כליל מהזמנתו, וכשהיא בקושי מאמינה שהוא התכוון לזה ברצינות, בטסי משכה את ידה חדות, כדי לחלץ את אצבעותיה מאחיזתו ולהדק אותן סביב שולי המגש שלה. "מצטערת, אני לא יכולה. יש לי לימודים – "

"בערב הבא, שבו את תהיי פנויה," קטע אותה ניק, בצורה חלקה.

"אין לנו שום דבר במשותף," היא מחתה.

"אבל אני מעוניין בך, בגלל שאת שונה," הודיע לה ניק, בקול נצרד שגרם לה להשפיל את מבטה בהלם, בגלל הישירות של הווידוי שלו, ולרעוד כאילו רוח סערה רבת עוצמה נושבת בתוך קרביה.

"זה לא יעבוד," היא התווכחה, בקול חלוש.

"אם אני אומר שזה יעבוד, אז זה יעבוד. מתי?" התעקש ניק, ללא שום רחמים.

"אה... ביום שישי," היא הודתה, אל תוך הדממה המחניקה, והייתה מודעת עד כאב למבט הנדהם של אחיו. "אני פנויה, ביום שישי בערב."

"אני אאסוף אותך, בשבע וחצי," השיב ניק בשלווה וביקש ממנה את כתובתה.

בהתרחקה משם, כדי לשרת שולחן אחר, היא שמעה את כריסטו מתווכח עם אחיו ביוונית, וידעה שאחיו של ניק פשוט לא מסוגל להאמין, שהוא הזמין סתם מלצרית לצאת איתו.

ניק מחץ את כל ניסיונות ההתנגדות שלה, וכבר אז היא הייתה צריכה לראות את הכתובת על הקיר. ניק לא עוצר, עד שהוא משיג את מלוא מבוקשו. הוא נחוש, החלטי ועיקש כמו פרד.

עוד על הספר

האישה המרדנית ליין גראהם

1


"גירושים יכולים להיעשות באופן מתורבת," הכריז כריסטו ראבלי, בנימה שקולה ומלאת טקט.

ניק כריסטאקיס כמעט הגיב בצחוק מלגלג, לשמע הצהרה שכזאת, מפיו של אח המבוגר ממנו בחודשיים בקושי. למען האמת, רק מתוך כבוד ממשי לאחיו, הוא דאג לשמור על לשונו. הרי בכל זאת, מה יכול כבר כריסטו לדעת, על התוהו ובוהו המדמם של גירושים מרים? כריסטו היה גבר נשוי טרי ומאושר מאוד, שלא חווה התנסות שכזאת... או כל אחת אחרת, משפע ההתנסויות הלא נעימות שהחיים צופנים לנו, לדעתו של ניק. כתוצאה מכך, כריסטו היה איש יציב וישר כסרגל, לא היו לו שום פינות או עיקולים, שום מקומות נסתרים. לא היה לו יותר מושג בנוגע לניסיון חייו של ניק, שהיו הרבה יותר מורכבים ואפלים, מאשר לדינוזאור שהיה מוצא את עצמו באמצע סיפור אגדות, מלא כנפיים רכות וקסם.

"אני מבין שאתה בטח שואל את עצמך, מאיפה אני מגייס את החוצפה להציע לך בכלל עצות," אמר כריסטו בתבונה. "אבל פעם היו לך ולבטסי יחסים טובים מאוד ולדעתי, אם תרגיעו קצת את המתח הנוכחי ותצננו קצת את האגרסיביות, זה יוכל להועיל לשניכם – "

"אז אתה תשמח לשמוע, שלבטסי ולי צפויה להיות מחר פגישה של פנים אל פנים, בנוכחות עורכי הדין שלנו, במאמץ להגיע לאיזה הסכם פשרה," נהם ניק ותווי פניו הכהים והנאים היו נוקשים וקודרים.

"זה רק כסף, ניק, ו... דיו מיו..." כריסטו נאנח, בחשבו במרירות על האימפריה הכלכלית העצומה, שהמכור לעבודה בנה ממש מכלום "כסף לא חסר לך – "

ניק חרק בשיניו הצחורות המושלמות, עיניו בעלות הגוון הירוק-בהיר המיוחד, ברקו בזעם שרק בקושי הצליח לרסן. "זה לא העניין פה!" הוא קטע את אחיו בנוקשות. "בטסי מנסה לרוקן אותי מנכסיי, לגנוב ממני חצי מכל מה שיש לי – "

"אני לא יכול להסביר, מדוע היא מעלה דרישות גבוהות כל כך. הייתי מוכן להישבע, שאין בה אפילו שמץ של רדיפת ממון," הצהיר כריסטו בחוסר נוחות. "ניסית לדבר איתה בכלל, ניק?"

ניק הזעיף פנים. "למה שאנסה לדבר איתה?" הוא שאל, בהשתוממות מהצעה שנשמעה לו בלתי שפויה לחלוטין. "היא זרקה אותי מהבית שלנו, פתחה בהליכי גירושים, וכרגע היא מנסה להוציא ממני מיליארדים!"

"הייתה לה סיבה, לזרוק אותך מהבית," הזכיר לו אחיו, בנימה חרישית של צער.

ניק הידק את שפתיו בתגובה. היו לו הדעות שלו, בקשר לסיבות שהביאו לקריסת הנישואים שלהם. הוא נשא אישה שאמרה לו שהיא לא מעוניינת בילדים, ואז שינתה את דעתה. נכון שהוא בחר להסתיר ממנה מידע מסוים – אישי מאוד – בוויכוח שהתפתח לאחר הווידוי שלה, אבל באופן מובן לחלוטין, הוא הניח ששינוי דעתה היה מתוך משובת לב הפכפך, או בהשפעה הורמונלית כלשהי, דחף שניתן לקוות כי יחלוף, באותה המהירות בה הוא הופיע.

"זה היה הבית שלי," השיב ניק, בקול נטול כל רגש.

"אז עכשיו, אתה מתכוון לקחת מנה גם את לבנדר הול וגם את הכלב," טען כריסטו.

"גם גיזמו היה שלי." ניק העיף מבט לעבר הכלב המדובר, שהושב לידיו חודשיים קודם ועדיין הפגין דיכאון כלבי עמוק. גיזמו היה שרוע ליד החלון, אוסף שלם של צעצועים מצפצפים פזור זנוח מסביב לו, וחוטמו הקצר נח בעגמומיות על רגליו מדובללות השיער. הכלב קיבל את המיטב שכסף יכול לרכוש ובכל זאת, למרות מיטב מאמציו של ניק, הוא הוסיף להתגעגע לבטסי.

"יש לך איזה מושג כמה הרוסה היא הייתה, כשלקחת מידיה את הכלב?" שאל כריסטו.

"שלושת דפי הוראות הטיפול בו, שהיו ספוגי דמעות, היוו רמז די ברור," השיב ניק בהומור. "היא דאגה לכלב הזה, הרבה יותר מאשר היא דאגה לי אי-פעם – "

"עד לפני פחות משנה, בטסי העריצה אותך!" ירה כריסטו, שהתחלחל מההתלוצצות גסת הלב.

והוא אהב לחוש נערץ, הודה ניק בליבו; הוא ממש אהב את זה. וכשההערצה הפכה לשנאה יוקדת ולשאלות שעליהן הוא לא היה מסוגל להשיב, לא היה לו שום רצון להסתגל למצב החדש. שאלות שעליהן הוא כן היה מסוגל להשיב בעצם, אילו היה נדרש לכך, הודה בליבו, אבל הוא לא היה מוכן לשאת את הבעת הרחמים או האימה על פניה, אם היה מספר לה את האמת. יש אמיתות, שבן-אדם זכאי לשמור לעצמו; דברים מסוימים פשוט מחרידים מכדי שמישהו ירצה לשתף בהם מישהו אחר.

"זאת אומרת..." כריסטו היסס. "כשעודדת אותי לדבר עם בטסי, להפוך לחבר שלה, אחרי שנפרדתם, חשבתי שזה בגלל שאתה אוהב אותה ורוצה להחזיר אותה אליך, ואתה מקווה להשתמש בי בתור מתווך – "

פניו הנאים מאוד של ניק עטו הבעה קשה מאוד. "אני לא אהבתי אותה. מעולם לא אהבתי אף אחת," הוא התוודה, בנימה צוננת. "אני חיבבתי אותה, בטחתי בה. היא הייתה עקרת בית טובה – "

"עקרת בית?" כריסטו היה המום מהתיאור הזה, מפני שזאת הייתה התייחסות כה מיושנת, ולא היה שום דבר מיושן ושמרני בניק ובחזות העדכנית המדליקה, שהוא הפגין תמיד.

"עקרת בית טובה," שב ניק ואמר בקול יציב בנחשו שכריסטו, שזכה לחיות תמיד בבית טוב, לא יהיה מסוגל להבין עד כמה הוא יימשך למעלה כזאת אצל אישה. "אבל טעיתי כשבטחתי בה, וברור שאני לא רוצה אותה בחזרה."

"אתה לגמרי משוכנע בנוגע לזה?" לחץ עליו כריסטו.

"נֶה... כן," אישר ניק ביוונית, ותגובתו הייתה ממש מיידית. אולי הוא לא גרוש סופית עדיין, אבל הוא הותיר את הפרק הזה של חייו מאחורי גבו. הרי בכל זאת, מההתחלה, בטסי הייתה בחירה אקסצנטרית של כלה למיליארדר יווני, אבל היא הופיעה בחייו במהלך תקופה קשה, והיא הייתה שייכת לתקופה ההיא – לא להתחלה החדשה, המבטיחה הרבה יותר, שהוא ראה כעת בעיני רוחו. ניק השתנה, במהלך ששת החודשים שחלפו מאז שנישואיהם התמוטטו, וגם היה גאה מאוד בשינוי הזה. הוא התנער מהעבר הקשה שלו, הפך מגבר הנושא עימו יותר מטען עודף ממטוס ג'מבו שלם, לגירסה הרבה יותר יעילה וזריזה של עצמו. הדבר האחרון שהוא התכוון לעשות כעת, הוא לחזור על טעויות העבר. ובטסי בהחלט הייתה טעות רצינית מאוד.

 

לא משנה כמה בטסי ניסתה להסתיר את זה, היא הייתה כה לחוצה בחברת צוות עורכי הדין המלוטשים שלה, בעת שהם המתינו בחדר הישיבות האלגנטי, שכל רעש הכי קטן היה גורם לה להימרח על התקרה.

המתח והעצבנות שלה היו מובנים. הרי בכל זאת, שישה חודשים חלפו, מאז שהיא ראתה את ניק לאחרונה, שישה חודשים שבהם ליבה השבור ממילא נרמס שוב ושוב, ומה שנותר ממנו נקרע לגזרים קטנים. הוא סירב לפגוש אותה או להעניק לה איזשהו הסבר, להתנהגותו החריגה. ברגע אחד, היא הפכה מאישה שנשואה באושר ומנסה להיכנס להיריון עם ילדה הראשון, לרעיה נבגדת, פגועה, מרירה ומבולבלת.

היא זרקה את ניק מהבית, אבל בעצם הוא זה שנטש אותה. אחרי תרמיתו קרת הלב, העוצמה של מתקפת הנגד שלו כמעט הרסה אותה, והוא הלך לו, בלי להעיף בכלל מבט אחורה. הוא התנהג כאילו שלוש שנים של נישואים ושל מה שבמלוא הכנות, היא חשבה לאושר, היו חסרי כל משמעות מבחינתו. רק באיחור עלה בדעתה, שהיא נישאה לגבר שמעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה, שאמר בעצם כי הוא לא מאמין בכלל באהבה ובעצם הציב תמיד את ענייני העסקים שלו בראש מעייניו, לא אותה.

אז אחרי הבגידה המטלטלת הזאת באמונה והאופן בו הוא דחה אותה מעליו, היה לגמרי לא מפתיע שהיא התחילה להכות בחזרה. והיא ידעה שסוג התגובה הזה שלה ישנה את רגשותיו, ממה שנראה כמו אדישות גמורה לכדי שנאה ממשית כלפיה. וזה לא היה אכפת לה; לא, ממש לא היה אכפת לה כבר, מה ניק כריסטאקיס חושב עליה. האהבה גוועה, כשהיא נאלצה להכיר לבסוף בכך שהוא ממש לא מעריך אותה ואת נישואיהם, והיא הניחה שמה שהיא מנסה לעשות כעת, באופן כה פתטי ועלוב, הוא להכות בחזרה ולהעניש אותו, על שברון הלב שהוא גרם לה בצורה כל כך גסה.

נקמה. זאת לא מילה יפה או נשית במיוחד, אבל זה גם הדבר האחרון שלו יצפה, איש עסקים ממולח ומניפולטיבי כמו ניק כריסטאקיס, מהאישה הכנועה שעומדת להפוך בקרוב מאוד לגרושתו. ממנה לא היה אכפת לו, אבל מהכסף שלו בהחלט כן. אין בחייו של ניק שום מטרה נעלה יותר, ממרדף חסר מעצורים אחרי עוד ועוד רווחים ושימור פיקח מאוד על הונו האישי העצום. בטסי ידעה, שאם היא תצליח לפגוע בצורה משמעותית מספיק בכיסו של ניק, אם לא בשום תחום אחר של חייו, היא תצליח סוף-סוף לגרום לו להרגיש כאב. הרי בכל זאת, נדרשה תביעתה השערורייתית, לקבל חצי מכל מה שיש לו, כדי לשכנע את ניק להסכים להיפגש עימה שוב, פנים אל פנים. ברור לחלוטין, שהכסף חשוב לניק הרבה יותר, משנישואיהם היו חשובים לו אי-פעם.

צעדים הדהדו במסדרון שמחוץ לחדר הישיבות ובטסי התאבנה. ידית הדלת השמיעה קול קטן, אבל הדלת עצמה נותרה סגורה, והיא קפאה כשליבה טס אל פיה.

"תני לנו לדבר בשמך," הזכיר לה סטיוארט אנרסלי, נציגה המשפטי.

באותה מידה, הוא היה יכול להגיד לה שזה ממש גדול עליה, להתמודד עם כל האנשים הנוכחים, אבל היא כבר ידעה את זה בעצמה, והתקשתה בכלל להבין איך בילתה שלוש שנים תמימות בעולמו של ניק ועדיין נשארה כל כך תמימה ונוחה להתרשם. מה זה אומר עליה? האם היא טיפשה? ממש גרועה בקריאה של אנשים ומניעיהם? היא הייתה ממש הרוסה, כשניק לקח ממנה את גיזמו. הכלב הקטן היה הנחמה היחידה שלה, ולמרות שניק בכלל לא היה טיפוס של כלבים, עדיין הוא עמד על כך שהכלב יחזור לרשותו. למה?

בטסי האמינה שזה מפני שבסופו של דבר, ניק הוא מעל לכול חולה שליטה. כנראה שמה שהיה שלו צריך להישאר שלו, אלא אם כן מדובר באשתו, המושלכת ככלי שאין בו חפץ. המתקפה האחרונה שלו, הייתה לנסות לקבל בחזרה את הבית שבעצם מעולם לא מצא חן בעיניו והיא כן אהבה. למה? נכון שהוא קנה אותו והוא שילם על השיפוץ שלו, אבל הוא קנה את הנכס הזה, רק כדי לשמח אותה. או שמא לא? האם הוא פשוט ראה את לבנדר הול כהשקעה מבטיחה? בטסי החלה לפקפק בהנחות שהיו לה פעם, בנוגע למניעיו של ניק.

הדלת נפתחה פתאום בלי התרעה ובפתח הופיע ניק, גבה-קומה מאוד ובנוי לתלפיות. לחלקיק שנייה ליבה הלם בעוז, ואז היא הרגישה כאילו הוא חדל לחלוטין מלפעום, מפני שבמשך רגע ארוך ואינסופי, היא לא הייתה מסוגלת לזוז, לא יכלה לנשום, לא יכלה לדבר, לא יכלה אפילו למצמץ. כזאת כריזמה סקסית עזה קרנה ממנו.

עיניו הירקרקות, יוצאות הדופן בבהירותן, נצצו כמו אבני ירקן בפניו הצרים, הכהים, היפהפיים. עיניים ייחודיות מאוד, חדות וערניות במידה מדהימה. אלף זיכרונות איימו להשתלט עליה – החל בזיכרון הנורא של הדייט הראשון שלהם, דרך ירח הדבש שלהם ואתגר ההתמודדות שלה עם הבדידות, אחרי שהמציאות הכתה בה – היא הדפה אותם בנחישות. הוא לא יזכה לעשות לה את זה שוב, היא נשבעה לעצמה באומץ. הוא לא יגרום לה לאבד שוב את האומץ שלה.

היא זקרה את סנטרה, מתחה את כתפיה הנוקשות והשיבה לו מבט יציב, בהקפידה להתעלם ממה שהיא רואה, מפני שהיא לא הייתה מסוגלת לעמוד בקשר עין ישיר איתו. אבל במעמקי מוחה, היא חשה איך נוכחותו גורמת לה לצלול מיד, אל תוך מעמקי הייסורים, ובליבה היא תהתה איך זה קרה להם, איך הגבר שהיא כה העריצה פעם, הפך להיות המר באויביה. איפה היא טעתה בדיוק? מה היא עשתה, שגרם לו לנהוג בה בעוינות כזאת ובחוסר התחשבות?

וממש בזמן שפרנויה ורחמים עצמיים איימו להכריע את בטסי, למשך רגע קצרצר ומסוכן מאוד, מה שהיא שמעה בתוך ראשה היה קולו של ניק. "מספיק כבר, עם תסביך הרדיפה שלך וכל ההאשמות העצמיות האלה," הוא אמר לה פעם. "לא הכול באשמתך. את לא נענשת על איזה חטא, בעולם הזה או בעולם הבא. הדברים הרעים שקורים, הם פשוט החיים שחולפים על פנייך..."

ניק חש דחף לבחון את בטסי בעיון. האם היא התכווצה? מעולם היא לא הייתה גדולה, בקומתה או בממדי גופה – למען האמת, היא שקלה בקושי ארבעים וחמישה קילו, ביום טוב במיוחד. מוקפת על ידי צוות היועצים המשפטיים שלה, היא ממש נבלעה ברקע. ניכר בבירור, שהיא ירדה במשקל. הוא תהה אם היא אוכלת כמו שצריך, כשאיזה אינסטינקט מגונן נכנס אצלו לפעולה, אך הוא מיהר לרמוס אותו ולדחוק אותו בחזרה אל מעמקי מוחו, בהיותו לגמרי לא ראוי. זה כבר לא היה בכלל העסק שלו, ובאותה מידה, גם העובדה שעורך הדין שלה, אנרסלי, נשען הרבה יותר מדי קרוב אליה, שעיניו מלאות ההערכה נועצות מבטים בצדודיתה העדינה של בטסי, כאילו הייתה פרי בשל שהוא יכול לקטוף. וכמובן, אם היא תזכה אפילו רק בעשירית משוויו של ניק, בטסי תהיה בוודאי פרי עסיסי, שכל זכר חמדן ירצה לקטוף.

המחשבה הזאת לא הציקה לניק, לא הציקה לו בכלל, כך הוא שב ואמר לעצמו בלהט בעת שהחליק, במידה לא נחוצה של עוצמה, אל תוך הכיסא שאחד מעורכי הדין שלו סובב עבורו. כמובן שבעתיד, יהיו גברים נוספים בחייה של בטסי; הלא היא בחורה יפהפייה. מבטו חלף על פני צדודיתה החיוורת. היא הזכירה לו תמיד פסלון של זכוכית עדינה, שברירית בכל מידותיה, מסוג הנשים שגברים רוצים להעריץ ולגונן עליהן. ולאן הביאה אותו הגישה האבירית הזאת, שהוא הפגין רק כלפיה? הוא שאל את עצמו בציניות. אל הנתיב להסכם גירושים ואל חשבון בנק עני יותר, כמו עוד אלפי גברים טיפשים. "אני רוצה תינוק," היא אמרה בשפתיים רועדות, ועיניה הכחולות היו דומעות, בעת שהיא הפרה את ההסכם שלהם מלפני הנישואים, בניסיון אנוכי לכתוב מחדש את ההיסטוריה... והיא אפילו לא שמה לב לכך שהקרקע נשמטה מתחת לכל עולמו, ברגע שהיא דיברה.

כמובן שעכשיו, בטסי תזכה לתינוק הזה שהיא כל כך רוצה, עם איזשהו גבר אחר. ללא שום אזהרה, בטנו של ניק התכווצה בכאב. הוא גמע מהקפה השחור החם אשר הוגש לו ושרף את פיו. בטסי ניסתה לגנוב ממנו ללא שום רחמים, בדיוק כמו שאביו הג'יגולו, גאיטנו, ניסה לגנוב מאימו של ניק. אלא שהלנה כריסטאקיס הייתה חכמה מכדי ליפול ברשתו של גאיטנו ראבלי, וניק עוד הרבה יותר חכם ממנה.

יותר לעניין, ממש לא מעניין אותו כעת מבטסי. כמו מכור לטיפה המרה, הוא צריך ליטול את התרופה – והתרופה הייתה לראות אותה עוד פעם ולא להרגיש שום דבר. והנה היא מולו: קטנטנה, יופי מלהיב בכל פרט של הופעתה, החל בשיער המשי הבלונדיני החיוור וכלה בעור הפורצלן והשרבוב של שפתיה העסיסיות. בהידוק של לסתו הרבועה החזקה, הוא חיפש את הפגמים שלה ומנה אותם בראשו: בליטה בגשר אפה, תפזורת נמשים כמעט בלתי נראית, קומתה הנמוכה במידה מגוחכת וקימוריה הצנועים מאוד. מבחינה פיזית, היא הייתה רחוקה מאוד מלהיות מושלמת... מה לעזאזל הוא בכלל ראה בה?

ללא שום אזהרה, בטסי הרימה את מבטה, ריסים רכים כנוצות התרוממו וחשפו עיניים בצבעו של האוקיינוס העמוק ביותר, ותאווה אחזה מיד את ניק כמו צבת ברזל, הלמה בתוכו במהירות רבה, עד כדי כך שגופו המגודל נדרך, שריריו התהדקו לגונן עליו, כשרעב הופיע ותפח בחלציו ומתח את בד מכנסיו המחוייטים. התגובה הזאת הדהימה את ניק. עד כדי כך, שזיעה בצבצה על שפתו העליונה לפני שהוא נעשה צונן כמו שלג, במאמץ שתבע כל חלקיק של האופי והנחישות שלו – כדי לרמוס את התגובה הלא רצויה הזאת כלפיה. כמובן, הוא חשב לעצמו במרירות, ההתלהטות המינית הזאת לא הייתה אלא תגובת רפלקס מתוך הרגל, בהימצאו בקרבתה של מישהי שהוא הכיר באופן מיני.

מבטה של בטסי היה נעוץ בשולחן, כשהדיונים המשפטיים הרשמיים החלו. ניק ישב בצידו המרוחק של השולחן, רחוק מספיק כדי להיראות כמתעלמת ממנו, למרות שכל אטום בגופה התאמץ לגרום לה לסובב את צווארה לכיוונו, כדי לחטוף איזו הצצה קטנה. זמן רב כל כך, זמן רב ומענה כל כך חלף, מאז שהיה לה התענוג הפשוט הזה של להביט בו. איזשהו אינסטינקט בלתי נכבש גרם לה להרים את ראשה, ולחלקיק שנייה נפיץ אחד, עיניה התנגשו בעיניו הירקרקות. עיניים שהיו כה מדהימות, בהיותן משובצות בפניו הכהות, היפהפיות.

פתאום היא לא הייתה מסוגלת לנשום או לזוז, ותגובה פרימיטיבית ביותר השתלטה עליה. חום נוזלי נקווה בליבת גופה והיא ממש הרגישה את שדיה מתנועעים בתוך חזייתה, ואת פטמותיה תופחות ומזדקרות. שלל דימויים ארוטיים חלפו לפני עיניה וסומק יוקד גירש את חיוורונה. מאוחר יותר, יכאב לה לחשוב על כך שהיה לניק הכוח להסיט ראשון את מבטו, אבל ברגע של ניתוק קשר העין, היא רק הרגישה אסירת תודה להיות משוחררת מהמודעות הנוראית הזאת וההשתוקקות אליו. איך הוא יכול עדיין לעשות לה את זה? איך היא יכולה לחוש עדיין את העוצמה של המשיכה המינית העזה שיש לו?

הרי בכל זאת, ניק העביר אותה מסכת גיהנום. הוא נותר דומם, בעת שהיה צריך לדבר. הוא אפילו נתן לה לעבור את ההשפלה הנוראית של גילוי האמת, ששמה ללעג את עצם נישואיהם, מפי אחד מאחיו.

"את תתחרטי על זה..." הזהיר אותה ניק בנימה מאיימת, ביום שבו היא זרקה אותו מהבית, אבל החרטה היחידה שלה הייתה על כך שהיא לא הקדימה ללמוד על מה שהוא הסתיר מפניה.

במבט לאחור, היא ידעה שהיא התנהגה כמו מטורפת באותו היום. אובדן שפיות זמני השתלט עליה, מהרגע שבו כל עולמה התמוטט סביבה. היא צרחה, היא צעקה, היא קיללה והוא עמד שם כמו גוש גרניט, שים סוער מתדפק עליו – בלתי מושפע בכלל מכעסה, מדמעותיה, מתחינותיה לקבל איזה הסבר. למען האמת, הוא לא אמר דבר מעבר להודאה השקטה, נטולת הרגש, שמה שנודע לה אודותיו מפי אחיו הצעיר, זאריף, היה אכן אמת: ניק עבר כריתת צינור זרע בגיל עשרים ושתיים, ולא היה שום סיכוי שהוא יוליד איתה אי-פעם ילד. רק שניק לא טרח לשתף את בטסי בסוד הזה, ובאופן לחלוטין בלתי נסלח, הוא הניח לליבה להישבר, בחודשים של ניסיונות כושלים להיכנס להיריון. למה הוא לא אמר לה את האמת וזהו? "למה?" היא שבה ושאלה, והוא פשוט הביט בה בשתיקה נחושה וקודרת, סירב לחלוטין להסביר לה את התנהגותו.

מריסה גלובר, עורכת הדין הנודעת לענייני גירושים, ישבה לצידו של ניק ובחנה את בטסי, במבט נוקב של עיניה הכחולות הצוננות. היא שאלה אותה, בנימה קלילה מאוד, מדוע לדעתה למלצרית דיסלקטית, חסרת פרוטה עד נישואיה, ושלא עבדה בכלל מאז, צריכה להיות זכות חוקית לקבל מחצית מההון של בעלה.

"בואי נודה בזה... אין לך ילדים, שאת צריכה לפרנס," הזכירה היפהפייה הבלונדינית הצוננת, לכל היושבים סביב השולחן.

בטסי נהייתה לבנה כמו סיד פתאום, והרגישה איך היא נרתעת בספגה את שטף המהלומות האכזריות, אשר נחתו עליה ביעילות הרסנית. עורה נמתח על עצמותיה מרוב חרדה. ניק סיפר להם; הוא אמר להם שהיא הייתה דיסלקטית והבושה שטפה אותה, כמו דלי של מי קרח שהוטחו בפניה. ובאשר לתזכורת שאין לה ילדים, זאת הייתה מהלומה עוד יותר אכזרית אפילו, בהתחשב בכך שניק מנע ממנה בצורה ערמומית ומוחלטת, את מה שהיא כל כך רצתה.

עורך הדין שלה התערב, כדי להסיט את השיחה לכיוונים הרבה יותר מעשיים.

ניק בחן את צדודיתה המתוחה, החיוורת, של בטסי, את הרפרוף העצבני של ריסיה, את המתיחות של שפתיה, וידע שהיא חשה פגועה, מושפלת, ועדיין המומה מהמתקפה, שבה מריסה פתחה את הדיון. מריסה הייתה עורכת הדין לענייני גירושים, הטובה ביותר בלונדון, ולא התביישה בכלל לנהוג כמו ברקודה, וניק העסיק תמיד את מיטב האנשים. אבל עכשיו שיניו המושלמות חרקו, אצבעותיו השחומות התהדקו לאגרוף קפוץ, על ירכו הארוכה והשרירית. האם בטסי ציפתה ממנו לנהוג בחביבות? האם היא חושבת שמשהו נותר עדיין מקודש, שמשהו יכול להישאר בגדר סוד, בגירושים שלהם? האם ייתכן שהיא עדיין כה תמימה?

הוא ציפה עדיין למתקפה של הצוות המשפטי שלה, מפני שאין ספק שיש להם מספיק תחמושת. אין צורך לציין, שלא היה לו שום רצון שהפרטים המשונים של כריתת הצינור שהוא עבר בחשאי, יישמעו בקול באולם בית המשפט. זה היה עניין פרטי לדעתו, הרבה יותר מהדיסלקציה, שבה היא כל כך מתביישת. ובכל זאת, הבעת ההלם והכאב מבגידתו הייתה חקוקה בפניה רבי ההבעה, למרות מאמציה לשלוט בהם. מיאוס הציף את ניק, מהאופן בו בטסי הושפלה בפני כל העדים הללו.

אנרסלי החל להזכיר למריסה, שבעצם היה זה ניק שלא נאות לאפשר לבטסי לעבוד במהלך נישואיהם, ברמזו שניק התנהג כמו בריון ודינוזאור מאובן, למרות שעשה את זה בנימוס מוחלט. מריסה העלתה את העובדה שבטסי חסרה את ההשכלה הנדרשת, לכל דבר מלבד מלאכות שחורות ונחותות, שלא ניתן לצפות מבן-אדם במעמדו של ניק לתת לאשתו למלא.

משהו גרם פתאום לפקיעת שליטתו האיתנה של ניק בזעמו. בלי לחשוב בכלל על מה שהוא עושה, הוא הציב את כפות ידיו על קצה שולחן הישיבות וקם בתנופה בפתאומיות, שהפתיעה את כל הנוכחים. בפנים קשות, עזות מבע, הוא נהם, "דיאבֶלוֹס... מספיק עם זה! זה נגמר, כאן ועכשיו. מריסה, את יודעת יפה מאוד, שבטסי מנהלת לבדה את העסק שלה בלבנדר הול – "

"טוב, כן, אבל – "

"אנחנו סיימנו כאן, לעת עתה," הוא הכריז בהחלטיות נוקשה. "אני לא מתכוון להמשיך לדבר על זה – "

"אבל שום דבר לא הוחלט," התלונן אנרסלי.

בטסי גנבה הצצה מהוססת בניק, כשהיא מתקשה להאמין שהוא עצר את הפגישה המשפילה הזאת, באופן כה מהיר. לא ייתכן שהוא עשה את זה למענה? היא סירבה להאמין בזה; ודאי היה לו איזה מניע נסתר, אחר לחלוטין. היא חשה פגועה ומושפלת, אחרי שהדיסלקציה שלה הושלכה בפניה, שלא לדבר על התזכורת לכך שהיא לא השלימה מעולם את השכלתה, לכדי רמה מתקבלת על הדעת. הרתיח אותה, שבעובדה האחרונה הזאת היא יכולה להאשים את ניק, כי הוא כל כך התלונן כשהיא הלכה ללימודי ערב כדי להשלים את הבגרות שלה, שבסופו של דבר היא פשוט הפסיקה ללכת. ניק אולי הרבה להסתובב בכל רחבי תבל במהלך נישואיהם, אבל כשהוא היה בבית, הוא הבהיר לה טוב-טוב, שהוא מצפה ממנה להיות שם. ולבסוף היא נכנעה למחאותיו האנוכיות, האמינה בתמימותה שהוא מודה בכך שהוא זקוק לה, ובסתר ליבה שמחה על כך, שגבר שאפילו לא אמר לה שהוא אוהב אותה, לא מסוגל לשאת את ההיעדרות שלה.

"תיערך פגישה נוספת," פסק ניק, בצעדו לכיוון הדלת, בלי לתת מבט אחד נוסף בבטסי.

 

בטסי ירדה מהרכבת וצעדה אל המכונית שלה.

היא כעסה על עצמה, כעסה באותה מידה בה התביישה, בכך שהיא הגיבה כלפי ניק בצורה כה בסיסית, נענתה למשיכה המינית הקטלנית שלו, כמו נערה פותה חסרת כל מודעות עצמית או יכולות להתגונן. היא רצתה לא להרגיש דבר, ממש שום דבר, בסביבתו של ניק. הרי בכל זאת, שום דבר זה בדיוק מה שמגיע לו. בל, אשתו של כריסטו, אמרה לבטסי שעליה להתחיל לצאת שוב עם גברים, שהיא לא תצליח להותיר מאחור את מה שהיה לה עם ניק, עד שתעשה את זה. לרוע המזל, הדבר האחרון שהיה נחוץ לבטסי, אחרי שברון הלב של הרס נישואיה, היה לדאוג בנוגע לעוד איזה גבר. גברים דורשים עבודה רבה; ניק היה זה שלימד אותה את זה.

מחשבותיה הטרודות כבר נשאו אותה בחזרה בזמן. כשהיא רק פגשה לראשונה את ניק כריסטאקיס, היא עבדה כמלצרית בביסטרו קטן, מעבר לכביש מהמשרד שלו.

היא אהבה את העבודה שלה. "אם כבר לעשות איזו עבודה, מוטב כבר לעשות אותה כמו שצריך," שיננה לה סבתה המנוחה, כשהיא הייתה ילדה קטנה, והאמת הנטועה בחוכמה העממית הזאת לא עזבה את בטסי מעולם. היא סירבה לתת לעובדה שמדובר בעבודה נחותה עם שכר נמוך, להשפיע על יחסה אליה, למרות שידעה שאילו סבתה הייתה עדיין בחיים, היא הייתה מאוכזבת מאוד, מהיעדר ההשכלה של בטסי. סבתה האוהבת לימדה אותה שעם עוד קצת זמן והדרכה מתאימה, היא מסוגלת להתגבר על הדיסלקציה שלה, וזה לא אמור להוות תירוץ, לציפיות נמוכות בחייה. מתוך המחשבה הזאת, היא בחרה לעצמה משרה שאפשרה לה להשתתף בלימודי ערב, כמה פעמים בשבוע, כדי להשלים בגרויות. הו, אז עוד היו לה תכניות גדולות, לעתיד הרבה יותר מבטיח.

באותם ימים, לא עלה בכלל בדעתה, שאיזה גבר עשוי לחצוץ בינה לבין תבונתה. היא הייתה בת עשרים ואחת, ובחורים באו והלכו, אלא שאף אחד לא היה מיוחד, אף אחד לא הצליח לשבות את ליבה או לפתות את גופה. כשהיא ראתה את ניק לראשונה, הוא ישב ליד אחד השולחנות, בשמש, ביום אביבי: גבר מהמם ביופיו, חנוט במעיל קשמיר שחור, ועיניים ירקרקות מתחת למעטה ריסים ארוכים במידה בלתי אפשרית, גרמו מיד לתחושת מודעות מדגדגת, כשהוא הזמין לעצמו קפה. היא בכלל לא שמה לב לכך שכריסטו היה איתו באותו היום, אפילו לא הבחינה בנוכחותם של אנשים בבגדים אזרחיים, שעמדו ליד חומת הביסטרו, מביטים לכל כיוון בעירנות מגוננת של שומרי ראש. כתמיד, ניק תפס את מרכז הבמה ואת מלוא תשומת הלב. ליבה הלם במהירות רבה כל כך, שהיא הרגישה כאילו הוא עלה אל תוך גרונה, וחששה היה שהוא יוסיף עוד להאיץ את מהלכו ויחנוק אותה כליל.

כשהוא הזמין ספל קפה נוסף, היא הותירה על השולחן עוגיה על חשבון הבית, שהביאה עם הספל הראשון, אך הוא הושיט אותה בחזרה. "אני לא נוגע בסוכר... אף פעם," הוא אמר לה חרש, ומבטאו הזר גרם לכל הברה להתנגן בסקסיות שערערה אותה.

"הלוואי ויכולתי להגיד שגם אני לא," השיבה בטסי בנימה קלילה, והשיבה את העוגיה העטופה אל תוך כיסה, כדי לאכול אותה מאוחר יותר. היא הייתה רעבה תמיד, ארוחות או חטיפים בחינם לא היו כלולים בתנאי ההעסקה שלה. "אבל עדיין, אני צריכה להביא לך את העוגיה עם הקפה שלך. זאת המדיניות של המקום."

"סתם בזבוז," הוא הכריז, כשפיו הנאה מתעקל בחיוך ציני. "אבל את נראית כאילו הקלוריות לא יזיקו לך."

"אני סתם רזה. תמיד הייתי רזה," השיבה בטסי, בלי להבחין כלל בבחינה האילמת, הזועפת, של בן לווייתו.

"רזון חמוד," השיב ניק, ומבטו החד סקר את גופה הדקיק, מה שגרם לסומק להתפשט בבת אחת בלחייה. "מאוד-מאוד חמוד."

והיא נחפזה משם, להביא לו את הקפה הנוסף, כשהיא שואלת את עצמה מה לכל הרוחות לא בסדר אצלה. הוא לא היה הלקוח הראשון שניסה לפלרטט איתה, ובדרך כלל הייתה מתמודדת עם זה בשלווה, מתייחסת אל זה כאל סתם דיבורים קלילים, מה שעדיף בהרבה על החלאות שמגיעים מדי פעם, שמניחים לידיהם לשוטט, אם היא רק מתקרבת קצת יותר מדי. לא עלה בדעתה, שייתכן שהוא ייחס איזו משמעות ממשית לדברים שאמר. הרי בכל זאת, היא שמה לב למעיל היוקרתי שלו ולחליפה האלגנטית שהוא לבש תחתיו, וכבר תייגה אותו לעצמה כאיזה מנהל בכיר, בעולם העסקים של הסיטי, ובתור שכזה, ממש לא בליגה שלה.

כשהיא הגישה לו את הקפה הנוסף, הוא הקדים והציע לה את העוגיה, והיא הסמיקה ומיהרה לומר, "לא תודה. הבוס שלי אמר שאסור לנו לאכול את העוגיות האלה, כי זה לא ייראה טוב."

"באמת?" ניק הרים גבה שחורה. "אולי אני צריך להחליף איתו כמה מילים – "

"לא, בבקשה, אל תגיד לו שום דבר," הפצירה בטסי, במהרה לסגת לאחור עם המגש.

"אם זה כל כך מדאיג אותך, אז אני לא אומר דבר. דרך אגב, קוראים לי ניק," הוא אמר, בנינוחות אגבית.

שליח הביא לה חפיסה של עוגיות יקרות להחריד אל מקום עבודתה, באותו אחר הצוהריים, על הכרטיס שנלווה אליה, נכתב "ניק" בכתב יד אלכסוני. בטסי הייתה יותר מבויישת מאשר שמחה, בעיקר כשהבוס שלה, מרק, שהבחין במשלוח, שאל אותה אם המתנה הייתה מאחד הלקוחות, והזעיף פנים במורת רוח, כשהיא השיבה בחיוב. כשהיא הודתה לניק על השי, הוא ביטל את העניין במשיכת כתף, כאילו זה לא היה מספיק חשוב, כדי לדון בכך.

ניק החל לבוא, בכל יום חמישי אחרי הצוהריים, לאחר אותו היום, התיישב וניהל שיחה באיזו שפה זרה עם כריסטו, תוך שהוא משיב בלי הרף, לשפע השיחות שהגיעו אל הטלפון שלו. די היה בהופעתו במקום כדי לרגש אותה, וכשעיניה פגשו את עיניו היא הרגישה ממש מחושמלת, חום שנמהל במין צמרמורות צוננות, השתלח אל כל רחבי גופה בפרץ בלתי נשלט לחלוטין. לא נעלמה ממנה העובדה שגם הוא הביט בה, והוא נהג להשאיר לה טיפים גדולים במידה מגוחכת ממש, שהתפיחו את הקופה המשותפת של הצוות, יותר מאי-פעם.

"תיזהרי עם הטיפוס הזה," הזהיר אותה מרק, בוקר אחד. "הרגע הבנתי, מי הוא בדיוק. זה ניק כריסטאקיס, הוא הבעלים של כל בניין המשרדים, שמצידו השני של הרחוב – נכ"א, ניק כריסטאקיס אחזקות. ונחשי מה? בין שלל הנכסים והעסקים שלו, כבר יש רשת גדולה של בתי קפה, ואני לא הייתי רוצה להסתבך איתו בשום צורה."

"הוא הבעלים של הבניין הזה?" בטסי פערה את פיה בתדהמה.

"לא שמת לב לשומרי הראש שלו?" מרק גלגל עיניים, לבטא את דעתו על יכולתה לא להבחין בפרטים משמעותיים כל כך. "הוא חייב להיות בן-אדם עשיר במידה שלא תיאמן, כדי להצדיק אבטחה שכזאת, ואת חייבת לשאול את עצמך מה גורם לו לרדת אל העם ולהתרועע איתנו."

היה מטופש מצידה של בטסי, לא לשים לב לכך שניק מתאים לביסטרו הזה, בערך כמו פתית שלג באמצע הקיץ. היא ביררה עליו באינטרנט ולמדה שהוא יווני, ושכריסטו הוא אחיו החורג. היא גם למדה, שניק גדל בעולם שונה מאוד מזה בו היא גדלה. מבויישת מהחלומות הילדותיים שהיא רקמה סביבו עד אז, היא החלה להתנהג בצורה מסוייגת יותר, במהלך הביקורים שלו.

"אין לך חיוך בשבילי?" שאל אותה ניק בביקורו הבא, כשהוא לוכד את אצבעותיה בידו לעצור אותה במהלכה, מה שהפתיע והלחיץ אותה. "משהו לא בסדר?"

עיניה הכחולות היו ענקיות והיא הסמיקה. "לא, הכול בסדר גמור. אנחנו רק קצת עסוקים, ואני לא כל כך מרוכזת."

"בואי, תצטרפי אליי לארוחת ערב מחר," הכריז ניק במבטאו המתנגן, ללא שום אזהרה מוקדמת.

מופתעת כליל מהזמנתו, וכשהיא בקושי מאמינה שהוא התכוון לזה ברצינות, בטסי משכה את ידה חדות, כדי לחלץ את אצבעותיה מאחיזתו ולהדק אותן סביב שולי המגש שלה. "מצטערת, אני לא יכולה. יש לי לימודים – "

"בערב הבא, שבו את תהיי פנויה," קטע אותה ניק, בצורה חלקה.

"אין לנו שום דבר במשותף," היא מחתה.

"אבל אני מעוניין בך, בגלל שאת שונה," הודיע לה ניק, בקול נצרד שגרם לה להשפיל את מבטה בהלם, בגלל הישירות של הווידוי שלו, ולרעוד כאילו רוח סערה רבת עוצמה נושבת בתוך קרביה.

"זה לא יעבוד," היא התווכחה, בקול חלוש.

"אם אני אומר שזה יעבוד, אז זה יעבוד. מתי?" התעקש ניק, ללא שום רחמים.

"אה... ביום שישי," היא הודתה, אל תוך הדממה המחניקה, והייתה מודעת עד כאב למבט הנדהם של אחיו. "אני פנויה, ביום שישי בערב."

"אני אאסוף אותך, בשבע וחצי," השיב ניק בשלווה וביקש ממנה את כתובתה.

בהתרחקה משם, כדי לשרת שולחן אחר, היא שמעה את כריסטו מתווכח עם אחיו ביוונית, וידעה שאחיו של ניק פשוט לא מסוגל להאמין, שהוא הזמין סתם מלצרית לצאת איתו.

ניק מחץ את כל ניסיונות ההתנגדות שלה, וכבר אז היא הייתה צריכה לראות את הכתובת על הקיר. ניק לא עוצר, עד שהוא משיג את מלוא מבוקשו. הוא נחוש, החלטי ועיקש כמו פרד.