קללות קדמוניות 2 - מלכודת הספר הלבן

פרולוג
 

אידריס, 2007

השחר טרם עלה כשמגנוס ביין רכב לקרחת יער נמוכה, שקוע במחשבות על מוות. הוא בא לאידריס לעיתים רחוקות בימים אלה — ציידי צללים כה רבים בצפיפות כזאת גרמו לו לחשוש — אבל הוא נאלץ להודות שהמלאך בחר במיקום יפה לביתם של בני הנפילים. האוויר היה אלפיני וצח, קר ונקי. עצי אורן נעו בנעימות על גדות העמק. אידריס יכולה להיות מקום רציני לעיתים, עגמומי וגותי ומלא אזהרות, אבל הוא הרגיש שהחלק הזה בה כמו לקוח מאגדה גרמנית. אולי זאת הסיבה שלמרות כל ציידי הצללים בכל מקום, חברו רגנור פל בנה שם את ביתו.

רגנור לא היה טיפוס עולץ, אבל מסיבה לא ברורה הוא בנה בית עולץ. זה היה בית רבוע מאבן, עם גג קש משופע. מגנוס ידע היטב שרגנור שיגר את הסכך ישירות ממסבאה בצפון יורקשייר, דבר שהרגיז מאוד את האורחים.

בעודו רוכב על סוסו אל תחתית העמק הוא הרגיש את בעיות ההווה נמוגות. מעל העמק, הכול היה נורא. ולנטיין מורגנשטרן עמל במלוא המרץ לפתוח במלחמה שרצה בה, ומגנוס היה מעורב בזה הרבה יותר מכפי שהיה מעוניין. והיה שם גם נער עם עיניים כחולות שקשה מאוד לתארן.

אבל לרגע אחד, מגנוס ורגנור יהיו שוב רק שניהם, כפי שהיה פעמים רבות כל כך בעבר. אחר כך הוא ייאלץ להתמודד עם העולם והבעיות שלו, שיגיעו בקרוב בדמות קליירי פיירצ'יילד.

הוא הותיר את הסוס מאחורי הבית וניסה את הדלת הקדמית. היא לא הייתה נעולה ונפתחה למגע הקל. מגנוס הניח שהוא ימצא את ידידו לוגם תה או קורא ספר עב כרס. במקום זאת, רגנור היה עסוק בהריסת הסלון שלו. הוא הניף כיסא עץ מעל ראשו, במעין טירוף.

"רגנור?" ניסה מגנוס. בתגובה, רגנור השליך את הכיסא על קיר האבן, שם הוא נשבר לרסיסים. "זמן לא טוב?" קרא מגנוס.

נראה שרגנור הבחין במגנוס לראשונה. הוא הרים אצבע אחת, כאומר למגנוס להמתין רגע, ואז, ברוב כוונה, חצה אל שידת המגירות הצרפתית מעץ אלון בצד האחר של החדר. הוא שלף את המגירות בזו אחר זו והניח להן ליפול ולהתרסק על הקרקע בשאון גדול של מתכת וחרסינה. הוא הזדקף, יישר את כתפיו ופנה אל מגנוס.

"העיניים שלך מטורפות, רגנור," אמר מגנוס בזהירות.

הוא הכיר את רגנור כאדון הדור למדי, לבוש היטב, שעורו הירוק קרן מבריאות וקרניו הלבנות שהתעקלו ממצחו נצצו. מצבו של האיש שלפניו היה נחשב לגרוע בלי קשר לזהותו. יחסית לרגנור, הוא היה במצב רע מאוד. הוא נראה אבוד, ומבטו התרוצץ בחדר כאילו הוא מנסה ללכוד מישהו שמסתתר מחוץ לטווח ראייתו. הוא אמר, ללא הקדמה, בקול רם וצלול, "אתה מכיר את הביטוי sub specie aeternitatis?"

מגנוס לא היה בטוח מה ציפה שרגנור יאמר, אבל לא את זה. "משהו כמו 'המציאות כפי שהיא באמת'? למרות שזה לא התרגום המילולי, כמובן." השיחה הזו כבר ירדה לגמרי מהפסים.

"כן," אמר רגנור. "כן. המשמעות היא מנקודת מבט של מה שאמיתי באמת, אמיתי ממש. לא האשליות שאנחנו רואים, שאנחנו מעמידים פנים שהן אמיתיות, אלא המצב ללא כל האשליות. שפינוזה." כעבור רגע הוא הוסיף בהרהור. "האיש שתה הרבה. אבל היה ממש טוב בליטוש עדשות."

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אמר מגנוס.

לפתע רגנור התמקד והביט ישירות בעיניו של מגנוס בלי למצמץ. "אתה יודע מהו הקיום, sub specie aeternitatis? לא העולם שלנו, אפילו לא העולמות שאנו מכירים, כי אם כלל הקיום? אני יודע."

"באמת?" אמר מגנוס.

רגנור לא הסב את מבטו. "שדים," אמר. "רשע. תוהו ובוהו כל הדרך למטה, קדֵרה מבעבעת של כוונות רעות."

מגנוס נאנח. ידידו סבל מדיכאון. זה קרה למכשפים לעיתים. האבסורדיות של היקום נראתה, בעת ובעונה אחת, מצחיקה יותר ופחות כשחייהם נעשו ארוכים בהרבה משל כל סתמי. זה היה נתיב מסוכן בשביל רגנור. "אבל יש דברים נחמדים, נכון?" הוא ניסה לחשוב על הדברים החביבים על רגנור. "השקיעה מעל הר פוג'י? בקבוק טוֹקאי ישן וטוב? המקום שבו נהגנו לשתות קפה בהאג, היכן שהוא הגיע באצבעונים זעירים ואפשר היה להרגיש אותו שורף בדרך לקיבה?" הוא התאמץ לחשוב עוד. "כמה מטופש אלבטרוס נראה כשהוא נוחת במים?"

רגנור מצמץ לבסוף כמה פעמים ברצף, ואז שקע לכורסה עם הריפוד המשובץ מאחוריו. "אני לא מדוכא, מגנוס."

"בטח," אמר מגנוס. "ניהיליזם קיומי מוחלט. זה רגנור מאז ומתמיד."

"זה תפס אותי, מגנוס. הכול. עכשיו הבחור הגדול בעקבותיי. הכי גדול. טוב, השני הכי גדול."

"זה עדיין די גדול," הסכים מגנוס. "זה קשור לוולנטיין? כי..."

"ולנטיין!" רגנור נבח. "ענייני ציידי צללים מטופשים. אין לי סבלנות לזה. אבל התזמון טוב. טוב בשביל שאיעלם. כל דבר רע שקורה כרגע באידריס הוא כנראה רק חלק מכל העניין הזה עם כלי התמותה. אין לסוכני האיום האמיתי סיבה לפקפק בכך."

מגנוס הרגיש שמתחיל להימאס לו. "אתה רוצה לספר לי מה העניין? כי ביקשת ממני לבוא לכאן? אמרת שזה דחוף מאוד? אנחנו יכולים לשתות תה או שכבר ניתצת את הקומקום?"

רגנור רכן לעבר מגנוס. "אני מזייף את המוות שלי, מגנוס."

הוא צחקק, ואז פנה אל אחת הדלתות בדרך, כך ניחש מגנוס, אל עוד עבודת עיצוב־מחדש. מגנוס בא בעקבותיו בחוסר רצון.

"למען השם, למה?" קרא לעבר גבו המתרחק של רגנור.

"אני לא יודע למה עכשיו," קרא רגנור בתשובה. "אבל רבים מהם שבים. אי אפשר להרוג אותם, אתה יודע, אפשר רק לשלח אותם לזמן־מה, אבל אז הם חוזרים. הו, כן, הם חוזרים."

מגנוס התחיל לתהות אם רגנור איבד את זה לגמרי. "מי?"

רגנור הופיע לפתע ישירות לצידו של מגנוס. מגנוס חשב קודם שהפתח מוביל אל ארון, אבל הבין כעת שרגנור הגיח ממסדרון. "'מי' הוא אומר," חזר אחריו רגנור בסרקסטיות, ולרגע הוא נשמע כמו עצמו. "על מי אנחנו מדברים? שדים! שדים עליונים! איזה שם. איך נתנו להם לתת לעצמם שם? הם לא עליונים בכלל."

"שתית משהו?" שאל מגנוס.

"כל החיים שלי," אמר רגנור. "אני אזרוק לך שם ותגיד לי אם הוא אומר לך משהו."

"לך על זה."

"אשמדאי."

"אין כמו אבא," אמר מגנוס.

"בֶּלפֵגוֹר."

"טיפוס גושי כזה," אמר מגנוס. "לאן אנחנו הולכים עם זה? אחד מהם רודף אחריך?"

"לילית."

מגנוס שאף אוויר דרך שיניו. אם לילית נמצאת בעקבות רגנור, זה רע מאוד. "אם השדים. המאהבת של סַמָאֵל."

"בדיוק." עיניו של רגנור נצצו. "לא היא. הוא."

"סמאל?" אמר מגנוס וצחקק. "אין סיכוי."

"כן," אמר רגנור, בפסקנות שגרמה למגנוס להבין, בתחושה קשה, שרגנור לא מתלוצץ.

"אני יכול לשבת או משהו?" שאל מגנוס.

הם מצאו מחסה בהריסות חדר השינה של רגנור. הוא הצליח לחצות את המיטה לשניים, הישג די מרשים. מגנוס ישב על שולחן שדרך נס נותר שלם איכשהו. רגנור פסע הלוך ושוב.

"סמאל, כידוע לכולם, מת," אמר מגנוס. "הוא עשה משהו שאִפשר לשדים להתחיל להיכנס לעולם שלנו, ואז הוא נהרג. אומרים שהטַקסיאַרך..."

"אתה יודע שלא באמת אפשר להרוג את סמאל," קטע אותו רגנור בחוסר סבלנות. "שדים פחותים בהרבה ממנו שבים לבסוף. הוא תמיד עמד לשוב. ועכשיו זה קרה."

"בסדר," אמר מגנוס בהיגיון, "אבל אני עדיין לא רואה איך זה קשור אליך. כלומר, מעבר לאופן שבו זה קשור לכולנו. לא, בבקשה אל תזרוק עוד רהיטים לפני שתסביר."

רגנור שמט את ידיו, ומנורת רצפה, שנעה בעצלתיים לעבר התקרה, נפלה לקרקע לקול שאון. "הוא מחפש אותי. אני לא יודע למה, אבל יש לי השערה."

"רגע," אמר מגנוס, שהמוח שלו התחיל להדביק את הקצב. "אם סמאל חזר, למה הוא לא, אתה יודע, גורם להרס?"

"הוא לא חזר לגמרי. הוא לא יכול לבלות זמן רב בעולם שלנו, והוא עדיין סתם מרחף אי־שם בריק כלשהו. אני חושב שהוא רוצה שאני אמצא לו עולם."

גבותיו של מגנוס התרוממו. "עולם?"

רגנור הנהן. "עולם שדים. אחד הממדים האחרים במצבור בועות הסבון שהוא המציאות שלנו. הוא יהיה חלש מאוד בהתחלה. הוא יזדקק לאנרגיה כדי לשקם את הכוח שלו, לשקם את הקסם שלו. אם יצליח למצוא עולם ולהפוך אותו לשלו, הוא יוכל לרתום אותו למעין דינמו לכוח שלו. ואני, רגנור פל, הנני המומחה המוביל בעולם בקסם ממדים."

"והצנוע ביותר. למה הוא לא יכול למצוא עולם בעצמו?"

"אה, סביר שהוא ימצא בסופו של דבר. הוא בטח חיפש כל הזמן הזה. אבל זמן שדים לא עובד כמו זמן אנושי. או אפילו כמו זמן מכשפים. יכול להיות שיעברו עוד מאות שנים עד שהוא יחזור. וזה יכול לקרות מחר." הוא השתתק. בפינה, פח אשפה נפל לאיטו, ותוכנו נשפך על הקרשים הלא־אחידים של הרצפה.

"אז אתה מתכנן לזייף את המוות שלך. זה לא נראה לך קצת... נמהר?"

"האם אתה מבין," שאג רגנור, "מה תהיה המשמעות אם סמאל ישוב במלוא עוצמתו? אם הוא ישוב אל לילית והם ישלבו את הכוח שלהם? תפרוץ מלחמה, מגנוס. מלחמה על כדור הארץ. השמדה מוחלטת. לא עוד בקבוקי טוקאי! לא עוד אלבטרוסים!"

"מה בקשר לציפורים ימיות אחרות?"

רגנור נאנח והתיישב לצד מגנוס. "אני חייב להסתתר. סמאל חייב לחשוב שאני נמצא במקום שאף אחד לא יצליח לאתר אותי בו. רגנור פל, המומחה לקסמי ממדים, חייב להיעלם לנצח."

מגנוס עיבד את זה לרגע. הוא קם ויצא מחדר השינה להתבונן בהרס שרגנור גרם לסלון שלו. הוא חיבב את הבית הזה. המקום שימש לו בית שני כבר יותר ממאה שנים. רגנור היה חבר שלו, המורה שלו, במשך שנים רבות לפני כן. הוא הרגיש עצב, וכעס. בלי להסתובב הוא שאל, "איך אמצא אותך?"

"אני אמצא אותך," אמר רגנור. "בזהות החדשה שאבחר לעצמי. אתה תזהה אותי."

"יכולה להיות לנו מילת קוד," אמר מגנוס.

"הקוד," אמר רגנור, "הוא שאני אספר על הלילה הראשון שבו אתה, מגנוס ביין, צרכת את ברנדי השזיפים המזרח אירופאי הידוע בצ'כית בשם סליבוביץ'. אני סבור ששרת שיר באותו הלילה, שיר שאתה חיברת."

"אולי לא צריך קוד," אמר מגנוס. "אולי תוכל לקרוץ או משהו."

רגנור משך בכתפיו. "לא אמור לקחת לי הרבה זמן להתבסס מחדש. מעניין מי אהיה. בכל מקרה, אם זה הכול..."

"זה לא הכול," אמר מגנוס. הוא פנה וגילה שרגנור קם מהמושב ליד השולחן ובא להצטרף אליו בסלון. מגנוס אמר בשקט, "אני צריך את הספר הלבן."

רגנור התחיל לצחקק, ואז פרץ בצחוק לבבי יותר. הוא טפח על גבו של מגנוס. "מגנוס ביין," אמר. "דואג להטביע אותי במזימות שוכני תחתיות עד נשימתי המזויפת האחרונה. למה? איזה שימוש אפשרי כלשהו יכול להיות לך לספר הלבן עכשיו?"

מגנוס פנה אל רגנור. "אני צריך להעיר את ג'וסלין פיירצ'יילד."

רגנור צחק שוב. "מדהים. מדהים! לא רק שאתה צריך את הספר הלבן, אתה צריך למצוא אותו לפני ולנטיין מורגנשטרן. הידידות שלי איתך תמיד הייתה יריעה עשירה של מאורעות איומים, מגנוס. אני חושב שאתגעגע אליה." הוא חייך. "הוא באחוזת ויילנד. בספרייה, בתוך ספר אחר."

"הספר מוסתר בבית הישן של ולנטיין?"

רגנור חייך חיוך רחב עוד יותר. "ג'וסלין הסתירה אותו שם. בתוך ספר בישול. אני חושב שקוראים לו 'מתכונים פשוטים לעקרת הבית'. אישה מרשימה. גרועה בבחירת בעלים. בכל מקרה, הלכתי." הוא התחיל ללכת אל הדלת.

"רגע." מגנוס הלך בעקבותיו ומעד על מה שהתגלה כפסל ארד של קוף. "הבת של ג'וסלין נמצאת בדרכה לכאן לשאול אותך על הספר."

גבותיו של רגנור התרוממו. "טוב, אני לא יכול לעזור לה. אני מת. תיאלץ להעביר לה את המידע בעצמך." הוא פנה ללכת.

"רגע," אמר מגנוס שוב. "איך, אה... איך מתת?"

"הבריונים של ולנטיין, כמובן," אמר רגנור. "זאת הסיבה שאני עושה את זה עכשיו."

"כמובן," מלמל מגנוס.

"הם חיפשו את הספר הלבן בעצמם. הייתה תגרה. אני נהרגתי." רגנור נראה חסר סבלנות. "אני צריך לעשות הכול בשבילך? הנה." הוא חלף על פני מגנוס בצעד כבד, הצביע על הקיר האחורי בידו השמאלית, והתחיל לכתוב עליה בתהומית בוערת. "אני אכתוב את זה על הקיר כדי שלא תשכח."

"באמת? תהומית?"

"אני... נהרגתי... על... ידי... הבריונים... של... ולנטיין... כי... הם..." הוא עצר והעיף מבט במגנוס. "אתה אף פעם לא שקדת על תהומית, מגנוס. זה יהיה אימון טוב בשבילך." הוא פנה לקיר ושב לכתיבה. "עכשיו... אני... מת... אוי... לא. הנה. זה יהיה קל מספיק בשבילך."

"רגע," אמר מגנוס בפעם השלישית, אבל לא באמת היה לו משהו לשאול. הוא לקח צנצנת זכוכית אקראית שנחה על צידה על הלזבז. "אתה לא לוקח את" — הוא העיף מבט בתווית והרים גבה לעבר רגנור — "קרם צחצוח הקרניים שלך?"

"הקרניים שלי ייאלצו להסתדר ללא צחצוח," אמר רגנור. "סור מדרכי. אני מזייף את המוות שלי עכשיו."

"לא ידעתי שצריך לצחצח קרניים."

"צריך. לפחות זה מומלץ. אם יש לך קרניים. אם אתה לא רוצה שהן ייראו מלוכלכות ומוזנחות. אני עוזב, מגנוס."

לבסוף, השלווה של מגנוס נסדקה. "אתה חייב?" אמר, ונשמע באוזניו שלו כמו ילד זועף. "זה טירוף, רגנור. אתה לא חייב למות כדי להגן על עצמך. אנחנו יכולים לדבר עם המבוך הלולייני. אתה לא חייב להתמודד עם זה לבד. יש לך חברים! חברים רבי־עוצמה! אני, לדוגמה!"

רגנור התבונן במגנוס במשך רגע ארוך. לבסוף הוא ניגש אליו וחיבק את חברו ברצינות רבה. מגנוס חשב שזה אולי החיבוק החמישי או השישי שלהם במשך מאות השנים שהם חברים. רגנור לא חיבב מגע גופני.

"זו הבעיה שלי, ואתמודד איתה בכוחות עצמי," אמר רגנור. "הכבוד העצמי שלי דורש זאת."

"אני מנסה להגיד שאתה לא חייב."

רגנור התרחק ובחן אותו בעצב. "אבל אני כן חייב." הוא פנה ללכת.

מגנוס התבונן באותיות הלהבה שעל הקיר, שכעת דהו ונעשו בלתי נראות. "אני לא יודע למה אני עושה מזה סיפור גדול," אמר. "אתה פשוט אוהב מחוות דרמטיות. נראה אם העניין הזה של המוות המזויף יחזיק מעמד יותר משבוע לפני שתשוב ותופיע בדירה שלי עם לוח הקרוֹקינוֹל שלך."

רגנור גיחך ונעלם בלי להוסיף מילה.

מגנוס עמד שם במשך זמן רב ולטש מבט בחלל הריק שבו היה רגנור. המורה שלו לשעבר לא לקח מזוודה, וגם לא בגדים להחלפה או מברשת שיניים. הוא פשוט נעלם מהעולם.

הדלת הקדמית נותרה פתוחה, כפי שרגנור הותיר אותה. זה התאים לתרחיש שהוא ניסה לצייר, אבל הטריד את מגנוס כמו פצע, ולאחר זמן קצר הוא סגר אותה בעדינות.

בהריסות המטבח של רגנור מצא מגנוס מקטרת טבק ענקית מחמר, ובהריסות חדר הרחצה הוא מצא צנצנת עלים יבשים נדירים, מהסוג שהיה פופולרי בקרב ציידי צללים כשמגנוס עצמו היה ילד, לפני מאות שנים. למענו של רגנור, למען ימים עברו, הוא הדליק את המקטרת ונשף בה בהרהור.

מהחלון הוא צפה בצעדים היציבים של הסוסים של קליירי פיירצ'יילד וסבסטיאן ורלאק בעודם יורדים אל קרחת היער לפגוש אותו.