גורלות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גורלות
הוספה למועדפים

גורלות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גבי זיו בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים בסוציולוגיה, חינוך ועבודה סוציאלית.
בתחילת דרכה עסקה בהוראה (זכתה בפרס חינוך על יצירת משחקים לימודיים לגיל הרך) והתמחתה בטיפול בילדים חריגים , הנחיית קבוצות ועוד.
פעלה בתחומים שונים של עבודה סוציאלית (ביניהם בבית חולים במחלקה פסיכו-אונקולוגית) והתמחתה בבריאות הנפש (ביניהם טיפול במשברי חיים של העלייה הרוסית).
בד בבד הייתה מעורבת בתחומים מיסטיים רבים ועסקה ביעוץ וטיפול אישי. ביעוץ שילבה ידע טיפולי עם כירולוגיה ( קריאה בכף היד) וקריאת מפה אסטרולוגית. הייעוץ התמקד בטפול קצר טווח והתערבות במשבר.
ילידת חיפה. בת יחידה להורים יוצאי רוסיה. עד גיל חמש לא דיברה עברית, רק רוסית. בילדותה הייתה מוקפת בסיפורים מיסטיים, אומנות וספרות.
מזה כעשרים שנה מתגוררת בתל אביב אחרי שהתגוררה שנים רבות בירושלים.
אם לשלושה ילדים בוגרים, בעלת אוסף של בובות עתיקות , המבטא את התעניינותה באומנות ותאטרון.

תקציר

"בלילות אני חולם על דסטניה. אני רואה אותה בספינה עם נער הזהב ומרגיש כאב חד בלב. בחלומות היא מסתכלת עלי בעיניים הגדולות ומושיטה לי ידיים. אני מלטף את התלתלים הרכים שלה ומחבק אותה חזק. כל האיברים שלי זזים בתשוקה ואז אני מתעורר."

מיגל ודסטניה, שתי נשמות אבודות, נפגשו במבט עיניים. מכורח המבט הזה נולד מסע הדדי, רגיש ומכמיר לב. בעולם של גבי זיו מבט כזה הוא משנה חיים, משנה גורלות, פוער לתמיד את רעבונה המודחק של האהבה.

מיגל ודסטניה מחפשים זה את זה במסורג. מתוך קולותיהם השונים, המשיקים לא אחת על אף שונותם, נולדת התשוקה. מסעם המייסר הוא מסע טרנספורמטיבי; מסע זאבי שהופך ממטפורה לממשות. בעיניים פקוחות לרווחה ומתוך סקרנות גדולה במסורת הספרות האקספרסיבית-פנטסטית והאקזיסטנציאליסטית ממשיכה זיו לבחון גם כאן את מחירי האהבה והחריגות. הפעם מתוך התבוננות בתמת האדם-זאב כמקור של אנושיות, על אזורי הדמיון הפראיים והמסעירים שבין האדם לחיה. התום, שהיא מדגישה תמיד בכתיבתה כסוד החיים, מוליד גם הפעם רגעים יפים להכאיב, ההופכים את כוחה של האהבה ליסוד קיומי שאין בלתו.

גורלות הוא ספרה הרביעי של גבי זיו. קדמו לו צללים, יורי, ומ. וילדת הירח.

פרק ראשון

דסטניה
אני יושבת בחצר. החצר שוממה. עץ יחיד עומד שם. ילדים  מסתובבים. אני  לא מכירה אותם. נדנדות צבעוניות. ילד מתנדנד. הוא שקוע בתנועות הרגליים שלו. אני מלווה אותו בנענועי ראש. ככה לא משעמם לי. אני רק שומרת כל הזמן שלא יפגעו בי.
כשאני מרגישה שמישהו רוצה לפגוע בי, אני מיד יורדת לרצפה וזוחלת. למדתי מהמקקים. ראיתי שהמדריכים מנסים למעוך אותם ולא מצליחים. המקקים בורחים בזריזות. זו הדרך הבטוחה להתחמק. אז אני יורדת לרצפה וזוחלת. כל כך הרבה פעמים זחלתי שככה התרגלתי.
 
אני קטנה ורזה. יש לי עיניים גדולות אבל אני לא מביטה באנשים שסביבי. המדריכים אומרים שאני חומקת ממי שמתבונן בי. כן, ככה הם אומרים. יש לי שיער מתולתל שתמיד נכנס לי לעיניים. זה מעצבן. אבל ההליכה שלי מהירה כמו הזחילה וזה דווקא טוב.
יש ילדה אחת רוזי. אני חושבת שהיא חברה שלי. פעם היא דיברה איתי קצת ואמרה שהיא יתומה. אבא  ואמא  שלה נהרגו בתאונת דרכים. ככה היא אמרה. 
חוץ מרוזי אין לי חברות. לפעמים אני רואה כמה בנות ביחד . הן עומדות קרוב אחת לשנייה וצוחקות. בטח שמחות. אני רק משתדלת לא לבכות גם כשעצוב לי.
לפעמים באים אנשים מהעולם שבחוץ. הם לוקחים מהמוסד ילד לבית שלהם. רק אתמול ראיתי איש ואישה שטיילו עם המנהל והסתכלו חזק על כל הילדים. האיש היה עם שפם וכובע גדול. האישה קטנה וכל הזמן חייכה. אני בכלל לא רוצה שאנשים כאלו ייקחו אותי.
לפעמים באים אלינו גם ילדים חדשים. הם כל הזמן בוכים והמדריכים קצת מדברים איתם. אני לא מתקרבת אליהם. אולי כשיפסיקו לבכות.
על יד המוסד שלנו יש יער. מרחוק זה נראה גוש ירוק עם המון עצים ביחד. בלילה שומעים מהיער קולות של תנים, זאבים וחיות טורפות. אני פוחדת. אני שמה את הראש מתחת לשמיכה אפילו שהיא דוקרת.
אמרו לי שחיות הטרף רק ביער ולא יבואו אלינו.
מספרים גם שהיער חשוך. ביער גרים השדים והרוחות. שדים הם חיות קטנות עם כנפיים גדולות ולשון ארוכה. הפה שלהם יורק אש. 
הרוחות הם אנשים מתים, לבושים לבן. אין להם פנים והם מרחפים באוויר.
אני אף פעם לא יוצאת ליער. יש ילדים שלא פוחדים ומשחקים ביער אבל רק ביום.
רוזי ישנה איתי בחדר. היא גבוהה מאוד ויש לה קול מחוספס. בהתחלה היא לא היתה נחמדה אלי. היינו יושבות שותקות על המיטות. בכלל לא דברנו. הבליטות במזרון בעטו לי בגוף. גם הייתי נבהלת מקול הפעמון  שקרא לילדים לאכול. 
בזמן הארוחה יש טור ארוך של ילדים לאורך המסדרון. הם מחזיקים חזק בצלחות שלהם והעיניים שלהם ריקות.
גם אני מחזיקה צלחת. שומרת טוב טוב שלא ייקחו לי אותה.
אני עומדת מאחורי רוזי. היא כל כך גבוהה שהיא מסתירה לי הכל. אני חוזרת לחדר. הבליטות במזרון שוב בועטות בי. מנסה לשבת על השמיכה אבל היא דוקרת כל כך.
לפנות ערב  שומעים שוב צליל פעמון. הצליל שלו נכנס חזק באוזן. עכשיו אני כבר לא נבהלת. זה הצלצול שאוסף את הילדים לשינה. פתאום יש חשיכה מסביב. יש צללים ארוכים של אנשים שעוברים מחדר לחדר. בידיים שלהם יש פנסים. הילדים שוכבים בשקט. אני לא מצליחה להירדם. העיניים שלי פקוחות. אני פוחדת לזוז בגלל המיטה החורקת. אני מתקפלת לכדור. עכשיו אני כמו קיפוד, אני חושבת ומדמיינת שיש לי קוצים. מי שייגע בי יידקר.  זה מרגיע אותי ואני נרדמת.
בלילה אני חולמת חלום משונה ומפחיד. אישה גדולה ושמנה מנסה לתפוס אותי. מסביב המון בקבוקים. האישה יש לה פנים משעווה. יש לה רק עין אחת. היא מנסה לתפוס אותי כדי להרביץ לי. אני זוחלת ובורחת. לפעמים החלום הזה חוזר לי. אני מתעוררת, והלב דופק לי מהר.
במעון יש לנו גם בית ספר. 
היום אני כבר קוראת וכותבת. אבל בהתחלה לא ידעתי.  היד שלי רעדה והאותיות ברחו. הן גלשו מהדף פרפרו  ונצמדו  לשולחן. 
ניסיתי לכתוב אבל האותיות לא הסכימו. הן כל הזמן התחלקו לי. הייתי מרגישה את הדמעות יורדות כבדות על הדף ומטשטשות את מה שכתוב. תטבעו לכן, חשבתי בנקמנות.  אפילו עכשיו יש לי דמעות בעיניים.
אחרי הצהריים אנחנו עובדים מנקים. אני זוחלת על הרצפה המלוכלכת ומקרצפת אותה. בדרך כלל רוזי עובדת לידי באיטיות.   הנשימות שלה כבדות. אני עוזרת לה.
יום אחד איש גדול ושמן נעמד באמצע האולם של בית הספר. חילק ממתקים. הכרס שלו בלטה והוא חייך. נראה שמח. טור ילדים נעמד לפניו. כולם הביטו בו בבקשה. השמן נהנה מכל רגע ולאט לאט פתח את השק. כל הממתקים נשפכו החוצה. 
זחלתי מהר לערימה המתוקה. "העכבר לא!" צעקו הילדים. כולם דרכו עלי בנעליים. הרגשתי שאני נחנקת.
ואז שמעתי נביחות של כלב. נביחות ארוכות מפחידות. הילדים ברחו. ילד גבוה ורזה עמד לפניי. היו לו שיער שחור ועיניים כהות לוהטות. הוא עזר לי לקום. אני כל כך התביישתי. הילד הלך. נשארתי ככה.
הלכתי לחדר. הגוף כאב. צלעתי. אפילו הזחילה לא עזרה לי.
בלילה חלמתי שלהקת כלבים גדולים ושחורים מקיפה אותי. הם נובחים וחושפים שיניים חדות. האישה עם העין האחת עומדת וצוחקת. פתאום בא הילד הגבוה. הוא מושיט לי יד. אני רוצה להושיט לו יד בחזרה אבל הרגליים שלי לא זזות. אני רוצה לזחול אליו אבל הוא נעלם.
התעוררתי בבהלה. חיכיתי לצלצול הפעמון.
בבוקר, בתור לאוכל, ראיתי אותו מרחוק. העיניים שלנו נפגשו וכאילו נכנסו אחת לשנייה. הרגשתי חולשה. הלב שלי דפק מהר.  כל יום מאז אני מחפשת אותו. כל כך רוצה שהעיניים שלנו ייפגשו שוב.

גבי זיו בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים בסוציולוגיה, חינוך ועבודה סוציאלית.
בתחילת דרכה עסקה בהוראה (זכתה בפרס חינוך על יצירת משחקים לימודיים לגיל הרך) והתמחתה בטיפול בילדים חריגים , הנחיית קבוצות ועוד.
פעלה בתחומים שונים של עבודה סוציאלית (ביניהם בבית חולים במחלקה פסיכו-אונקולוגית) והתמחתה בבריאות הנפש (ביניהם טיפול במשברי חיים של העלייה הרוסית).
בד בבד הייתה מעורבת בתחומים מיסטיים רבים ועסקה ביעוץ וטיפול אישי. ביעוץ שילבה ידע טיפולי עם כירולוגיה ( קריאה בכף היד) וקריאת מפה אסטרולוגית. הייעוץ התמקד בטפול קצר טווח והתערבות במשבר.
ילידת חיפה. בת יחידה להורים יוצאי רוסיה. עד גיל חמש לא דיברה עברית, רק רוסית. בילדותה הייתה מוקפת בסיפורים מיסטיים, אומנות וספרות.
מזה כעשרים שנה מתגוררת בתל אביב אחרי שהתגוררה שנים רבות בירושלים.
אם לשלושה ילדים בוגרים, בעלת אוסף של בובות עתיקות , המבטא את התעניינותה באומנות ותאטרון.

עוד על הספר

גורלות גבי זיו
דסטניה
אני יושבת בחצר. החצר שוממה. עץ יחיד עומד שם. ילדים  מסתובבים. אני  לא מכירה אותם. נדנדות צבעוניות. ילד מתנדנד. הוא שקוע בתנועות הרגליים שלו. אני מלווה אותו בנענועי ראש. ככה לא משעמם לי. אני רק שומרת כל הזמן שלא יפגעו בי.
כשאני מרגישה שמישהו רוצה לפגוע בי, אני מיד יורדת לרצפה וזוחלת. למדתי מהמקקים. ראיתי שהמדריכים מנסים למעוך אותם ולא מצליחים. המקקים בורחים בזריזות. זו הדרך הבטוחה להתחמק. אז אני יורדת לרצפה וזוחלת. כל כך הרבה פעמים זחלתי שככה התרגלתי.
 
אני קטנה ורזה. יש לי עיניים גדולות אבל אני לא מביטה באנשים שסביבי. המדריכים אומרים שאני חומקת ממי שמתבונן בי. כן, ככה הם אומרים. יש לי שיער מתולתל שתמיד נכנס לי לעיניים. זה מעצבן. אבל ההליכה שלי מהירה כמו הזחילה וזה דווקא טוב.
יש ילדה אחת רוזי. אני חושבת שהיא חברה שלי. פעם היא דיברה איתי קצת ואמרה שהיא יתומה. אבא  ואמא  שלה נהרגו בתאונת דרכים. ככה היא אמרה. 
חוץ מרוזי אין לי חברות. לפעמים אני רואה כמה בנות ביחד . הן עומדות קרוב אחת לשנייה וצוחקות. בטח שמחות. אני רק משתדלת לא לבכות גם כשעצוב לי.
לפעמים באים אנשים מהעולם שבחוץ. הם לוקחים מהמוסד ילד לבית שלהם. רק אתמול ראיתי איש ואישה שטיילו עם המנהל והסתכלו חזק על כל הילדים. האיש היה עם שפם וכובע גדול. האישה קטנה וכל הזמן חייכה. אני בכלל לא רוצה שאנשים כאלו ייקחו אותי.
לפעמים באים אלינו גם ילדים חדשים. הם כל הזמן בוכים והמדריכים קצת מדברים איתם. אני לא מתקרבת אליהם. אולי כשיפסיקו לבכות.
על יד המוסד שלנו יש יער. מרחוק זה נראה גוש ירוק עם המון עצים ביחד. בלילה שומעים מהיער קולות של תנים, זאבים וחיות טורפות. אני פוחדת. אני שמה את הראש מתחת לשמיכה אפילו שהיא דוקרת.
אמרו לי שחיות הטרף רק ביער ולא יבואו אלינו.
מספרים גם שהיער חשוך. ביער גרים השדים והרוחות. שדים הם חיות קטנות עם כנפיים גדולות ולשון ארוכה. הפה שלהם יורק אש. 
הרוחות הם אנשים מתים, לבושים לבן. אין להם פנים והם מרחפים באוויר.
אני אף פעם לא יוצאת ליער. יש ילדים שלא פוחדים ומשחקים ביער אבל רק ביום.
רוזי ישנה איתי בחדר. היא גבוהה מאוד ויש לה קול מחוספס. בהתחלה היא לא היתה נחמדה אלי. היינו יושבות שותקות על המיטות. בכלל לא דברנו. הבליטות במזרון בעטו לי בגוף. גם הייתי נבהלת מקול הפעמון  שקרא לילדים לאכול. 
בזמן הארוחה יש טור ארוך של ילדים לאורך המסדרון. הם מחזיקים חזק בצלחות שלהם והעיניים שלהם ריקות.
גם אני מחזיקה צלחת. שומרת טוב טוב שלא ייקחו לי אותה.
אני עומדת מאחורי רוזי. היא כל כך גבוהה שהיא מסתירה לי הכל. אני חוזרת לחדר. הבליטות במזרון שוב בועטות בי. מנסה לשבת על השמיכה אבל היא דוקרת כל כך.
לפנות ערב  שומעים שוב צליל פעמון. הצליל שלו נכנס חזק באוזן. עכשיו אני כבר לא נבהלת. זה הצלצול שאוסף את הילדים לשינה. פתאום יש חשיכה מסביב. יש צללים ארוכים של אנשים שעוברים מחדר לחדר. בידיים שלהם יש פנסים. הילדים שוכבים בשקט. אני לא מצליחה להירדם. העיניים שלי פקוחות. אני פוחדת לזוז בגלל המיטה החורקת. אני מתקפלת לכדור. עכשיו אני כמו קיפוד, אני חושבת ומדמיינת שיש לי קוצים. מי שייגע בי יידקר.  זה מרגיע אותי ואני נרדמת.
בלילה אני חולמת חלום משונה ומפחיד. אישה גדולה ושמנה מנסה לתפוס אותי. מסביב המון בקבוקים. האישה יש לה פנים משעווה. יש לה רק עין אחת. היא מנסה לתפוס אותי כדי להרביץ לי. אני זוחלת ובורחת. לפעמים החלום הזה חוזר לי. אני מתעוררת, והלב דופק לי מהר.
במעון יש לנו גם בית ספר. 
היום אני כבר קוראת וכותבת. אבל בהתחלה לא ידעתי.  היד שלי רעדה והאותיות ברחו. הן גלשו מהדף פרפרו  ונצמדו  לשולחן. 
ניסיתי לכתוב אבל האותיות לא הסכימו. הן כל הזמן התחלקו לי. הייתי מרגישה את הדמעות יורדות כבדות על הדף ומטשטשות את מה שכתוב. תטבעו לכן, חשבתי בנקמנות.  אפילו עכשיו יש לי דמעות בעיניים.
אחרי הצהריים אנחנו עובדים מנקים. אני זוחלת על הרצפה המלוכלכת ומקרצפת אותה. בדרך כלל רוזי עובדת לידי באיטיות.   הנשימות שלה כבדות. אני עוזרת לה.
יום אחד איש גדול ושמן נעמד באמצע האולם של בית הספר. חילק ממתקים. הכרס שלו בלטה והוא חייך. נראה שמח. טור ילדים נעמד לפניו. כולם הביטו בו בבקשה. השמן נהנה מכל רגע ולאט לאט פתח את השק. כל הממתקים נשפכו החוצה. 
זחלתי מהר לערימה המתוקה. "העכבר לא!" צעקו הילדים. כולם דרכו עלי בנעליים. הרגשתי שאני נחנקת.
ואז שמעתי נביחות של כלב. נביחות ארוכות מפחידות. הילדים ברחו. ילד גבוה ורזה עמד לפניי. היו לו שיער שחור ועיניים כהות לוהטות. הוא עזר לי לקום. אני כל כך התביישתי. הילד הלך. נשארתי ככה.
הלכתי לחדר. הגוף כאב. צלעתי. אפילו הזחילה לא עזרה לי.
בלילה חלמתי שלהקת כלבים גדולים ושחורים מקיפה אותי. הם נובחים וחושפים שיניים חדות. האישה עם העין האחת עומדת וצוחקת. פתאום בא הילד הגבוה. הוא מושיט לי יד. אני רוצה להושיט לו יד בחזרה אבל הרגליים שלי לא זזות. אני רוצה לזחול אליו אבל הוא נעלם.
התעוררתי בבהלה. חיכיתי לצלצול הפעמון.
בבוקר, בתור לאוכל, ראיתי אותו מרחוק. העיניים שלנו נפגשו וכאילו נכנסו אחת לשנייה. הרגשתי חולשה. הלב שלי דפק מהר.  כל יום מאז אני מחפשת אותו. כל כך רוצה שהעיניים שלנו ייפגשו שוב.