פרולוג
15 בנובמבר, 1993
אנקורג', אלסקה
רֶן מניח את שתי המזוודות הכחולות ליד העגלה, מושיט יד לסיגריה שתקועה ברפיון בין שפתיו ושואף ממנה שאיפה ארוכה ואיטית. הוא נושף את העשן לאוויר הקפוא. "עוד משהו?"
"תיק ההחתלה." אני שואפת אל קרבי את ניחוח העשן. אף פעם לא אהבתי את ריח עשן הסיגריות. אני עדיין שונאת אותו, כשהוא לא נודף מרֶן.
"נכון. אני אביא אותו." הוא שומט את הסיגריה על הקרקע המושלגת ומוחץ אותה תחת נעלו. הוא מהדק את ידיו המיובלות יחד ונושף לתוכן לפני שהוא ממהר לצאת אל מסלול ההמראה, שם מחכה לו מטוס ה'ססנה' שבעזרתו הביא אותנו לכאן, כדי להחזיר אותו הביתה.
אני מתבוננת בו בשקט, מכורבלת במעיל הפוך הקטיפתי, נאחזת בחוזקה בטינה שאני מטפחת בתוכי זה כמה חודשים. אם לא איאחז בה, יציף אותי כאב האכזבה והאובדן ולא אוכל לעשות את מה שאני עושה.
רֶן חוזר ומניח את התיק האדום והכבד על האספלט, בדיוק כאשר עובד צוות קרקע מגיע לאסוף את חפציי. הם מחליפים ביניהם כמה מילות נימוס, כאילו מדובר בעוד נוסע שגרתי, לפני שהאיש מתרחק בקלנועית עם החפצים, מותיר אותנו עומדים יחד בדממה מתוחה.
"באיזו שעה את נוחתת?" שואל רֶן, מגרד קלות את הזיפים החומים שעל סנטרו.
"מחר בצהריים לפי זמן טורונטו." אני מתפללת שקאלה תצליח לעמוד בעשר שעות טיסה בלי משבר. אם כי המשבר שלה יכול לעזור לי להסיח את דעתי מהמשבר שלי. לפחות המטוס הבא יהיה מרווח, לא כמו הדבר הקטן שרֶן התעקש שנטוס בו. אלוהים אדירים, איך יכולתי בכלל לחשוב שזה רעיון טוב להתחתן עם גבר שטופח כל חייו להיות טייס ערבות?1
רֶן מהנהן לעצמו ואז לוקח בזרועותיו את בתנו, הישנה בעגלה. "ואת? את מוכנה לטיסה הראשונה שלך במטוס גדול?" החיוך הרחב שהוא מעניק לבתו צובט את ליבי.
אני תוהה שוב בפעם המאה אם אני אנוכית. האם עליי לחרוק שיניים ולשאת את הסבל שבבידוד של אלסקה?
אחרי הכול, אני זאת שהצעתי את המיטה שממנה אני בורחת עכשיו. אבי מיהר להזכיר לי את זה כשהודיתי בפני הוריי שהחיים עם רֶן אינם כה רומנטיים כפי שחשבתי שהם יהיו; הודיתי בפניהם שלא עבר יום במהלך השנה החולפת שבו לא בכיתי לפחות פעם אחת, במיוחד במהלך חודשי החורף המייסרים, הארוכים והחשוכים, עם אור היום הדליל. הודיתי שאני שונאת לחיות באזור הספר של יבשת אמריקה הגדולה. הודיתי שאני כמהה להיות קרובה לבני משפחתי ולחבריי ואל ההמולה העירונית שאליה אני רגילה מימי ילדותי, בארץ מולדתי.
במצחו של רֶן מופיע קמט עמוק וזועף כשהוא מטביע נשיקה על האף של בת שבעה־עשר החודשים העליזה שלנו, שאינה מודעת למתרחש סביבה, ומניח אותה על הקרקע.
היא מתאמצת לדדות סביב, גופה השמנמן מכורבל בחליפת שלג ורודה ועבה, שנועדה להגן עליה מפני הרוח המקפיאה.
"את יודעת שאת לא חייבת לעזוב, סוזן."
אני מתקשחת שוב, באותה מהירות שבה התרככתי. "ואז מה? להישאר כאן ולהיות אומללה? לשבת עם קאלה בבית ולטפל בעצמי במנורת אור יום מלאכותי בזמן שאתה אי שם בחוץ, מסכן את חייך למען חבורה של זרים? אני לא יכולה יותר, רֶן. כל יום קשה יותר מהיום הקודם."
בהתחלה חשבתי שמדובר בדיכאון לאחר לידה, אבל אחרי כמה חודשים של טיסות לאנקורג' ובחזרה כדי לדבר עם מטפל ולחדש את המרשם לתרופות נגד דיכאון שלא עזרו לי בכלל ורק עשו אותי מנומנמת, השלמתי עם העובדה שאין לכך שום קשר להורמונים.
הייתי נאיבית כשחשבתי שכמישהי שגדלה בטורונטו אצליח להסתדר עם החורפים של אלסקה, או כשחשבתי שהנישואין לאהבת חיי יוכלו להביס כל אתגר שהחיים כאן יזמנו לי. אני לא מבינה איך חשבתי שאוכל להתמודד עם החרדה שנלווית לעובדה שמדי יום בזמן העבודה הוא עלול לקפח את חייו, או איך חשבתי שההערצה שלי אל הגבר הזה, וגם המשיכה שקיימת בינינו, יספיקו כדי לגבור על כל דבר שאלסקה תשליך לעברי.
רֶן מחליק את כפות ידיו אל תוך כיסי האפוד התחתון והמשובץ של מדי חברת התעופה שלו וממקד את תשומת ליבו בפונפון הירוק העצום שבכובעה הסרוג של קאלה.
"לפחות בדקת לגבי טיסות בחג המולד?" אני מעזה לשאול, בניסיון של הרגע האחרון.
"אני לא יכול להיעדר לכל־כך הרבה זמן, את יודעת את זה."
"רֶן, החברה שייכת לך!" אני מחווה בידי לעבר המטוס שבו הוא הטיס אותנו לאנקורג', אל הלוגו 'ערבות אלסקה' הטבוע בגוף המטוס. עוד הרבה מטוסים נושאים את הלוגו, ויחד הם מרכיבים את העסק של משפחת פלטשר, חברת טיסות שכר שירש רֶן מאביו, שנפטר לפני כחמש שנים. "אתה יכול לעשות מה שבא לך!"
"אנשים סומכים עליי שאהיה פה."
"אני אשתך! אני זאת שסומכת עליך! אנחנו סומכות עליך!" קולי נסדק.
הוא פולט אנחה ומשפשף את הקמטים שבמצחו. "אנחנו לא יכולים להמשיך ולדבר על זה בלי סוף. כשהתחתנת איתי ידעת שאלסקה היא הבית שלי. את לא יכולה פשוט לשנות את דעתך עכשיו ולצפות ממני ככה פתאום לקום ולנטוש את כל החיים שלי."
דמעות חמות זולגות על לחיי. אני מנגבת אותן בזעם. "ומה בקשר לחיים שלי? אני היחידה שצריכה להקריב קורבנות למען מערכת היחסים הזאת?"
לא תכננתי להתאהב בטירוף בטייס טיסות שכר אמריקאי כשנסעתי למסיבת רווקות בוונקובר, אבל זה מה שקרה, ומאז כל האחריות על היחסים בינינו נופלת עליי. ואני לקחתי אותה על עצמי בלהט של אישה פזיזה שהתאהבה עד מעל לראש. חציתי למענו את המדינה מקצה לקצה. עברתי תחילה מטורונטו לקולומביה הבריטית ונרשמתי ללימודי בֻּסְתְּנָאוּת2 רק כדי להיות קרובה יותר לאלסקה. כשגיליתי שאני בהיריון הפסקתי את לימודיי ועברתי לגור בעיר הולדתו של רֶן כדי שנוכל להתחתן ולגדל יחד את הילדה שלנו.
אלא שרוב הזמן הרגשתי כמו אם חד־הורית, מפני שרֶן כל הזמן נמצא בשדה התעופה המחורבן, או באוויר, או שהוא מתכנן תוכניות להיות באוויר ואילו אני נשארתי עם צלחות ארוחת ערב מתקררות, פעוטה שמבקשת את 'דאדא' כל הזמן ועוינות שהתחילה להכות שורשים עמוק מתחת לפני השטח. הענקתי לגבר הזה חלקים ממני ולא שמתי לב שאני מאבדת את עצמי בדרך.
רֶן מסתכל אל מעבר לכתפי, מבטו עוקב אחר מטוס נוסעים שממריא משדה התעופה הבין־לאומי הסמוך. נראה שהוא משתוקק להיות כבר שוב באוויר, רחוק מהמריבה הבלתי פוסקת שלנו.
"אני רוצה שתהיי מאושרת. אם לחזור לטורונטו זה מה שיעשה אותך מאושרת, לא אעצור בעדך."
הוא צודק, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, במיוחד אם הוא לא מוכן להקריב שום דבר כדי שאשאר. אבל איך הוא יכול לתת לנו ללכת ללא שום מאבק?
כשהודעתי לו שהכרטיסים שלנו בכיוון אחד, הוא בקושי הגיב.
אם כי אין כל סיבה שאהיה מופתעת. הבעת רגש מעולם לא הייתה הצד החזק של רֶן, אבל לא העליתי על דעתי שהוא פשוט יטיס אותנו לכאן ויניח לידינו את החפצים שלנו על הקרקע הקרה והנוקשה...
אולי הוא לא אוהב אותנו מספיק.
אני מקווה שאימא שלי צודקת וכמה חודשים בלי אשתו, בלי שהיא תבשל לו ארוחות ותחמם לו את המיטה, יעוררו אותו לשנות את ההשקפה שלו. הוא יבין שהוא יכול להטיס מטוסים בכל מקום, כולל טורונטו.
הוא יבין שהוא לא רוצה לחיות בלעדינו.
אני נושמת נשימה עמוקה. "אני חייבת ללכת."
עיניו האפורות והנבונות מביטות בי. אותן עיניים שנפלתי ברשתן לפני ארבע שנים. לא יכולתי לתאר לעצמי אז כמה כאב לב יגרום לי הגבר יפה התואר והמחוספס הזה, שהתיישב לצידי בבר והזמין בקבוק בירה.
"אז נראה שנתראה שוב כשתהיי מוכנה לחזור הביתה." המגע הקל והנדיר של הצרידות בקולו כמעט מצליח לשבור את הנחישות שלי.
אבל המילה הקטנה הזאת, 'בית', מעניקה לי כוח.
זה בדיוק העניין. לעולם לא ארגיש בבית באלסקה. או שהוא באמת לא מבין את זה או שהוא פשוט לא רוצה להבין.
אני בולעת את הגוש שתקוע בגרוני. "קאלה, תגידי שלום לאבא שלך."
"ביי־ביי, דא־דא." היא לועסת את ידה המכוסה בכפפה ומעניקה לו בפיזור דעת חיוך שחושף פה חסר שיניים.
היא מאושרת בזמן שליבה של אימה נשבר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
