המלחמה מעבר למילים

פתח דבר

הספר שלפניכם מבוסס על סדרת הרצאות שנשא פרופ' ג'יי וינטר (Jay Winter) בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה במאי 2015. הרצאות אלו ניתנו ביוזמת קרן מרים ירדני לחקר ההיסטוריה שהקימה פרופ' מרים ירדני — כלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת. היא הייתה מהמייסדים של החוג להיסטוריה כללית ובית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה וזכתה למוניטין בין־לאומי בשל תרומתה לחקר אירופה וצרפת בעת החדשה המוקדמת. קרן מרים ירדני לחקר ההיסטוריה נועדה לאפשר להיסטוריונים מובילים בעולם להציג לפני הקהל הישראלי את מחקריהם ולפרסמם כמונוגרפיה בשפה העברית. פרופ' ירדני הלכה לעולמה בשנת 2015 ולא זכתה לשמוע את סדרת ההרצאות של וינטר. ספר זה מוקדש לזכרה בהוקרה ובתודה.

כשנתיים לאחר ההרצאות בחיפה יצא לאור ספרו של ג'יי וינטר War Beyond Words: Languages of Remembrance from the Great War to the Present בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג', העוסק בעיצוב הזיכרון ההיסטורי של מלחמות, בעיקר בעולם המערבי, ממלחמת העולם הראשונה ואילך. חלקו הראשון של הספר כולל את שלוש ההרצאות שנתן וינטר בחיפה ובהן ניתח את ייצוגיה המשתנים של המלחמה המודרנית בציור ובפיסול, בקולנוע ובשירה, וכן פרק נוסף העוסק בצילום. במסגרת "הרצאות חיפה" וינטר לא דן בתחום הצילום, אף על פי כן החלטנו לתרגם ולכלול גם פרק זה, כדי להביא לפני הקורא עדשה תרבותית נוספת שמבעדה אנו זוכרים מלחמות ובכך אף להדגיש את המקום המרכזי שיש ליצירה התרבותית בבניית הזיכרון ההיסטורי של מלחמות. לצילום חשיבות מיוחדת בשל היותו כלי רב עוצמה בתקשורת, בהנצחה ובהפצת דימויים ובשל התפקיד שהוא ממלא בתיעוד מלחמות ובתיווכן לציבור. השימוש ההמוני העכשווי בצילום דיגיטלי על ידי טלפונים ניידים כדרך מיידית לשימור זיכרון מחזק את הרלוונטיות של הדיון בנושא הצילום.

הספר המוגש כאן הוא תרגום החלק הראשון בלבד של ספרו של וינטר, ולמרות זאת אוּמץ שמו War Beyond Words למהדורה בעברית, מהטעם שהחלק המתורגם לעברית דן ברובו באמצעים בלתי מילוליים בתהליך היווצרות הזיכרון של המלחמה וכן מפאת החשיבות שוינטר מייחס לשתיקה כשפה של זיכרון (ושל שכחה). אמנם תפקיד השתיקה בעיצוב הזיכרון של מלחמות, בעיקר בהתמקדות בנפגעי טראומות מלחמה שכאבם לא בוטא במילים, נדון בהרחבה בחלקו השני של הספר באנגלית, אך סוגיית השתיקה כשפה של זיכרון עוברת כחוט השני בספר כולו, וכן בכתבים רבים אחרים של המחבר.

במהלך העריכה התלבטנו כיצד לתרגם את המילה remembrance שבכותרת המשנה של ספר המקור. במשנתו של וינטר ההבחנה בין memory ובין remembrance היא סוגיה מהותית, והוא שב ומצביע עליה. בעבורו remembrance הוא מושג מפתח המציין העלאה אקטיבית מן הזיכרון של דבר שאולי נשכח ועיבוד מחדש של התנסויות העבר, תמיד בזיקה לזיכרונותיהם של אחרים. מעשה ההיזכרות (remembering), בניגוד לזיכרון (memory), דורש השתדלות, יצירתיות ומאמץ. רוב תשומת ליבו המחקרית של וינטר, גם בספר זה, נתונה להיזכרות קולקטיבית (collective remembrance) — מונח שהוא מעדיף על פני זיכרון קולקטיבי (collective memory), הנפוץ בספרות העוסקת בזיכרון. המונח מורה על פעילות פומבית של יחידים ושל קבוצות של אנשים הנוטלים חלק באיסוף פיסות מידע חשוב עבורם מהעבר ויצירת נרטיבים משותפים ומלכדים, לעתים מדומיינים ואף מומצאים, לדוגמה: אתרי הנצחה, טקסי זיכרון, תערוכות, ספרי לימוד וספרי זיכרונות, אגדות עם ויצירות אמנות. פעולות אלו של היזכרות קולקטיבית מצטרפות לכדי תהליך חברתי שבו הזיכרונות מתעצבים באורח דינמי ובנסיבות שונות ומחברים בין אנשים שאולי נעדרים זיקה מלכדת אחרת. התרגום הקרוב ביותר בעברית ל־remembrance, אף שאיננו ממצה את המשמעויות הטמונות במושג, הוא היזכרות. לפיכך בתרגום הטקסט השתמשנו בו. עם זאת, היות שוינטר מאמץ את המילים "זיכרון" ו"היזכרות" לסירוגין, ומאחר והמונח "זיכרון" שגור הרבה יותר בקרב דוברי עברית, בחרנו בו לכותרת המשנה וכן במקרים רבים בגוף הספר.

העניין העיקרי של וינטר הוא בהיסטוריה של המלחמה המודרנית, אם כי לא על פי הגישה המסורתית של היסטוריה צבאית המדגישה את הפן הפוליטי ויחסים בין־לאומיים. וינטר בחן מלחמות רבות, אך עיקר התמחותו הוא במלחמת העולם הראשונה והשפעותיה. הוא החל להתמקד ב"מלחמה הגדולה", כפי שהיא מכונה, באמצע שנות ה־60 של המאה ה־20, במהלך לימודי התואר הראשון שלו באוניברסיטת קולומביה, על רקע מלחמת וייטנאם. מאז הוא ממשיך לחקור ולהסביר את ההשלכות המרובות של מלחמות באשר הן על החברה האנושית. תפיסתו את המלחמה הייתה ברורה כבר בראשית דרכו האקדמית, באופן שבו הקביל בין שתי מלחמות עקובות מדם אלו - מלחמת העולם הראשונה ומלחמת וייטנאם - ובדרכים שבהן הציג את האיוולת שהביאה לפריצתן, את האכזריות וחוסר התוחלת שלהן, את הסבל הרב ואת ההיקף הבלתי נתפס של הקטל. גם היום, כשהוא דן במלחמת העולם השנייה, ובדומה להיסטוריונים רבים בני דורו רואה בה מלחמה מוצדקת ובעלת משמעות, הוא שולל לחלוטין את ההצדקה של מלחמת העולם הראשונה ושל מלחמת וייטנאם.

כשוינטר החל את דרכו באקדמיה חקר מלחמת העולם הראשונה היה בראשיתו. אמנם ההיסטוריה של המלחמה נכתבה כבר בעיצומה, ומובן שגם לאחריה, אך רוב המלאכה נעשתה על ידי אנשים חסרי הכשרה היסטורית. לפיכך בדיעבד אפשר לקבוע בוודאות שלמחקריו של וינטר היה תפקיד מפתח בקידומו של תחום מחקר זה ובטיובו. בתחילת דרכו האקדמית היה וינטר היסטוריון חברתי. בספרו הראשון משנת 1974 Socialism and the Challenge of War: Ideas and Politics in Britain, 1912–18 הוא בדק את השפעתה של מלחמת העולם הראשונה על המחשבה הסוציאליסטית בבריטניה. במחקרים אחרים הוא חישב וזיהה מגמות דמוגרפיות באמצעות ניתוחים כמותיים — במיוחד את שיעורי התמותה ותוחלת החיים בבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה ומייד אחריה — וחשף את ההשלכות השונות של הטיפול הרפואי שניתן בזמן המלחמה. עם השנים פנה וינטר לעסוק בהיסטוריה תרבותית, מפנה ששיקף תמורות רחבות במחקר ההיסטורי בכלל.

בסביבות שנות ה־80 של המאה ה־20 היינו עדים לגל גובר, הן במחקר האקדמי הן בשיח הציבורי, של עניין בזיכרון (memory boom). עניין זה צמח מתוך ההנחה שהזיכרון הוא העיקרון המארגן תופעות בתחומים רבים. בעקבות חקר הזיכרון השתנו גישות מסורתיות במגוון רחב של שדות ידע, כגון סוציולוגיה, מדעי המדינה, לימודי תרבות, בלשנות, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, נוירופיזיולוגיה, נוירוביולוגיה והיסטוריה. חקר הזיכרון התעצם עוד יותר מאז תחילת המאה ה־21 והתפתח לשדה התמחות שמעוגן בספרות ענפה. היום הוא כבר תחום אקדמי ממוסד שנקרא לימודי זיכרון (memory studies).

שאלת הזיקה בין היסטוריה לזיכרון מעסיקה היסטוריונים רבים, לא רק את וינטר, והיא בסיס למחלוקות חובקות עולם. בשונה מההיסטוריון פייר נורה (Pierre Nora), שהוא דמות מפתח בליבון סוגיה זו, אין וינטר מעמיד את ההיסטוריה כניגודו של הזיכרון. לשיטתו, ההיסטוריה היא תוצר של יצירת נרטיבים על העבר באמצעות תעודות הנחקרות על פי כללי עבודת ההיסטוריון, שלא כזיכרון, שמתייחס אמנם גם הוא לאירועי העבר אך איננו נדרש להסתמך על עובדות ותעודות ואיננו נתון לסייגים מדעיים. עם זאת, השניים מזינים ומשלימים זה את זה ולעתים קיימת מידה של חפיפה באופן שהם מייצגים את העבר. בכל פעילות של היזכרות קולקטיבית ההיסטוריה והזיכרון משולבים זה בזה, ויחד הם מעצבים את ההבנה המשתנה של מה שהיה. לפיכך, לדעת וינטר, הידע שיש לחברה על העבר איננו בהכרח פרי עבודתו של ההיסטוריון המקצועי. יתר על כן, ההיסטוריונים אף אינם רוב בקרב מי שטווים את סיפור העבר אלא הם רק רכיב אחד בתהליך מורכב שבו כל פרט בחברה יכול להיות סוכן זיכרון ולהשתתף בהבנייתה של התודעה ההיסטורית המשותפת. וינטר מסביר שההיסטוריה כדיסציפלינה אקדמית, עם כל חשיבותה, משמעותית רק לחלק קטן מהציבור. לדידו, השתתפותם של גברים ונשים מחוץ לאוניברסיטאות בפרקטיקה של ההיזכרות ההיסטורית חיונית. בעיניו הדיאלוג בין היסטוריונים מלומדים ובין אנשים מן השורה מבטיח הפריה ותועלת הדדית. אין הוא מתעלם מן הסכנות שבהסתמכות על זיכרון בשחזור ההיסטוריה ומן ההסתייגויות שהועלו לנוכח גל הזיכרון. הוא ער להן, וברבים מחיבוריו הוא מנהל שיג ושיח עם המבקרים ועונה על טענותיהם (לדוגמה בספרו משנת 2006 Remembering War: The Great War between Memory and History in the Twentieth Century). הוא מודע לכך שמטבע הדברים הזיכרון, האישי והקולקטיבי, הוא סלקטיבי, חשוף להשפעה של רגשות ואמונות בלתי מוכחות, נתון למניפולציות, ולכן לעתים מזומנות מוטה, מתעתע ואף עומד בסתירה לעובדות מהימנות. אי לכך, ולשם אישוש נרטיבים של העבר באופן ניטרלי ומדעי החותר למניעת טעויות וסילופים, הוא שם את מבטחו בהיסטוריונים בעלי הכשרה מקצועית וידע הנסמך על איסוף שיטתי של חומר ארכיוני אשר מצליבים מידע ממגוון מקורות ומשתמשים בקני מידה ביקורתיים והשוואתיים, אף שברור לו שגם היסטוריונים אינם חפים מהטיות ומושפעים מהזיכרונות האישיים שלהם. חשוב לו שההיסטוריונים באמצעות מחקריהם המקצועיים יגבילו את היכולת של בעלי הכוח לטפח שקרים ולהשפיע על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי.

המלחמות הן תחום עיסוק מרכזי של גל הזיכרון, כפי שמעידה פריחתם של מוזאונים המתמקדים במלחמה, של אתרי אינטרנט וסדרות טלוויזיה, כמו גם של ספרים ומאמרים על מלחמות. וינטר הקדים לזהות את הרלוונטיות של חקר הזיכרון למושאי מחקרו, ונושא זה עומד מאז בלב חיבוריו על המלחמה. על פי ראייתו המלחמה במאה ה־20 היא תופעה טראומטית, מצב קיצון המשאיר משקעים קשים ולא רק אצל מי שחווה אותה ישירות — חיילים ואזרחים כאחד — והמעגלים הסובבים אותם. מאחר שמלחמות במאה ה־20 התרחשו לא רק בשדה הקרב אלא חדרו לכל היבט של החיים האזרחיים בעורף הן נחקקו בזיכרון של הפרט ושל הכלל ונתנו את אותותיהן באוכלוסיות נרחבות ביותר. לכן היזכרות קולקטיבית של מלחמות נפוצה כל כך, וההיסטוריונים הם לא מי שנותנים בה את הטון.

העיסוק באופני פעילותו של הזיכרון לֻווה במה שנקרא בתחומים רבים בעולם האינטלקטואלי, וגם בחקר ההיסטוריה, המפנה התרבותי (the cultural turn). מפנה זה מתאפיין בין היתר בהבנה שליצירה התרבותית יש תפקיד מפתח בעיצובם של היחסים החברתיים והמציאות ההיסטורית, בערעור האמונה באמת אחת ובטשטוש ההבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות פופולרית. ראיית השפה כהכרחית בהבניית המציאות, כמעניקה תוקף ממשי להוויה האנושית הקיימת בעיקר כייצוגים טקסטואליים, וההכרה בחשיבותם של סמלים ונרטיבים מעמידות את תוצרי התרבות במרכזו של הניסיון לפענח את מהלך ההיסטוריה. אתגורים אלו של הנחות מקובלות הן במדעי הרוח הן במדעי החברה הוביל לפיתוח דרכים חדשות לבחינת העבר ולהעשרת סוגי המקורות בכתיבת ההיסטוריה. כמו כן, מַעבר זה של נקודת הכובד מהיסטוריה חברתית להיסטוריה תרבותית, שמדגישה את מצבי התודעה והאירועים המנטליים של בני האדם ואת המשמעויות שהם מקנים למציאות חייהם, מיצב את הזיכרון ואת הניסיון לדלות רשמים מהעבר כחיוניים להבנת דרכי הייצוג של המציאות החברתית והיה אחד ממקורות ההשראה לעבודתו של וינטר. חשוב לציין שעל פי וינטר, כפי שמודגש בספר זה, הידע ההיסטורי, כמו הידע על המציאות, מתווך תמיד, אולם אין בכך כדי להמעיט בערך האמת של תעודות היסטוריות. בכל תעודה שנבחנת על ידי היסטוריונים, ולא רק תעודה כתובה, מקופלת אמירה אמיתית על התקופה, גם אם ניתן לפרשה ביותר מדרך אחת. המפנה התרבותי אף התחבר לעניין הרב של וינטר בביטויים תרבותיים ובאמנויות, במיוחד החזותיות, ולהכרתו בכוחם לשמר עקבות שחמקו מהזיכרון ומההיסטוריה. הקשר המובהק בין זיכרון לתרבות ניכר כבר בספרו משנת 1995 Sites of Memory, Sites of Mourning: The Great War in European Cultural History. ספר זה דן בדרכי ההתמודדות של קהילות ויחידים בבריטניה, בצרפת ובגרמניה עם האבל והשכול שבאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לרב־מכר שזכה למעמד של קלאסיקה בתחום.

הספר המוגש כאן משלב בין תחומי העניין המגוונים של וינטר ובה בעת שואל שאלות חדשות ומספק זוויות חשיבה רעננות. בתוך כך הוא מזמין את הקוראים לשוטט בשבילי טקסטים של זיכרון על מלחמות במאה ה־20 השאובים הן מאוצרות האמנות והספרות הקנונית הן מהתרבות העממית ותקשורת ההמונים הנתפסים כאן כמקורות היסטוריים לגיטימיים. במיוחד שואף וינטר להשמיע את קולם של אנשים מהשורה שלא היו שייכים לקבוצות המובילות בחברה. אין הוא מתיימר לפרוס תמונה מקיפה של מכלול ייצוגי המלחמות באמנויות בתקופה הנדונה. עם זאת, הדוגמאות שהוא מגיש לקוראים ולקוראות זכו עד כה רק בחלקן לדיון במחקר ההיסטורי. אף שבשנים האחרונות המלחמה הגדולה זכתה למבול של ספרים, מאמרים ותערוכות לרגל מלאת מאה שנים לתחילתה שהציתו בה עניין מחודש, ספרו של וינטר מציע מבט ייחודי משלו. עוצמתו של הספר היא אף בכך שאין הוא מתמקד בחברה אחת, אלא, כמו ספרים רבים אחרים פרי עטו של וינטר, הוא מתאפיין בגישה השוואתית על ידי מתיחת קווי דמיון ושוני בין תרבויות מלחמה משתנות על ציר הזמן. מעבר לכך, העיסוק בסוגיית הזיכרון במגוון שדות ידע וניתוח הזיקה בין היסטוריה לזיכרון מסייעים לקורא להעמיק בהבנת הכלים המסורתיים של המחקר ההיסטורי, כגון תעודה ומקור, ולחדד את שאלת קיומה של אמת היסטורית אובייקטיבית בצד הרעיון של היסטוריה כתוצר של תהליך הבנייה חברתית.

פרי עבודתו זה של וינטר איננו רק מחקר אקדמי מקצועי, ודאי לא של מתבונן מרחוק, אלא הוא אף ביטוי אישי לתחושותיו ולעולם הערכים שלו. דחייתו את המלחמה ורגישותו לסבל האנושי ניכרות בכל מה שכתב, וגם בספר זה, שבו הוא שופך אור נוסף על אימי המלחמה התעשייתית ועל משמעויות ההרג ההמוני. להערכתו, במערב אירופה, בניגוד לחלקים אחרים בעולם (לרבות המזרח התיכון), ישנם יותר שותפים לעמדותיו שמאסו במלחמות ואינם רואים בהן מהלך לגיטימי. וינטר אינו פציפיסט השולל את המלחמה מכול וכול, אך הוא בא להתריע על זוועותיה. יותר מכול מעסיקים אותו קורבנות המלחמה, ומנקודת מבטו גם החיילים הם קורבנות. אמנם הוא סולד ממלחמות, אך הוא רוחש אמפתיה עמוקה לחיילים — אלו שנהרגו ואלו ששרדו, ובעיקר אלו ששבו הלומי קרב ופגועי טראומה. בעוד אין הוא שופט את הלוחמים, לדעתו הביטוי הטוב ביותר לאהבת המולדת הוא הימנעות ממלחמה, ולדידו הפטריוטים הגדולים ביותר הם מי שאינם יוצאים למלחמה. בריאיון שהעניק לרובין לינדלי ב־2 בספטמבר 2018 הוא העיד על עצמו שאת מרבית חייו הקדיש לשאלה כיצד לכבד את הנופלים מבלי לכבד את המלחמה (https://historynewsnetwork.org/article/169615). גם וינטר נושא צלקות צורבות של מלחמה. במלחמת העולם השנייה נספו רבים מבני משפחתה של אימו ועולם שלם שהייתה שייכת אליו נעלם. בריאיון ללינדלי חשף וינטר שהעובדה שנולד בשנת 1945 ושבני משפחתו נספו בשואה השאירה בו חותם בל יימחה והשפיעה הן על האדם הן על החוקר שהוא. רק בשנים האחרונות הוא הבין שההחלטה להיכנס לעובי הקורה של מלחמת העולם הראשונה הייתה קשורה באופן לא מודע לזיכרונותיו בהיותו ילד שגדל בצל מוראות השואה ושתחום המחקר שבחר היה מעין תחליף לטיפול מעמיק והתמודדות ישירה עם השואה.

על אף שפיכות הדמים וההרס שהותירו מלחמות המאה ה־20 והסיפור המשפחתי שלו, וינטר איננו פסימי. נהפוך הוא. בצד גישתו ההומנית והחתירה לשלום הוא חדור אמונה ביכולתו של האדם ליצור עולם טוב יותר. בספרו משנת 2006 על אוטופיות במאה ה־20 Dreams of Peace and Freedom: Utopian Moments in the 20th Century הוא מגיע למסקנה שהעתיד אינו חייב להיות קטסטרופלי והוא פורס לפני הקורא חזונות של עולם טוב יותר. יתר על כן, הן מחיבוריו הן מהראיונות עימו עולה שבעיניו ייעודו אינו רק ללכוד את האימה שבמלחמה ולהנציח את זיכרונה. לא פעם הוא הסביר שעד כמה שלכידת האימה והנצחת זיכרונה חיוניות, אין הן מספיקות, וששאיפתו היא שההגיגים שהוא ואחרים מייצרים על מוראות המלחמה יחוללו שינויים בדרכי חשיבה ואולי אפילו ידרבנו לפעולות של ממש. למשל, לסטודנטים שלו באוניברסיטת ייל הוא המליץ להתנדב בתחום זכויות האדם. הוא עצמו היה פעיל בתנועה לזכויות האזרח כנגד אפליה גזעית עוד בארצות הברית של שנות ה־60 וכתב ביוגרפיה של רנה קאסן (René Cassin, 1887-1976), חתן פרס נובל לשלום בשנת 1968 שפעל כל חייו לקידום זכויות אדם.

אין ספק שספר זה רלוונטי לציבור הישראלי למוד המלחמות — אם באופן ישיר ואם באופן עקיף — שההוויה המנטלית היום־יומית שלו ספוגה בזיכרונות ובמיתוסים של מלחמות, לאו דווקא של העבר הרחוק. חלק נכבד של השיח הציבורי בישראל מתנהל בצל המלחמה, וגם נוף הארץ עתיר אנדרטאות ואתרי הנצחה. תרבות השכול והאבל היא חלק בלתי נפרד מהקיום ומהזהות של הישראלים. רבים בקרבנו סובלים מטראומה של מלחמה. אולי יותר מכול, בחברה הישראלית טראומת השואה היא רכיב מרכזי בזיכרון הקולקטיבי. לבטח יעניין את ציבור הקוראים בישראל לחדור לעומק הסוגיה כיצד חברות שונות מתמודדות עם המורשת של מלחמות העבר ולהתוודע למגוון של מקורות המשפיעים על התודעה ההיסטורית. הקורא ימצא עניין גם באופנים שזיכרונות קולקטיביים של מלחמות מתעצבים ומועברים מדור לדור, בין השאר בתיווך האמנויות. וינטר רואה את עצמו כהיסטוריון ציבורי (public historian), ומשום כך הוא שואף שספרו ייקרא גם מחוץ לגבולות האקדמיה. הוא הביע את רצונו שעבודתו תיחשף גם לקורא הישראלי ומקדיש לו תשומת לב מיוחדת, שבאה לידי ביטוי במבוא ובסיכום שכתב לספר זה.¹ אכן חשיבותו של הספר שלפניכם היא גם בכך שהוא מזכיר לנו שאנו חייבים לשוב ולהפנים את זוועות המלחמה, אולי כדי להימנע מהמלחמה הבאה.

ברצוני להודות לפרופ' יוסי ציגלר, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, על תמיכתו המתמשכת ועל נכונותו לסייע בתהליך העבודה בכל עת. 

פרופ' חיה שפייר־מקוב

מאי 2021

1 עוד על הקשר שלו לישראל ראו ריאיון שלו עם פרופ' איריס רחמימוב ופרופ' מרקוס זילבר ב־6 במאי 2015 בתוך זמנים 141 (2019), 94-105.

מבוא
שפות של זיכרון

דפוסי המשכיות
כאשר הגעתי לחיפה במאי 2015 כדי לשאת סדרת הרצאות על מלחמת העולם הראשונה גיליתי שמקננת בי אותה תחושת יראה מגודל המשימה שחשתי 45 שנה קודם לכן, כשהצטרפתי כמרצה צעיר מאוד לחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בלמדי את הקורס הראשון שלי אי פעם, "מלחמה וחברה באירופה במאה ה־20", הבנתי מייד שתלמידיי יודעים על הנושא הרבה יותר ממה שידעתי אני. הענווה אל מול הקהל הישראלי שנכח באותן הרצאות והכבוד שרחשתי לו מלווים אותי גם כעת, בהציגי הערות פתיחה על גישתי לנושא הספר.

הנחות יסוד
אנסה להגדיר את העיקרון המארגן את החיבורים המוגשים בספר זה באופן הבהיר ביותר שיעלה בידי. את המלחמות אנו מכירים תמיד דרך ידע ורגש מתֻווכים. האירוע עצמו, הדבר שווֹלט ויטמן (Walt Whitman) כינה "העסק האדום",² ההרג בפועל, הוא מֵעבר להשגתנו. כדי שנוכל לראותו נדרשות עדשות שיסננו ויחסמו חלק מאורו המסמא, המחריד. אני מבקש להסב תשומת לב לעדשות אלו, המגבילות את מה שאנו רואים אך בזכות ההגבלה הזאת גם מנגישות לנו את המלחמה באופן שנוכל להבין אותה. עדשות אלו אינן קבועות — הן משתנות עם הזמן, והמעקב אחר התמורות בדרכים שאנו מדמיינים את המלחמה מאז 1914 הוא אחת ממטרותיו של ספר זה.

יש עדשות שהן תוצר של השפה שאנו דוברים. אני טוען שכל שפה נושאת מאגר משלה של מילות מלחמה, ובהן מוטבעות העֲקבות של חוויית העימות המזוין. האופן שבו הצרפתים מדברים על מלחמה אינו זהה אפוא לאופן שבו הבריטים או הגרמנים מדברים עליה. גם בתוך התרבות דוברת האנגלית נשמרים הבדלים: אוצר המילים האירי שתיאר את המלחמה בראשית המאה ה־20 שונה מאוד מאוצר המילים האנגלי שתיאר את אותה המלחמה.

עדשות אחרות נקבעות על פי טבען של האמנויות — צילום, פיסול, ציור וקולנוע. כולן מציגות דימויים מתֻווכים עד מאוד של המלחמה, המופצים לאחר מכן באמצעות השפה ונהפכים לחלק ממה שיַאן ואלֶיידה אַסמן (Jan and Aleida Assmann) מכנים "הזיכרון התרבותי" של המלחמה.³ החיבורים המוגשים כאן נועדו להיות חקירות התוהות על הדרכים שבהן אנו מבינים מלחמה.

הנחת היסוד שלי היא שהשפה ממסגרת את הזיכרון. בספר זה אני משתמש במונח שפה כדי לתאר את הדרכים שבהן האמנויות, הכוללות גם את אמנויות הדיבור, השירה והפרוזה, מסגרו וממסגרות את הגיגינו על המלחמה. אני מתחיל בדמות הניתנת למלחמה בציור ובפיסול, עובר לצילום המלחמה ואז להסרטת המלחמה ומסיים בכתיבת שירה על המלחמה. לכל אחד מתחומי היצירה העצומים האלה יש היסטוריה, ואני אנסה להצביע על הבדלים תמטיים ואופנויות מרחב וזמן שונות בדימויי המלחמה המתֻווכים שהופקו במאה שחלפה מאז 1914.

בשנים שחלפו מאז ביקורי בחיפה פיתחתי את הטיעונים האלה והצגתי אותם בספר שסקר יריעה רחבה יותר מהמוצגת בספרי זה המונח לפניכם. בספר War Beyond Words: Languages of Remembrance from the Great War to the Present כללתי גרסאות מתוקנות של שלוש ההרצאות שנישאו בפעם הראשונה בחיפה במאי 2015.⁴ המהדורה העברית כוללת גם פרק שמופיע בספר באנגלית אך לא הוצג בהרצאה בחיפה והוא עוסק בצילום בידי חיילים ומעיד על חשיבות תפוצתן של מצלמות הכיס הקטנות והשימוש של חיילים בהן בחזיתות רבות. הצנזורה הצבאית לא הצליחה לסכור את הגאות בטכנולוגיה החדשה הזאת, ובכמה מקרים בעקבות תופעה זו נוצרו ארכיונים של מראות קשים ומכוערים של המלחמה שהצבאות לא רצו להראות לאזרחים. למעשה מהדורה עברית זו כוללת את מחציתו הראשונה של הספר המקורי. הקוראים יצטרכו לפנות למהדורה האנגלית של ספר זה אם ירצו לקרוא את מחציתו השנייה, שבה אני בוחן את מה שאני מכנה מסגרות של זיכרון — הקובעות את הדמיונות שלנו על המלחמה, את מה שסמואל היינס (Samuel Hynes) כינה המלחמה שבראש שלנו.⁵ מסגרת אחת כזו מתמקדת בזיכרון וקדושה ובוחנת דפוסים של דימויי מרטירים ומות קדושים כאמצעי להבנת מוות המוני במאה ה־20 — לה מוקדש הפרק הראשון בחלק השני של הספר. מסגרת אחרת, מרחבית באופייה, בוחנת בחירות של אמנים, מעצבים ואדריכלים אם להשתמש בציר אופקי או אנכי לשם ארגון אתר זיכרון או סוגים אחרים של אנדרטאות ויצירות הנצחה — והיא מטופלת בפרק השני. הפרק השלישי דן בשתיקה, המוגדרת מרחב מובנה חברתית שבו כל אחד יודע מה שאיש אינו אומר. אני סבור כי השתיקה היא שפת זיכרון בפני עצמה. טענה זו אני מבסס על חקר הלם הקרב — תופעה שגורמים רשמיים ורופאים הסתירו, התעלמו ממנה והפחיתו מחשיבותה, אך למרות זאת היא נוכחת בחייהם של חיילים לשעבר. כמו בכל הפרקים שבשני הספרים — בעברית ובאנגלית — סיפור זה של שתיקה, של הלטת הדימויים והאירועים המטרידים, מתחיל בשנת 1914 ונמשך עד ימינו אנו.

אני אסיר תודה לאוניברסיטת חיפה, ובפרט לפרופ' חיה שפייר־מקוב, על האפשרות לפתח את רעיונותיי על מלחמה ושפות של זיכרון ועל הנגשתם לקוראי העברית.

בחירות סובייקטיביות
מחקר זה המוגש לפניכם, וגם בגרסתו המורחבת במהדורה האנגלית של הספר, בהכרח אינו שלם. ישנם תחומים חשובים אחרים — למשל מוזיקה — המתארים ומתעדים מלחמה, ונדרשת בחינה מפורטת שלהם על ידי מי שהוכשרו לכך. המיזם שלי, אם כן, הוא סדרה של הגיגים על היסטוריה תרבותית יותר משהוא מחקר כולל וממצה של ענף מענפיה.

מבחינה חשובה אחרת הספר מציג חקירה שאופייה אישי. היא מבוססת על מחקר ארכיוני ועל מקורות משניים רבים, אולם בהינתן העובדה שחלק ניכר מן החומר שספר זה מבוסס עליו חזותי ושרבים מן הדימויים שבחנתי נמצאים ברשות הרבים, הבחירות שבחרתי נותרות במידה מסוימת שרירותיות. אני מאמין שהשרירותיות אינה נמנעת ושחוקרים אחרים שיעסקו בשאלות שהצבתי יגיעו פחות או יותר לתשובות שהצעתי גם אם ישתמשו במקורות אחרים.

עם זאת, הגילוי הנאות מחייב אותי להודות כי בחרתי בנושא שיש לי אליו חיבור אישי עמוק, הנובע מילדות בצל היעלמם של בני משפחתה של אימי ועולמם בשואה. אני היסטוריון של מלחמת העולם הראשונה בין השאר משום שחקר ישיר של השואה היה משימה מבעיתה מדי. במקום זאת התמקדתי במלחמת העולם הראשונה ובקורות אחריה כאולם המבואה אל השואה.

מתוך הרקע הזה, ובהשתמשי בחמישים שנות ניסיון כהיסטוריון, השתדלתי להבין, בעזרת כל רגשי האמפתיה שיכולתי למצוא בקרבי, את זוועות המלחמה המתועשת והמוות ההמוני וכך לסקור את הדרכים המגוונות שבהן התמודדו גברים ונשים עם המשימה הסוררת להסביר את משמעותן של מלחמות המאה ה־20 בעבורם ובעבורנו. העליתי הרהורים על מבחר חלקי ומצומצם של ייצוגי מלחמה שראיתי, קראתי ובחנתי. לאחר המסע הזה במהלך הקריירה האקדמית שלי הגעתי למסקנה שיש כמה ממצאים שאוכל למסור ושחוקרים והציבור הרחב אולי ימצאו בהם עניין.

הממצא הראשון הוא שמשנת 1914 עד ראשית המאה ה־21 התרחש מעתק מייצוג מלחמה לייצוג לוחמים. המעבר מהתמקדות במסגרת הרחבה של העימות המזוין להתמקדות בחיילים אִפשר לראות בחיילים עצמם קורבנות מלחמה, בין שהם בצד המנצח בין שהם בצד המפסיד. שינוי זה התרחש בד בבד עם התפתחות חשובה אחרת: במהלך התקופה הזאת ייצוג מלחמה קיבל מובן של ייצוג הקורבנות האזרחיים של מלחמה ושל רצח עם. שתי מגמות ייצוג אלו יחד סייעו בערעור הלגיטימיות של המלחמה כמכשיר בשירות החיים הפוליטיים. אם המלחמה היא בהכרח תיבת פנדורה, אשר מרגע שנפתחה מניבה זוועות שאיש לא שיערן במלואן, אזי הבחירה במלחמה היא בחירה במצב עניינים בלתי קביל.

מסקנה זו חלה, כפי שאני מצהיר במפורש, על חלקים מסוימים של העולם ולא על אחרים. אף על פי כן, גם אם מצב עניינים זה מוגבל, הוא הרה משמעות בעבור כולנו, שהרי הדה־לגיטימציה של המלחמה היא במידה מסוימת דה־לגיטימציה של סמכויות המדינה, שאותה הגדיר מקס ובר (Max Weber) מוסד שיש לו מונופול על השימוש הלגיטימי בכוח פיזי. בשנת 1914 המלחמה הייתה חלק נורמלי מן הנוף הפוליטי. אני טוען שהיום במקומות מסוימים המצב אחר, וממה שאני מכנה אמנויות הזיכרון ניכר שטענתי זו נכונה.

בחלקים גדולים של העולם — מזרח אירופה, רוסיה, המזרח התיכון, אסיה ובמקומות אחדים בארצות הברית — "מסגרות של מלחמה", כפי שג'ודית בטלר (Judith Butler) מכנה את שדות השיח והשדות החזותיים שבהם עימות מזוין נראה הגיוני,⁶ מתקיימות וממשיכות להצדיק, להכשיר ולפעמים להלל ולפאר את המלחמה ואת הלוחמים. ההבדלים בתפיסת המלחמה יוצרים שסע, והוא בא לידי ביטוי בשיחות על מלחמה ברחבי העולם. לא מפתיע שהארצות שעדיין נושאות את הסימנים והזיכרונות של הטבח שהתחולל במלחמת העולם הראשונה פיתחו "מסגרות של מלחמה" שונות מארצות שבהן הזיכרונות הולטו (כך ברוסיה), או נפלו בחשיבותם מזיכרונות "המלחמה הטובה" של 1945-1941 (כך בארצות הברית).

הטענה שלי, שהשפה ממסגרת את הזיכרון, חלה על תופעות רבות אחרות, ולא רק על מלחמה. קביעה זו שרירה בעניין זיכרונות אהבה וזיכרונות ילדות, וגם פוליטיקה.⁷ עם זאת, זיכרונות מלחמה במאה ה־20 נבדלים בכך שהם עוסקים בחוויות יוצאות דופן וקיצוניות — של מוות המוני מסיבי, מתועש, אלים. כפי שניסח זאת פרימו לוי, היחידים שיש להם מלוא הסמכות לדבר על עניינים אלו הם המתים עצמם.⁸ אין זה מצדיק שתיקה מצד הניצולים, אך עלינו להודות שכל המאמצים לשוות דמות למלחמה בזמננו אנו, לבטא את משמעותה המבהילה במלואה, נידונו לכישלון. ובכל זאת, אני ממשיך לנסות.

השלכות
אסופת חיבורים זו נועדה לתרום לשלושה תחומים נפרדים. הראשון הוא ההיסטוריה התרבותית של הלוחמה המודרנית.⁹ השני הוא מה שאנו מכנים כיום לימודי זיכרון,¹⁰ תחום צומח בפני עצמו ומציע הרבה ללומדים את נושא המלחמה. השלישי הוא חקר ההיסטוריה של המושגים, Begriffsgeschichte, אשר ריינהַרט קוזלק (Reinhart Koselleck) היה מחלוציו.¹¹ בעיון מעמיק במילים ובדימויים שהשתמשנו במשך השנים כדי לדבר על מלחמה נחשפים מסלולים מפתיעים של מה שאני מכנה שפות של זיכרון, ובכך משתכללת הבנתנו את האופן שבו אנו מנסים למצוא היגיון בעימותים מזוינים מאז פרוץ המלחמה המתועשת הראשונה בשנת 1914.

ברצוני להדגיש נקודה חשובה. השפות, במובן שאני משתמש במונח, לובשות ופושטות צורה כמו המלחמה עצמה. אנו עוסקים בשני משתנים בלתי יציבים, אפילו דינמיים ולפעמים הפכפכים — המלחמה והשפה. כאמור, אין להימנע ממידה רבה של סלקצייה, הן בבחירת החומר הנדון והן מבחינת ההיקף הגאוגרפי. גם אילו היה הספר כפול בגודלו והזמן המוקדש לכתיבתו כפול, בעיית הייצוג של החומר שאני פורס כאן הייתה נותרת בעינה, שכן ספר זה מעצם טיבו אינו יכול בשום מובן להיות מקיף או ממצה.

מכל מקום, בשונה מספרי Sites of Memory, Sites of Mourning, שראה אור לפני יותר מעשרים שנה,¹² הספר הזה אינו מתמקד אך ורק בבריטניה, בצרפת ובגרמניה, והוא דן שוב ושוב בשואה, נושא שלא היה לי האומץ לעסוק בו אלא בעת האחרונה, חמישים שנה לאחר שנהייתי היסטוריון. ספר זה עוסק בעניינים המעוררים דאגה מתמדת בתקופתנו הסוערת.

אומרים כי לאון טרוצקי העיר למי שלא גילו עניין בהיסטוריה של העימות המזוין שאולי הם אינם מתעניינים במלחמה אך המלחמה מתעניינת מאוד בהם. מעשי אכזריות במלחמות ההווה נעשים בכל העולם, ונראה שיד החוק, הכוח או השכנוע קצרה מלבלום אותם. כל מי שחושב שאני כותב כאן על נושא שהעניין בו אקדמי טהור, ראוי שיחשוב שוב. לסיכום, ספר זה מציע נתיב אל הצללים הכבדים שהטילה המאה ה־20 על הדמיון שלנו, נתיב שאני מקווה כי חוקרים צעירים יותר ילכו בו בשנים הקרובות.

2 Walt Whitman, Drum-taps, The Walt Whitman Archive, Published Works, http://www.whitmanarchive.org/published/LG/1867/poems/159

3 על גישתם של הזוג אסמן עיינו Assmann, Jan, and Czaplicka 1995. וראו גם Assmann, Jan, 2008. כדי להכיר את עבודתם של הזוג אסמן במלוא היקפה ראו Assmann, Aleida, 2006; Assmann, Aleida, 2007; Assmann, Aleida, 2009. וראו גם Assmann, Jan, 1998. ספר זה היה לקלאסיקה. פרסומיהם קבעו את אמת המידה בתחום זה.

4 Winter 2017.

5 Hynes 1990; Hynes 1997.

6 Butler 2016, xii.

7 אני אסיר תודה לאנטואן פרוסט (Antoine Prost) על הערותיו בנושא זה.

8 Levi 1989, 83–84; לוי 1991, 63-64.

9 היסטוריה תרבותית אני מגדיר חקר של פרקטיקות הסימון בעבר. הספרות בנושא זה עצומה כל כך שלא יהיה הוגן להזכיר חוקר אחד או שניים כמובילים בתחום. דרך אחת להתחיל להתוודע אליה היא לקרוא את Winter (ed.) 2014a, III. בכל פרק יש מאמר ביבליוגרפי המפנה את הקוראים אל עושר המחקר הקיים בתחום. רבות מן הגישות הנדונות בספרות המחקר שמוצגת בפרקים אלו הן בסיס לדיון על מלחמות מאוחרות יותר במאה ה־20 ותוצאותיהן התרבותיות.

10 עיינו בכתבי העת Memory Studies מבריטניה ו־History and Memory מישראל. כמו כן ראו Green 2004; Olick 2009; Olick and Robbins 1998.

11 להיכרות ראשונית עם קוזלק והאסכולה שלו ראו Chignola and Feres 2006; Koselleck, Sebastián and Fuentes 2006; Palonen 2005.

12 Winter 1995.