הלילה הזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלילה הזה
הוספה למועדפים

הלילה הזה

4.6 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ימימה עברון

ימימה עברון נולדה בקיבוץ סעד, התגוררה בחמש ערים שונות בארץ ובאחת נוספת באיטליה, ולמדה תחומים מגוונים בארבע אוניברסיטאות, בין היתר תואר ראשון בפסיכולוגיה ותנ"ך בבר אילן, תסריטאות בסם שפיגל, עריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב וספרות בבן גוריון. ימימה היא עורכת, מתרגמת וכותבת, ומקפידה להגות את שמה במלרע. בכל מקום שבו היא גרה תמיד תמצא גם מקהלה מקומית וחוג יוגה ותצטרף אליהם.

היא נשואה ויש לה שלושה ילדים ומספר לא קבוע של חתולים בחצר.

ספרה הראשון שני חדרים בצפון הישן יצא בשנת 2000, וזכה לשבחי הביקורות:
"ימימה עברון כותבת ביד קלה… עם האירוניה הפנימית המובנית ועם המודעות למה שעושה סיפור טוב. כשהיא מווסתת בין ציניות ובין רצון אמיתי לחשיפה רגשית, עברון מצמיחה את הסיפורים שלה מהאדמה הנכונה של התכוונות וחתירה לאמת פנימית." (שירי ארצי, העיר, 2000).
"ספר הכתוב בצורה אותנטית, חיה וקולחת" (יורם מלצר, מעריב, 2000).

הלילה הזה הוא ספרה השני.

תקציר

ליל הסדר 2020. באר שבע, עיר בעוצר קורונה. מיכלי, רופאה מתמחה בעיצומו של שברון לב, נותרת לבדה בבית. בלי לשאול את עצמה מדוע, ואף שהיא לא מכירה איש בבניין, היא דופקת על דלתו של יפים, השכן מלמעלה, שפותח את הדלת ללילה של טלטלות.

יפים הוא כנר מתעתע ושופע קסם. הוא מדבר על נקמה ומציע נחמה, ומעורר במיכלי תערובת של משיכה וחשדנות. השניים יוצאים לחיפוש אחר חתול, וזה אחר עברו של זה.

מה רוצה המטלפן העיקש שלא נותן למיכלי מנוח? מיהי הבלונדינית הסודית שמתפרצת לדירה באמצע הלילה? אילו סודות יודעים השכנים מלמעלה? ומיהו איש המסתורין קוסטה? השאלות צצות ועולות לאורכו של המסע הלילי. האם הבוקר יביא תשובות חדשות?

ימימה עברון,  היא מתרגמת, עורכת וכותבת. ספרה הראשון "שני חדרים בצפון הישן" יצא בהוצאת זמורה ביתן וזכה לשבחי הביקורת. בהלילה הזה היא משרטטת ביד קלה ובוטחת תמונה אינטימית של ישראל בלב הקורונה, ושל זרים שמחפשים קרבה מבעד למסכות. 

פרק ראשון

1


"היי," אמרתי. פשוט כזה, כי לא ידעתי מה יהיה מאחורי הדלת שתיפתח, ואם היא בכלל תיפתח. אבל היא נפתחה, ולא ידעתי מה להגיד, אז זה מה שיצא לי.

"שלום. זה מפריע? סליחה, אני מפסיק. חשבתי שאין אף אחד בְּבּניין." הוא החזיק ביד כינור וקשת והיה גבוה מאוד ורחב מאוד, והרבה יותר צעיר ממה שדמיינתי. היה לו שיער שחור סמיך ומלא ועור קצת כהה. אם הייתי רואה אותו סתם ככה ברחוב הייתי מנחשת שהוא משהו בין נגר למאמן קבוצת כדורסל. בטח לא כנר. כל המעמד הביך אותי, אבל לא היתה לי ברירה אלא להמשיך באומץ בלתי אופייני, כמו זה שהביא אותי לשם.

"לא, לא. סליחה שאני מתרחקת, אתה יודע."

"יודע. יודע. זהירות. זהו. כינור חוזר לכלי. לא מפריע."

"לא. אל תפסיק. זה לא מפריע. אפשר לבקש משהו?"

"לבקש? כן, בטח. אבל ביצים אין."

"אני רוצה גם," אמרתי במהירות ממש, כמעט בלעתי את המילים.

"גם... ביצים?" הוא נראה מבולבל קצת.

"גם... לנגן. זאת אומרת, אם מתאים לך. כמובן. או אולי רק להקשיב, כי..." השתתקתי.

"מה את מנגנת? גם כינור?" הוא נחלץ לעזרתי מהר.

"לא מנגנת הרבה," אמרתי. "אני יודעת קצת חליל."

"חליל זה טוב. טוב מאוד."

"זה בעצם חלילית, לא חליל." הרגשתי צורך לדייק כי נזכרתי שאצל מוזיקאים מקצוענים חליל זה חליל צד אבל לא הייתי בטוחה לגמרי שהוא יודע את זה.

"נו, זה משהו אחר לְחלוטין. בסדר." הוא ידע את ההבדל. נדמה לי שהוא קצת התאכזב, אבל המשיך בכל זאת. "כמה שנים את מנגנת?"

"כבר חמש עשרה שנה," נשמתי עמוק וראיתי שהוא התרשם לפני שהמשכתי, "לא נגעתי בחלילית."

הוא צחק וזה הרגיע אותי. גם זה שהוא הבין, וגם זה שהוא לא כעס. "חמש עשרה שנה זה הרבה. בערך כל חיים שלך, לא?" רשמתי לעצמי: חוש הומור, יודע להחמיא, וגם נאה מאוד. בסוף בטח יתברר שהוא הומו.

"בערך." חייכתי.

"אז לקרוא תווים את יודעת."

"ידעתי ושכחתי. אבל אני יכולה להיזכר. זאת אומרת, אם תזכיר לי. אתה מלמד?"

"עכשיו לא. הוציאו מורים לחל"ת."

"אז אתה מלמד בכללי?"

"כן, פה בְּקונסרבטוריון. וגם בַּירוחם וְבַּדימונה. וגם קצת בְּבּית."

"אבל אף פעם לא ראיתי אותך יוצא מהבית," אמרתי ומיד התחרטתי. מתי כבר יכולתי לראות, כשבימים רגילים אני בקושי פה. ומה כבר אני יודעת על שעות של מורים לנגינה. ומאיפה יש לו כל כך הרבה זמן לנסוע לכל המקומות האלה.

"כי גם את הרבה לא פה." הוא שם לב וזה הפתיע אותי. "ואם פה, אז עם חבר."

זה הגיע מהר מדי ובלי הכנה. הוא שם לב והפסיק לרגע לדבר. ואז אמר בשקט, "סליחה," ועצר לעוד שנייה ושאל, "חבר לא פה?"

"סליחה," אמרתי וחשבתי לוותר על כל הרעיון. "אולי זה היה טיפשי מצדי לבוא. פשוט..."

"לא לא, בואי. לא חייבים לנגן אם את לא רוצה. אפשר רק לשבת לשתות משהו. ולדבר. או לשתוק."

"הוא עזב," אמרתי והתאמצתי לא לבכות. חשבתי שגמרתי עם הבכי. כמה מהר אפשר לערער אותי.

"עכשיו בקרונה?"

"עוד קודם."

"ועכשיו בקרונה לא רוצה לחזור? לבד זה לא טוב."

"אתה גם לבד." התחמקתי מהשאלה. כל תשובה שהייתי נותנת היתה נגמרת בדמעות.

"אני רגיל. את לא."

"מאיפה אתה בטוח כל כך?" הלכתי צעד אחד אחורה וכמעט נפלתי במדרגות. מה הוא, סטוקר שלי. התחלתי להתחרט שבאתי בכלל.

"כי את תמיד רק עם חבר. וגם חברים אחרים פה לפעמים. והם לא כל כך שקטים. שומעים פה הרבה. כמו שאת שמעת כינור, גם אני שומע דברים." הוא ענה בשלווה בלי להסתכל לי בעיניים, ועשה את עצמו כאילו הוא מתעסק בכינור, כאילו קלט את הבהלה שלי. או שהוא נבהל מכמה שהוא חשף. עדיין לא הייתי בטוחה שאני לא צריכה לברוח מכאן מהר עכשיו, וכמה שיותר רחוק. אבל כבר לא היתה אפשרות כזאת.

"אולי עדיף ככה. היינו יחד המון זמן. אולי אני צריכה קצת לבד."

"אבל את לא צריכה לברוח ממני." הוא באמת ניסה להשאיר אותי שם ולי לא היה שום כוח נפשי לזוז. "זה בסדר לרצות לא להיות לבד, בטח עכשיו בקרונה. בטח בליל סדר. וגם חבר, סליחה שאני אומר, לא היה טוב."

הוא ידע. הסמקתי והסתכלתי על כפות הרגליים שלי. הוא באמת שמע הכל. באיזה שעות מלמדים בקונסרבטוריון שהוא היה פה לדעת הכל על כולם?

"זה בסדר. ככה זה חיים," הוא אמר.

"אולי גם אני לא הייתי טובה לו," אמרתי בלי לחשוב. מה אני מתוודה בפניו, מה הוא כומר?

"אולי." הוא הגיב בשלווה למידע החדש, וחשבתי שאולי הוא לא הבין. "אני יודע רק מה ששומעים מדירה." הוא הבין מצוין, הרבה יותר ממני אולי. "תיכנסי בכל זאת, טוב? תביאי חלילית, ננגן משהו? בגידה זה לא סוף עולם, וגם קרונה לא."

"בינתיים." הצלחתי לחייך.

"לנגן עוזר," הוא אמר ולא הסתכל לי בעיניים. הוא הסתובב עם הגב אלי והתחיל להיכנס לבית, כאילו ברור לו שאני אכנס אחריו, וזה באמת מה שעשיתי, אבל כעסתי על עצמי שאני עושה מה שהוא חושב שאני צריכה לעשות.

"אתה מדבר מניסיון?" הסתכלתי סביבי ודאגתי שהדלת של הבית תישאר פתוחה לרווחה ליתר ביטחון אם אצטרך לברוח.

"מי שמנגן כל חיים שלו שום ניסיון אנושי לא זר לו," הוא אמר ולא הצלחתי להחניק צחוק, למרות האמירה העגומה משהו. המליציות המעודכנת הזאת עמדה בניגוד מוחלט לעברית המשובשת שלו. זה דווקא מצא חן בעיני. הוא העיף אלי מבט ואמר, "סליחה, צריך לסגור כדי שחתול לא יֵצא."

עוד לפני שהוא הספיק להשלים את המשפט האחרון העיניים שלי התחילו לצרוב והאף התחיל לדגדג וידעתי מה הדבר הבא שיקרה. אם יש לי קורונה, כל מי שעמד ברדיוס עשרה מטר ממני נדבק מהרסס.

"יש פה חתול?" זו היתה שאלה רטורית כמובן, כי מאחוריו הגיחה הפצצה שתהרוג אותי, התחככה לו ברגליים ומרחה עליו את כל האלרגנים המוכרים למדע וגם את אלה שלא, חתול שחור גדול, יפהפה ומלא שיער. איך פספסתי את זה, הרי כל הבגדים שלו היו מלאים בשערות. "תכירי, מקס. מקסים," הוא אמר והצביע על החתול. "ואני יפים. יחד אנחנו יפים ומקסים." הוא היה חייב להשלים את המשפט, אפילו ששם לב שלא הייתי במצב לצחוק. הוא הושיט לי טישו בזהירות. זה היה נגד כל כללי הריחוק אבל חיוני. התחלתי לסגת לעבר הדלת.

התעטשתי ארבע פעמים ברצף ואמרתי, "אני לא יכולה להישאר פה. סליחה." יצאתי משם במהירות לחדר המדרגות ופתחתי לרווחה את החלון שהיה שם. לקחתי כמה נשימות עמוקות. מיד אחרי יצא החתול ונעלם בתוך שנייה דרך אותו חלון ממש, כמעט טיפס עלי. יפים צעק איזו קללה ברוסית, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא מיהר בעקבותיו ונעמד לידי עם הפנים החוצה. הלכתי אחורה כדי לא לעמוד קרוב מדי אליו, וכשהוא הסתובב אלי התעטשתי שוב. הוא ניסה להתרחק ממני ונתקל במסגרת החלון, אבל שוב הפנה את הראש החוצה כאילו לא קרה כלום וקרא לחתול שיחזור.

"סליחה, אני מצטערת," אמרתי לגב שלו. כמה מגושמת אפשר להיות במפגש ראשון. כמה אופייני לך, יואב בטח היה צוחק עלי, וצודק. קינחתי שוב את האף.

"זה בסדר," הוא אמר בלי להתכוון ועדיין הסתכל החוצה.

לא הייתי בטוחה מה מכל זה בסדר. הוא הסתכל עלי ואמר, "מקסים לא אוהב סגר. הוא מריח עכשיו חתולות ורוצה לצאת. צודק." זה רמז או עובדה ביולוגית טריוויאלית? רעדתי קצת בלב מכל הפורנו חתולים הרך הזה שנחת עלי ככה בלי הכנה בשלב כה מוקדם. מה אני דופקת לגברים זרים סתם ככה על הדלת?

"אני יכולה לעזור במשהו?" לא היה לי מושג במה או אם הוא בכלל רוצה שאעזור אחרי שהצלחתי בינתיים רק לקלקל.

"אני הולך לנסות למצוא. בטח מקס לא התרחק מאוד." הוא התעלם מהשאלה שלי ולפני שהספקתי להגיד עוד משהו הוא נעלם במדרגות כמעט באותה מהירות כמו החתול.

 

ימימה עברון

ימימה עברון נולדה בקיבוץ סעד, התגוררה בחמש ערים שונות בארץ ובאחת נוספת באיטליה, ולמדה תחומים מגוונים בארבע אוניברסיטאות, בין היתר תואר ראשון בפסיכולוגיה ותנ"ך בבר אילן, תסריטאות בסם שפיגל, עריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב וספרות בבן גוריון. ימימה היא עורכת, מתרגמת וכותבת, ומקפידה להגות את שמה במלרע. בכל מקום שבו היא גרה תמיד תמצא גם מקהלה מקומית וחוג יוגה ותצטרף אליהם.

היא נשואה ויש לה שלושה ילדים ומספר לא קבוע של חתולים בחצר.

ספרה הראשון שני חדרים בצפון הישן יצא בשנת 2000, וזכה לשבחי הביקורות:
"ימימה עברון כותבת ביד קלה… עם האירוניה הפנימית המובנית ועם המודעות למה שעושה סיפור טוב. כשהיא מווסתת בין ציניות ובין רצון אמיתי לחשיפה רגשית, עברון מצמיחה את הסיפורים שלה מהאדמה הנכונה של התכוונות וחתירה לאמת פנימית." (שירי ארצי, העיר, 2000).
"ספר הכתוב בצורה אותנטית, חיה וקולחת" (יורם מלצר, מעריב, 2000).

הלילה הזה הוא ספרה השני.

עוד על הספר

הלילה הזה ימימה עברון

1


"היי," אמרתי. פשוט כזה, כי לא ידעתי מה יהיה מאחורי הדלת שתיפתח, ואם היא בכלל תיפתח. אבל היא נפתחה, ולא ידעתי מה להגיד, אז זה מה שיצא לי.

"שלום. זה מפריע? סליחה, אני מפסיק. חשבתי שאין אף אחד בְּבּניין." הוא החזיק ביד כינור וקשת והיה גבוה מאוד ורחב מאוד, והרבה יותר צעיר ממה שדמיינתי. היה לו שיער שחור סמיך ומלא ועור קצת כהה. אם הייתי רואה אותו סתם ככה ברחוב הייתי מנחשת שהוא משהו בין נגר למאמן קבוצת כדורסל. בטח לא כנר. כל המעמד הביך אותי, אבל לא היתה לי ברירה אלא להמשיך באומץ בלתי אופייני, כמו זה שהביא אותי לשם.

"לא, לא. סליחה שאני מתרחקת, אתה יודע."

"יודע. יודע. זהירות. זהו. כינור חוזר לכלי. לא מפריע."

"לא. אל תפסיק. זה לא מפריע. אפשר לבקש משהו?"

"לבקש? כן, בטח. אבל ביצים אין."

"אני רוצה גם," אמרתי במהירות ממש, כמעט בלעתי את המילים.

"גם... ביצים?" הוא נראה מבולבל קצת.

"גם... לנגן. זאת אומרת, אם מתאים לך. כמובן. או אולי רק להקשיב, כי..." השתתקתי.

"מה את מנגנת? גם כינור?" הוא נחלץ לעזרתי מהר.

"לא מנגנת הרבה," אמרתי. "אני יודעת קצת חליל."

"חליל זה טוב. טוב מאוד."

"זה בעצם חלילית, לא חליל." הרגשתי צורך לדייק כי נזכרתי שאצל מוזיקאים מקצוענים חליל זה חליל צד אבל לא הייתי בטוחה לגמרי שהוא יודע את זה.

"נו, זה משהו אחר לְחלוטין. בסדר." הוא ידע את ההבדל. נדמה לי שהוא קצת התאכזב, אבל המשיך בכל זאת. "כמה שנים את מנגנת?"

"כבר חמש עשרה שנה," נשמתי עמוק וראיתי שהוא התרשם לפני שהמשכתי, "לא נגעתי בחלילית."

הוא צחק וזה הרגיע אותי. גם זה שהוא הבין, וגם זה שהוא לא כעס. "חמש עשרה שנה זה הרבה. בערך כל חיים שלך, לא?" רשמתי לעצמי: חוש הומור, יודע להחמיא, וגם נאה מאוד. בסוף בטח יתברר שהוא הומו.

"בערך." חייכתי.

"אז לקרוא תווים את יודעת."

"ידעתי ושכחתי. אבל אני יכולה להיזכר. זאת אומרת, אם תזכיר לי. אתה מלמד?"

"עכשיו לא. הוציאו מורים לחל"ת."

"אז אתה מלמד בכללי?"

"כן, פה בְּקונסרבטוריון. וגם בַּירוחם וְבַּדימונה. וגם קצת בְּבּית."

"אבל אף פעם לא ראיתי אותך יוצא מהבית," אמרתי ומיד התחרטתי. מתי כבר יכולתי לראות, כשבימים רגילים אני בקושי פה. ומה כבר אני יודעת על שעות של מורים לנגינה. ומאיפה יש לו כל כך הרבה זמן לנסוע לכל המקומות האלה.

"כי גם את הרבה לא פה." הוא שם לב וזה הפתיע אותי. "ואם פה, אז עם חבר."

זה הגיע מהר מדי ובלי הכנה. הוא שם לב והפסיק לרגע לדבר. ואז אמר בשקט, "סליחה," ועצר לעוד שנייה ושאל, "חבר לא פה?"

"סליחה," אמרתי וחשבתי לוותר על כל הרעיון. "אולי זה היה טיפשי מצדי לבוא. פשוט..."

"לא לא, בואי. לא חייבים לנגן אם את לא רוצה. אפשר רק לשבת לשתות משהו. ולדבר. או לשתוק."

"הוא עזב," אמרתי והתאמצתי לא לבכות. חשבתי שגמרתי עם הבכי. כמה מהר אפשר לערער אותי.

"עכשיו בקרונה?"

"עוד קודם."

"ועכשיו בקרונה לא רוצה לחזור? לבד זה לא טוב."

"אתה גם לבד." התחמקתי מהשאלה. כל תשובה שהייתי נותנת היתה נגמרת בדמעות.

"אני רגיל. את לא."

"מאיפה אתה בטוח כל כך?" הלכתי צעד אחד אחורה וכמעט נפלתי במדרגות. מה הוא, סטוקר שלי. התחלתי להתחרט שבאתי בכלל.

"כי את תמיד רק עם חבר. וגם חברים אחרים פה לפעמים. והם לא כל כך שקטים. שומעים פה הרבה. כמו שאת שמעת כינור, גם אני שומע דברים." הוא ענה בשלווה בלי להסתכל לי בעיניים, ועשה את עצמו כאילו הוא מתעסק בכינור, כאילו קלט את הבהלה שלי. או שהוא נבהל מכמה שהוא חשף. עדיין לא הייתי בטוחה שאני לא צריכה לברוח מכאן מהר עכשיו, וכמה שיותר רחוק. אבל כבר לא היתה אפשרות כזאת.

"אולי עדיף ככה. היינו יחד המון זמן. אולי אני צריכה קצת לבד."

"אבל את לא צריכה לברוח ממני." הוא באמת ניסה להשאיר אותי שם ולי לא היה שום כוח נפשי לזוז. "זה בסדר לרצות לא להיות לבד, בטח עכשיו בקרונה. בטח בליל סדר. וגם חבר, סליחה שאני אומר, לא היה טוב."

הוא ידע. הסמקתי והסתכלתי על כפות הרגליים שלי. הוא באמת שמע הכל. באיזה שעות מלמדים בקונסרבטוריון שהוא היה פה לדעת הכל על כולם?

"זה בסדר. ככה זה חיים," הוא אמר.

"אולי גם אני לא הייתי טובה לו," אמרתי בלי לחשוב. מה אני מתוודה בפניו, מה הוא כומר?

"אולי." הוא הגיב בשלווה למידע החדש, וחשבתי שאולי הוא לא הבין. "אני יודע רק מה ששומעים מדירה." הוא הבין מצוין, הרבה יותר ממני אולי. "תיכנסי בכל זאת, טוב? תביאי חלילית, ננגן משהו? בגידה זה לא סוף עולם, וגם קרונה לא."

"בינתיים." הצלחתי לחייך.

"לנגן עוזר," הוא אמר ולא הסתכל לי בעיניים. הוא הסתובב עם הגב אלי והתחיל להיכנס לבית, כאילו ברור לו שאני אכנס אחריו, וזה באמת מה שעשיתי, אבל כעסתי על עצמי שאני עושה מה שהוא חושב שאני צריכה לעשות.

"אתה מדבר מניסיון?" הסתכלתי סביבי ודאגתי שהדלת של הבית תישאר פתוחה לרווחה ליתר ביטחון אם אצטרך לברוח.

"מי שמנגן כל חיים שלו שום ניסיון אנושי לא זר לו," הוא אמר ולא הצלחתי להחניק צחוק, למרות האמירה העגומה משהו. המליציות המעודכנת הזאת עמדה בניגוד מוחלט לעברית המשובשת שלו. זה דווקא מצא חן בעיני. הוא העיף אלי מבט ואמר, "סליחה, צריך לסגור כדי שחתול לא יֵצא."

עוד לפני שהוא הספיק להשלים את המשפט האחרון העיניים שלי התחילו לצרוב והאף התחיל לדגדג וידעתי מה הדבר הבא שיקרה. אם יש לי קורונה, כל מי שעמד ברדיוס עשרה מטר ממני נדבק מהרסס.

"יש פה חתול?" זו היתה שאלה רטורית כמובן, כי מאחוריו הגיחה הפצצה שתהרוג אותי, התחככה לו ברגליים ומרחה עליו את כל האלרגנים המוכרים למדע וגם את אלה שלא, חתול שחור גדול, יפהפה ומלא שיער. איך פספסתי את זה, הרי כל הבגדים שלו היו מלאים בשערות. "תכירי, מקס. מקסים," הוא אמר והצביע על החתול. "ואני יפים. יחד אנחנו יפים ומקסים." הוא היה חייב להשלים את המשפט, אפילו ששם לב שלא הייתי במצב לצחוק. הוא הושיט לי טישו בזהירות. זה היה נגד כל כללי הריחוק אבל חיוני. התחלתי לסגת לעבר הדלת.

התעטשתי ארבע פעמים ברצף ואמרתי, "אני לא יכולה להישאר פה. סליחה." יצאתי משם במהירות לחדר המדרגות ופתחתי לרווחה את החלון שהיה שם. לקחתי כמה נשימות עמוקות. מיד אחרי יצא החתול ונעלם בתוך שנייה דרך אותו חלון ממש, כמעט טיפס עלי. יפים צעק איזו קללה ברוסית, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא מיהר בעקבותיו ונעמד לידי עם הפנים החוצה. הלכתי אחורה כדי לא לעמוד קרוב מדי אליו, וכשהוא הסתובב אלי התעטשתי שוב. הוא ניסה להתרחק ממני ונתקל במסגרת החלון, אבל שוב הפנה את הראש החוצה כאילו לא קרה כלום וקרא לחתול שיחזור.

"סליחה, אני מצטערת," אמרתי לגב שלו. כמה מגושמת אפשר להיות במפגש ראשון. כמה אופייני לך, יואב בטח היה צוחק עלי, וצודק. קינחתי שוב את האף.

"זה בסדר," הוא אמר בלי להתכוון ועדיין הסתכל החוצה.

לא הייתי בטוחה מה מכל זה בסדר. הוא הסתכל עלי ואמר, "מקסים לא אוהב סגר. הוא מריח עכשיו חתולות ורוצה לצאת. צודק." זה רמז או עובדה ביולוגית טריוויאלית? רעדתי קצת בלב מכל הפורנו חתולים הרך הזה שנחת עלי ככה בלי הכנה בשלב כה מוקדם. מה אני דופקת לגברים זרים סתם ככה על הדלת?

"אני יכולה לעזור במשהו?" לא היה לי מושג במה או אם הוא בכלל רוצה שאעזור אחרי שהצלחתי בינתיים רק לקלקל.

"אני הולך לנסות למצוא. בטח מקס לא התרחק מאוד." הוא התעלם מהשאלה שלי ולפני שהספקתי להגיד עוד משהו הוא נעלם במדרגות כמעט באותה מהירות כמו החתול.