הגברת הראשונה

1. היום הראשון
יום שני, 6 בנובמבר 2017
 

10:50

טיסה 417 לליסליי (Lislea), ניו אינגלנד

השם ״מה קרה״ כבר היה תפוס. ככה הילרי רודהאם קלינטון קראה לספר שכתבה על תבוסתה בבחירות לנשיאות של 2016. זה היה יכול להיות השם של כל הראיונות ושל כל הספרים בעולם. רות אלון לקחה באופן אישי את השאלה, למרות שהיא לא אישה מהסוג שמאמין שהיקום שולח לו מסרים. בגלל ה"מה קרה" הזה היא יושבת עכשיו בין שמים וארץ בבואינג 717, מטוס קטן, כמעט תחבורה ציבורית, שמשייט בגובה נמוך בשמי ניו אינגלנד, בדרך למקום שמעולם לא חשבה שתגיע אליו. אם לדייק - מקום שמעולם לא חשבה עליו כלל. יש עוד דברים שעליהם היא לא חושבת. היא לא חושבת על כל הכרוך בניסיון להבין מה קרה. ולא על כך שבעוד זמן קצר תפגוש בגבר שמעולם לא פגשה. ומה יקרה בגלל מה שקרה ומה עוד צפוי לקרות.

רות כנה דיה להודות שמבחינתה, הראיון שהיא ועמוס ארגוב הולכים לקיים בבוסטון בעוד חמישה ימים עם הגברת הילרי רודהאם קלינטון מתחקה אחר שאלות שנוגעות לה עצמה. התמורות שעבר השלטון האמריקאי מעסיקות אותה, כמובן. גם היא וגם עמוס חולקים עוגמת נפש מתוצאות הבחירות, ואהדה כללית מסוג חיבה (עמוס) והערצה (רות) לגברת. יש עוד המון סיבות, וכולן טובות ומלאות הבטחה, בתנאי, כמובן, שיספקו את הסחורה. אבל הכול קשור זה לזה, ומהדהד, ומבאר, כמו פיסת די.אן.איי. אם יימצאו תשובות, אולי הן יחולו גם עליה ועל הדייסה שנקראת החיים שלה.

עשרים דקות לנחיתה. עשרים דקות של חסד, בלי לדבר עם אף אחד, בלי להתחמש או להתחמק ממגע אנושי. רות יושבת לבדה בשורה עשרים ואחת. בקרוב תרד מכבש המטוס ותדליק את כל כפתורי הבקרה שלה, אבל עוד לא. היא מרימה את משענת היד של המושב שלצדה ומניחה עליו את רגליה. ככה נוח לה, כשכפות הרגליים שלה לפחות בגובה הישבן. בחברת אנשים היא מקפידה לשבת כהלכה, אבל שורה עשרים ואחת ריקה והיא לא מכירה אף אחד במטוס, לא אכפת לה. יום אחד, כשתהיה אישה מכובדת, תצטרך להיגמל מההרגל לשבת ישיבה מזרחית על ספות או להניף את הרגליים על משענות של כורסאות. היא תוהה מה למען השם היא עושה על טיסה 417 בדרך לליסליי, מוקפת במוטציות של האדם הלבן האנגלוסקסי, ומה חשבה לעצמה. הלוואי שיכלה לשבת עכשיו בקליניקה של אנה ולשאול אותה. אמנם, היא מכירה את התשובות. בסוף זה תמיד מגיע לאמא שלה (אמא שלה חתכה כל עניין, לרבות את נפשה של רות, לנתחים בגודל בינוני והכניסה לבלנדר, ואף פעם לא לחצה על "עצור"). רות מתקשה לקרוא את שעוניה הפנימיים: מה מהם תשוקה ומה ציות, מה סקרנות ומה הרסנות. ומה סתם ילדה קטנה ועצובה. איך שלא מסובבים את זה, בסוף כל מטוס יושבת ילדה נטושה ומחכה שמישהו יבחין בקיומה ויושיט לה יד.

ועמוס הבחין. לא נדרשו אמצעים מיוחדים כדי לנטר אותה - זה מה שהיא חושבת בעודה מדפדפת בחוברת המרוטה ששלפה מגב המושב שלפניה. הבחור לא נגע באישה חודשים. הוא לא בררן במיוחד, להשערתה. כל יצור ממין נקבה מסוגל לשגע אותו. זה חלק מהדייסה של רות. לא להבין את הכוח שלה, לגמד את ממדי הכיבוש.

היא משיבה את החוברת למקומה. השיער שלה אסוף למין פקעת מרושלת בקפידה, שרק כפיס כסוף שבקצהו מגולפת גולגולת זעירה עדויה זר פרחים מונע ממנה להתפרק. קווצות שיער חומקות מהאחיזה והיא תוחבת אותן שוב ושוב מאחורי האוזניים. היא מסתכלת על היערות שתחתיה, הפסגות הגבוהות מכוסות בשלג לא אחיד שהקדים את עונתו. היא מקווה שהמפגש עם בשר ודם ושיער לא ישבש את התוכניות. היא לא רוצה לעשות את זה לגבר הטוב שללא כל ספק משתוקק אליה. הילדה הטובה לוקחת אחריות, גם אם בשנים האחרונות היא מתמקחת על העונש.

המטוס מחליק על המסלול ועוצר. הנוסעים מתקדמים במעברים במתינות שמפתיעה אותה. בישראל אפילו מאוטובוס אנשים יורדים כאילו הם בורחים מפיגוע. רוח קפואה מצליפה בפניה בפתח המטוס. אם לא יהיו תקלות היא תזדיין איתו פחות או יותר מיד כשייכנסו לבית, כדי שהם ישימו את זה מאחוריהם ויוכלו לבצע את העבודה כהלכה. מהשזהלאיהיה שהיא חושבת להשיג שם.

●●●

שדה התעופה בליסליי קטן וכפרי. מבנה חדקומתי. אולם אחד משרת את השבים והעוזבים. אגף משרדים ומגדל פיקוח נמוך. סככת מוסך וכמה מטוסים קלים שחונים בשורה. יער.

היא מזהה את עמוס מיד. הוא עומד בגבו אליה ומעיין בדוכן העיתונים. לרגע היא חושבת פשוט לצאת משם בלי להגיד לו כלום. בהיסח הדעת היא מסתכלת לאחור - רפלקס שממפה דרכי מילוט - דלת ההזזה שאך פסעה דרכה פתוחה לרווחה וזרם דליל של נוסעים ממשיך לנבוע מבעדה. היא חששה שתרצה לברוח ברגע שתראה אותו, הרגע הבלתי נסבל שבו מחשבות הופכות למציאות, נפרטות לזמן ומקום, כשהתסריטים הבדיוניים מונחים בצד והחיים מודיעים "Action!". גם אם ג'ייק ג'ילנהול בכבודו ובעצמו היה מחכה לה כאן, היה רגע של רתיעה. היא מנסה לחשוב על מישהו שהיתה שמחה לראות עכשיו. שהיה גורם ללב לנתר, לרגליים לרוץ, לידיים לחבק. סם שפרד, תחשבי על סם שפרד (שפרד כבר מת, המתים והחיים זמינים באותה מידה). שיהיה שפרד, היא אומרת לעצמה, כשעמוס מסתובב ומבחין בה.

הם מתחבקים חיבוק מגושם, מהוסס. למעיל העור שלו יש ריח קלוש של עשב. עור פניו מבהיק מגילוח הבוקר. הוא לוקח את המזוודה שלה ושואל אם תחזיק מעמד עד הבית או שיביא לה עכשיו קפה לדרך, ומיד מתחיל לדבר על הקפה של ניו אינגלנד ושל אמריקה ושל סטארבאקס ועל פולי קפה מלואיזיאנה, והיא אומרת לו שהיא בכלל לא שותה קפה. רק תה. רוסייה, זונה או לא. ובכן, תה עם חלב קר ושתי שקיות סוכר חום. ובפעם הראשונה עובר לה בראש שאולי הוא מאוכזב ממנה, מהתנועה שלה, מהמראה שלה, בלי אפקטים של פילטרים וסלקציה קפדנית מתוך מבחר תמונות מהנייד. עד לרגע זה הניחה שעמוס מוכן ומזומן לעשות כל מה שרק תרשה לו.

שלושעשרה שנים חוצצות ביניהם, בחודש הבא הוא יהיה בן שישים. האיש ראה בחייו דבר או שניים, ואולי למרות הג'ינס ההדוק והתנועה הקלה היא נראית לו סתם אישה מבוגרת ועייפה. הגיל שלו היה הדבר הראשון שבדקה אודותיו בוויקיפדיה. כלומר, השנתון המדויק. כי את הסיפור הכללי של עמוס ארגוב הכיר כל ישראלי שחי בארץ בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בנו של יהודה גרייבסקי המיתולוגי, איש כוורת האידאולוגים של תנועת העבודה. כשבגר, הפך עמוס לסופר מהולל בזכות עצמו, שפרץ לתודעה עם סדרת ספרי מתח שיש בהם ממד פילוסופיחברתי. כשיצא ספרו הראשון, ואחריו נוספים בקצב של ספר בשנתיים, הם חוללו סנסציה מקומית בתחום שאף אחד לא חשב שיש בו רבע גרם של סקסאפיל, הביאו בעקבותיהם התעוררות מרגשת בז'אנר והולידו זרם מביך של חיקויים.

האוטוריטה הספרותית עמוס ארגוב שכנה בגופו של נער פוסטר של הישראליות החדשה: תערובת של כאן והרחק מכאן. הצנחן מהכותל פינת אבִּי רואד. פנים בהירות, מסותתות. גוף גמיש שלא התעבה עם השנים. אם כי מראהו המצודד זכה לרוב להתעלמות, כדי שלא יתפרש כהסתייגות מכישוריו האינטלקטואליים. עמוס ארגוב הפך לסמכות בענייני חברה ותרבות ולפובליציסט מוערך, עד שבשנת אלפיים ושתיים ארז את עצמו, את אשתו ואת בנו, ועבר לניו אינגלנד בתקווה לכבוש גם את עולם הספרות האמריקאי. הוא לא פרסם דבר באמריקה, אבל מעריציו בארץ זכרו לו חסד נעורים. כתבת הצבע "מי פנוי בניו אינגלנד - עמוס ארגוב מתגרש" התפרסמה במוסף ראש השנה תריסר שנים אחרי שעזב והחזירה אותו לשיח בארץ. בהמשך, עם או בלי קשר לגירושיו, הזמין ממנו תאגיד "מקום" כתבות למוספים מיוחדים, שמינפו בהצלחה את שובו לכותרות.

רות ועמוס צועדים זה לצד זה, שתי דמויות דקות, כמעט באותו הגובה. הדרך לחניה קצרה. עמוס מסיע את המזוודה שלה, ורות מהדקת את הצעיף לצווארה ונזהרת לא לשפוך את התה.

הג'יפ מחומם יתר על המידה והחום מפיל עליה נמנום, היא מנסה לשמור על ערנות ולדבר אתו. הדרך מוצאת חן בעיניה; היא אוהבת את הכביש המתפתל בין העצים, את שלוליות השלג תחת שולי הדרך המוצלים; התפאורה סביבם נראית לה הגיונית יותר מהזר שיושב בכיסא הנהג לצידה. היא מנסה להרגיע את עצמה במחשבה שמדובר לכל היותר בבזבוז של כמה ימים מקצבת החופשה השנתית שלה. אם לא יצליחו לחלץ מהראיון עם הילרי קלינטון משהו משמעותי וראוי, היא סתם תיהנה מבית ההבראה הזה, משבוע בלי אף אחד שצריך לשאול אותו איך עבר עליו היום, בלי לתת דין וחשבון לאיש. בלי להסביר למה היא בוכה מכל שטות. מוריסון לא יהיה שם, זה בטוח. הוא כבר לא בשום מקום. אבל אולי קל יותר להיות בלעדיו במקום שמעולם לא היה בו. הנסיעה המוזרה הזאת שווה ולו בשביל זה.

היא מסתכלת על עמוס מהצד. מתחשק לה לגעת בו. לא באופן מיני, רק להוסיף עוד ממד למידע שצברה עד כה. כאילו אם תחוש את חום ידו או את מרקם החולצה שלו תלמד עליו דבר מה שהחמיצה ומשהו יתבאר. גם אחרי רבבות המילים שנאמרו ביניהם עדיין יש סתירות שקשה ליישב, פערים בין התחכום המוכח שלו לפשטנות שגורמים לה להתנצח איתו על זוטות. היא מכירה את הסיפורים על הבוטות שלו, על כנות שגובלת בחוסר נימוס, קפריזיות, אבל מפרשת את כל אלה כמשהו ילדי. יותר תם מאכזרי. הוא לא נראה לה מזיק. היא נזכרת שלא סימסה הביתה שנחתה בשלום ולא איחלה לרותם הצלחה במבחן בביולוגיה. כל כך בקלות היא מתנתקת מהבית. כשהבנות היו קטנות והיא התחילה לעבוד ב"שילוח עולמי", חברת עמילות מכס ששינעה סחורות בכל העולם (המימוש הכי קרוב של לימודי הדיפלומטיה הבינלאומית שלה), היא היתה נוסעת לגרמניה מדי כמה חודשים. תמיד צחקה ואמרה שהיא מתגעגעת לבנות לפני הנסיעה ושוכחת מהן ברגע שהיא עולה למטוס. ובאמת, עכשיו זה נכון יותר מתמיד. מהבחינה הזאת כלום לא השתנה. הנה, לפני שעה, כשנחתה בחור המקפיא הזה וניסתה לחשוב על מישהו שתשמח לקראתו, היא לא קראה בלבה לא לאבי ולא לבנות.

על לוח המחוונים ברכב מונחת שקית נייר קטנה. עמוס מושיט לה אותה.

"בשבילך," הוא אומר לה. היא פותחת אותה מופתעת. זאת מטפחת מודפסת, מהסוג שדיילות קושרות לצוואר.

היא מחייכת. "נורא יפה. במה זכיתי?"

"בחרתי לך קמע," עמוס אומר. היא חושבת שזה מתוק מצדו. והוא כדרכו מרחיב ומפרט. איך המטפחת נשכחה בביתו כמה שנים קודם לכן, איזו אורחת השאירה אותה מאחור, וגרושתו לא לקחה אותה כשעזבה. וכעת הגיעה לקבל את פניה של רות בשדה התעופה.

"קמע?" היא מורידה את הצעיף שלה וקושרת את המטפחת לצווארה.

"דיברתי עם מריג'ין שלשום. מתברר שלהילרי יש קמע שמלווה אותה כבר שנים בכל נסיעה. כמו חפץ מעבר. גם לך מגיע."

רות לא פגשה עדיין את מריג'ין, אך בתוקף מעמדה כחברה "התלאביבית" של עמוס היא שמעה עליה לא מעט. היא זכתה לכינוי הכבוד למרות שהיא בת המחוז ואמריקאית בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיהּ. במהלך שישים וארבע שנותיה היא טיילה בחופשיות בין הנתיבים המקבילים שחצו את אמריקה לאורכה ולרוחבה. היא הגיעה לאוניברסיטת קורנל מחבל הארץ הכפרי של ניו אינגלנד עם מלגת מצוינות. אך למרות שסיימה אותה מצוידת בשני תארים בספרות, היא חתכה מהמסלול האקדמי הצפוי בלי לאותת, הפכה לפעילה פוליטית בשנות התפר שבין סוף המאה הקודמת לשנים הראשונות של שנות האלפיים, והשתתפה בכמה קמפיינים גדולים באותה תקופה.

"באמת?" כל דיבור על הילרי מעורר את רות מיד. "לא מתאים להילרי קמעות וקסמים."

"דווקא מתאים", עמוס אומר. הדיון הענייני מנרמל את היחסים ברכב, ממוסס את תחושת הזרות ביניהם. "מבחינתה המשרה שלה היא שליחות חברתית, רוחנית במידה מסוימת. זה מסתדר יפה עם נגיעות מעולם הנסתר".

"אני מקווה שהקמע שלה הוא לא תחתוני מזל," רות אומרת.

"קרוב," עמוס אומר ומחייך. "עניבה של גבר. יותר משלושים שנה היא מקפידה על זה."

"לא הכי פמיניסטי", רות אומרת.

"האמת שזה התחיל בשביל ביל, באסיפת בחירות בקמפיין למשרת המושל של מדינת ארקנסו. העניבה של ביל התלכלכה רגע לפני שעלה לנאום, ונציג של ועד עובדי הרכבת השאיל לביל את העניבה שלו, 'כדי שייקחו את הילד ברצינות'."

רות צחקה "עם עניבה או בלי עניבה, בגיל שלושים ושתיים הוא נראה כמו חתן בר מצווה".

"זה עבד," עמוס אמר. "השאר היסטוריה."

מאז אותה אסיפה, סיפר עמוס, הצטרפה העניבה לכל מסע. כבר בקדנציה הראשונה של המושל נהגו בה כאילו מדובר במנת קרב לשעת חירום, למקרה שיזדקקו לפריט מכובד. ולמרות שמעולם לא נעשה בה שימוש, הפכה העניבה המעופפת לקמע המשפחתי, גם שנים אחרי כן, כשהילרי עצמה כבר היתה ראש מסע הבחירות וביל היה רחוק ממנה.

"שאלוהים יברך את מריג'ין," אמרה רות.

עמוס הצטרף לברכה בלב שלם.