שם של התחלה

פושעת

בבוקר, כשאני פותחת את העיניים, אני מרגישה בפעם הראשונה באמת כמו פושעת. כמו האימהות המטורפות האלה שעושות אמבטיה לתינוק שלהן, מלטפות לו את הראש, ואז מחזיקות אותו בתוך המים עד שנגמרות הבועות.

קמה. צועדת לחדר של הבנות. מנערת אותן. ממהרת למטבח. מפשירה ארבע פרוסות לחם. מוציאה מרגרינה מהמקרר. מורחת. מרתיחה. טובלת שני תיוני תה. חוזרת לחדר שלהן. מעיפה את השמיכות. מעמידה אותן על הרגליים, עדיין רדומות. מלבישה אותן בחצאיות תואמות. קולעת להן צמות. מוליכה אותן למקלחת. מורחת לשתיהן משחת שיניים. חוזרת למטבח. אורזת שני סנדוויצ'ים עם מרגרינה לבית הספר. הן מגיעות. מתרסקות על הכיסאות. אנחנו שותות תה. אנחנו שותקות. אני תולה עליהן תיקים. נוקשת להן בלחי. שולחת אותן לבית הספר.

חוזרת למטבח. מתיישבת. מחכה. מוודאת.

קמה. לוקחת מזוודה על גלגלים. פותחת את המקפיא. מוציאה שקיות לחם. שמה על השולחן. מוציאה עוד שקיות לחם. שמה על השולחן. חוזרת למקפיא. שולפת אחד. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. שולפת שני. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. מניחה מעליהם סמרטוטים. מהדקת טוב טוב. סוגרת את הריצ'רץ'. מחזירה את שקיות הלחם למקפיא. יוצאת החוצה. הולכת לפגוש את פרדריק.

במקרה נפגשנו, לפני שבועיים, באמצע הרחוב. חמש שנים לא התראינו. ישבנו בבית קפה. הוא סיפר על עצמו. השנים עשו לו טוב. יש לו עסק פרטי משהו. לא זוכרת. לא הקשבתי. לא עניין אותי. באמצע נשברתי. סיפרתי הכול. בכיתי. זה הוא הציע לקבור אותם בחצר שלו. מה יכולתי לעשות. חמישה ימים הם יושבים שם במקפיא כמו שני ספינקסים קטנים, מחכים שאמא תעשה סוף סוף משהו, שתמציא להם מנוחה נכונה. לא הייתה לי ברירה. הסכמתי.

במעלית אני מרגישה כמו דיילת שמבריחה סמים מעבר לאוקיאנוס בשביל איזה מאפיונר קולומביאני. ידעתי שהמעלית תיתקע. ידעתי שהכול יהיה נורא. ידעתי ששוטרים יחשדו במזוודה, ייגשו אלי ויבקשו ממני לפתוח אותה. שוטר אחד יציץ פנימה, יסיט ביד אחת את הסמרטוטים, יסתכל לי בעיניים בלי להיות מופתע, ויבקש ממני בקול שקט להתלוות אליהם לתחנה.

המעלית לא נתקעה. יצאתי לרחוב. המזוודה לא עניינה אף אחד. שוטרים לא זינקו עלי. הלכתי למטרו.

לפני שבוע, כשלקחתי את החתולים לווטרינר, ישבו אתי בחדר ההמתנה שתי נשים שמנות ששיכלו רגליים וליטפו את החתולים הסיאמיים שלהן שהיו מונחים בהתאמה על ירכיהן. כשהנחתי את הכלובים על הרצפה הן לכסנו אלי את המבט. לא, אני לא כמוכן, אמרתי להן בלב, אני לא קניתי את החתולים שלי גזעיים, עם תעודות רשמיות, בחמשת אלפים פרנק. אני אספתי אותם עוד כשהיו גורים, ממשפחה שרצתה להיפטר מהם, לזרוק אותם לרחוב, לתת להם למות. הנשים השמנות חזרו לדבר ביניהן. לבסוף הגיע תורי. הרמתי את שני הכלובים ונכנסתי. הנחתי אותם על השולחן. דיברתי עם הווטרינר. הוא לא אמר כלום. רק הורה לאסיסטנטית שלו להכין שתי זריקות הרדמה. פתחתי את הכלובים. הקטנטנים רחרחו את דרכם החוצה. חיבקתי אותם. מחצתי אותם. נישקתי אותם. נתתי להם את הליטופים הכי טובים שהיו לי לתת. הווטרינר עמד בצד והמתין. זזתי הצידה. הווטרינר הזריק להם את החומר. צפיתי בהם כשהם הסתממו; צולעים־נמרחים על שולחן האלומיניום, לא מבינים מה קורה. בסוף הם נרדמו. ליטפתי אותם. מקצה האף עד קצה הזנב. העברתי אצבע רכה על הלחי ותחת הסנטר, כמו שהם אוהבים. הווטרינר לקח אותם לחדר אחר כדי להרוג אותם. ישבתי בפינה כמו ילדה שאמרו לה לחכות למנהלת כדי לקבל עונש. הוא חזר. שתקתי. הוא אמר את המחיר. רעדתי. אין לי מספיק, אמרתי. הוא לא הבין. אמרתי: ביררתי, המחיר הוא זה וזה. נכון, הוא אמר, זה המחיר של הפרוצדורה, אנחנו גובים סכום נוסף בשביל הקבורה. זה לא סכום גבוה, גברת. זה בסדר, לא צריך, אמרתי מהר, אני אקח אותם. הוא לא הבין. התעקשתי: אני אקח אותם. מהכיס הוצאתי את החסכונות האחרונים שלי ושמתי על השולחן. הוא אמר, אין לך כרטיס אשראי? אמרתי: לא. הוא אמר, יש לך איפה לקבור אותם? שיקרתי: כן.

יצאתי החוצה עם שתי הגוויות של החתולים בתוך הכלובים. לא הסתכלתי על שתי הנשים שעדיין המתינו עם החתולים הסיאמיים שלהן. תסתמו, שתקתי, בכלל איזו זכות יש לכן; יושבות פה עם מעילי פרווה ומתנשאות עלי, כאילו שהייתה לי ברירה, כאילו שהייתי מרדימה אותם אם היה לי כסף. הכנסייה נותנת צדקה לבני אדם, שתדעו לכן, לא לחתולים.

הגעתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. עטפתי אותם בעיתון ודחפתי אותם לתוך המקפיא, הכי עמוק שיכולתי. הסתרתי אותם עם שקיות מלאות בלחם. סגרתי. הבנות חזרו אחרי שעה. אמרתי להן שהם ברחו. אמרתי להן שהם מצאו בית אחר לגור בו, בכפר, עם דשא, ועצים לטפס עליהם, ועכברים לרדוף אחריהם, ובנות בדיוק בגילן שמטפלות בהם יפה. כל אחר הצהריים הן צעקו ואני בכיתי. הן צעקו שאני אשמה שלא שמרתי עליהם. אמרתי, נכון. הן צעקו עליי שאני לא יכולה לדעת שטוב להם. אמרתי ששתי הבנות התקשרו מהכפר ואמרו שלחתולים כיף בבית החדש ושהם כל הזמן מתגעגעים אליכן, ומיד ניתקו. הן צעקו עליי שאיך הבנות בכלל יודעות את מספר הטלפון שלנו. אמרתי: בגלל הצ'יפ. הן צעקו עליי שאני שקרנית. אמרתי שאני לא. הן שתקו. מאז הפצע מגליד אצלן ומתפשט אצלי.

במטרו החתולים מתחילים לטפטף. אני כל כך טיפשה. איך לא חשבתי על זה. אני מדמיינת את שתי הגופות הקטנות שלהם נוזלות ומרטיבות את העיתון, נקוות בתחתית המזוודה, ומטפטפות את הטיפות האלה שאני רואה בעיניים שלי נושרות על הרצפה. אחרי ארבע תחנות מצטברות הטיפות לכדי שלולית קטנה מתחת למושב שלי. כולם רואים ושותקים. אני מנסה לכסות את המים האפורים עם המזוודה; מתכננת שכל פעם אזיז אותה קצת כך שהנוזל תמיד יהיה מוסתר. אני מסתדרת עם זה לא רע, אבל את הריח אי אפשר להסתיר. התחנה שלי מגיעה. אני קמה ראשונה. בורחת החוצה. ממהרת להחליף לרכבת הפרברים. חוצה את התחנה ממוקדת ונחושה. המזוודה נגררת מאחורי, מציירת על הרצפות שובל של מיץ חתולים.

ברכבת הפרברים אני עוברת קרון אחר קרון. כולם מלאים. לבסוף אני מוצאת מקום. מתיישבת. מתפללת שרק הנסיעה הזו תעבור בשלום, שאף אחד לא יבוא לשבת לידי, שהכרטיסן לא יגיע. אני דוחקת את המזוודה לפינה, מתחת לשולחן. אבל החתולים ממשיכים לנזול לי מהמזוודה כמו ברז מטפטף. אנשים מתחילים לאתר את מקור הריח. קול שיעול מאחורי. אנשים פותחים חלונות. זוג קם ועובר לקרון אחר. ואני יושבת קפואה. רצינית מאוד. תוקעת את העיניים בחלון כאילו אני היחידה שלא שמה לב מה קורה אצלה מתחת למושב; נוסעת תמימה שמחכה בסבלנות לתחנה שלה. זה הכול בגלל הרצל.

בכל פעם שהוא לקח אותנו לארוחה מפוארת כבר ידעתי מה מצפה לנו. הוא היה מספר על הזדמנות עסקית שפשוט אי אפשר לפספס, נישה שאף אחד לא נגע בה, שוק רעב, פִרצה בחוק, הזדמנות שאם הוא לא ינצל אותה מיד, מישהו אחר כבר יעשה ממנה בוחטות והוא לעולם לא יסלח לעצמו. ואני הייתי מהנהנת כמו מטומטמת, מקשיבה להתלהבות המהפנטת שהפילה כל כך הרבה אנשים בפח. שואלת את עצמי אם זה מה שגרם לי להתאהב בו פעם. הוא התעסק ביבוא של לוחות אלקטרוניים מגרמניה; קרמיקה מסין; עובדים זרים מאפריקה; יום אחד פתח חנות למוצרי קוסמטיקה; אחרי חודש סגר אותה והכריח אותי לתרגם מסמכים במשרדו החדש, שולחן ליד המזכירה שלו, שברור מאילו שיקולים העסיק אותה. במשך תקופה לא קצרה העסקים שלו באמת עלו יפה. הבית שלנו התמלא כל טוב. הוא היה לוקח אותנו להפלגות בספינות פאר, למרות שלא כל כך התלהבנו מהן, סוחב אותנו למסיבות עם השותפים שלו, מתגאה בפניהם איזו אישה יפה יש לו, ואֵילוּ בנות, שעוד כמה שנים בטח יהיו כוסיות.

ואז משהו היה משתבש; העסק התחיל להתדרדר. הוא היה מסתכסך עם השותפים, או שהמשטרה הסתכסכה אתו. היינו צריכות לארוז הכול ולעבור מחוץ לעיר, לפעמים גם מחוץ למדינה. את כל החפצים שקנה בתקופת הגאות, מכר באיזו סמטה לסוחרים שהוא הכיר השד יודע מאיפה. המקרר התרוקן. החובות נערמו. הוא היה נכנס למרה שחורה וימים שלמים שוכב במיטה, מייבב בבכי איום ומאשים את עצמו בקול רם על כמה שהוא אידיוט ואיך יכול להיות שהוא מביא אותנו שוב למצב הזה ולא לומד אף פעם. ואנחנו היינו סולחות לו, מנחמות אותו, מעודדות אותו, כי הוא באמת סבל, והחרטה התעללה בו מבפנים כמו וירוס של כלבת.

אבל הפעם אמרתי לו לא; אני לא לוקחת עכשיו את הבנות ואת כל החפצים שבקושי גמרנו לפרוק מפעם קודמת ועוברת אתו לקמבודיה. גם לא מעניין אותי לשמוע מה הרעיון ואיך נחיה שם כמו מלכות, וכמה טוב שהבנות יכירו תרבות חדשה וילמדו שפה נוספת, וכמה שמחירי השכירות שם מגוחכים, ושבכלל נהיה עשירים שם, ומה אנחנו עושים בכלל באירופה כשהכול פה כל כך יקר.

אתה יכול לנסוע לבד, אמרתי לו, אנחנו נשארות כאן. ולא האמנתי שזו באמת אני שאומרת את הדברים האלה.

למחרת הוא טס. אמר שישלח לשלושתנו, ממש בקרוב, כרטיסי טיסה במחלקת עסקים, עם החתולים, כשרק יסתדר קצת. מאז עברה שנה.

הרכבת עוצרת בתחנה. אני קמה. גוררת את המזוודה. ממהרת לדלת. נתקלת במישהו. לא מסתכלת. יוצאת. מתרחקת בצעדים מהירים. הרכבת ממשיכה בדרכה. רק אז אני עוצרת. נרגעת. נושמת את אוויר הפרברים. הרוח נעימה. שקט מסביב. חמש דקות הליכה מהבית של פרדריק ועכשיו אני כבר ממש בטוחה שהוא לא יהיה שם. שאני אדפוק בדלת והוא לא יענה. כבר מדמיינת את עצמי חופרת בחצר שלו בור עם הידיים, מגרדת את האדמה עם הציפורניים, מכאיבה לעצמי בכוונה. עוברי אורח עוצרים, מסתכלים, מתאספים. ואני עם החתולים. מה קרה להם. שואל מישהו. היא הרגה אותם כי אין לה כסף להאכיל את הבנות שלה. עונה לו מישהי. מי שאין לו כסף להאכיל את הילדים שלו שלא יגדל חתולים. אומר איש גבוה עם משקפי שמש. מי שהורג את החתולים שלו, ככה בלי בעיה, בסוף יהרוג גם את הילדים שלו. אומר צעיר במעיל ג'ינס. זה הכול בגלל בעלה שאין להם כסף. אומרת הבחורה. מי שמאשים אחרים במצב שלו לעולם לא יצא מהבור. אומר האיש במשקפי השמש. אבל למה היא קוברת אותם פה באמצע החצר. שואל הצעיר. כי האקס שלה הבריז לה. זה הבית שלו. הוא הבטיח לעזור לה. אבל עכשיו הוא נעלם. אומרת הבחורה. סומכת על אחרים במקום על עצמה, אומר האיש במשקפי השמש, כל כך אופייני. הייתי צריך לנחש. גם אני במקומו הייתי מבריז לה, שתלמד.

כשהגעתי, פרדריק כבר סיים לחפור את הבור. הוא חיכה לי בפתח הבית והוביל אותי אל החצר האחורית. התכופפתי והנחתי את החתולים בתחתית. פרדריק השתמש באת וכיסה אותם בחול. הוא גם הכין מבעוד מועד שני צלבים קטנים ורשם עליהם את השמות שלהם. עמדנו מחובקים מעל הקבר. הוא הבטיח לי שאוכל לבוא לבקר אותם מתי שרק ארצה. כן, אמרתי, תודה. וידעתי שלא אבוא.

אחר כך נכנסנו אליו הביתה ושתינו יין.