רדו ממני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רדו ממני
מכר
מאות
עותקים
רדו ממני
מכר
מאות
עותקים

רדו ממני

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 24 דק'

אורית יוגב

אורית זאבי יוגב נולדה בתל אביב. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית מאוניברסיטת חיפה. כמו כן היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית רפואית מהאוניברסיטה העברית. במהלך לימודיה זכתה בפרס קלנר על הישגים טיפוליים יוצאי דופן ובפרס רקטור האוניברסיטה העברית. היא עבדה בבתי חולים ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות ונחשבת לפסיכולוגית מן המובילות בארץ.

תקציר

אף אחד אינו בוחר להיות שמן. אנשים בעלי משקל עודף חולמים בלילה שהם דומים לחבריהם הרזים, ובבוקר שוב זוללים ללא אבחנה. סיפוריהם המרגשים של אסתי, אנה, גיל ואחרים ממחישים שהאכילה לא נועדה רק לספק את הרעב הפיזי. נדרש הרבה יותר מ"כוח רצון" או דיאטה כדי להתגבר על הבעיות המובילות לאכילה מופרזת. אטימותם של הסובבים את הסובלים מן הבעיה רק מחריפה אותה. אדם שמן הוא אדם במצוקה, וכדי לסייע לו יש להבין מהי הפגיעה הנפשית והפיזית שהובילה להשמנה. רדו ממני הוא ספר מרתק המתאר מקרים אמיתיים וסיפורי חיים טעונים, הממחישים את המסתתר מאחורי התשוקה הבלתי נשלטת לאוכל. הפסיכולוגית הקלינית אורית זאבי-יוגב טיפלה במבוגרים, בני נוער וילדים רבים שסבלו מהשמנה חריגה. הזעקה "רדו ממני" מייצגת את תחינתם של מטופליה כלפי מי שדוחקים בהם לרזות, אך אינם מתייחסים לשורשים הרגשיים של ההשמנה. אורי זאבי-יוגב היא בעלת תואר מ"א בפסיכולוגיה קלינית רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ"א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. בזכות הישגיה בטיפול בהשמנת יתר והריונות בסיכון דורגה יוגב בשנת 2004, על ידי עיתון "מעריב", בעשירייה הראשונה של הפסיכולוגים בארץ.

פרק ראשון

הקדמה - אנשים שקופים
 
"זה לא יכול להמשיך ככה. את חייבת לקחת את עצמך בידיים."
רציתי להגיד לה שאני כבר כל כך שמנה שאני לא יכולה "לקחת את עצמי בידיים".
אמא ישבה על קצה המיטה שלי ונראתה זקנה ופתטית.
כתמים שחורים של זיעה הלכו והתפשטו על חולצתה. "אני עושה למענך הכול, הכול, ואת ממש לא מתאמצת." ידעתי שהיא בוררת את המילים בזהירות, פוחדת שמילה לא נכונה שלה תשחרר את המפלצת שבתוכי.
נמאס לי. מהרופאים, מהדיאטניות, מהפסיכולוגים, ומכל העולם שמתגייס במטרה להוריד אותי במשקל. בינתיים הם הצליחו רק להוריד אותי ביגון שאולה. בשיטתיות, ביסודיות, בחריצות יתרה, עד שנותר רק השומן - נקי, עמיד, שומן ללא נפש.
לא מוכנה יותר להיות שחקנית בתוכניות של אחרים. אני רוצה לאכול מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה ואף אחד לא יסדר לי יותר את הצלחת, כי זה החופש היחיד שנותר לי בחיים המזוינים האלה.
אני פשוט מרחמת עליה, על האישה הזאת שהיא במקרה אמא שלי, שמתאמצת נורא להבין אותי, את הבת המגודלת והדפוקה שלה. כאילו אם תפענח מה שנמצא בתוך התאים שלי היא תוכל להרזות אותי. מצד אחד, המאמצים שלה באמת גדולים. אבל מצד שני, הם לא קשורים לשום דבר שהוא אני.
היא אף פעם לא הצליחה להבין את זה. כל מה שהיא והאיש הזה, אבא שלי, "העניקו" לי, זה עוד ועוד חללים שמבקשים להתמלא בעוד ועוד מזון, עד שלא יישאר מקום לשום זיכרון של כאב. עוד הרבה לפני שהתביישתי בגוף שלי התביישתי בבית שלי, בית אפלולי ומחניק, שבמשך שנים הסריח מהפיפי של דוד מתי חולה האלצהיימר. "תזמיני חברים," הייתם אומרים לי בחוצפתכם, "מה את תמיד יושבת לבד?" התביישתי בכם, בשפה הגלותית והמוזרה שבה דיברתם, בשושני הפלסטיק המכוערים שתקעתם ב"ואזה" והעמדתם על הטלוויזיה, ובעובדה שתמיד הייתי בת יחידה בשכונה של משפחות גדולות, שבטיות. לכולם היו אחים, מישהו שיגן עליהם, שייצור חיץ מנחם בינם ובין הטירוף של ההורים שלהם, אבל לי לא היה שום מגן. הייתי צמודה אליכם, קולטת ללא הגנה את העוינות והבוז שניתז מזוויות הפה של אבא, מלווה בתנועות ידיים זוויתיות ועצבניות, כאילו כל רגע הוא עומד להתפוצץ לי מול הפרצוף.
"לא הרבצנו לך, רוח'לה," אמרתְ לי כשהיינו אצל המטפל המשפחתי בבית החולים, ואבא סינן מיד, כדי להשתיק אותי:
"מה את עושה את עצמך תמיד מסכנה כזאת?"
אבל כשהמטפל אמר שאלימות היא לא רק מכות, והוא מרגיש שיש כאן משהו - באותו רגע התאיידתם. התניתם את המשך השתתפותי בתוכנית ההורדה במשקל בהפסקת הטיפול הפסיכולוגי. והם הסכימו, למה לא? הרי המשכתם לשלם עבור הכול.
בעיניים שלכם, להיות רזה זה טוב. כמו לא-לצעוק כדי שהשכנים לא ישמעו. מותר להרוג אחד את השני - רק בשקט. ככה זה בפולניה.
אבל שומן? שומן רואים, וזה אסור. שומן חוצה כל עדה ולאום, ובכל מקום החוק הוא אחד: סבל מותר להפגין רק באמצעות גוף שדוף.
אבל סבל המתבטא בשומן - סבל כזה אינו ניתן לכפרה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה התחיל; אני מדברת על "האכילה" שלי, כמובן, הרי לא מדברים איתי על שום דבר אחר.
נסעתי איתכם ללונדון ("להתאוורר", ככה אמרתְ), ושם - במלון המעופש, בחדר הקטנטן בקומה שמונה - אבא גילה שממש מתחת לאפו, ככה הבנתי לפחות מהצעקות שלו, הצלחת לתמרן את הכסף שהוא תכנן לנסיעה לסקוטלנד למוסד החדש של דוד מתי.
הגב המכופף והרזה שלו התיישר פתאום והידיים שלו דפקו על הקיר עוד ועוד ועוד, עד שהטפט נקרע לגמרי. הוא לא נרגע, ואת ישבת שם על המיטה, לעסת קיסמים ובלעת אותם אחד אחד. הייתי בת עשר.
יצאתי מהחדר וירדתי למטה. כמו עיוורת חציתי את הכביש לבית קפה קטנטן ממול. לא יודעת מה אמרתי, הרי אנגלית לא ידעתי. אבל המוכרת הגדולה חיבקה אותי והושיבה אותי לידה מאחורי הדלפק, עם כוס תה ודונאט ענק מכוסה בקרום סוכר צהבהב. ברגע שנגסתי בו הרגשתי איך חמימות מתוקה מתפשטת בכל גופי ושרירַי המכווצים מתרפים. הפחד והשיתוק נעלמו, נשארנו רק אני והדונאט. כשסיימתי, היא נתנה לי עוד אחד, הפעם עם ציפוי ורדרד בטעם תות. "גוד גירל, גוד גירל," היא לחשה לעברי כשאכלתי, בעודה משרתת לקוחות אחרים.
וכשסיימתי - היא חיבקה ונישקה אותי ונתנה לי עוד אחד בשקית חומה מרשרשת. היו בה כתמים שקופים של שומן, שנראו כמו לבבות גדולים. כשחזרתי למלון כבר לא פחדתי. הבטן שלי היתה מלאה ונעימה והיתה לי תחושת ביטחון חדשה. מאותו היום, בכל פעם שהיה נדמה לי שאתם מתחילים את הקטעים שלכם, או שמישהו היה מעליב או מפחיד אותי - הייתי נוגסת במשהו מתוק מתוך שקית.
בפגישת צוות שהיתה בתוכנית של "יורדים לתמיד" (שאותה הגה "המכון היוקרתי ביותר בארץ לטיפול בשמנים כמוני", שברוב טובכם הסגרתם אותי לידיו), הוחלט שדבר ראשון צריך לגמול אותי מה"שקית". לא אמרתי להם כלום, כי הם גם לא הציעו כלום. ובין כלום לכלום ה"שקית" הולכת להישאר, כי אף אחד לא יוריד לי יותר שום דבר מהחיים בלי לתת תמורה.
גם שם, בעולם שבחוץ, רחוק מהמשפחה - שום דבר טוב לא יכול לקרות. הכול עליבות, סתמיות ואכזבה. מה כבר יש לבחורה במידה אקסטרה-אקסטרה-לארג' להציע לעולם? אפילו בקבוצות ה"הורדה", ששם חשבתי שתתקיים בין האנשים איזו אהבה אנושית, בזכות המאבק המשותף לשרוד בעולם שמדכא את כולנו באופן שווה - גם שם כולם שמים רגליים אחד לשני.
במבט לאחור, סביר להניח שאולי קרו לי מדי פעם גם דברים טובים, מן הסוג שקורה לאנשים במידות נורמליות, ואולי אני לא רק רוח'לה השמנה, אלא גם רחל, בן אדם נחמד עם כל מיני "איכויות", כמו שקרא לזה המטפל המשפחתי שפיטרתם. אלא שמעולם לא היתה לי הזדמנות להכיר בכך במשך יותר מכמה שעות ברציפות, משום שמיד מתעורר הצורך האובססיבי של כולם לעסוק במשקל שלי, מה שגורם לי להרגיש שמנה עד כדי כך שאף אחד בעולם לא יוכל לקבל אותי, ולהבין עד כמה אני מטומטמת עד שאני שוכחת את זה מדי פעם.
***
רחל מרגישה שהיא אדם שקוף, שאין לה נוכחות אלא כ"שמנה"
שבחבורה. אין לה תכונות, למעט אלה שהסובבים אותה מייחסים לה: חוסר משמעת, זללנות, גרגרנות. אין לה חיים אלא באותם שוליים זעירים שחזותה מתירה לה. להרגשתה לא נותר לה אלא לפנות אל המדבר הרחב, הפתוח, הבולעני, של האכילה.
תחושת השקיפות של רחל לא נולדה עם העלייה במשקל, היא היתה שם עוד הרבה קודם - פצע מודלק שלא טופל. וכדי להקהות את הבדידות והניכור שנגזרים מתחושה זו, רחל אכלה.
אבל כל הטיפולים ניסו לפתור את בעיית האכילה בלבד, והפצע - נותר פצע.
רחל אינה היחידה שסובלת משקיפות. "תגידי להם די!" צעקה פעם מטופלת שלי, בת שתים עשרה. "בכל מקום מתעללים בי, בבית, בכיתה, בחוגים, בקניון, בקופת חולים, אני רוצה למות!"
חשתי חסרת אונים לנוכח פניה המיוסרות. חייה אכן היו רצף בלתי נסבל, נטול חסד, של התעמרות בצורת דרישה להפחית במשקל. היא חוותה בילדותה טרגדיה אישית, ובהווה - מצבה המשפחתי קשה מאוד. עד כה איש לא העלה על דעתו (ואולי לא רצה) לקשור בין הדברים האלה ובין המשקל העודף-מאוד שנשאה על גופה.
"אני אומר להם," הבטחתי. ובאותו רגע ידעתי שאכתוב את הספר הזה, לא רק למענה אלא גם בשמם של מטופלי האחרים, שצעקתם נשמעה רק בין כותלי חדרי.
הספר הזה מבוסס על סיפור חייהם של ילדים ומתבגרים הסובלים מהשמנה חריגה, בני אדם שאנו עוברים לידם או חיים לצדם מבלי שנהיה מודעים להשלכות של תגובותינו על חייהם.
הקדמה - אנשים שקופים רק לעתים רחוקות מעסיקה אותנו השאלה מהי הסיבה האמיתית להאבסה העצמית שלהם, וגם אז - היא נשכחת עד מהרה.
המשקל מעסיק כמעט את כולנו. גם בעלי המשקל הסביר עסוקים ב"שמירה" ובטכניקות שונות של הימנעות מאכילה.
העיסוק באוכל הפך בתוך כך לזירת קרבות, והדבר משתקף גם בשדה הלשוני: "נלחמים" בקילוגרמים, "הודפים" שומנים, "נכנעים" לפחמימות... דימויים אחרים נגזרים מתחום המוסר:
אנו "חוטאים" באכילה, או "מיטהרים בדיאטת מים". השימוש במושגים אלו, שהפכו שגורים ומצאו את דרכם גם ללשון השיווקית, מייצג הידרדרות באינטליגנציה הרגשית של רבים מאיתנו וגורם לעיוות התחושות האותנטיות של כבוד אנושי, נימוס בסיסי וחמלה.
שלא כמו במחלות אחרות, את הקילוגרמים העודפים לא ניתן להסתיר. החוטא מזוהה בקלות. המקור לבעייתו נקשר מיידית, ללא כל תהליך של אבחנה, עם היעדר כוח רצון ועם חולשה מתפנקת, והוא נדרש "לקחת את עצמו בידיים" ולהפסיק להטריד את עינינו במשקל גופו הדוחה. השומן מהווה בעינינו "סדין אדום", לא רק בגלל הפחד להשמין שהוטמע בנו, אלא גם - ואולי דווקא - מתוך הרצון הפנימי "לטרוף" מזון רב וטעים להנאתנו, בלא הגבלה. רובנו משתלטים על הדחף הזה במידה כזו או אחרת של הצלחה, ומושקעים רגשית במאבק נגד ההשמנה. מסיבה זו, נדמה שאלה הסובלים ממשקל קיצוני נהנים מחירות שאנו מוותרים עליה, ולכן אנו כועסים עליהם כל כך:
"איך הם מרשים לעצמם? איך הם מעיזים?"... ובכוח הכעס הזה אנו מטיחים בהם במלוא העוצמה ובלי רחמים: איומים, עובדות, מספרים, מחקרים, שרובם ככולם מצביעים על דרך בטוחה לגיהינום.
ואולי התמכרנו לעיסוק במכורים למזון כי אנו מפיקים מכך רווח רגשי - העיסוק האובססיבי בהם מאשש את דימוינֵו העצמי כאנשים חזקים השולטים בחייהם ובגופם ונלחמים ללא לאות ב"אחר" הרע והפגום.
אולי מסיבה זו, "הריפוי מהשמנה" הוא משימה שכל אחד מרשה לעצמו ליטול בה חלק: המשפחה הקרובה והרחוקה, ידידים, מורים ואפילו עוברי אורח. גם הטלוויזיה נרתמה למשימה המקודשת, באמצעות תחרויות ראוותניות של ירידה במשקל. ההשמנה הוכרה כמגפה וכמחלה מסכנת חיים. אך בניגוד ללוקים במחלות אחרות, דמם של הלוקים בהשמנה חריגה מותר, והם "מטופלים" על ידי כל מי שרוצה בכך.
אך מעבר להשאת עצות, נזיפה או דרבון "להפסיק לאכול כמו חזיר" - אף אדם אינו מתעניין באמת באנשים הללו, בנסיבות חייהם ובגורמים שהובילו אותם להשמנה. נהפוך הוא, נדמה שמידת ההתעניינות באדם נמצאת ביחס הפוך למשקל העודף שהוא נושא על גופו: ככל שהמשקל גבוה יותר - ההתעלמות מפנימיותו של בעליו בוטה יותר. בעלי המשקל החריג הופכים, כאמור, שקופים: אנו רואים אותם, אבל לא "סופרים" אותם כאנשים בעלי רגשות ומחשבות. אסתי, אחת מגיבורות הספר, מכנה את התופעה בשם "משקפי השומן": עדשות שמעוורות את עיני הבריות ומונעות מהם להבין שמתחת למשא הקילוגרמים מסתתר עולם פעיל וצמא של רגשות וצרכים. לכול ברור כי בנערה אנורקטית יש לטפל, וכי בעיותיה עמוקות מכדי שניתן יהיה לרפאה באמצעות האבסה טכנית; אולם כשאנו פוגשים נערה הסובלת ממשקל יתר קיצוני - אנו נוטים להוקיע אותה.
הקשר בין התופעה לסיבותיה נעלם מהלב ומהמוח, ואיתו אובדת גם החמלה.
שנים רבות טיפלתי בילדים, במתבגרים ובמבוגרים שסבלו מבעיות רגשיות כאלה ואחרות. שקדתי על העצמתם עד שפרשו כנפיים והמריאו אל חיים עצמאיים, וכל אותה העת פעלתי מאחורי הקלעים כשתפקידי בחייהם נותר עלום לסביבתם. לא כך היה הטיפול בסובלים מהשמנה: פעמים רבות, רבות מדי, ההתעללות הסביבתית היתה כה מסיבית עד שנאלצתי לצאת מחדר הטיפול ולהתערב באופן פעיל בסביבתו של המטופל.
לעתים נדרשתי לפעולה גם בקרב אנשי הצוות המקצועי:
רופאים, אחיות ודיאטנים, שגילו לעתים מוטיבציית יתר וכולם כאחד התגייסו ל"מלאכת הקודש" - הורדת המטופל במשקל.
גם כשאני מנצחת בקרב מקומי, המלחמה הכוללת נגד טכניקת ההשפלה והגינוי נכשלת תמיד. תהליך השיקום שנדרש על מנת להחזיר למטופל את האמונה בעצמו ואת הרצון לקיים חיים משמעותיים - שלא יהיו תלויים אך ורק בירידה במשקל - ארוך ומורכב.
אני מאמינה שניתן להבריא מהשמנה קיצונית. אך בטרם נדרוש מן הסובלים ממנה "להירפא", עלינו לטפל בעצמנו, בדיאלוג החולני שטיפחנו עם המשקל שלנו, ובזעם העיוור והבלתי מתפשר שאנו חשים כלפי השמנה, אם שלנו ואם של האחר. "אני רוצה," אמר לי ידיד שליווה אותי בתהליך הכתיבה, "שאנשים שיקראו את הספר הזה לעולם לא יביטו על ילד שמן באותו האופן." אין הגדרה טובה מזו למטרה שלשמה נכתבו העמודים הבאים. הם אינם מתיימרים להציג דרך טיפול אידיאלית או לספק תשובה אולטימטיבית להשמנה, אלא לעורר הבנה בנוגע לגורמים המביאים אדם לאכול עד מוות, ולהסביר כי הבנת המניעים לאכילה והטיפול בהם (ולא בהשמנה עצמה!) - הם המפתח לתהליך ההבראה.
הסיפורים המובאים כאן אינם אגדות. הם התרחשו במציאות, לאנשים אמיתיים. כדי לשמור על פרטיותם וכבודם של המעורבים, מאפייניהן של הדמויות ופרטים אחרים שונו לחלוטין, כך שכל קשר בינן ובין המתואר בספר מקרי בהחלט.
אך עם זאת, בכאבן לא נגעתי.

אורית יוגב

אורית זאבי יוגב נולדה בתל אביב. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית מאוניברסיטת חיפה. כמו כן היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית רפואית מהאוניברסיטה העברית. במהלך לימודיה זכתה בפרס קלנר על הישגים טיפוליים יוצאי דופן ובפרס רקטור האוניברסיטה העברית. היא עבדה בבתי חולים ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות ונחשבת לפסיכולוגית מן המובילות בארץ.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 24 דק'
רדו ממני אורית יוגב
הקדמה - אנשים שקופים
 
"זה לא יכול להמשיך ככה. את חייבת לקחת את עצמך בידיים."
רציתי להגיד לה שאני כבר כל כך שמנה שאני לא יכולה "לקחת את עצמי בידיים".
אמא ישבה על קצה המיטה שלי ונראתה זקנה ופתטית.
כתמים שחורים של זיעה הלכו והתפשטו על חולצתה. "אני עושה למענך הכול, הכול, ואת ממש לא מתאמצת." ידעתי שהיא בוררת את המילים בזהירות, פוחדת שמילה לא נכונה שלה תשחרר את המפלצת שבתוכי.
נמאס לי. מהרופאים, מהדיאטניות, מהפסיכולוגים, ומכל העולם שמתגייס במטרה להוריד אותי במשקל. בינתיים הם הצליחו רק להוריד אותי ביגון שאולה. בשיטתיות, ביסודיות, בחריצות יתרה, עד שנותר רק השומן - נקי, עמיד, שומן ללא נפש.
לא מוכנה יותר להיות שחקנית בתוכניות של אחרים. אני רוצה לאכול מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה ואף אחד לא יסדר לי יותר את הצלחת, כי זה החופש היחיד שנותר לי בחיים המזוינים האלה.
אני פשוט מרחמת עליה, על האישה הזאת שהיא במקרה אמא שלי, שמתאמצת נורא להבין אותי, את הבת המגודלת והדפוקה שלה. כאילו אם תפענח מה שנמצא בתוך התאים שלי היא תוכל להרזות אותי. מצד אחד, המאמצים שלה באמת גדולים. אבל מצד שני, הם לא קשורים לשום דבר שהוא אני.
היא אף פעם לא הצליחה להבין את זה. כל מה שהיא והאיש הזה, אבא שלי, "העניקו" לי, זה עוד ועוד חללים שמבקשים להתמלא בעוד ועוד מזון, עד שלא יישאר מקום לשום זיכרון של כאב. עוד הרבה לפני שהתביישתי בגוף שלי התביישתי בבית שלי, בית אפלולי ומחניק, שבמשך שנים הסריח מהפיפי של דוד מתי חולה האלצהיימר. "תזמיני חברים," הייתם אומרים לי בחוצפתכם, "מה את תמיד יושבת לבד?" התביישתי בכם, בשפה הגלותית והמוזרה שבה דיברתם, בשושני הפלסטיק המכוערים שתקעתם ב"ואזה" והעמדתם על הטלוויזיה, ובעובדה שתמיד הייתי בת יחידה בשכונה של משפחות גדולות, שבטיות. לכולם היו אחים, מישהו שיגן עליהם, שייצור חיץ מנחם בינם ובין הטירוף של ההורים שלהם, אבל לי לא היה שום מגן. הייתי צמודה אליכם, קולטת ללא הגנה את העוינות והבוז שניתז מזוויות הפה של אבא, מלווה בתנועות ידיים זוויתיות ועצבניות, כאילו כל רגע הוא עומד להתפוצץ לי מול הפרצוף.
"לא הרבצנו לך, רוח'לה," אמרתְ לי כשהיינו אצל המטפל המשפחתי בבית החולים, ואבא סינן מיד, כדי להשתיק אותי:
"מה את עושה את עצמך תמיד מסכנה כזאת?"
אבל כשהמטפל אמר שאלימות היא לא רק מכות, והוא מרגיש שיש כאן משהו - באותו רגע התאיידתם. התניתם את המשך השתתפותי בתוכנית ההורדה במשקל בהפסקת הטיפול הפסיכולוגי. והם הסכימו, למה לא? הרי המשכתם לשלם עבור הכול.
בעיניים שלכם, להיות רזה זה טוב. כמו לא-לצעוק כדי שהשכנים לא ישמעו. מותר להרוג אחד את השני - רק בשקט. ככה זה בפולניה.
אבל שומן? שומן רואים, וזה אסור. שומן חוצה כל עדה ולאום, ובכל מקום החוק הוא אחד: סבל מותר להפגין רק באמצעות גוף שדוף.
אבל סבל המתבטא בשומן - סבל כזה אינו ניתן לכפרה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה התחיל; אני מדברת על "האכילה" שלי, כמובן, הרי לא מדברים איתי על שום דבר אחר.
נסעתי איתכם ללונדון ("להתאוורר", ככה אמרתְ), ושם - במלון המעופש, בחדר הקטנטן בקומה שמונה - אבא גילה שממש מתחת לאפו, ככה הבנתי לפחות מהצעקות שלו, הצלחת לתמרן את הכסף שהוא תכנן לנסיעה לסקוטלנד למוסד החדש של דוד מתי.
הגב המכופף והרזה שלו התיישר פתאום והידיים שלו דפקו על הקיר עוד ועוד ועוד, עד שהטפט נקרע לגמרי. הוא לא נרגע, ואת ישבת שם על המיטה, לעסת קיסמים ובלעת אותם אחד אחד. הייתי בת עשר.
יצאתי מהחדר וירדתי למטה. כמו עיוורת חציתי את הכביש לבית קפה קטנטן ממול. לא יודעת מה אמרתי, הרי אנגלית לא ידעתי. אבל המוכרת הגדולה חיבקה אותי והושיבה אותי לידה מאחורי הדלפק, עם כוס תה ודונאט ענק מכוסה בקרום סוכר צהבהב. ברגע שנגסתי בו הרגשתי איך חמימות מתוקה מתפשטת בכל גופי ושרירַי המכווצים מתרפים. הפחד והשיתוק נעלמו, נשארנו רק אני והדונאט. כשסיימתי, היא נתנה לי עוד אחד, הפעם עם ציפוי ורדרד בטעם תות. "גוד גירל, גוד גירל," היא לחשה לעברי כשאכלתי, בעודה משרתת לקוחות אחרים.
וכשסיימתי - היא חיבקה ונישקה אותי ונתנה לי עוד אחד בשקית חומה מרשרשת. היו בה כתמים שקופים של שומן, שנראו כמו לבבות גדולים. כשחזרתי למלון כבר לא פחדתי. הבטן שלי היתה מלאה ונעימה והיתה לי תחושת ביטחון חדשה. מאותו היום, בכל פעם שהיה נדמה לי שאתם מתחילים את הקטעים שלכם, או שמישהו היה מעליב או מפחיד אותי - הייתי נוגסת במשהו מתוק מתוך שקית.
בפגישת צוות שהיתה בתוכנית של "יורדים לתמיד" (שאותה הגה "המכון היוקרתי ביותר בארץ לטיפול בשמנים כמוני", שברוב טובכם הסגרתם אותי לידיו), הוחלט שדבר ראשון צריך לגמול אותי מה"שקית". לא אמרתי להם כלום, כי הם גם לא הציעו כלום. ובין כלום לכלום ה"שקית" הולכת להישאר, כי אף אחד לא יוריד לי יותר שום דבר מהחיים בלי לתת תמורה.
גם שם, בעולם שבחוץ, רחוק מהמשפחה - שום דבר טוב לא יכול לקרות. הכול עליבות, סתמיות ואכזבה. מה כבר יש לבחורה במידה אקסטרה-אקסטרה-לארג' להציע לעולם? אפילו בקבוצות ה"הורדה", ששם חשבתי שתתקיים בין האנשים איזו אהבה אנושית, בזכות המאבק המשותף לשרוד בעולם שמדכא את כולנו באופן שווה - גם שם כולם שמים רגליים אחד לשני.
במבט לאחור, סביר להניח שאולי קרו לי מדי פעם גם דברים טובים, מן הסוג שקורה לאנשים במידות נורמליות, ואולי אני לא רק רוח'לה השמנה, אלא גם רחל, בן אדם נחמד עם כל מיני "איכויות", כמו שקרא לזה המטפל המשפחתי שפיטרתם. אלא שמעולם לא היתה לי הזדמנות להכיר בכך במשך יותר מכמה שעות ברציפות, משום שמיד מתעורר הצורך האובססיבי של כולם לעסוק במשקל שלי, מה שגורם לי להרגיש שמנה עד כדי כך שאף אחד בעולם לא יוכל לקבל אותי, ולהבין עד כמה אני מטומטמת עד שאני שוכחת את זה מדי פעם.
***
רחל מרגישה שהיא אדם שקוף, שאין לה נוכחות אלא כ"שמנה"
שבחבורה. אין לה תכונות, למעט אלה שהסובבים אותה מייחסים לה: חוסר משמעת, זללנות, גרגרנות. אין לה חיים אלא באותם שוליים זעירים שחזותה מתירה לה. להרגשתה לא נותר לה אלא לפנות אל המדבר הרחב, הפתוח, הבולעני, של האכילה.
תחושת השקיפות של רחל לא נולדה עם העלייה במשקל, היא היתה שם עוד הרבה קודם - פצע מודלק שלא טופל. וכדי להקהות את הבדידות והניכור שנגזרים מתחושה זו, רחל אכלה.
אבל כל הטיפולים ניסו לפתור את בעיית האכילה בלבד, והפצע - נותר פצע.
רחל אינה היחידה שסובלת משקיפות. "תגידי להם די!" צעקה פעם מטופלת שלי, בת שתים עשרה. "בכל מקום מתעללים בי, בבית, בכיתה, בחוגים, בקניון, בקופת חולים, אני רוצה למות!"
חשתי חסרת אונים לנוכח פניה המיוסרות. חייה אכן היו רצף בלתי נסבל, נטול חסד, של התעמרות בצורת דרישה להפחית במשקל. היא חוותה בילדותה טרגדיה אישית, ובהווה - מצבה המשפחתי קשה מאוד. עד כה איש לא העלה על דעתו (ואולי לא רצה) לקשור בין הדברים האלה ובין המשקל העודף-מאוד שנשאה על גופה.
"אני אומר להם," הבטחתי. ובאותו רגע ידעתי שאכתוב את הספר הזה, לא רק למענה אלא גם בשמם של מטופלי האחרים, שצעקתם נשמעה רק בין כותלי חדרי.
הספר הזה מבוסס על סיפור חייהם של ילדים ומתבגרים הסובלים מהשמנה חריגה, בני אדם שאנו עוברים לידם או חיים לצדם מבלי שנהיה מודעים להשלכות של תגובותינו על חייהם.
הקדמה - אנשים שקופים רק לעתים רחוקות מעסיקה אותנו השאלה מהי הסיבה האמיתית להאבסה העצמית שלהם, וגם אז - היא נשכחת עד מהרה.
המשקל מעסיק כמעט את כולנו. גם בעלי המשקל הסביר עסוקים ב"שמירה" ובטכניקות שונות של הימנעות מאכילה.
העיסוק באוכל הפך בתוך כך לזירת קרבות, והדבר משתקף גם בשדה הלשוני: "נלחמים" בקילוגרמים, "הודפים" שומנים, "נכנעים" לפחמימות... דימויים אחרים נגזרים מתחום המוסר:
אנו "חוטאים" באכילה, או "מיטהרים בדיאטת מים". השימוש במושגים אלו, שהפכו שגורים ומצאו את דרכם גם ללשון השיווקית, מייצג הידרדרות באינטליגנציה הרגשית של רבים מאיתנו וגורם לעיוות התחושות האותנטיות של כבוד אנושי, נימוס בסיסי וחמלה.
שלא כמו במחלות אחרות, את הקילוגרמים העודפים לא ניתן להסתיר. החוטא מזוהה בקלות. המקור לבעייתו נקשר מיידית, ללא כל תהליך של אבחנה, עם היעדר כוח רצון ועם חולשה מתפנקת, והוא נדרש "לקחת את עצמו בידיים" ולהפסיק להטריד את עינינו במשקל גופו הדוחה. השומן מהווה בעינינו "סדין אדום", לא רק בגלל הפחד להשמין שהוטמע בנו, אלא גם - ואולי דווקא - מתוך הרצון הפנימי "לטרוף" מזון רב וטעים להנאתנו, בלא הגבלה. רובנו משתלטים על הדחף הזה במידה כזו או אחרת של הצלחה, ומושקעים רגשית במאבק נגד ההשמנה. מסיבה זו, נדמה שאלה הסובלים ממשקל קיצוני נהנים מחירות שאנו מוותרים עליה, ולכן אנו כועסים עליהם כל כך:
"איך הם מרשים לעצמם? איך הם מעיזים?"... ובכוח הכעס הזה אנו מטיחים בהם במלוא העוצמה ובלי רחמים: איומים, עובדות, מספרים, מחקרים, שרובם ככולם מצביעים על דרך בטוחה לגיהינום.
ואולי התמכרנו לעיסוק במכורים למזון כי אנו מפיקים מכך רווח רגשי - העיסוק האובססיבי בהם מאשש את דימוינֵו העצמי כאנשים חזקים השולטים בחייהם ובגופם ונלחמים ללא לאות ב"אחר" הרע והפגום.
אולי מסיבה זו, "הריפוי מהשמנה" הוא משימה שכל אחד מרשה לעצמו ליטול בה חלק: המשפחה הקרובה והרחוקה, ידידים, מורים ואפילו עוברי אורח. גם הטלוויזיה נרתמה למשימה המקודשת, באמצעות תחרויות ראוותניות של ירידה במשקל. ההשמנה הוכרה כמגפה וכמחלה מסכנת חיים. אך בניגוד ללוקים במחלות אחרות, דמם של הלוקים בהשמנה חריגה מותר, והם "מטופלים" על ידי כל מי שרוצה בכך.
אך מעבר להשאת עצות, נזיפה או דרבון "להפסיק לאכול כמו חזיר" - אף אדם אינו מתעניין באמת באנשים הללו, בנסיבות חייהם ובגורמים שהובילו אותם להשמנה. נהפוך הוא, נדמה שמידת ההתעניינות באדם נמצאת ביחס הפוך למשקל העודף שהוא נושא על גופו: ככל שהמשקל גבוה יותר - ההתעלמות מפנימיותו של בעליו בוטה יותר. בעלי המשקל החריג הופכים, כאמור, שקופים: אנו רואים אותם, אבל לא "סופרים" אותם כאנשים בעלי רגשות ומחשבות. אסתי, אחת מגיבורות הספר, מכנה את התופעה בשם "משקפי השומן": עדשות שמעוורות את עיני הבריות ומונעות מהם להבין שמתחת למשא הקילוגרמים מסתתר עולם פעיל וצמא של רגשות וצרכים. לכול ברור כי בנערה אנורקטית יש לטפל, וכי בעיותיה עמוקות מכדי שניתן יהיה לרפאה באמצעות האבסה טכנית; אולם כשאנו פוגשים נערה הסובלת ממשקל יתר קיצוני - אנו נוטים להוקיע אותה.
הקשר בין התופעה לסיבותיה נעלם מהלב ומהמוח, ואיתו אובדת גם החמלה.
שנים רבות טיפלתי בילדים, במתבגרים ובמבוגרים שסבלו מבעיות רגשיות כאלה ואחרות. שקדתי על העצמתם עד שפרשו כנפיים והמריאו אל חיים עצמאיים, וכל אותה העת פעלתי מאחורי הקלעים כשתפקידי בחייהם נותר עלום לסביבתם. לא כך היה הטיפול בסובלים מהשמנה: פעמים רבות, רבות מדי, ההתעללות הסביבתית היתה כה מסיבית עד שנאלצתי לצאת מחדר הטיפול ולהתערב באופן פעיל בסביבתו של המטופל.
לעתים נדרשתי לפעולה גם בקרב אנשי הצוות המקצועי:
רופאים, אחיות ודיאטנים, שגילו לעתים מוטיבציית יתר וכולם כאחד התגייסו ל"מלאכת הקודש" - הורדת המטופל במשקל.
גם כשאני מנצחת בקרב מקומי, המלחמה הכוללת נגד טכניקת ההשפלה והגינוי נכשלת תמיד. תהליך השיקום שנדרש על מנת להחזיר למטופל את האמונה בעצמו ואת הרצון לקיים חיים משמעותיים - שלא יהיו תלויים אך ורק בירידה במשקל - ארוך ומורכב.
אני מאמינה שניתן להבריא מהשמנה קיצונית. אך בטרם נדרוש מן הסובלים ממנה "להירפא", עלינו לטפל בעצמנו, בדיאלוג החולני שטיפחנו עם המשקל שלנו, ובזעם העיוור והבלתי מתפשר שאנו חשים כלפי השמנה, אם שלנו ואם של האחר. "אני רוצה," אמר לי ידיד שליווה אותי בתהליך הכתיבה, "שאנשים שיקראו את הספר הזה לעולם לא יביטו על ילד שמן באותו האופן." אין הגדרה טובה מזו למטרה שלשמה נכתבו העמודים הבאים. הם אינם מתיימרים להציג דרך טיפול אידיאלית או לספק תשובה אולטימטיבית להשמנה, אלא לעורר הבנה בנוגע לגורמים המביאים אדם לאכול עד מוות, ולהסביר כי הבנת המניעים לאכילה והטיפול בהם (ולא בהשמנה עצמה!) - הם המפתח לתהליך ההבראה.
הסיפורים המובאים כאן אינם אגדות. הם התרחשו במציאות, לאנשים אמיתיים. כדי לשמור על פרטיותם וכבודם של המעורבים, מאפייניהן של הדמויות ופרטים אחרים שונו לחלוטין, כך שכל קשר בינן ובין המתואר בספר מקרי בהחלט.
אך עם זאת, בכאבן לא נגעתי.