ימי בורמה

תמיד כינה אותה האישה, על מנת להביע את הסתייגותו. הוא לא הסתייג מהעובדה שלפְלוֹרִי הייתה מאהבת, אבל קינא בהשפעה שהייתה למָה-הְלָה-מֵיְְי בבית. 
“האם הוד קדושתו ישחק בטִינִיס הערב?״ שאל קוֹ-סְ׳לָה.
“לא. יותר מידי חם,״ אמר פְלוֹרִי באנגלית. “אני לא רוצה לאכול דבר. קח את הזבל הזה מכאן והבא לי קצת ויסקי.״
למרות שקוֹ-סְ׳לָה הבין אנגלית היטב, הוא התקשה לדבר בה. הוא הביא בקבוק ויסקי, וגם את מחבט הטניס של פְלוֹרִי, אותו השעין באופן רב משמעות אל הקיר שמול המיטה. על פי תפיסתו, טניס היה טקס מסתורי שכל אנגלי חייב לקיימו. כמו כן, הוא לא אהב לראות את אדונו מתבטל בערבים. 
פְלוֹרִי הדף בתחושת מיאוס את הטוסט והחמאה שקוֹ-סְ׳לָה הביא לו, אבל הוא מהל מעט ויסקי בספל תה, ואחרי ששתה את התערובת, הרגשתו השתפרה מעט. הוא ישן מחצות היום, ראשו וכל עצמותיו דאבו, ובפיו היה טעם דומה לנייר שרוף. שנים רבות חלפו מאז שנהנה מארוחה. כל המזון האירופאי בבורמה מגעיל פחות או יותר — הלחם הוא חומר ספוגי שהותסס במיץ תמרים וטעמו מזכיר את טעמה של לחמנייה זולה שהבאישה, החמאה מגיעה בפחיות שימורים, וכך גם החלב, אלא אם כן זה הנוזל המקומי, האפור והמיימי שההודים מייצרים. 
בשעה שקוֹ-סְ׳לָה יצא מהחדר, נשמע מבחוץ קול חריקה של סנדלים, וקול הפַלְסֵטוֹ של נערה בורמזית אמר “האם אדוני ער?״
“בואי הנה,״ אמר פְלוֹרִי בטון כעוס.
מָה-הְלָה-מֵיי נכנסה לחדר, תוך שהיא חולצת בבעיטה סנדלי לק אדום. ניתנה לה הזכות המיוחדת להצטרף אליו לסעודת התה, אך לא לסעודות האחרות. כמו כן, נאסר עליה לנעול את סנדליה בנוכחות אדונה.
מָה-הְלָה-מֵיי הייתה אישה כבת עשרים ושתים או שלוש, שגובהה כמטר ושישים ס״מ. היא הייתה לבושה בלוֹנְגִי כחול בהיר, עשוי סטין סיני רקום, ואִינְגִי מעומלן מבד מוסלין לבן, שעליו נתלו מספר משכיות זהב. שערה השחור כהוֹבְנֵה היה מלופף על קודקודה בצורת חרוט, וקושט בפרחי יסמין. גופה הקטן, הרזה והזקוף היה חסר מִתאר כתבליט שטוח שגולף על עץ. בפניה הסגלגלים וחסרי ההבעה שצבעם כצבע נחושת חדשה ובעיניה הצרות, היא דמתה לבובה; בובה משונה אך יפה באופן גרוטסקי. היא הביאה איתה לחדר ריח של עץ אלמוג ואגוז קוקוס.
מָה-הְלָה-מֵיי חצתה את החדר, קרבה למיטה והתיישבה על אחת מפינותיה. לפתע כרכה את זרועותיה סביב פְלוֹרִי, וכמנהג הבורמזים, רִחרחה את לחיו באפה הפחוס.
“מדוע אדוני לא קרא לי לבוא היום אחר הצהריים?״ אמרה.
“ישנתי. יותר מידי חם בשביל דבר כזה.״
“אז אתה מעדיף לישון לבדך מאשר עם מָה-הְלָה-מֵיי? אתה וודאי חושב שאני נורא מכוערת! האם אני מכוערת, אדוני?״
“לכי מכאן,״ אמר כשהוא הודף אותה ממנו. “אני לא רוצה אותך בשעה הזאת של היום.״
“אם כך, לפחות תיגע בי בשפתיים שלך,״ (בבורמזית אין מילה מקבילה ל״נשיקה״). “כל הגברים הלבנים עושים את זה לנשים שלהם.״
“נו, טוב, הרי לך. עכשיו עזבי אותי במנוחה. תשיגי קצת סיגריות ותני לי אחת.״
“למה בזמן האחרון אתה אף פעם לא רוצה לעשות איתי אהבה? אה, לפני שנתיים זה היה אחרת! באותם ימים אהבת אותי. הבאת לי מתנות של צמידי זהב ולוֹנְגִי ממַנְדָלֵי. ועכשיו תסתכל״ — מָה-הְלָה-מֵיְְי פשטה החוצה יד קטנה, עטויה מוסלין — “שום צמיד. לפני חודש היו לי שלושים, ועכשיו כולם ממושכנים. איך אני יכולה ללכת לבזאר ללא צמידים וכשאני לבושה באותו לוֹנְגִי שוב ושוב? אני מתביישת להיראות כך לפני הנשים האחרות.״
“וזאת האשמה שלי שמִשכנת את הצמידים שלך?״
“לפני שנתיים היית פודה אותם עבורי. אה, אתה כבר לא אוהב יותר את מָה-הְלָה-מֵיי!״
היא כרכה שנית את זרועותיה סביבו ונשקה לו, מנהג אירופאי שלמדה ממנו. תערובת של ריחות — של עץ אלמוג, שום, שמן קוקוס ושל פרחי היסמין שבשערה — נדפה ממנה. הריח הזה תמיד גרם לעקצוץ בשיניו. ברוח פזורה הוא לחץ את ראשה אחורה, אל הכרית, והביט בפניה המשונים והצעירים, בעצמות הגבוהות של לחיה, בעפעפיה המתוחים לצדדים ובשפתיה הקצרות והמעוצבות. שיניה היו נאות, כשיני חתלתול. שנתיים לפני כן הוא קנה אותה מהוריה במחיר של שלוש מאות רוּפִּיות. הוא החל ללטף את צווארה החום שהתרומם מפתח האִינְגִי שלה כגבעול חלק ודק.
“את מחבבת אותי רק משום שאני גבר לבן ויש לי כסף,״ אמר.
“אדוני, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם. למה אתה אומר את זה? האם לא הייתי תמיד נאמנה לך?״
“יש לך מאהב בורמזי.״
“איכס!״ מָה-הְלָה-מֵיי ביצעה חיקוי של רעד מעצם המחשבה. “לחשוב על הידיים החומות הנוראות שלהם נוגעות בי! אם גבר בורמזי ייגע בי, אני אמות!״
“שקרנית.״
הוא הניח את ידו על שדיה. בינה לבינה, מָה-הְלָה-מֵיי לא אהבה את המגע הזה. הוא הזכיר לה את קיומם של שדיה (לאישה הבורמזית האידאלית אין שדיים). היא שכבה ונתנה לו לעשות בה כרצונו, פסיבית לחלוטין, ועם זאת מרוצה ומחייכת קלות, בדומה לחתול שמאפשר ללטף אותו. ליטופיו של פְלוֹרִי לא גרמו לה הנאה (בָּה-פֵּה, אחיו הצעיר של קוֹ-סְ׳לָה, היה מאהבה הסודי), אך כשהוא נמנע מהם היא חשה פגועה ביותר. לפעמים היא אפילו החדירה שיקויי אהבה למזונו. מה שהיא אהבה היה חיי הבטלה של מאהבת, וביקורים בעיירת הולדתה, כשהיא לבושה ועדויה לתפארת, ומתהדרת במעמדה כבּוֹ-קָדָאוּ; שכן היא שכנעה את כל מכריה, וגם את עצמה, שהיא הייתה אשתו החוקית של פלורי.
אחרי שהגיע לסיפוקו, פְלוֹרִי הסתובב והִפנה אליה את גבו, מותש ומלא בושה, ושכב ללא הגה, כשידו השמאלית מכסה את כתם הלידה שלו. תמיד, אחרי שעשה מעשה מביש, הוא נזכר בכתם הלידה. בתחושת גועל הוא קבר את פניו בכרית, שהייתה לחה, והדיפה ריח של שמן קוקוס. החום היה נורא, וקול המייתן העקשנית של היונים הגיע אליו מבחוץ. מָה-הְלָה-מֵיי, עירומה, שכבה לצידו, כשהיא מנפנפת מעליו בעדינות במניפת נצרים שנטלה מן השולחן.
לבסוף קמה, התלבשה והציתה לעצמה סיגריה. אחר-כך חזרה למיטה, התיישבה עליה והחלה ללטף את כתפו החשופה של פְלוֹרִי. לובן עורו שהיה זר עבורה והקרין כוח, הקסים אותה. אבל פְלוֹרִי הקפיץ את כתפו בניסיון להדוף את ידה. במצבים כאלה היא הבעיתה אותו וגרמה לו בחילה. רצונו היחיד היה שהיא תיעלם מנגד עיניו.
“צאי מכאן,״ אמר.
מָה-הְלָה-מֵיי הוציאה את הסיגריה מפיה וניסתה להציע אותה לפְלוֹרִי. “למה אתה תמיד כועס עלי אחרי שאתה עושה איתי אהבה?״ אמרה.
“צאי מכאן,״ חזר ואמר.
מָה-הְלָה-מֵיי המשיכה ללטף את כתפו. היא לא הצליחה להבין את החוכמה שבהיענות לצורך שלו להיות לבדו, ומעולם לא עזבה אותו במצבים כאלה. היא האמינה שמעשי זימה הם סוג של כישוף שמעניק לאישה כוחות פלאיים, בעזרתם, בסופו של דבר, היא תוכל להתגבר על הגבר, להחליש אותו, ולהפוך אותו לעבד מטומטם למחצה. כל ליטוף נוסף יתיש ויערער את רצונו של פְלוֹרִי ויחזק את הכישוף — כך היא האמינה. היא החלה לענות אותו בניסיונותיה לעורר אותו למעשה אהבים נוסף. היא הניחה את הסיגריה שלה, כרכה את זרועותיה סביבו, ניסתה לסובב אותו אליה ולנשק את פניו המוסבים ממנה והוכיחה אותו על קרירותו.
“תסתלקי מפה! תסתלקי מפה!״ אמר בכעס. “תסתכלי בכיס המכנסיים שלי. יש שם כסף. קחי חמש רוּפִּיוֹת ולכי מפה.״
מָה-הְלָה-מֵיי מצאה את שטר חמש הרוּפִּיוֹת ותחבה אותו אל תוך האִינְגִי שלה, בין שדיה, אבל היא עדיין סירבה לצאת. היא גחנה מעליו והמשיכה להטריד אותו, עד שלבסוף הוא קפץ מן המיטה בכעס.
“תסתלקי מהחדר הזה! אמרתי לך ללכת! אני לא רוצה אותך כאן אחרי שסיימתי איתך!״
“זו דרך נחמדה לדבר אליי! אתה מתייחס אליי כאילו שאני זונה.״
“זה בדיוק מה שאת! החוצה!״ אמר כשהוא הודף אותה בכתפיה אל מחוץ לחדר. הוא בעט בסנדליה והעיף אותם אחריה. לעיתים קרובות המפגשים שלהם הסתיימו בדרך הזאת.
פְלוֹרִי עמד במרכז החדר ופיהק. אולי בכל זאת כדאי לו ללכת למועדון למשחק טניס? לא. הדבר הצריך גילוח, והוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם מאמץ הגילוח לפני שיריק אל קִרבו מספר כוֹסיות משקה. הוא מישש את סנטרו הזיפני, החל לצעוד לכיוון הראי לבדוק את מראהו, אך התחרט והִפנה אליו את גבו. הוא לא רצה לראות את הפרצוף הצהוב והשקוע שיביט בו מן הראי. במשך מספר דקות עמד באיברים שמוטים והביט בטוּקְטוּ שהתגנב אל עש מעל מדפי הספרים. הסיגריה שמָה-הְלָה-מֵיי הפילה בערה ואוכלה, הנייר שלה הפך חום וריח חריף נדף ממנה. פְלוֹרִי נטל ספר מן המדפים, פתח אותו, ומיד השליך אותו בתיעוב הרחק ממנו. לא הייתה לו האנרגיה הדרושה לקריאה. אוי אלוהים, אלוהים, מה אפשר לעשות בשארית הערב הארור הזה?