פרולוג
"לורן, תיכנסי הביתה, אבא צריך להגיע," אימא קוראת לי בפעם השלישית.
למה היא לחוצה כל־כך? זה לא מתאים לה. בעודי עושה את דרכי פנימה אני
מבחינה במכונית של אבי החוצה את שערי הכניסה. "קדימה, תיכנסי מייד!" היא מאיצה בי.
"אוף, הפרעת לי באמצע השיזוף, אני לא מבינה – "
"לא עכשיו," היא קוטעת אותי, אוחזת בעדינות במרפקי ומלווה אותי
פנימה דרך הכניסה האחורית של הבית.
"משהו קרה?" אני מעיזה לשאול.
"אבא ואני נדבר איתך ועם ניקולס בערב, בינתיים תקבלו את אדריאן בסבר
פנים יפות."
אדריאן הוא הבן של פבלו ושל רוז אלמונטה. פבלו הוא חבר ילדות של אבי
ושותף לעסקיו. שניהם נולדו למהגרים ממקסיקו. פבלו פגש את רוז במהלך
טיול בלונדון. לאחר שהתחתנו היא עברה לגור בארצות הברית. לפני שלוש
שנים הם החליטו באופן מפתיע לעזוב ללונדון. "הם הגיעו לחופשה?" אני ממשיכה לנסות לדלות פרטים.
"לא בדיוק." היא מביטה בי בעצב. "אדריאן הגיע לבד. בואי נלך לקבל את
פניו."
עכשיו זה ממש מוזר, למה שיגיע לכאן לבדו? כשאנחנו נכנסות לסלון אבא נעמד לקראתי.
"מי אלמה1, התגעגעתי אלייך."
הוא מחבק אותי תחת זרועו ונושק לראשי. "גם אני, פאפי," אני משיבה בקול חלש. אבי משחרר אותי מאחיזתו ואני מפנה את מבטי כדי להביט ביצירה המושלמת ביותר שראיתי בחיי. הוא גבוה יותר עכשיו ושרירי, ונראה קצת אחרת מהדמות שחקוקה בראשי. אני בת שבע־עשרה והוא מבוגר ממני בחמש שנים, זה אומר שהוא כבר בן עשרים ושתיים.
אדריאן תמיד היה יפה תואר בעיניי. את גובהו, את הלסת המסותתת, את שערו המלא ואת צבע עורו השזוף קיבל בתורשה מאביו, ואת האף הסולד ואת השפתיים המצוירות מאימו. צבע עיניו בגוון אגוז ייחודי, שילוב בין חום וירוק, צבע עיניהם של הוריו. לפני שהם עזבו ללונדון בחורות תמיד כרכרו סביבו וסביב אחי, ניקו. אותי זה הכעיס. "היי," אני מברכת את אדריאן בביישנות. הוא מסתכל עליי לרגע, מהנהן ומסיט ממני את מבטו.
נבוכה ולחוצה, אני מתחילה להתרחק בשקט לכיוון הקומה העליונה כדי
לחפש את אחי הגדול, הוא בטוח יודע משהו. אני רואה אותו עומד בראש
גרם המדרגות ומקשיב למתרחש. "ניקו, ספר לי מה הולך פה," אני מבקשת. מובן שהוא יודע, אני רואה את זה בעיניו.
"עזבי. שההורים יספרו לך. לא מדובר בחדשות טובות."
"נו!" אני מתעקשת.
"פבלו ורוז נרצחו בשבוע שעבר. בגלל זה אבא נסע ללונדון בפתאומיות.
אדריאן יעבור לגור איתנו. זה מה ששמעתי את אימא אומרת בשיחת טלפון."
"נרצחו? מי רצח אותם? למה?" צמרמורת מכה בי בעוצמה.
"אל תשאלי שאלות כי לא תקבלי תשובות."
הוא עוקף אותי ופונה לכיוון חדרו, משאיר אותי מבולבלת וכעוסה. בהמשך היום אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אדריאן. איך הוא מרגיש לגבי האובדן? איך הוא מתמודד איתו? אני מסתגרת בחדר שלי ובוכה, כואבת את כאבו.
*
הוריי לא מספרים לי פרטים נוספים על אודות המקרה, הם רק מאשרים שאדריאן יגור איתנו בתקופת הקיץ ואולי אף יותר מכך. בעצם, הוא יישאר איתנו עד שיחליט לעזוב.
ערב אחד, כשאני מאזינה לשיחה שלהם, אני מבינה שפבלו ורוז נורו בביתם.
באותו הזמן אדריאן התחבא בחדר הביטחון, שאליו הכניס אותו אביו.
הבטן שלי מתהפכת למשמע הדברים ואני מחליטה להפסיק לחטט בנושא.
את המשך חופשת הקיץ אני מעבירה בהתחמקות מאדריאן. פרצופו תמיד
עוטה את אותה הבעה רצינית וקשוחה ומדי פעם אני מרגישה את מבטו הבוחן ושונאת את התחושה הנלוות אליו.
1. מספרדית: נשמה שלי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
