א. הר הנגב
האוטובוס עבר את שַלט הכְּניסָה, מימין אפשר היה לראות עמק לבן שכלפי דרום נסגר לקניון שזורמים בו מים ויש בו צמחים, ויעלים כורעות על מטליות בירכיהן הלבנות כדי לשתות, ומטיילים עולים ויורדים בסולמות ברזל ובמדרגות שחצב נזיר ביזנטי. הנהג הסתכל בראי. אף אחד לא ירד. היו רק חיילים באוטובוס. וכמה אנשים. לא הכרתי אף אחד. האוטובוס יצא מהמדרשה ונסע דרומה, חולף על פני הבור הנבטי הגדול. מהכביש אפשר היה לראות רק את ערימת השפוכת הלבנה. כשמתקרבים, אפשר לראות את
הפתח האפל ואת המדרגות היורדות אל העמוד עליו חרוטה פרסתו של דוּשָרַה, האלוהים הנבטי שחי פה. העמוד מחזיק את התקרה שחלק ממנה נפל והפך לאבק לבן שממלא את הבור, אוצר את הלחות ומצמיח שערות שולמית ירוקות על הכתלים. עוד מעט דרך העפר שפונה אל הסולמות.
קמתי מהספסל האחרון ובאתי אל הנהג.
"אין לי תחנה פה'', הוא אמר לפני שהספקתי לשאול.
"אני יודע."
"אני לא יכול לעצור לך."
"תעצור לי בבקשה."
"למה לא ירדת במדרשה?"
נהג צעיר. לא יכול להיות שהוא מכיר אותי מהזמן שהייתי במדרשה. משכתי בכתפיים. הוא האט את האוטובוס ועצר בצד הדרך ליד שלט מנוקב כדורים.
היה חם מאוד. הגבעות החומות־רכות היו מונחות כמו ספינות הפוכות. העיר הנבטית פרושה על הגבעה שמדרום. חומותיה משורטטות בבירור על רקע השמים. עוד רגע ותזנק מהצוק. היא בנויה על פרשת מים בין השבר הגדול לבין הים. עליתי לגבעה קטנה שצופה על הקניון של עין מעריף. בגובה הגבעה, ישר לפניי, גבוה מעל הקניון, ריחף רחם שחור לבן, מקורו הצהוב שלוח. לובן המצוקים הכהה את השמים לכחול עמוק.
שני עורבים שחורים גדולים דאו לאורך המצוקים ומעט מתחת. עוד מעט תיכנס השבת. אוטובוס אחרון. לא היו מטיילים בוואדי. טוב שהימים ארוכים כל כך. ירדתי בסולמות ובמדרגות החצובות וליד המערות
הפעורות בקרטון הפריך. העלים של חורשת הצפצפות רשרשו ברוח. מסביב לצפצפות עמד ריח כבד של מים, ריח מתוק שיש בו ניחוח של ירק שמנדף את המים לתוך הנקיק התלול ומשרה קרירות.
כשחוצים את הוואדי ועולים על המדרגה שממול וחוזרים מעט במעלה הנחל, מגיעים אל המפל התחתון. הטיפות נושרות על סחף נחלים מאובן ושערות שולמית ירוקות הנשרכות עד לפני המים האפלים. אני אוהב את המראה הזה, את המפל, את הקירות, את החום החנוק העומד בעמקי הנחל. הקירות הלבנים משובצים בעדשות צור. מישהו יושב שם. אני מכיר אותו כמעט מאז שאני מכיר את המפל. הוא שמע אותי מגיע, אבל הוא לא סובב את הראש. היה רכון ועסוק במשהו. עברתי את המרחק הלא גדול בינינו, נעמדתי מאחוריו, הורדתי את התרמיל על סלע מעוּגל ממי שיטפונות ופשטתי את החולצה. עדיין לא הביט. הורדתי את המכנסיים. הצללים התארכו. עוד פחות משעה יהיה חושך מוחלט.
"הבאת שק שינה?'' הוא שואל פתאום.
"כתבת לי להביא שק שינה?'' שחיתי עד המפל ושתיתי מהטיפות הנושרות. המים אפלים ועמוקים. יש להם טעם קשה וריחני של גופרית. כל המעיינות של הצין נובעים מתוך אותה שכבה. צללתי לתוך המים
הקרים, ושחיתי בחזרה לשפה עליה ישב. עליתי בגלישה על הסלע החלק מאצות, כמו כלב ים. ''התחלת לגדל יונים?'
"'מצאתי אותה במים מתחת למפל."
התיישבתי על הסלע החם לידו. היונה היתה רטובה ונוצותיה שלא אגרו חום נדבקו לעצמות הקטנות. עיניה היו מלאות פחד והשלמה. "היא תמות."
''אני יודע'', אמר אבי.
"למה לא חיכית לי בבית?"
''כי החלטתי לחכות פה. יהיה ירח מלא הלילה."
"וכל הזאבים והתנים ייללו אל הירח וכל המכשפות ייצאו מארובות הבתים." לבשתי את המכנסיים והחולצה. נעים יותר לסחוב תרמיל כשיש חולצה בין הגוף לרצועות.
"לאן אתה הולך?'
"למעלה. לבית שלך. אתה רוצה להישאר כאן הלילה?"
"לא. נעלה. אני מחכה שהירח יזרח. אתה עייף מאוד?"
"לא", אמרתי, "אפשר לחכות."
"טוב מאוד. באתי לכאן בלי הג'יפ."
'"מאיפה אתה רוצה לעלות?"
"'נתחיל ללכת, אני אספר לך בדרך."
טבלתי את המִימִיה בבריכה ושמעתי את האוויר מבעבע החוצה מפני הנוזל. אבי הצליב את המִימִיה ונעל סנדלים ישנים שהיו מכוסים אבק לבן. את החולצה הירוקה קשר כמו כפייה על הראש. הוא עבר אותי
ועיניו הירוקות שקבועות בתוך פנים שחומים החלו למדוד את ההליכה, את ההרים הלבנים והשיחים החשוכים, מדמיינות את מהלך הצין על כל פיתוליו, את המפעלים ואת גֵבֵי־שיש והגבעות של החוואר לפני שהצין מכה את הסכר שבנו כדי שלא יהרוס לירדנים את המפעל שהצרפתים עשו להם. יש לו עיניים מדהימות.
'"למה לא התקשרת?"
"כי חשבתי שאם אכתוב לך זה יהיה מנומס יותר. בטלפון הייתי דוחף אותך לפינה."
"ממתי אכפת לך ממני כל כך?''
"את המכתב קיבלת?''
"כן'', אמרתי, "אבל אף פעם לא עניתי לך. איך ידעת שאבוא היום?"
"אני יורד לפה כל יום לפנות ערב, כמו שאתה יודע."
"ידעת שזה אני כשבאתי. לכן לא הסתובבת."
"אני מכיר אותך, אם לא היית רוצה לבוא, היית מוצא תירוץ. מאז שעזבת לא באת לכאן אפילו פעם אחת. אפשר לחשוב שתל־אביב כל כך טובה אליך."
ידעתי שכל מה שאגיד יהיה חלקו אמת וחלקו לא.
"עשית משהו מעניין בזמן האחרון?"
'כלום. כמה רעיונות. לא רעים ולא טובים. "
"אתה עוד מלמד?'
"לא."
"על מה רבת הפעם?"
"זה משנה? בלריב אתה יותר מוכשר ממני. "
אבי חייך בפעם הראשונה מאז שראיתי את הגב שלו ליד הבריכה המטפטפת. ראיתי אותו כבר מלמעלה, מהמקום בו יש מדף סלע מעל הבריכה ואחריו מדרגות צרות וחלקלקות, שמים נוזלים לאורכן עד
לאפיק. האפיק של הצין רחב פה מאוד. מדרום מבהיק בחושך מפל הפרסה הענק של הדיבשון. מעליו נוצצים לאור הירח סכיני צור אפי־פליאוליטיים. בחורף מקימים שם הבדואים אוהל, זורעים חיטה
ומעבדים. מעבר לאוהל יש טרסות שבנו הנבטים כשהפכו לחקלאים והשביל עובר דרכן ויורד לעין עקב תחתון, שממרום הסלעים הלבנים שהמים והרוח גילפו אכן נראה כמו עקב רגל טבוע בתוך סלעים אפורים קשים. גם בלילה חשוך מאוד ההרים פה מזדקרים לבנים אל השמים.
"מאיפה עולים?"
"מול חוד עקב."
"זה צריך להגיד לי משהו?"
"אולי", הסיט אבי את המימיה אל הגב.
הזעתי. התרמיל מלא ספרים, שק שינה, בגדים ומים. עברנו את העיקול הגדול של הוואדי. מפה אי אפשר לראות את האורות של המדרשה. מול הפתח של נחל עקב פנה אבי לתוך ואדיון קטן ואחר כך טיפס על דופן הוואדי התלול.
"אתה בטוח שמטפס מפה שביל?"
הוא לא ענה. טיפסנו על ארבע. המדרון כמעט ניצב, ובסופו, עולה לכיוון הקו הגבוה של המצוק שלוחה סכינית. לא קל. התיישבתי על מדרגה קטנה, מרופף את רצועות התרמיל. ירח גדול ושמן עלה מעל קו
האופק והפסגה של חוד עקב בלטה מעל המצוק הדרומי של הצין כמו פירמידה גדולה וחדה שראשה קטום. נחל עקב היה כמו מפרץ אפל בתוך הקיר, ונחל צין שמתחתנו כמו נהר שחור וגדול עם כתמים לבנים במקום בו אין כיסוי של שיחי מלוח ואשלים. אוויר הלילה היה רענן, מייבש את הזיעה בקרירות. נשמתי נשימות ארוכות. כשהגעתי למעלה ישב כבר אבי על המצוק, מביט אל חוד עקב. הוא כמעט ולא התנשם.
"לקחת לך את התרמיל?''
"נגמרה העלייה."
הוא קם והמשיך ללכת. הלכתי אחריו. הוא עצר לאחר מספר צעדים. עצרתי והסתכלתי. על הקרקע היו מספר אבנים מעורמות. עברנו עוד ערימה. הוא לא עצר לידה, רק הניח את כף ידו כאילו ליטף את האוויר. בערימה השלישית עצר. הורדתי את התרמיל והוצאתי מימִיה. ישבתי על הערימה, מסתכל אל האורות הלבנים של המדרשה. המים קרים וחלקים. בלילה הכל נראה קרוב ובהישג יד. המצוקים מכוסים בחושך ואפשר לנשור למטה בקלות ולשבור את העצמות. אבל פה זו רמה גדולה ושטוחה. סובבתי את הראש והבטתי באבי. הוא הביט לאורך הערימות. היתה לו שאלה. אחרת לא היה עולה מפה. הערימות נאספו על קו השביל עליו הלכנו. שביל לבן על הרמה הכהה. הערימות היו שחורות ומישהו פינה סביבן את המִיקרם של האדמה הכהה ויצר שלוליות לבנות של חוואר שהפכו לכתם אור ירח. אבי הביט צפונה, אל הצד הרחוק מהוואדי.
הבטתי אחריו. ערימות האבנים התמשכו לשם עד שנעלמו בחשיכה. חיברתי את הקווים שנמשכו מחוד עקב לתוך המדבר. על שפת המצוק, ליד התלולית האחרונה, היו עוד כמה פסלים. תלוליות האבנים הלכו
וגבהו כשהתקרבו אל המצוק. חייכתי.
"אז זה מה שאתה עושה עכשיו?"
"כן. נראה לך?"
"זה מעניין מאוד." חייכתי וידעתי שאבי מסתכל, מתאמץ לראות את העיניים שלי בחושך. ישבתי רחוק מדי. "איך אתה קורא לזה?"
"נקודות וישר."
"זה הרעיון שלך?"
"'מחר אני אראה לך מאיפה זה. היה מישהו שחשב על זה לפני."
"ומה אומרים על זה במדרשה?"
''הפקח שהחליף אותך אמר לי לפרק את זה."
'"ומה אמרת לו?"
אבי משך בכתפיו. ''בוא נלך. צלילה כבר דואגת."
"מה שלומה?"
"חושבת שאני טועה ומנסה להסכים איתי."
"היא אשה טובה מאוד."
"היא אשה", אמר אבי, מתכוון להגיד בזה שגברים הם אלו שגילו את הים ואת המפרש ואת המדבר ונחתו על הירח וציירו את הציורים והלחינו את המוסיקה וכתבו את התנ''ך והמציאו את הגלגל. והנשים ילדו את
הגברים והן היצירה ואל להן למנוע את הגברים.
"'זאת אומרת שאתה בצרות."
"גם אתה. "
''בגלל שאני איתך?"
''בגלל שירדת מסביב למפל ובאת לשחות בבריכה למרות שהנהג אמר לך שאין שם תחנה ואתה הסתכלת עליו והוא עצר לך'', גיחך אבי.
"מה עוד עשית?''
יכולתי להרגיש אותו מחייך למרות שהוא הלך לפניי והצל שלו נע לפניו כי הירח היה מאחורינו ואנחנו הלכנו מערבה בצעדים גדולים על הדרך שמוליכה מהר דָרוֹך למדרשה. מימיננו היו האורות של הקיבוץ.
''לקחתי את הילדים לטיול. הלכנו למפלים העליונים, לבריכות של עין מעריף. כיירנו בובות ושתלנו על המפלים."
'נשמע יפה."
'"הפקח אמר שזאת התערבות בנוף ואני מלמד את הילדים ללכלך את הארץ ולהשחית את הטבע. לדעתו הנחל צריך להישאר כמו שהוא."
'"הוא צודק. אתה חייב להרגיז את כל מי שקשור בממסד, אתה שוכח שהם משלמים לך?"
"כבר לא. התפטרתי."
"אהלן."
'"הם לא קיבלו את ההתפטרות."
"'מגיע לך. אפילו להתפטר לא נותנים לך."
"'בשביל מה באת?"
"לראות את צלילה. וחוץ מזה, כשיראו אותי איתך, ייפטרו אותך על בטוח."
"בגלל זה אנחנו באים בלילה ונכנסים מאחורה."
"ולא יירו בנו?"
"לא. מאז שירו בבדואי האחרון, לא יורים יותר. תעבור את הגדר בזהירות."
"גדר חדשה?"
"כן. גרשון הגנן החליט לשתול גן של צמחי מדבר. הגדר היא נגד היעלים שהן בעד שיחי המדבר ובעד הגנן שמגדל אותן. ואני בעד היעלים ובעד שיחי המדבר ונגד הגנן ששם גדרות במדבר."
"לדרוך על השתילים?"
"שלא תעז."
הכבישים של המדרשה היו רחבים וריקים. אור ניאון מנוכר האיר את הלילה, מבטל את הירח. גם היישוב הזה, כמו העיר הנבטית שמדרום לו, יושב על שפת מצוק, מול הקניון עם המים והיעלים. בלילה באים צבועים ושועלים וזאבים לנבלות שמשאיר להם הפקח בתחנת ההאכלה.
ליד הבית של אבי אבנים מוזרות וענפים שנסחפו בשיטפונות. הפסלים מכוסים בבוגנוויליה ואַלוּוֵרָה ורותם. הבתים השכנים הם דו־קומתיים ומכוניות חונות לידם.
"ערב טוב."
"באמת באת", אמרה צלילה ואני ניסיתי לשמוע אם יש בקול שלה שמחה או כעס.
"חשבת שלא אבוא?"
"קיוויתי", היא אמרה ואני ידעתי שחזרתי הביתה. אבי הרים את העיניים, מביט באשה שלו במבט מהיר. "אני שמחה שבאת, הרבה זמן לא היית פה."
"הרבה, מעט, כן, הרבה זמן לא הייתי פה."
''מה שעושים - יש, מה שלא עושים - לעולם לא נעשה", אמר אבי.
הוויכוח הוא בין שניהם. צלילה לא חושבת שאנחנו צריכים לנסוע, אבל מחר נעמיס את הג'יפ וניסע למקום שאינני יודע היכן הוא כדי לְהקים פסל חדש של אבי, למרות שכולם כבר יודעים וכועסים עליו בגלל זה. הכל כמו שהיה. וזרח השמש. כאילו לא הייתי שנה שלמה במקום אחר. אותה שיחה, אותו ויכוח. בשביל מה הוא צריך אשה טובה כמו צלילה. הוא היה צריך איזה בת זונה שתמרר לו את החיים ואז יוכל לבעוט בה. נשים טובות הן צרה איומה. אם יתגרש ממנה אני אתחתן איתה. אפילו עם הילדים.
"אתה תישן בחדר של הילדים.''
"איפה הם?''
"ישנים", אמר אבי והמבט שלו התרכך. אנשים נלחמים נגד העולם ואלוהים, ונגד הילדים שלהם הם חסרי אונים.
"לא עדיף שאישן בסלון?''
"תישן שם'', אמרה צלילה, '"שם הרבה יותר נוח. וחוץ מזה, אם תפחד בחושך, יהיה איתך מישהו בחדר ולא תצטרך לבוא אלינו. "
כל כך שקט בחוץ. שכחתי כמה שקט מדבר יכול להיות. בחדר יש כונניות ספרים עמוסות ועציצים ותמונות שמן ופסלים.
"נענע?'' הנהנתי כשאבי הניח את ספל התה ליד העוגה. תמיד אהבתי את העוגות של צלילה.
'"תתחתני איתי?''
"אני נשואה. וכבר יש לי אחד כמוך. בפעם הבאה אני אחפש לי משהו אחר."
''לאן הוא לוקח אותי מחר?"
"זה משנה? לאן שלא תלכו יהיו צרות."
"טוב לך איתו?''
"אתה אידיוט מושלם. אתה חושב שהתחתנתי איתו כדי שהילדים שלי ייראו כמו כולם? בטח שאני אוהבת אותו."
"זה לא מה ששאלתי ."
'"אני יודעת מה שאלת. לך תטפס איתו על הר. אני אחכה פה למטה עם הילדים והפסלים שלו."
אבי יצא מהמקלחת. ''תיכנס להתקלח'', אמר, "שמתי לך מגבת."
'"לילה טוב'', אמרה צלילה. שוב ראיתי כמה אני אוהב אותה. בגלל שהיא חזקה ואמיצה וישרה ולא מבינה לא את אבי ולא אותי. ולא את מה שאנחנו הולכים לעשות מחר ולמה לנו כל הצרות האלו. אפילו שהיא
יודעת שככה זה יהיה מחר. ובשנה הבאה. וגם אחר כך.
"על איזה הר אנחנו מטפסים מחר?"
"הר שאפשר להגיע לבסיס שלו רק עם ג'יפ ולטפס עליו ברגל. ''
"אתה אוהב הרים."
"אתה תוכל להישאר למטה לשמור על הג'יפ אם אתה רוצה."
"אני אטפס איתך."
"אני שמח. לא חשבתי שתישאר כאן עם צלילה."
"למה לא תשכנע אותה לבוא איתנו?"
"כי היא לא רוצה."
"למה אתה לא רוצה שהיא תבוא?"
"היא לא מבינה. נשים עם ילדים ובית לא מבינות אף פעם למה צריך לעזוב בית ולבנות משהו מאבנים על הר רחוק. מישהו צריך להישאר עם הילדים."
"ונשים בלי ילדים?"'
"דאגתי לך לאחת כזאת."
"מי זאת?''
"אתה לא מכיר. גם אני לא. אבל היא רצתה לבוא. וזה כבר טוב. ויהיו לה רק צרות מזה. גם גרשון בא."
"גרשון הגנן?'"
"כן."
"אז למה עברת לו על הגדר?"
"כדי שיידע שזה שהוא בא איתי לא אומר שאני אשתנה במשהו."
"אני בא איתך רק בגלל סיבה אחת." אבי שתק. כאילו לא מעניין אותו והוא לא רוצה לדעת את התשובה. אבל הוא גם לא אמר משהו אחר ואני ידעתי שהוא מחכה. "כי אין לי מושג מה הדבר הבא שתעשה. אתה כל כך מטופש - שזה פשוט מדהים."
"גמרת את התה?'
"כן."
"אז לך לישון. מחר אני מעיר אותך לפני אור ראשון ואל תחשוב שהזמנתי אותך בגללך. הזמנתי אותך בגלל שאתה מבין מה אני הולך לעשות."
המשפט לא היה לי ברור, אבל שתקתי ונכנסתי לחדר הילדים. לא הדלקתי אור. על הרצפה היה מזרון מכוסה בסדינים. מן השידה הסתכלו עלי דובון, כלב מבד ובובות עץ שאבי גילף. קרצתי לבובות והן חייכו. על הקירות ניתלו בדים עם דמויות מתוך סיפורי ילדים. בדקתי שפוּ הדוב עדיין תקוע במחילה של אִי־אֶה ורק אז שכבתי על המזרון. החלון היה פתוח ואפשר היה לשמוע את הנשימות השלוות של הילדים ואת הרוח של הלילה שנשבה והרעידה את ענפי האשלים.
