מוציאה לשון

מילות פתיחה

סבי הרמן באר עסק במתמטיקה, ובפרט בתורת המספרים. הוא נהנה להציג בפנינו רעיונות מתמטיים ובייחוד להסביר מדוע מִספָּר זה או אחר הוא "יפה". פעם שאל אותו אחד מבני המשפחה: "תגיד, הרמן, יש מספר שהוא לא יפה?"

סבא הרהר רגע, חייך וענה: "לא".

כפי שסבא שלי חש כלפי המתמטיקה, כך חשה אני כלפי תופעת השפה, ובפרט — השפה העברית. התמזל מזלי לעסוק בשפה באופן מקצועי, כעורכת, ועבודתי מזמנת לי בלי הרף הזדמנויות ללמידה — על מילים ועל האופן שבו הן מצטרפות זו לזו ויוצרות ביטויים וסגנונות כתיבה ודיבור; על תולדותיהן של מילים ועל השינויים המתחוללים בהן ממש בימים אלה; על השפעות הדדיות בין העברית לשפות אחרות; ועל השאלה מָהן שפה תקנית ושפה לא תקנית, והיכן עוברים הגבולות (המשתנים) ביניהן.

בספר זה תמצאו דיון במגוון סוגיות שעוררו את סקרנותי, החל במילים בעלות משמעות דתית שעברו תהליך של חִילוּן וכלה בהיסטוריה של המילה "גרב" ובשאלה אם יש בסיס לנטייתם של דוברי העברית לומר למשל דווקא "גרביים אדומות" ולא "גרביים אדומים", כפי שדורשים המילונים. הספר מבוסס על רשימות ומסות שהופיעו לראשונה בבלוג שלי, "הקוראת הראשונה".

הספר מאורגן בשמונה שערים: "מאיפה אמרת שאת? — על מקורות מילים"; "תיבת האוצר: על מקורם של מטבעות לשון וביטויים"; "העברית מדברת עם חברות: יוונית, ארמית, ערבית, אנגלית"; "מי נתן לך רישיון? — על יחסינו המורכבים עם השפה התקנית"; "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים"; "הכוח שמאחורי הכס: מחשבות על עריכה"; "לשם ובחזרה: ענייני תרגום"; ו"מה השפה אומרת עלינו?"

אני מקווה שאוהבות ואוהבי השפה העברית, ובפרט אלה שהשפה היא עיסוקם — עורכות, מתרגמים, מורות וכותבים — ימצאו בספר שפע עניין והנאה.

בסוף הספר תמצאו שני מפתחות: מפתח עניינים וכן, בנפרד, מפתח מילים וביטויים הנידונים בספר. פרטיהם המלאים של ספרים, מאמרים ומקורות אחרים הנזכרים לאורך הספר מופיעים ברשימת המקורות.

במסעותיי בשבילי השפה הצטרפו אליי חברים מצוינים לדרך — מתרגמות, עורכים, כותבות, קוראים ובלשניות, ששאלו שאלות וסייעו לי בחיפוש המהנה אחר תשובות. תודותיי הרבות נתונות לכולם.

אני מודה לד"ר עמנואל אלון, בלשן ומרצה ללשון עברית, שקרא את כתב היד של הספר ותרם משפע ידיעותיו; לד"ר מעין מזור, שסייע בכתיבה אחידה ומדויקת של מילים ביוונית עתיקה; לנעם שכטר, שקרא את השער "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים" והעיר הערות חשובות; ולרוני הפנר, מחבר האתר המעולה השפה העברית, על הדיונים הפוריים ומאירי העיניים לאורך השנים. תודותיי לעטרה אופק שערכה את הספר, חידדה, הבהירה והאירה; למאייר טל אביב על האיורים הנהדרים ולאנשי הוצאת עם עובד ששקדו להוציא את הספר לאור בצורה יפה ומדויקת.

תודה מיוחדת לבן זוגי אוהד עוזיאל, הקורא הראשון שלי, שתמך, עודד, גלגל איתי רעיונות והעניק לספר ולי מידיעותיו הרבות ומבּהירוּת מחשבתו.

מאיפה אמרת שאת? —
על מקורות מילים

למה ״שכיח" הוא לא משהו ששוכחים?

"אביגיל, את יודעת מה זה 'שכיח'?"

"משהו ששוכחים אותו?" שיערה בתי (שהייתה אז בת רגע־לשש).

ובכן, לא בדיוק. אבל מדוע לא, בעצם? האם יש קשר בין "שִכחה" ל"שכיח"? הלכתי לבדוק.

מילון אבן־שושן מציין כי השורש העברי שכ"ח מקביל לשורש שכ"ח בארמית, שפירושו "מצא", ומציין בסוגריים: "משמע הפוך!"

חידת ה"שכיח" נפתרת מיד: פירוש המילה הוא פשוט "מצוי" בארמית.

מכאן גם פירושו של הביטוי "חבל על דאבדין ולא משתכחין", הנאמר לזכרו של נפטר (ומקורו בתלמוד הבבלי): לא "חבל על אלה שאבדו ואינם נשכחים", כפי שנדמה על פי פירוש המילה בעברית, אלא "חבל על אלה שאבדו ואינם נמצאים (איתנו)".

יפה: הן המילה "שכיח" והן המילה "משתכחין" בצירוף "דאבדין ולא משתכחין" נגזרות אפוא מן השורש הארמי, ומכאן משמעותן. אבל מדוע משמעותו של השורש העברי שונה מזו של השורש הארמי, ולמעשה כמעט הפוכה, כפי שציין אבן־שושן?

פה בא לעזרתנו מלון בן יהודה, שבו מופיעה ההערה: "במשמעות זו" (כלומר של שִכְחָה) "אין השורש אלא בעברית בלבד, ובארמית אשכח פירושו מצא, ואפשר שנולדה ההוראה שבעברית מתוך שימוש בשלילה במשמעות לא מצא (עוד)".

על פי השערה זו, משמעות השורש התהפכה במעבר לעברית בגלל הופעות מרובות של "שכח" בהקשר של שלילה. אכן יש כמה דוגמאות כאלה בעברית, אם כי לא עולָה בדעתי דוגמה נוספת של פועל שמשמעותו השתנתה בצורה כזאת. דוגמה ידועה היא המילה "כלום", שפירושה המקורי הוא "משהו": "אין העבד חייב כלום" (משנה, גיטין ד, ד). אך מכיוון שהמילה מופיעה בעיקר בהקשרים של שלילה — כגון "אינו חייב כלום" — התהפכה למעשה משמעות המילה, וכיום משתמשים בה בעיקר במשמעות של אפס, אַיִן ("מה את עושה?" "כלום").

הצירוף "שום דבר" עבר תהליך דומה: המילה "שום" פירושה "משהו", שוב בעיקר בהקשרים של שלילה, וגם הצירוף "שום דבר", המשמש להדגשה, פירושו במקורו "משהו, דבר־מה" ("אם יש לתקן שום דבר בהם" — רשב"ם [שמות ב, ב]). גם כאן, ההופעה החוזרת בהקשרי שלילה ("לא מצאתי פה שום דבר מעניין") הביאה להיטמעות של השלילה בצירוף עצמו ("זה עוד שום דבר לעומת מה שיקרה פה בעוד שנה"). גם המילה "מאומה" עברה שינוי משמעות דומֶה.

משעשע להבחין שהגדרת המילה "כלום" במילון ההווה היא "שום דבר" — הגדרה הרוקדת בחן על שתי החתונות, ומתאימה גם למשמעותן המקורית של המילים וגם למשמעותן הרווחת כיום: כך או כך, "כלום" ו"שום דבר" הם אכן שקולים.

בדיעבד ולמפרע
מה פירוש המילה "למפרע"? רובנו נגיד "מראש". "תשלום למפרע", לפי פירוש זה, יהיה תשלום מראש, לפני קבלת התמורה. אך מתברר ש"למפרע" פירושה גם ההפך הגמור — כלומר בדיעבד, לאחר מעשה: "אם אמר לה, הרי את מקודשת לי מעכשיו בדינר זה, אם אתן ליך מאתיים זוז, ולאחר זמן נתן לה המאתיים — הרי זו מקודשת למפרע, משעת הקידושין".¹

אז מה, גם מראש וגם בדיעבד? איך ייתכן? מילון רב־מילים ומילון ספיר בוחרים להם צד בסוגיה וגורסים כי המשמעות הנכונה היא "רטרואקטיבית, לאחור", ואילו המשמעות של "מראש" היא "בלשון הדיבור" (רב־מילים) או "בהוראה זו לא־תקני" (מילון ספיר). במילון מילוג שני הפירושים המנוגדים מופיעים זה לצד זה ברוח לא שיפוטית ובצורה תמציתית ומצחיקה במיוחד: "למפרע — 1. מראש. 2. לאחר מעשה". לֵך תשתמש במילה כזאת כדי לכתוב חוזה.

אם כן, שתי המשמעויות ההפוכות קיימות, גם "בדיעבד" וגם "מראש", ושני מילונים לפחות מסווגים את השנייה כלא ראויה לבוא בחברה טובה. איך נוצר מצב כזה? כמו במקרים רבים אחרים, מילון אבן־שושן מספק תשובה, בסגנונו התמציתי. אבן־שושן מציין את שתי המשמעויות ומסביר כי המשמעות "לאחור, לשעבר" מקורה בלשון חכמים — ואילו המשמעות "מראש" מקורה בספרות החדשה, ומביא ציטוט מביאליק. גם הסופרים ברדיצ'בסקי וברנר השתמשו במילה במשמעות זו.

הנה למשל ציטוט אקטואלי משכול וכשלון של ברנר: "קחו את מנהג התשלומין למפרע בעד כל השנה. למי יש לשלם מראש בעד כל השנה?!"² לפנינו אפוא מילה שמשמעותה השתנתה עם חלוף הזמן, וכעת שתי המשמעויות קיימות זו לצד זו.

אך אבן־שושן אינו מסתפק בכך ומוסיף הערת הסבר, שלפיה המילה נגזרת מן השורש פר"ע, "במשמעות היסודית: פריעת הסדר הקיים, הקדמת המאוחר או האחרת המוקדם". כלומר לדעת אבן־שושן כפל המשמעות הוא מעצם טבעהּ של המילה, המציינת קודם כל התרחשות שלא לפי הסדר הרגיל. זה הזמן לגלות שגם רב־מילים מציין: "בלשון חז"ל — שלא על פי הסדר הנכון, מן הסוף אל ההתחלה".

כלומר המשמעות הבסיסית של "למפרע" היא "לא בסדר הנכון". ברור שגם אם קיים "סדר נכון" אחד, הרי שיש יותר מדרך אחת לסטות ממנו — כגון לעשות משהו בדיעבד (וזוהי המשמעות המוקדמת יותר, הנחשבת לתקנית יותר כיום) או לעשותו מראש (וזוהי המשמעות המאוחרת יותר, הנחשבת כיום דיבורית או לא תקנית).

מילה שיש לה כמה משמעויות שונות, שיש קשר ביניהן — זוהי כמובן תופעה שכיחה, ששמה פּוֹליסֶמיָה. אך מצב שבו שתיים מהמשמעויות האלה הן הפוכות ומנוגדות הוא מוזר מעט ועלול לגרום לאי־הבנות ("אני אשלם לך למפרע". "מצוין"). אף על פי כן "למפרע" אינה המילה היחידה מסוג זה; ועל כך — להלן.

אוטו־אנטונימים: מה שאמרתי לך! וגם ההפך!
ישנן מילים חסרות כושר החלטה, האוחזות בשתי משמעויות מנוגדות: "למפרע", כפי שראינו, פירושה גם בדיעבד וגם מראש; "לקַלֵס" פירושה גם ללעוג וגם לשַבּח; "לאַבֵּק" פירושה לכסות באבקה או באבק וגם לנקות מאבָק; ו"לברך" מופיעה בתנ"ך גם במשמעות של "לקלל". מילים מסוג זה הן אמנם מעטות, אך כפיצוי זכו לשמות רבים. מילה המציינת שתי משמעויות הפוכות נקראת "אוטו־אַנטוֹנים" (אנטונימים הם הפכים, ואוטו־אנטונים הוא לפיכך "ההפך של עצמו"), "קוֹנטרָנים" או "מילת יָאנוּס", על שם האל הרומי האחראי לדלתות, למעברים, לשינויים ולהתחלות חדשות, ולוֹ שני פנים המתבוננים בכיוונים מנוגדים (החודש הראשון בשנה, ינואר, קרוי על שמו).

מילים מסוג זה אינן קיימות רק בעברית, כמובן. באנגלית למשל הן שכיחות הרבה יותר: quite פירושה גם "מאוד" וגם "למדי"; oversight פירושה פיקוח, השגחה, אך גם טעות שנעשתה בגלל חוסר תשומת לב; fast פירושה מהיר — אך גם מחובר בחוזקה למקומו. ואִמרה ידועה קובעת כי בערבית יש לכל מילה שלוש משמעויות — המשמעות הבסיסית, ההפך הגמור וסוג של גמל.

איך נוצרים צמדים כאלה? כלומר איך נוצר מצב שבו משתמשים במילה כדי לציין משהו — וגם את ההפך ממנו?

ובכן, כפי שיאנוּס היה אולי אומר — ביותר מדרך אחת. כמה מהמילים האלה הן צמדי הומוגרפים, כלומר צמדי מילים שהכתיב שלהן זהה, אך המקור והמשמעות (ולפעמים גם ההגייה) שלהן — שונים. המילה "לקלס" היא כנראה כזו: "לקלס" במשמעות "ללעוג" מופיעה במקרא, ואילו המשמעות "לשבּח" מופיעה מאוחר יותר, בלשון חכמים, ואבן־שושן משער כי מקורה במילה היוונית "קָלוֹס" (καλός), יפה.³ באנגלית, דוגמה למילה שנוצרה כך היא הפועל to cleave, שפירושו גם לחתוך או לפצל וגם להיצמד בחוזקה. שתי המשמעויות מקורן במילים שונות באנגלית עתיקה — "לפצל" במילה clēofan ו"להיצמד" במילה clifian. עם חלוף השנים השתנו שתי המילים הנפרדות עד שלבשו אותה צורה.

בדוגמאות אחרות מדובר באותה מילה עצמה, שרכשה במרוצת השנים משמעויות שונות הקשורות זו לזו — ושתיים מהן מנוגדות. במקרים רבים המשמעויות המנוגדות מקורן בניבים שונים או בתקופות שונות. לדוגמה, באנגלית בריטית הפועל to table פירושו להציע לדיון — ואילו באנגלית אמריקאית פירושו לדחות את הדיון. ובעברית, כפי שראינו, המילה "למפרע" פירושה "בדיעבד" בלשון חכמים ו"מראש" בעברית החדשה; המילה "לאַבֵּק" במשמעות "לפזר אבקה" מקורה בלשון חכמים, ואילו המשמעות של "לנקות מאבק" מקורה בעברית החדשה. גם הפועל האנגלי to dust הוא אוטו־אנטונים, עם אותו כפל משמעות, וייתכן אפוא שהמשמעות החדשה של "לאבּק" שאולה מאנגלית או משפה אירופית אחרת. "לברך", לעומת זאת, קיבלה את משמעותה הכפולה בדרך פשוטה מאוד: המילה החיובית "לברך" שימשה לשון נקייה לציון המשמעות ההפוכה, לקלל. למשל: "בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת" (איוב ב, ט).

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על נס
"שיהיה לנו בהצלחה היום", אמרה לי מישהי.

"אמן כן יהי רצון", אמרתי לה.

"בתור אדם חילוני זה לא הניסוח שהייתי בוחרת, אבל כן", השיבה לי.

השימוש בביטוי הדתי צרם לבת שיחי דווקא משום שהיה ברור לה שלא התכוונתי אליו במשמעותו הדתית: הרי אילו חשבה שלכך התכוונתי, ברור שלא הייתה מגיבה כך. גם משפטים כגון "הראייה שלה ניצלה בנס" או "חייו ניצלו בנס" גוררים לעיתים קרובות תגובות ציניות או אירוניות, כאשר ה"נס" היה כרוך למעשה בעבודתם המסורה של אנשי צוות רפואי. אבל השפה העברית (כמו רוב השפות הטבעיות) החלה את דרכה כמה אלפי שנים לפני הולדת החילוניוּת, והחשיבה והפולחן הדתיים טבועים בה עמוק.

ברמה הבסיסית ביותר, ביטויים כמו "אמן ואמן", "לעשות מצווה", "לתת גט", "ייהרג ובל יעבור" או "שיהיה לכפרה" הם בעלי משמעות דתית גם כיום, אך משמשים בהשאלה גם בהקשרים אחרים. צעד אחד לפניהם נמצאים ביטויי התמרמרות ורוגז כמו "אלוהים אדירים" או ביטויי התפעלות כגון "יואו אלוהים!" — האל הטוב נזכר במילות הקריאה האלה לצורך הדגשה בלבד, ובאותה מידה אפשר לומר במקומן סתם "אוף" או "וואו", בהתאמה.

השימוש במילים "נס" ו"מזל", לעומת זאת, מגלה רובד דתי עמוק ומסקרן יותר. החשיבה החילונית, הרואה את העולם כמורכב מחומר בלבד ומסבירה אותו בהתאם לכך, היא חדשה יחסית. גם אם באופן הגיוני אנו יודעים מהי הסתברות ומהו סיכוי, ושגם סיכוי נמוך עשוי להתממש — היגיון לחוד וחוויה לחוד, והשמחה והפּליאה על מזלנו הטוב עשויות למצוא להן ביטוי במילה "נס". כמובן, ההכרזה על "נס" יכולה לשמש גם לצורך הקיצור וכן לשם האפקט הדרמטי, ולכן היא חביבה על עורכים בעיתונים.

המילה "מזל" מעניינת עוד יותר מ"נס": כיום "מזל" משמשת גם לציון אירועים אקראיים, כמו במשפטים "הוא בכלל לא יודע לשחק, סתם היה לו מזל" או "זה עניין של מזל". אך מעניין להבחין שמשמעות זו היא חדשה יחסית. המשמעות המקורית של "מזל" היא כמובן קבוצת כוכבים או כוכב ("וְאֶת־הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם" [מלכים ב כג, ה]). "מזל" העברית קשורה כנראה למילה האכדית mazzaltu, שפירושה מצב או מעמד, וספציפית — מיקום הכוכבים. האמונה הפגאנית שגרמי השמיים משפיעים על חיי האדם הצמיחה משמעות נוספת למילה "מזל" — גורל, מנת חלקו של אדם בחיים; ומכאן נגזרה המשמעות הנוספת של הצלחה ואושר (כקיצור של "מזל טוב"). המשמעות של מקריות, אקראיות, היא מאוחרת יחסית. המילה "מזל" נושאת עימה אפוא מטען מעורר יראה של משמעויות, וכשאנחנו אומרים "היה לה מזל", כל עומק המשמעויות הזה מהדהד בדברינו.

הרעיונות שטבועים בשפתנו
המחשבה והפולחן הדתיים הצמיחו עוד שפע מילים עבריות אחרות. יש כאלה שמקורן שקוף ומידי מאוד, כמו "מלאך" (במובן "טוֹב לב"), "שטני", "חטא", "אלוהי" (כגון על מוזיקה), "תורה" במובן ידע או תאוריה ("תורת דארווין"), "טהור", "כשר", "להתנזר", "שעטנז" וכמובן "שעיר לעזאזל": מי היה מאמין שטקס מוזר שכזה, שבו הכוהן הגדול מעמיס את כל חטאינו על תיש ושולח אותו למדבר, יוליד ביטוי שימושי כל כך.

לצד אלה יש מילים שמקורן במנהגים דתיים, אף שרובנו איננו רגילים לחשוב עליהן בהקשר זה — כגון "עבֵרה", "קורבן" (ומכאן זהות קורבנית, התקרבנות), "לכַהֵן" בתפקיד (בעקבות כוהני בית המקדש), "חֵרֶם" (במקרא: דבר שהוקדש לאלוהים או האסור בהנאה) ואפילו המילה "נסיך", שמקורה במנהג לנסוך שמן על אדם הממונה לתפקיד חשוב (למשוח אותו), כדי לציין שהוא ממלא את תפקידו בחסד האל ("וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל־צִיּוֹן" [תהלים ב, ו]). מילים אלה עברו אפוא תהליך של חילון.

כזו היא גם המילה "הדרן", הנגזרת כמובן מהשורש הארמי הד"ר, המקביל לחז"ר העברי. "הדרן" הוא שמה של דרשה שאומרים בתום הלימוד של אחת ממסכתות התלמוד, והוא ניתן לה בעקבות המילה הראשונה בטקסט: "הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת [שם המסכת]" — כלומר "חזרנו עלייך, מסכת זו־וזו" — הצהרה על סיום לימוד המסכת, ובהמשך הבטחה לא לשכוח אותה. כמו "עבֵרה", "קורבן" ו"לכהן", גם "הדרן" זכתה למשמעות נוספת, חילונית; ובעקבות המשמעות הדתית של דרשה הנאמרת בתום הלימוד של מסכת, המשמעות החילונית היא יצירה נוספת שהאמן מבצע לאחר הסיום הרשמי של ההופעה.

מקורותינו הדתיים טבועים בשפה, כפי שטבועה בה ההטיה המזהָה לבן ובהיר עם טוב (סגנון בהיר, עתיד בהיר) ושחור וכהה עם רע (יום שחור, סוף שחור, הון שחור), גבוה כעדיף על נמוך (שפה גבוהה לעומת שפה נמוכה, איכות גבוהה לעומת איכות נמוכה ואפילו ציונים גבוהים ונמוכים) והטיות ידועות אחרות. הסופרת אורסולה לה גווין עסקה במטען החברתי־תרבותי הטבוע בשפה בספרה הנפלא The Dispossessed (שראה אור בעברית בשם המנושל בתרגום תמר עמית, 1974, ושוב בשם בידיים ריקות בתרגום עמנואל לוטם, 2015). לה גווין מתארת בספרה חברה אנרכיסטית־קומוניסטית דמיונית, דומה מעט לקיבוצים שלנו בדמותם המקורית, אך בקנה מידה גדול יותר. כדי להתנער לגמרי מן העולם הישן והרכושני, החברה החדשה הזאת מוקמת על כוכב לכת אחר ודוברת שפה שהומצאה באופן מלאכותי. שפה זו — פְּרָאווית — חסרה כמעט לגמרי מבנים המתארים בַּעלוּת: במקום לומר "היד שלי כואבת" אומרים "כואבת לי היד", במקום "זה שלי וזה שלך" — "אני משתמש בזה ואתה משתמש בזה". ילדה המציעה לאביה את הממחטה שלה אומרת: "אתה יכול להתחלק איתי בממחטה שאני משתמשת בה". השפה החדשה והמלאכותית נועדה אפוא להתנער מהמטען החברתי־תרבותי ההיסטורי הקיים בשפות טבעיות — כמו הפולחנים העתיקים המהדהדים, לטוב או לרע, גם בשיחותינו היום־יומיות ביותר.