להיות חופשי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להיות חופשי
הוספה למועדפים

להיות חופשי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דוד שולמן

דוד שולמן הוא פרופסור מן המניין במחלקה ללימודים הודיים וארמניים שבאוניברסיטה העברית בירושלים, זוכה פרס רוטשילד לשנת 2004, פרס א.מ.ת לשנת 2010 וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וזוכה פרס ישראל בתחום חקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה לשנת 2016.

תקציר

ספר זה, פרי עטו של פעיל ותיק בתעאיוש, "שותפות ערבית יהודית", פותח אשנב לחיי הקהילות הפלסטיניות בדרום הר חברון ולהתמודדות המתמדת שלהם עם מתנחלים ישראלים, צה"ל, המנהל האזרחי והמשטרה. מצד אחד, זהו יומן פעילות שנמשכה שנים רבות, ובו נרטיבים, חלקם דרמטיים, של רגעי סכנה ועימות יחד עם תיאור מערכת היחסים שנרקמה בין רועי הצאן והחקלאים הפלסטינים לבין הפעילים. מצד שני, נדרש המחבר לנושאים הגדולים המתעוררים באופן טבעי במצב כזה השורר בגדה– שאלת הרשע, מקורו וגילויו, משמעות החירות כתכונה המגדירה את האדם, ומהות האמת הנגלית בתנאי מאבק.

הספר כתוב בנימה אישית ולירית, ויש בו גם מקום לקולות אחרים הבוקעים מהשטח, של פעילי זכויות האדם ישראלים ופלסטינים כאחת. הספר מציג תמונה של מציאות שרבים היו אולי רוצים לא להכיר, על אף היותה קרובה ביותר להוויתנו היומיומית.

פרק ראשון

1
על התועלת שבייאוש


רק נשמה מלאת ייאוש יכולה להגיע לשלווה, ועל מנת להיות נתון בייאוש, קרוב לוודאי שאָהַבְתָּ הרבה – ועדיין אוהב אתה את העולם.

בלז סנדראר

 

ישנה פעולה, וישנה חשיבה על פעולה. השתיים סותרות לעתים זו את זו. לפעול, לעשות מה שביכולתך, לעשות כמיטב יכולתך, – זה (עבורי) החלק הקל. היא מעניקה הרגשה טובה. אתה נמצא עם אנשים אמיתיים. לעתים קרובות כל זה קורה בחוץ באיזושהי סביבה מרהיבה ביופייה ההופכת מרהיבה פחות בשל כיעור ואכזריות אנושיים; ישנו יריב שצריך לעמוד בפניו, ואפילו, לעתים, עם קצת מזל, לגבור עליו. העניין הפיזי הפשוט של תנועה, הליכה, טיפוס על גבעה, היחפזות לעזור, דמך זורם מהר יותר, נשימתך מלאה יותר – כל זה הוא הפרס עצמו. לא נבראנו על מנת לשבת בתוך הבית מול מסך. אני אוהב את מגע הרוח על עורי בדרום הר חברון, את הטעם המאובק של האוויר, את העשייה, את שביעות הרצון המוסרית שבנקיטת עמדה, בייחוד כאשר מעורב בכך סיכון.

החלק הקשה הוא התחושה המטרידה של עקרוּת וייאוש. ברצוני לבחון את פירושן של תחושות אלה ושל הדילמות שהן מציגות בפנינו. אני יודע שאינני היחיד החש, לעתים קרובות מדי, שאני לוחם בטחנות רוח.

אני פעיל בתעאיוש – שותפות ערבית־יהודית – בשבע־עשרה השנים האחרונות. מן הסתם הייתי בדרום הר חברון ובמקומות אחרים בפלסטין מאות פעמים. יצרנו מהתחלה קשר מיוחד עם הרועים והאיכרים המתקיימים בדוחק בדרום הר חברון. זוהי אוכלוסייה קטנה, אלפים ספורים, הנאחזים באדמה לנוכח לחץ עצום מצד המדינה המבקשת לגרש אותם ומול מתנחלים ישראלים אלימים לעתים קרובות, וחמדנים ללא שובע, שהכו שורש בקִרבם, על אדמותיהם. עמדנו לצדם של הפלסטינים מדרום הר חברון ואפילו סייענו מעט, אך רק אומץ הלב והנחישות היום־יומיים המדהימים שלהם מסבירים מדוע הם עדיין שם, כנגד כל הסיכויים. אם ברצונכם לקרוא יותר על המצב באזור זה וכיצד הוא התפתח, תוכלו למצוא מידע נוסף בספרי תקווה מרה. ניתן אולי לומר משהו על העובדה שריכזנו את מאמצינו, במשך שנים, במידה רבה באזור אחד זה, אף על פי שלכולנו יש התנסות, רחבה לעתים קרובות, בחלקים אחרים של השטחים הכבושים. אני חושב שמצב הפלסטינים בדרום הר חברון, למרות היותו נורא אובייקטיבית, עדיין טוב במידת־מה מזה של הפלסטינים במרכז ובצפון הגדה המערבית, שם ישנה נוכחות פחות קבועה ומתמשכת של פעילי שלום ישראלים.

בתחילה, מידת העקרוּת הייתה מועטה מאוד. לאמיתו של דבר, על פי רוב היינו באופוריה. הכול היה חדש. הדבר עשוי להישמע מוזר, אך הוא נכון, למרות זאת, שבדומה לרוב הישראלים – לרבות אלה שמקומם במחנה השלום, משמאל – הייתה לי התנסות מועטה בלבד בחיים הפלסטיניים ובעם הפלסטיני עד 1988-89, כאשר צמחו קבוצות הדו־שיח המוקדמות. ההתנסויות העזות הראשונות באו באותו זמן: בילוי יום בבית סאחור, דרומית לירושלים; סעודה עם מארחינו בכפר; לעתים שנת לילה בבתיהם; ראיית העולם כפי שהם ראו אותו, עמידה מול החיילים והמשטרה יחד איתם. עולם נפתח בפנינו. כל זה העמיק לאין שיעור בשנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה, בתנאֵי החירום שהיו בתוקף בכל מקום בשטחים. עכשיו הייתה פעולה קיצונית יותר – פילוס דרך מבעד למחסומי הצבא, עמידה מול אלימות החיילים והמתנחלים, מציאת דרכים עוקפות מחוכמות אל ידידינו בכפרים, צעדה יחד, הבאת אספקת מזון ותרופות, פריצת מחסומי הדרכים במו ידינו. לעתים זה היה מסוכן, אך הגמול היה מיידי. והיו שם רבים מאיתנו: בפעם הראשונה שבה הייתי בדרום הר חברון, בראשית 2002, הייתי אחד מתוךכ־250 פעילים, ופעולות בהיקף רחב כמו זה היו הנורמה, פחות או יותר. חשבנו (אני נבוך מעט להודות בכך) שהיינו הזָרָזִים לְמה שיהפוך, אולי, יום אחד לתנועה המונית למען השלום.

טעינו.

אנחנו מכירים את המציאות טוב מדי. אנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים. מנגנון הכיבוש הוכח עד כה כיציב, וּודאי שהוא מסוגל להכיל את פעולות הסולידריות והמאבק שלנו, הן בשטח והן בבתי המשפט. לא הרמנו ידיים, לעולם לא נרים ידיים, אבל אני, למשל, רדוף בידי הרגשות הללו שציינתי.

אביא דוגמה מהתנסותי שלי: קחו את העניין השגרתי של קימה מן המיטה לפני עלות השחר בבוקר חורפי על מנת לצאת לדרום הר חברון. מפתה מאוד להישאר במיטה לצד אשתי, איילין. ואין זה רק עניין של נוחות; פירושה של יציאה לדרום הר חברון הוא שלא אראה את נכדיי באותו יום, לא יהיה לי פנאי להיות עם איילין, מובן שלא אגיע לכל שעליי לעשות בעבודה, ולא אנוח, זה דורש כישרון שעד כה לא טיפחתי בהצלחה. אינני מתלונן: זוהי בחירה שבחרתי בשמחה. לאמיתו של דבר, עליי לשהות בשטחים לעתים קרובות הרבה יותר, מה אני עושה כשאני חי את חיי כאשר ארצי ועמי מסבים סבל חמור לבני אדם אחרים? אני יודע שלעולם לא אוכל להיות חופשי בשום אורח משמעותי אם הם, בני העם השכן, אינם חופשיים. זוהי המשימה שהוטלה עליי ושבחרתי בה. אם אתם שומעים נימה של אשמה, לא אכחיש זאת – זהו מין ברירת מחדל, לא רק עבורי – אך אף על פי כן אני חושב שאוכל לומר בביטחון שלא מתוך אשמה אני הולך לדרום הר חברון.

אולם הבעיה האמיתית ביציאה מן המיטה לפני עלות השחר היא הקול הפנימי העיקש, מרַפה הידיים, האומר: כל זה לשווא. זה עניין אבוד בין כה וכה. איננו יכולים להשפיע הרבה. קומץ פעילים בעלי כוונות טובות אינם מהווים יריב שקול למערכת המרושעת הנטועה אֵיתן במקומה בשטחים. פשע עצום מתרחש, שעה־שעה, פשוטו כמשמעו, ואיננו מסוגלים להפסיק אותו. אנחנו חובטים את ראשינו בקיר. איש אפילו לא מקדיש תשומת לב למעשינו. לציבור הישראלי לא אכפת כהוא־זה. העיתונות הבינלאומית, בדרך כלל, אינה ערה או אפילו אדישה לקיומנו. ניצחונותינו, אם אפשר לקרוא לזה כך, הם זעירים, תבוסתנו הסופית היא ודאית. וכן הלאה. קול זה הוא מגוּון באורח מדהים בפיקחותו ובטווח שלו. הוא נבון בהרבה ממני. אז מדוע לא להישאר במיטה?

אבל אני תמיד הולך בכל זאת, ואומַר לכם מדוע.

ראשית, הרשו לי להפוך את ההקשר בשטח לברור יותר, מפני ששם – על פי רוב לאחר שה"פעולה" מסתיימת – הייאוש מחלחל לעתים מבעד לַהֲגנות שלי. בואו ניקח מצב אמיתי, שכיח למדי, שהתנסיתי בו פעמים רבות. באום אל־עראיס, ממש מתחת למאחז הלא־חוקי מצפה יאיר, ישנו ואדי פורה – עמק צר לרגלי הגבעות – ששדותיו שייכים – חלקם בנפרד, חלקם במשותף – למשפחת אל־עַוַודֿ המורחבת. המתנחלים גנבו אותם. אך מכיוון שמשפחת אל־עַוַודֿ לא ויתרה בשום פנים ואופן על האדמות הללו, המִנהל האזרחי הכריז על הוואדי כ"שנוי במחלוקת". פירושו של דבר, בתרגום למונחים מעשיים, שלמתנחלים ממשיכה להיות גישה פתוחה לשדות, בעוד שעל בעליהם האמיתיים נאסר להתקרב אליהם. כבר במשך למעלה מחמש שנים, בכל שבוע צועדים הבעלים הפלסטינים במורד הגבעה לתוך השדות, יחד עם תעאיוש ופעילים בינלאומים, על מנת להוכיח בפומבי את תביעתם המוצדקת. תמיד מחכים שם חיילים עם צַו ההופך את הוואדי לאזור צבאי סגור; הם אף ממשיכים לרדוף ולגרש את הפלסטינים – גברים, נשים וילדים – ואת שאר הפעילים אל מחוצה לו, חזרה אל מעלה הגבעה. לפעמים הם עוצרים פעיל אחד או שניים (לא מזמן הם עצרו עשרה, לרבות ילד שינק משדי אמו). התהליך כולו קנה לו היבט טקסי. אנחנו צועדים אל תוך השדות, ישנו רגע של עימות – שמתווספת לו לעתים נוכחותם המרגיזה של המתנחלים – אנחנו מתווכחים, ולבסוף נסוגים בעקבות הפלסטינים. זו הרגשה מאוד רעה. מדי פעם ראינו פעולות אכזריות אף יותר מצד החיילים. בנובמבר 2013 הם חָברו למתנחלים ולשוטרים בתקיפת הפעילים; ילדים רבים הוכו. אלימות מילולית – מדהימה לעתים בחוסר האנושיות המוחלטת והעיקשת שלה – היא עניין שבשגרה.

ברשותכם אומר זאת שוב: גורשתי משדות רבים בדרום הר חברון על ידי חיילים הממלאים פקודות, ובכל פעם גירוש זה הוא כמו פצע פתוח. ואגב, פעולות כאלו מצד החיילים הן בלתי חוקיות במפורש על פי פסיקת בג״ץ, אולם בדרום הר חברון בית המשפט הוא ישות מעורפלת ומרוחקת מאוד. יש רק חוק אחד שם: חוק הרובה.

במשך זמן־מה, באביב־קיץ 2015, דומה היה שמשפחת אל־עַוַודֿ תזכה, אולי, במאבקה ותשיב לעצמה חלקת אדמה גדולה. הותר להם לעבד ולקצור בחלק אחד של הוואדי. המִנהל האזרחי אפילו שיגר את הצבא, לאחר אינספור עיכובים ואמתלות, על מנת להרוס כחמש־עשרה חממות שהמתנחלים הקימו על האדמה הגנובה. חשבנו שנוכל לעצור, בנקודה זעירה זו, את התהליך חסר הרחמים של גירוש ונישול המהווים נורמה ברחבי השטחים. היו לנו הצלחות קטנות רבות כאלה. כך שהדיבור על "כישלון" אינו במקומו. אף על פי כן, יש תחושה של עקרוּת. לבי נופל בקִרבי: לא שוב... הייאוש גואה בבטני, תחושה חולנית המורכבת מיסודות שונים כמו זעם, שאט־נפש, עלבון, חוסר ישע, והזיכרונות של טראומות מוכרות קודמות. אינני חש ייאוש ביחס לעצמי אלא ביחס לפלסטינים, שאת סבלם הפכתי לשלי. לפעמים אני מזכיר לעצמי ברגעים כאלה שישנו היגיון רציונלי, מעשי, ההופך זאת לאפשרי, ונחוץ, עבורנו לעבור השפלה.

באביב 2016 פסק בית המשפט הישראלי העליון במקרה זה – או יותר נכון, הוא החליט לא לפסוק אלא להסתמך על מה שכינה, באופטימיות נוגעת ללב, השיפוט המקצועי של המִנהל האזרחי. החלטה זו שלא להחליט היא שוות־ערך להענקת סמכות חוקית לפורץ על בית שפלש אליו זה עתה.

הסיפור של אום אל־עראיס עדיין לא הסתיים. סעיד אל־עַוַודֿ, שהוביל את המערכה שם, עדיין מקווה שהצדק ינצח ושהאדמה תוחזר. אין זה בלתי אפשרי. בכל זאת, לא מסיבות מעשיות אני צועד, ואצעד שוב, לתוך ואדי אום אל־עראיס.

אני עושה זאת מבלי לחשוב הרבה על התוצאות. אני עושה זאת – זה מה שאני אומר לעצמי ברגעים הללו, אם אני אומר בכלל משהו לעצמי – מפני שזהו הדבר הנכון לעשות, וגם הדבר היחיד שיש לאל ידי לעשות. אני עושה זאת מפני שזה הופך אותי מעט חופשי יותר, וגורם לי לחוש כבן אנוש. אני עושה זאת למען הדבר עצמו. וברצוני להוסיף ולומר דבר על הבחירה לפעול מסיבה מוסרית, כמיטב יכולתי, מבלי לשַוות לבחירה אופי רומנטי בשום אופן או להפיכתה למשהו הרואי, והיא בהחלט אינה כזו. למעשה, שיווי אופי רומנטי לבחירה הוא הדרך הבטוחה היחידה לערער אותה ולרוקן אותה מערכּהּ.

אפילו החשיבה על עבודה זו במונחים של תוצאות ניתנות למדידה – כפי שעשיתי רק לפני כמה פסקאות – היא עיוות של הדחף. אבל כיצד לא נוכל לחשב מפעם לפעם את ההצלחות שיש לנו, שחלקן חשובות למדי, כמו השיבה הביתה של הכפריים הגולים מבִּיר אַל־עִיד על הרכס המזרחי הנשקף אל המדבר והישרדותם שם, בעזרתנו, לנוכח ההטרדה האכזרית מצד חיילים ומתנחלים. ישנם דברים מסוימים שאנו יכולים להיות גאים בהם. אולם ההיבט התועלתי של כל זה הוא, במובן מסוים, משני למוטיבציה עמוקה יותר, שאינה תלויה בתוצאות מוחשיות, ודאי שלא בפרספקטיבה לטווח קצר.

דומה אמירתו הנודעת של ויטגנשטיין במאמר לוגי־פילוסופי 6.422: "מחשבתנו הראשונה עם כינונו של חוק אתי שצורתו 'חובה עליך...' היא: 'ומה אם לא אעשה זאת?'. אולם ברור שלאתיקה אין כל שייכות לשכר ועונש במובן הרגיל. לכן השאלה על תוצאות הפעולה חייבת להיות בלתי־חשובה. [...] צריך להיות איזשהו סוג של שכר ועונש אתיים, אך אלה חייבים להימצא בפעולה עצמה."

אני חושב שכאשר קראתי לראשונה את הקטע הזה, לפני שנים רבות, לא הבנתי אותו אפילו ברמה הפשוטה ביותר. אם אני מבין אותו עכשיו, הרי זה רק בגלל חוויותיי בדרום הר חברון. "השלכותיה של פעולה חייבות להיות, לפיכך, לא רלוונטיות". במילה "לפיכך" יש עוקץ קטן, או דגש מיוחד; אני אוהב אותה, לא משום שהיא מציעה מסקנה לוגית – אם כי היא עושה זאת – אלא מפני שהיא נובעת מניסיון שאינו מוטל בספק בתנאים של עמימות מוסרית מהותית. כאשר החיילים מאיימים עליי, ואני מתייצב מולם, מבלי להיכנע בקלות, ואף יותר מזה כשהם עוצרים אותי, אני חש לעתים אושר בלתי צפוי, אף על פי שאולי זו אינה התחושה היחידה העולה בי. בדומה לכל אחד אחר, אני מגיב רע כאשר חירותי הפיזית נשללת. זו הייתה סיבה אחת שבגללה שנאתי את הצבא. אבל אני, כמו אחרים רבים כל כך, גיליתי בדרך אמפירית את ההבדל העצום בין חירות חיצונית ופנימית.

ברגעים כאלה, תחושת החירות מכרעת כל כך שבלתי אפשרי, פשוטו כמשמעו, לחשוב על התוצאות הממשיות של הפעולה, ורעיון העקרוּת, הכישלון, רחוק כמו הירח. בעניין זה אעסוק בהמשך.

אך בדברי על הבסיס לפעולה ועל האתיקה של הפעולה – נדמה לי שהגיע הזמן להחזיר את הייאוש, שהוא בסיס טוב ככל בסיס לכך ונראה שהוא טוב מרובם. כיוון שהתוצאות אינן העניין, לייאוש נועד תפקיד רב. אתה מתייאש: הרשעות נוכחת ויעילה מאוד, איננו יכולים לעצור את הזרם בגופינו או במילותינו, אנו עומדים בפני מערכת חסרת פנים המגולמת בפניהם של החיילים והבירוקרטים והמתנחלים שאנחנו פוגשים על הגבעות. נראה לי שהייאוש הוא מקום שנוח להתחיל בו. זהו טבעה של הפעולה, של עשיית הדבר הנכון, שהייאוש נסוג לפחות לרגע, ואת מקומו תופס דבר־מה אחר – למשל – תקווה חסרת שחר. אלה העמלים בתלמי השדה הללו יודעים כי תקווה אינה מותנית. לעתים, ככל שהדברים נעשים גרועים יותר, יש יותר תקווה, מפני שתקווה היא פעולה של האני העמוק יותר, או החלק החופשי יותר של האדם, מה שאחדים יכנו פעולה רוחנית, אף ש"רוחני" אינה מילה שאני משתמש בה. במובן זה, לתקווה אין שום קשר לדרך הרוח השטחית, הנקראת אופטימיות.

מה בדבר הסוג היומיומי, המוכר מאוד, של ייאוש המחליש את כוחנו ועלול לעשותנו בלתי מסוגלים לפעול פעולה כלשהי? ישנה תמיד סיבה טובה לחוש ייאוש בנוגע לעצמך. ההתמסרות שלנו להנאותינו, הרציונליזציוֹת שלנו, הפשרות שלנו, עצלותנו, הן בדרך כלל שקופות לעין הפנימית. איך נוכל שלא להתייאש? וברגעים כאלה, האם יש לנו בחירה?

כן. ייאוש טוב מתחיל בנקודה זו. ייאוש טוב מניע אותי לקום מן המיטה בבוקר שבת. ישנה תנועה בַּאֲני שהיא מעֵבר למחשבה. אותו מקום בתוכי היודע שאני חופשי ויכול לטעום חירות זו ברגעים נדירים – וזהו הידע הבסיסי ביותר שלנו את עצמנו – הוא המקום המבין לאן יכולתי ללכת, אילו רק הפסקתי להסס וחדלתי לחשוב על עקרוּת ו/או כישלון. אתה מזיז הצדה בעדינות ובחמלה רבה את ההיסוס, אפילו בשעה שמקהלת העקרוּת פותחת בקרשנדו שלה. אתה עשוי להזדקק לייאוש, לייאוש הטוב, על מנת להניח את ההיסוס בצד. אחר כך, במשך כמה דקות, אתה יכול לפעול, מתוך הספק.

כפי שהמשורר הקדם־אסלאמי אל־חארית' איבן חלזה אמר, "דבר אינו מנחם אותך כמו הייאוש".[1] אי־אפשר להשתמש בכל דבר העולה בדעתך או צץ בלבך, אבל בייאוש שלי אני יכול לעשות שימוש; לאמיתו של דבר, הוא מכוון יותר לעניין, למטרה, ממצבים פנימיים רבים אחרים. הוא ידיד אם אני משתמש בו בחוכמה. אם אני משתמש בו ברגע שאני חש בו בחריפות הרבה ביותר –למשל כאשר אני מגורש משדה פלסטיני מסוים בפעם העשרים, או כשאני רואה את החיילים משפילים את בעל השדה ואני יודע שאינני יכול למנוע זאת מהם, או כאשר החיילים מצטרפים למתנחלים ומכים אותנו ואת ידידינו – אם אני משתמש היטב בייאוש ברגעים הללו, מבלי לצפות להצלחה מיידית, מוחשית, במשימה שאני מבצע עכשיו – סביר להניח שאחוש מעט שונה: לא עוד בודד כל כך בעולם. הייאוש עצמו קושר אותי לקורבן, לידידי; אני מכניס אותו או אותה לתוך עצמי; אולי די בכך. סִבלם הוא שלי; לא סבלי ולא סבלם הוא לשווא. הייאוש עשוי גם לקשור אותי באורח פרדוקסלי ברגעים כאלה לְמה שנותר מן ההגינות הפוטנציאלית של מבַצע הפשע, הבוגד במהותו העמוקה יותר.

לעתים, בבקרי שבתות אלה, אני אומר לעצמי דברים כאלה בשעה שאני הולך לגן הפעמון בירושלים, משם יוצא רכב ההסעות לדרום הר חברון. זה חסר תקווה, אני אומר, אך לא לשווא. זה אינו נוגע לתוצאה. אין זה נוגע אפילו לתחושת החופש המשכרת. אין זה "נוגע" לדבר פרט לטוּב הפנימי החודר וממלא ייאוש מֵיטיב, שהופך עצמו לדבר־מה שאין להכחישו. יש צורך בישירוּת מסוימת ובהיעדר דרמה על מנת שהוא יפעל. ייאוש ועונג עשויים, לפיכך, להיות קשורים זה לזה באורח מוזר אם העונג מבטל את הפינוק שנותר בנו, אם כי אולי לא את קולו של הסָפֵק שלא נס לחו.

ייתכן שאילולא התייאשתי, לא הייתי ממשיך לרדת לדרום הר חברון. הייתי מניח לאחרים לעשות זאת עבורי. הנקודה היא שהייאוש הוא שלי, עניין אישי; לפיכך, גם הפעולה חייבת להיות שלי.

[1] לא יסליכ כ'ל־יאס. תודה לאיאס נאצר. 

דוד שולמן

דוד שולמן הוא פרופסור מן המניין במחלקה ללימודים הודיים וארמניים שבאוניברסיטה העברית בירושלים, זוכה פרס רוטשילד לשנת 2004, פרס א.מ.ת לשנת 2010 וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וזוכה פרס ישראל בתחום חקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה לשנת 2016.

עוד על הספר

להיות חופשי דוד שולמן

1
על התועלת שבייאוש


רק נשמה מלאת ייאוש יכולה להגיע לשלווה, ועל מנת להיות נתון בייאוש, קרוב לוודאי שאָהַבְתָּ הרבה – ועדיין אוהב אתה את העולם.

בלז סנדראר

 

ישנה פעולה, וישנה חשיבה על פעולה. השתיים סותרות לעתים זו את זו. לפעול, לעשות מה שביכולתך, לעשות כמיטב יכולתך, – זה (עבורי) החלק הקל. היא מעניקה הרגשה טובה. אתה נמצא עם אנשים אמיתיים. לעתים קרובות כל זה קורה בחוץ באיזושהי סביבה מרהיבה ביופייה ההופכת מרהיבה פחות בשל כיעור ואכזריות אנושיים; ישנו יריב שצריך לעמוד בפניו, ואפילו, לעתים, עם קצת מזל, לגבור עליו. העניין הפיזי הפשוט של תנועה, הליכה, טיפוס על גבעה, היחפזות לעזור, דמך זורם מהר יותר, נשימתך מלאה יותר – כל זה הוא הפרס עצמו. לא נבראנו על מנת לשבת בתוך הבית מול מסך. אני אוהב את מגע הרוח על עורי בדרום הר חברון, את הטעם המאובק של האוויר, את העשייה, את שביעות הרצון המוסרית שבנקיטת עמדה, בייחוד כאשר מעורב בכך סיכון.

החלק הקשה הוא התחושה המטרידה של עקרוּת וייאוש. ברצוני לבחון את פירושן של תחושות אלה ושל הדילמות שהן מציגות בפנינו. אני יודע שאינני היחיד החש, לעתים קרובות מדי, שאני לוחם בטחנות רוח.

אני פעיל בתעאיוש – שותפות ערבית־יהודית – בשבע־עשרה השנים האחרונות. מן הסתם הייתי בדרום הר חברון ובמקומות אחרים בפלסטין מאות פעמים. יצרנו מהתחלה קשר מיוחד עם הרועים והאיכרים המתקיימים בדוחק בדרום הר חברון. זוהי אוכלוסייה קטנה, אלפים ספורים, הנאחזים באדמה לנוכח לחץ עצום מצד המדינה המבקשת לגרש אותם ומול מתנחלים ישראלים אלימים לעתים קרובות, וחמדנים ללא שובע, שהכו שורש בקִרבם, על אדמותיהם. עמדנו לצדם של הפלסטינים מדרום הר חברון ואפילו סייענו מעט, אך רק אומץ הלב והנחישות היום־יומיים המדהימים שלהם מסבירים מדוע הם עדיין שם, כנגד כל הסיכויים. אם ברצונכם לקרוא יותר על המצב באזור זה וכיצד הוא התפתח, תוכלו למצוא מידע נוסף בספרי תקווה מרה. ניתן אולי לומר משהו על העובדה שריכזנו את מאמצינו, במשך שנים, במידה רבה באזור אחד זה, אף על פי שלכולנו יש התנסות, רחבה לעתים קרובות, בחלקים אחרים של השטחים הכבושים. אני חושב שמצב הפלסטינים בדרום הר חברון, למרות היותו נורא אובייקטיבית, עדיין טוב במידת־מה מזה של הפלסטינים במרכז ובצפון הגדה המערבית, שם ישנה נוכחות פחות קבועה ומתמשכת של פעילי שלום ישראלים.

בתחילה, מידת העקרוּת הייתה מועטה מאוד. לאמיתו של דבר, על פי רוב היינו באופוריה. הכול היה חדש. הדבר עשוי להישמע מוזר, אך הוא נכון, למרות זאת, שבדומה לרוב הישראלים – לרבות אלה שמקומם במחנה השלום, משמאל – הייתה לי התנסות מועטה בלבד בחיים הפלסטיניים ובעם הפלסטיני עד 1988-89, כאשר צמחו קבוצות הדו־שיח המוקדמות. ההתנסויות העזות הראשונות באו באותו זמן: בילוי יום בבית סאחור, דרומית לירושלים; סעודה עם מארחינו בכפר; לעתים שנת לילה בבתיהם; ראיית העולם כפי שהם ראו אותו, עמידה מול החיילים והמשטרה יחד איתם. עולם נפתח בפנינו. כל זה העמיק לאין שיעור בשנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה, בתנאֵי החירום שהיו בתוקף בכל מקום בשטחים. עכשיו הייתה פעולה קיצונית יותר – פילוס דרך מבעד למחסומי הצבא, עמידה מול אלימות החיילים והמתנחלים, מציאת דרכים עוקפות מחוכמות אל ידידינו בכפרים, צעדה יחד, הבאת אספקת מזון ותרופות, פריצת מחסומי הדרכים במו ידינו. לעתים זה היה מסוכן, אך הגמול היה מיידי. והיו שם רבים מאיתנו: בפעם הראשונה שבה הייתי בדרום הר חברון, בראשית 2002, הייתי אחד מתוךכ־250 פעילים, ופעולות בהיקף רחב כמו זה היו הנורמה, פחות או יותר. חשבנו (אני נבוך מעט להודות בכך) שהיינו הזָרָזִים לְמה שיהפוך, אולי, יום אחד לתנועה המונית למען השלום.

טעינו.

אנחנו מכירים את המציאות טוב מדי. אנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים. מנגנון הכיבוש הוכח עד כה כיציב, וּודאי שהוא מסוגל להכיל את פעולות הסולידריות והמאבק שלנו, הן בשטח והן בבתי המשפט. לא הרמנו ידיים, לעולם לא נרים ידיים, אבל אני, למשל, רדוף בידי הרגשות הללו שציינתי.

אביא דוגמה מהתנסותי שלי: קחו את העניין השגרתי של קימה מן המיטה לפני עלות השחר בבוקר חורפי על מנת לצאת לדרום הר חברון. מפתה מאוד להישאר במיטה לצד אשתי, איילין. ואין זה רק עניין של נוחות; פירושה של יציאה לדרום הר חברון הוא שלא אראה את נכדיי באותו יום, לא יהיה לי פנאי להיות עם איילין, מובן שלא אגיע לכל שעליי לעשות בעבודה, ולא אנוח, זה דורש כישרון שעד כה לא טיפחתי בהצלחה. אינני מתלונן: זוהי בחירה שבחרתי בשמחה. לאמיתו של דבר, עליי לשהות בשטחים לעתים קרובות הרבה יותר, מה אני עושה כשאני חי את חיי כאשר ארצי ועמי מסבים סבל חמור לבני אדם אחרים? אני יודע שלעולם לא אוכל להיות חופשי בשום אורח משמעותי אם הם, בני העם השכן, אינם חופשיים. זוהי המשימה שהוטלה עליי ושבחרתי בה. אם אתם שומעים נימה של אשמה, לא אכחיש זאת – זהו מין ברירת מחדל, לא רק עבורי – אך אף על פי כן אני חושב שאוכל לומר בביטחון שלא מתוך אשמה אני הולך לדרום הר חברון.

אולם הבעיה האמיתית ביציאה מן המיטה לפני עלות השחר היא הקול הפנימי העיקש, מרַפה הידיים, האומר: כל זה לשווא. זה עניין אבוד בין כה וכה. איננו יכולים להשפיע הרבה. קומץ פעילים בעלי כוונות טובות אינם מהווים יריב שקול למערכת המרושעת הנטועה אֵיתן במקומה בשטחים. פשע עצום מתרחש, שעה־שעה, פשוטו כמשמעו, ואיננו מסוגלים להפסיק אותו. אנחנו חובטים את ראשינו בקיר. איש אפילו לא מקדיש תשומת לב למעשינו. לציבור הישראלי לא אכפת כהוא־זה. העיתונות הבינלאומית, בדרך כלל, אינה ערה או אפילו אדישה לקיומנו. ניצחונותינו, אם אפשר לקרוא לזה כך, הם זעירים, תבוסתנו הסופית היא ודאית. וכן הלאה. קול זה הוא מגוּון באורח מדהים בפיקחותו ובטווח שלו. הוא נבון בהרבה ממני. אז מדוע לא להישאר במיטה?

אבל אני תמיד הולך בכל זאת, ואומַר לכם מדוע.

ראשית, הרשו לי להפוך את ההקשר בשטח לברור יותר, מפני ששם – על פי רוב לאחר שה"פעולה" מסתיימת – הייאוש מחלחל לעתים מבעד לַהֲגנות שלי. בואו ניקח מצב אמיתי, שכיח למדי, שהתנסיתי בו פעמים רבות. באום אל־עראיס, ממש מתחת למאחז הלא־חוקי מצפה יאיר, ישנו ואדי פורה – עמק צר לרגלי הגבעות – ששדותיו שייכים – חלקם בנפרד, חלקם במשותף – למשפחת אל־עַוַודֿ המורחבת. המתנחלים גנבו אותם. אך מכיוון שמשפחת אל־עַוַודֿ לא ויתרה בשום פנים ואופן על האדמות הללו, המִנהל האזרחי הכריז על הוואדי כ"שנוי במחלוקת". פירושו של דבר, בתרגום למונחים מעשיים, שלמתנחלים ממשיכה להיות גישה פתוחה לשדות, בעוד שעל בעליהם האמיתיים נאסר להתקרב אליהם. כבר במשך למעלה מחמש שנים, בכל שבוע צועדים הבעלים הפלסטינים במורד הגבעה לתוך השדות, יחד עם תעאיוש ופעילים בינלאומים, על מנת להוכיח בפומבי את תביעתם המוצדקת. תמיד מחכים שם חיילים עם צַו ההופך את הוואדי לאזור צבאי סגור; הם אף ממשיכים לרדוף ולגרש את הפלסטינים – גברים, נשים וילדים – ואת שאר הפעילים אל מחוצה לו, חזרה אל מעלה הגבעה. לפעמים הם עוצרים פעיל אחד או שניים (לא מזמן הם עצרו עשרה, לרבות ילד שינק משדי אמו). התהליך כולו קנה לו היבט טקסי. אנחנו צועדים אל תוך השדות, ישנו רגע של עימות – שמתווספת לו לעתים נוכחותם המרגיזה של המתנחלים – אנחנו מתווכחים, ולבסוף נסוגים בעקבות הפלסטינים. זו הרגשה מאוד רעה. מדי פעם ראינו פעולות אכזריות אף יותר מצד החיילים. בנובמבר 2013 הם חָברו למתנחלים ולשוטרים בתקיפת הפעילים; ילדים רבים הוכו. אלימות מילולית – מדהימה לעתים בחוסר האנושיות המוחלטת והעיקשת שלה – היא עניין שבשגרה.

ברשותכם אומר זאת שוב: גורשתי משדות רבים בדרום הר חברון על ידי חיילים הממלאים פקודות, ובכל פעם גירוש זה הוא כמו פצע פתוח. ואגב, פעולות כאלו מצד החיילים הן בלתי חוקיות במפורש על פי פסיקת בג״ץ, אולם בדרום הר חברון בית המשפט הוא ישות מעורפלת ומרוחקת מאוד. יש רק חוק אחד שם: חוק הרובה.

במשך זמן־מה, באביב־קיץ 2015, דומה היה שמשפחת אל־עַוַודֿ תזכה, אולי, במאבקה ותשיב לעצמה חלקת אדמה גדולה. הותר להם לעבד ולקצור בחלק אחד של הוואדי. המִנהל האזרחי אפילו שיגר את הצבא, לאחר אינספור עיכובים ואמתלות, על מנת להרוס כחמש־עשרה חממות שהמתנחלים הקימו על האדמה הגנובה. חשבנו שנוכל לעצור, בנקודה זעירה זו, את התהליך חסר הרחמים של גירוש ונישול המהווים נורמה ברחבי השטחים. היו לנו הצלחות קטנות רבות כאלה. כך שהדיבור על "כישלון" אינו במקומו. אף על פי כן, יש תחושה של עקרוּת. לבי נופל בקִרבי: לא שוב... הייאוש גואה בבטני, תחושה חולנית המורכבת מיסודות שונים כמו זעם, שאט־נפש, עלבון, חוסר ישע, והזיכרונות של טראומות מוכרות קודמות. אינני חש ייאוש ביחס לעצמי אלא ביחס לפלסטינים, שאת סבלם הפכתי לשלי. לפעמים אני מזכיר לעצמי ברגעים כאלה שישנו היגיון רציונלי, מעשי, ההופך זאת לאפשרי, ונחוץ, עבורנו לעבור השפלה.

באביב 2016 פסק בית המשפט הישראלי העליון במקרה זה – או יותר נכון, הוא החליט לא לפסוק אלא להסתמך על מה שכינה, באופטימיות נוגעת ללב, השיפוט המקצועי של המִנהל האזרחי. החלטה זו שלא להחליט היא שוות־ערך להענקת סמכות חוקית לפורץ על בית שפלש אליו זה עתה.

הסיפור של אום אל־עראיס עדיין לא הסתיים. סעיד אל־עַוַודֿ, שהוביל את המערכה שם, עדיין מקווה שהצדק ינצח ושהאדמה תוחזר. אין זה בלתי אפשרי. בכל זאת, לא מסיבות מעשיות אני צועד, ואצעד שוב, לתוך ואדי אום אל־עראיס.

אני עושה זאת מבלי לחשוב הרבה על התוצאות. אני עושה זאת – זה מה שאני אומר לעצמי ברגעים הללו, אם אני אומר בכלל משהו לעצמי – מפני שזהו הדבר הנכון לעשות, וגם הדבר היחיד שיש לאל ידי לעשות. אני עושה זאת מפני שזה הופך אותי מעט חופשי יותר, וגורם לי לחוש כבן אנוש. אני עושה זאת למען הדבר עצמו. וברצוני להוסיף ולומר דבר על הבחירה לפעול מסיבה מוסרית, כמיטב יכולתי, מבלי לשַוות לבחירה אופי רומנטי בשום אופן או להפיכתה למשהו הרואי, והיא בהחלט אינה כזו. למעשה, שיווי אופי רומנטי לבחירה הוא הדרך הבטוחה היחידה לערער אותה ולרוקן אותה מערכּהּ.

אפילו החשיבה על עבודה זו במונחים של תוצאות ניתנות למדידה – כפי שעשיתי רק לפני כמה פסקאות – היא עיוות של הדחף. אבל כיצד לא נוכל לחשב מפעם לפעם את ההצלחות שיש לנו, שחלקן חשובות למדי, כמו השיבה הביתה של הכפריים הגולים מבִּיר אַל־עִיד על הרכס המזרחי הנשקף אל המדבר והישרדותם שם, בעזרתנו, לנוכח ההטרדה האכזרית מצד חיילים ומתנחלים. ישנם דברים מסוימים שאנו יכולים להיות גאים בהם. אולם ההיבט התועלתי של כל זה הוא, במובן מסוים, משני למוטיבציה עמוקה יותר, שאינה תלויה בתוצאות מוחשיות, ודאי שלא בפרספקטיבה לטווח קצר.

דומה אמירתו הנודעת של ויטגנשטיין במאמר לוגי־פילוסופי 6.422: "מחשבתנו הראשונה עם כינונו של חוק אתי שצורתו 'חובה עליך...' היא: 'ומה אם לא אעשה זאת?'. אולם ברור שלאתיקה אין כל שייכות לשכר ועונש במובן הרגיל. לכן השאלה על תוצאות הפעולה חייבת להיות בלתי־חשובה. [...] צריך להיות איזשהו סוג של שכר ועונש אתיים, אך אלה חייבים להימצא בפעולה עצמה."

אני חושב שכאשר קראתי לראשונה את הקטע הזה, לפני שנים רבות, לא הבנתי אותו אפילו ברמה הפשוטה ביותר. אם אני מבין אותו עכשיו, הרי זה רק בגלל חוויותיי בדרום הר חברון. "השלכותיה של פעולה חייבות להיות, לפיכך, לא רלוונטיות". במילה "לפיכך" יש עוקץ קטן, או דגש מיוחד; אני אוהב אותה, לא משום שהיא מציעה מסקנה לוגית – אם כי היא עושה זאת – אלא מפני שהיא נובעת מניסיון שאינו מוטל בספק בתנאים של עמימות מוסרית מהותית. כאשר החיילים מאיימים עליי, ואני מתייצב מולם, מבלי להיכנע בקלות, ואף יותר מזה כשהם עוצרים אותי, אני חש לעתים אושר בלתי צפוי, אף על פי שאולי זו אינה התחושה היחידה העולה בי. בדומה לכל אחד אחר, אני מגיב רע כאשר חירותי הפיזית נשללת. זו הייתה סיבה אחת שבגללה שנאתי את הצבא. אבל אני, כמו אחרים רבים כל כך, גיליתי בדרך אמפירית את ההבדל העצום בין חירות חיצונית ופנימית.

ברגעים כאלה, תחושת החירות מכרעת כל כך שבלתי אפשרי, פשוטו כמשמעו, לחשוב על התוצאות הממשיות של הפעולה, ורעיון העקרוּת, הכישלון, רחוק כמו הירח. בעניין זה אעסוק בהמשך.

אך בדברי על הבסיס לפעולה ועל האתיקה של הפעולה – נדמה לי שהגיע הזמן להחזיר את הייאוש, שהוא בסיס טוב ככל בסיס לכך ונראה שהוא טוב מרובם. כיוון שהתוצאות אינן העניין, לייאוש נועד תפקיד רב. אתה מתייאש: הרשעות נוכחת ויעילה מאוד, איננו יכולים לעצור את הזרם בגופינו או במילותינו, אנו עומדים בפני מערכת חסרת פנים המגולמת בפניהם של החיילים והבירוקרטים והמתנחלים שאנחנו פוגשים על הגבעות. נראה לי שהייאוש הוא מקום שנוח להתחיל בו. זהו טבעה של הפעולה, של עשיית הדבר הנכון, שהייאוש נסוג לפחות לרגע, ואת מקומו תופס דבר־מה אחר – למשל – תקווה חסרת שחר. אלה העמלים בתלמי השדה הללו יודעים כי תקווה אינה מותנית. לעתים, ככל שהדברים נעשים גרועים יותר, יש יותר תקווה, מפני שתקווה היא פעולה של האני העמוק יותר, או החלק החופשי יותר של האדם, מה שאחדים יכנו פעולה רוחנית, אף ש"רוחני" אינה מילה שאני משתמש בה. במובן זה, לתקווה אין שום קשר לדרך הרוח השטחית, הנקראת אופטימיות.

מה בדבר הסוג היומיומי, המוכר מאוד, של ייאוש המחליש את כוחנו ועלול לעשותנו בלתי מסוגלים לפעול פעולה כלשהי? ישנה תמיד סיבה טובה לחוש ייאוש בנוגע לעצמך. ההתמסרות שלנו להנאותינו, הרציונליזציוֹת שלנו, הפשרות שלנו, עצלותנו, הן בדרך כלל שקופות לעין הפנימית. איך נוכל שלא להתייאש? וברגעים כאלה, האם יש לנו בחירה?

כן. ייאוש טוב מתחיל בנקודה זו. ייאוש טוב מניע אותי לקום מן המיטה בבוקר שבת. ישנה תנועה בַּאֲני שהיא מעֵבר למחשבה. אותו מקום בתוכי היודע שאני חופשי ויכול לטעום חירות זו ברגעים נדירים – וזהו הידע הבסיסי ביותר שלנו את עצמנו – הוא המקום המבין לאן יכולתי ללכת, אילו רק הפסקתי להסס וחדלתי לחשוב על עקרוּת ו/או כישלון. אתה מזיז הצדה בעדינות ובחמלה רבה את ההיסוס, אפילו בשעה שמקהלת העקרוּת פותחת בקרשנדו שלה. אתה עשוי להזדקק לייאוש, לייאוש הטוב, על מנת להניח את ההיסוס בצד. אחר כך, במשך כמה דקות, אתה יכול לפעול, מתוך הספק.

כפי שהמשורר הקדם־אסלאמי אל־חארית' איבן חלזה אמר, "דבר אינו מנחם אותך כמו הייאוש".[1] אי־אפשר להשתמש בכל דבר העולה בדעתך או צץ בלבך, אבל בייאוש שלי אני יכול לעשות שימוש; לאמיתו של דבר, הוא מכוון יותר לעניין, למטרה, ממצבים פנימיים רבים אחרים. הוא ידיד אם אני משתמש בו בחוכמה. אם אני משתמש בו ברגע שאני חש בו בחריפות הרבה ביותר –למשל כאשר אני מגורש משדה פלסטיני מסוים בפעם העשרים, או כשאני רואה את החיילים משפילים את בעל השדה ואני יודע שאינני יכול למנוע זאת מהם, או כאשר החיילים מצטרפים למתנחלים ומכים אותנו ואת ידידינו – אם אני משתמש היטב בייאוש ברגעים הללו, מבלי לצפות להצלחה מיידית, מוחשית, במשימה שאני מבצע עכשיו – סביר להניח שאחוש מעט שונה: לא עוד בודד כל כך בעולם. הייאוש עצמו קושר אותי לקורבן, לידידי; אני מכניס אותו או אותה לתוך עצמי; אולי די בכך. סִבלם הוא שלי; לא סבלי ולא סבלם הוא לשווא. הייאוש עשוי גם לקשור אותי באורח פרדוקסלי ברגעים כאלה לְמה שנותר מן ההגינות הפוטנציאלית של מבַצע הפשע, הבוגד במהותו העמוקה יותר.

לעתים, בבקרי שבתות אלה, אני אומר לעצמי דברים כאלה בשעה שאני הולך לגן הפעמון בירושלים, משם יוצא רכב ההסעות לדרום הר חברון. זה חסר תקווה, אני אומר, אך לא לשווא. זה אינו נוגע לתוצאה. אין זה נוגע אפילו לתחושת החופש המשכרת. אין זה "נוגע" לדבר פרט לטוּב הפנימי החודר וממלא ייאוש מֵיטיב, שהופך עצמו לדבר־מה שאין להכחישו. יש צורך בישירוּת מסוימת ובהיעדר דרמה על מנת שהוא יפעל. ייאוש ועונג עשויים, לפיכך, להיות קשורים זה לזה באורח מוזר אם העונג מבטל את הפינוק שנותר בנו, אם כי אולי לא את קולו של הסָפֵק שלא נס לחו.

ייתכן שאילולא התייאשתי, לא הייתי ממשיך לרדת לדרום הר חברון. הייתי מניח לאחרים לעשות זאת עבורי. הנקודה היא שהייאוש הוא שלי, עניין אישי; לפיכך, גם הפעולה חייבת להיות שלי.

[1] לא יסליכ כ'ל־יאס. תודה לאיאס נאצר.